אור ברסלב

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן

מסכת נדה · סא:

לח.

זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא – בס' כרם שלמה (האאס) יו"ד סימן שניא הביא קושיית הרב בית הילל שהקשה דר' יוחנן אדר' יוחנן דמדמתיר לעשות תכריכי המת מכלאים משמע דס"ל מצות בטלות לעתיד לבא ואילו ר' יוחנן עצמו אמר בסנהדרין צ' ע"ב דתחה"מ מן התורה מדכתיב ונתתם:

ממנו את תרומת ה' לאהרן וכי אהרן לעולם קיים וכו' ע"ש ונ"ל ליישב בפשיטות עפ"י מ"ש בס' ערוך לנר, סנהדרין דף צ' וז"ל:

אלא מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנים לו תרומה פירש"י שעתיד לחיות לעולם הבא. וק"ק איך שייך תרומה לעוה"ב שאין בו לא אכילה ולא שתי' וי"ל דמאי דאמר כאן שעתיד לחיות היינו כשיבא משית אף דאז עוד עדיין ליכא תחי' המתים מ"מ יחיו משה ואהרן ובניו להורות העם הדרך אשר ילכו בה כימי צאתם:

מארץ מצרים, ואז יתנו לו תרומה דאז עולם כמנהגו נוהג כדא' שמואל אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות לבד עכ"ל – וכ"כ עוד שם בדף צ"ב ע"א ברש"י ד"ה לאחר שיחיו וז"ל:

במהרש"א וכו' ולענ"ד דברי רש"י מדוייקים וכו' ולכן פירש דקאי על הצדיקים שיחיו לעת ביאת המשיח כדאמרו רז"ל דצדיקים גדולים יחיו מיד לעת ביאת המשיח וכדאמרינן לעיל שאז יותן הארץ לאבות הקדושים ותרומה יותן לאהרן וכדכתבנו לעיל וכו' עכ"ל – ועפי"ז מיושב שפיר קושיית הרב בית הילל ז"ל, דלאחר התחיי' ס"ל לר' יוחנן מצות בטילות, אבל בימות המשיח דעולם כמנהגו נוהג בודאי יהיה שם קיום המצות (וכמ"ש בשדי חמד כחלק שו"ת דברי חכמים סימן נ"ג בשם היעב"ץ בהגהותיו למס' ר"ה דף ל' ע"א ע"ש) ואז יותן התרומה:

לאהרן כנלע"ד נכון בעזהי"ת.

ע' כתוב א' אומר כי לא אחפוץ במות המת וכתוב א' אומר כי חפץ ה' להמיתם, כאן בעושין תשובה כאן בשאין עושין תשובה – והקשו התוס' מר"ה דף י"ז מוכח דלאחר גזר דין לא מועיל תשובה ליחיד ובשמעתין משמע דמועלת תשובה אפילו ליחיד ואפי' לאחר גז"ד -- ובס' סדרי טהרה בחלק חידוד הלכות על מס' נדה תירץ דהא דמחלק הש"ס בר"ה דף י"ז בין יחיד לצבור דליחיד לא מהני תשובה אחר גז"ד היינו דוקא בעושה תשובה מיראה אבל בעושה תשובה מאהבה שמשנה מעשיו מכל וכל שע"י התשובה נעשו זדונות כזכיות ופנים חדשות באו לכאן. תשובה כזו מועלת גם ליחיד אפילו לאחר גזר **(בספר תורה תמימה פרשת תזריע הביא המאמר דלעיל דף ל"א ע"ב שאלו התלמידים את רשב"י מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה, א"ל כדי שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים ופרש"י כולם שאוכלים ושותים בסעודה ואביו ואמו עצבים שאסורים בתה"מ עכ"ל, וע"ז כתב בעל תו"ת, ובאור ענין זה עפ"י מה שיבואר בסמוך לפנינו דכל הדמים שרואה אחר שבעה הם דם טוהר ומותרת לבעלה – וכבר נודע מה שלמד הגר"א זיל מכאן דכל תקנה שנתקנה בשביל איזה סיבה, קיימת אעפ"י שבטלה הסיבה, כמו הכא שמבואר שטעם מילה בשמי כדי שיהיו נתרים בתה"מ, והרי בזה"ז שנהגו לישב בדם טוהר כמו בדם נדה, אם כן בטלה הסיבה ממילא בשמיני ובכ"ז הדין קיים – וי"ל דזה נרמז בלשון התנחומא ר"פ תצוה, ילמדנו רבינו לכמה תינוק נימול, לשמינה, כשם שנימול יצחק אבינו, ולא נתבאר ענין השאלה והתשובה, כי הלא מצות מילה לשמונה הוא מציה ידועה ומפורסמת בתורה, וכן זמן מילת יצחק, ומהו החידוש בזה אך לפי האגדה שלפנינו י"ל דמכוין התנחומא לשאול לכמה תינוק נימול בזהיזו אחרי דעתה בטלה הסיבה שיהיו אביו ואמו נתרם בתה"מ כיין דאחר שמונה נוהגים איסור, ומשיב דצמול לשמונה כשם שנמול יצחק שאז עדיין לא נתנה תורה ודין נדות וממילא לא היה שייך אז הטעם המבואר בזה ובכ"ז נמול לשמונה, ולכן גם בזה"ז כן, ודו"ק – ודע דהרמב"ם במורה פמ"ט משני כתב טעם על מילה בשמיני כדי שיתחזקו כוחות הולד, ותמהו עליו שהשמיט הטטם שבגמ' וכתב טעם מסברא דנפשיה, אבל באמת לא הוציא דברים אלה מלבו, כי מפורשים הם במ"ר ר"פ תצא בזה"ל, ולמה התינוק נמיל לשמונה שנתן הקב"ה רחמים עליו כרי שיתחזקו כחותיו, ע"כ, ומה שבחר הרמב"ם בטעם זה יותר מהטעם המבואר בגמ', י"ל משום דהטעם שבגמ')** דין, ועפי"ז מיושב שפיר קושי' התוספת עיי"ש באריכות דבריו כי נעמו:

בן שונמית מהו שיטמא (לאחר שהחיהו אלישע מי חשוב כמת) א"ל מת מטמא ואין חי מטמא ראיתי בס' דברי שאול ויוסף דעת ליו"ד סימן שע"ג ס"ה שהביא מה ששמע קושיא בשם ספר מנחת עני בהא דשאלו בן שונמית מהו שיטמא וע"ז הקשה דהרי הקשו התוס' בב"מ דף קי"ד היאך נטמא אליהו לבן הצרפית והא היה כהן, ותירצו דהו"ל פקוח נפש דידע בבירור שיחייהו וקשה א"כ כל שכבר החייהו למה נתן אותו לאמו כדכתיב (מ"א י"ז פסוק כ"ג) ויקח אלי' את הילד ויתנהו לאמו, והא כבר החייהו, ועכ"ח שאינו מטמא עוד ולמה לא איפשטא משם גם בבן שונמית ע"כ – ולענ"ד לק"מ דהא מדשאלו לריב"ח בן שונמית מהו שיטמא ולא שאלו על בן הצרפית שקדום, עכ"ח דס"ל דבן הצרפית לא היה מת ממש כמ"ש הרדב"ז תשובה ב' אלפים ר"ג וז"ל פנחס זה אלי' היאך נטמא לבן הצרפית י"ל דלא מת ממש וכ"מ מלשון לא נותרה בו נשמה וע' ת"י והכי משמע מסוף נדה עכ"ל, א"כ לא היה יכול ריב"ח לפשוט ספיקם מדאלי' טלטל בן הצרפית לאחר שהחייהו וזה פשוט (וע' בהגהות הרש"ש ז"ל ובהגהות מהר"צ חיות ז"ל וגם בספר לקוטי שלמה לכאן בענין זה).

מתים לעתיד לבא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין, א"ל לכשיהיו נחכים להן א"ד לכשיבא משה רבינו עמהם בילקוט שמעוני פרשת חוקת רמז תשס"א הביא בשם ספרי זוטא, הנוגע במת, נוגע במת טמא ואין מת עצמו טמא, וכתב המג"א בזית רענן, ונ"מ כשיחיו המתים אין צריכין הזאה, ע"כ, וקשה לי דא"כ אמאי לא השיב להם ריב"ח כן ולמה לו לדחותם לכשיחיו נחכים כו'. אמנם לפי מ"ש דעיקר שאלתם היה אם צריכין הזאה ג' וז' כדין מי שנטמא במת, וכ"כ מהרש"א בח"א לכאן, דכמה מתים שיחיו לע"ל שנטמאו בהיותם בחיים במת ונעשו טמאי מתים ומתו אח"כ בלא הזאה ג' וז' ואותה הטומאה שהיתה מחיים להיכן אזלה עכ"ל ע"ש, א"כ ליכא למיפשט מידי מהא דספרי זוטא, נוגע במת מא ואין מת עצמו טמא דמה בכך שאין מת עצמו טמא מ"מ נטמאו בהיותם בחיים במת ונעשו טמאי מתים, ופלא בעיני על המג"א ז"ל בזית רענן הנ"ל שכתב דנ"מ כשיחיו המתים א"צ הזאה, ואיך מוכח זה מספרי זוטא הנ"ל דאכתי יש להסתפק ולשאול דכמה מתים שיחיו לע"ל שנטמאו בחיים במת ונעשו ט"מ ומתו אח"כ בלא הזאה ג' וז' ואותה הטומאה שהיתה מחיים להיכן אזלה כמ"ש מהרש"ל ז"ל וצ"ע – ועיין בס' אהבת ציון מהגאון בעל נוב"י ז"ל דרוש ח' שכתב דזה הוי פשיטא בבן השונמית ובמתים. שהחיה יחזקאל שצריכין הזאה שהרי נגעו בעצמם ואין לך נגיעה גדולה מזו, אבל במתים לעתיד לבא מספקא להו דהרי פנים חדשות באו לכאן דאפילו צדיקים גמורים עתידי דהיו עפרא שעה אחת קודם התחיה ולא נשאר זכר מגוף הראשון כלל רק פנים חדשות באו לכאן, אבל בן השונמית לא נהפך לעפר וכן מתים שהחיה יחזקאל קרב עצם אל עצם ולא נהפכו לעפר עכ"ל – ופלא שלא זכר שר דברי ספרי זוטא הנ"ל נוגע במת טמא ואין מת עצמו טמא וצע"ג.

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה