אור ברסלב

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן

מסכת נדה · לח.

לא:

חסידים הראשונים לא היו משמשים מטותיהם אלא מרביעי בשבת ואילך שלא יבאו נשותיהן לידי חלול שבת ופרש"י שלא תלד בשבת ויצטרך לחלל עליה את השבת – כתב בהגהות מהר"ץ חיות ז"ל דמזה מוכח כשיטת הרז"ה מובא בר"ן שבת פר"א דמילה לענין ינוקא דאשתפיך חמימא קודם המילה דאסור למול אף דאח"כ יהיה סכנה ומותר אף לכתחלה, והה"ד כאן אע"ג דאם תלד בשבת יהיה מותר לעשות כל צרכיה משום פקוח נפש בכ"ז אסור לגרום שיבא לידו כן, משא"כ לשיטת הרמב"ן דס"ל דאין למצוה רק מקומה ושעתה וכיון דאח"כ יהיה מותר לכתחלה שוב אין חוששין קודם על מה שנסתבב אח"כ, א"כ איזהו חומרא שייך כאן דהרי מיתר לגרום חילול שבת לכתחלה במקום דאח"כ יהיה סכנה ומיתר לכתחלה ע"כ – ונלע"ד ניישב דלא יקשה מכאן על שיטת הרמב"ן ז"ל עפ"י מ"ש בתשו' משיב כהלכה סי' א' דפלוגתא דהרז"ה והרמב"ן הנ"ל תליא בפלוגתא אי פקוח נפש דדוחה שבת הוא בגדר הותרה אצל פק"נ אמרינן כשיטת הרמב"ן מותר למול כיון דאח"כ יהיה פקוח נפש יהיה היתר גמור לחלל את השבת. אבל למ"ד שבת דחוי' היא אצל פק"נ אמרינן כשיטת הרז"ה דאי אשתפיך חמימא קודם המילה אסור למיל כיון דגם אח"כ שיהי' פק"נ ג"כ לא יהי' היתר גמור כ"א בגדר דחוי ע"ש (ומובא בקיצור בילקוט הרועים ח"ר אות פ"נ ע"ש) וא"כ י"ל דחסידים הראשונים היו סוברים כמ"ד שבת דחוי' היא אצל פקוח נפש אבל לא הותרה ולכך היו מחמירים שלא לשמש מטותיהם אלא מרביעי ואילך שלא יבאו נשותיהם לידי חלול שבת, אבל הרמב"ן ז"ל סובר כמ"ד שבת הותרה אצל פק"נ ולכך ס"ל כיון דאח"כ כשיהי' פק"נ יהי' היתר גמור אין למצוה אלא מקומה ושעתה ואח"כ יהי' פיקוח נפש ומותר וא"ש – ועיין ברא"ש יומא פרק יוה"כ במשנה דמי שאחזו בולמוס וכו' שהביא בשם רבינו מהר"ם בר ברוך ז"ל דשוחטין לחולה בשבת ואין מאכילין אותו נבילה משום דפקוח נפש הותרה בשבת וכחול הוא, ובקרבן נתנאל לשם הביא שו"ת הרשב"א ז"ל שכתב דזה תליא בפלוגתא אי שבת הותרה אצל פק"נ או אינו אלא דחוי' ע"ש, נלמד מזה דד"ז פלוגתא ישנה היא בין הפוסקים ועיין בתשו' חתם סופר ז"ל חלק או"ח סי' ע"ט שכתב דמהר"ם בר ברוך ז"ל ס"ל דשבת הותרה אצל חולה וכחול הוא, ושאר איסורים לגבי חולה אינם בגדר הותרה רק בגדר דחוי' והטעם משום דשאר איסורים דמותרים לחולה ילפינן מפסוק וחי בהם, וזה אינו עושה רק דחייה, אבל דרשה דושמרו בני ישראל את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה זה עושה היתר גמור עיי"ש והרמב"ן ז"ל נמי אזיל בשיטת מהר"ם בר ברוך הנ"ל ולכך ס"ל דשרי כיון דאח"כ כשיהי' פקוח נפש יהי' היתר גמור כנ"ל אמנם חסידים הראשונים לא ס"ל הך דרשה דאמרה תורה חלל עליו שבת אחת וכו' אלא ס"ל דגם חילול שבת דמותר לחולה ילפינן מוחי בהם וא"כ ליה אלא דחוי' לכך לא היו משמשים מטותיהם אלא מד' ואילך שלא יבא לידי חילול שבת כנ"ל:

ובדרך הזה י"ל עוד דהרמב"ן ס"ל דשבת הותרה לגבי חולה כשיטת מהר"ם בר ברוך הנ"ל ולפיכך סובר באשתפיך חמימא קודם המילה שרי למול אף דיצטרך אח"כ לחלל שבת משום פקוח נפש, מה בכך הא משום פקוח נפש הוי היתר גמור לחלל את השבת ולגבי חולה כחול הוא נחשב אבל כאן בנידון דחסידים הראשונים דאם תלד האשה בשבת יצטרכו לחלל שבת ב' פעמים א' ביום לידתה וב' ביום המילה שיחול בשבת שאח"כ, (וכמ"ש מהרש"א בח"א לכאן), בזה אף הרמב"ן ז"ל מודה דאסור לגרום לכתחלה חילול שבת דאף דבשבת הראשון יהי' מותר משום פקוח נפש דהותרה בשבת, מ"מ בשבת השני שימולו התינוק זה אינו בגדר הותרה, דהא דמילה דוחה שבת זה ודאי לא הוי רק בגדר דחוי' וכמ"ש בשער המלך על הרמב"ם פי"ב מה' עכו"ם ה"א דאין לומר דמילה הותרה בשבת דמסוגיא דפ"ק דיבמות מבואר דמילה דחוייה הוא אצל שבת מטעם דאתי עשה ודחי לית כדקאמר התם אשכחן דאתי עשה ודחי ל"ת ל"ת שיש בו כרת מנלן וכ"ת נילף ממילה מה למילה שכן נכרתו עלי' י"ג בריתות כו' ואם איתא מאי קאמר דנילף ממילה הא מילה לאו משום דאתי עשה ודחי ל"ת אלא משום דהותרה אצל מילה עכ"ל ע"ש, ולכך שפיר היו חסידים הראשונים מחמירים שלא לשמש מטותיהם אלא מרביעי ואילך שלא יצטרכו שבת השני לחלל בעבור המילה דזה לכ"ע לא הי' רק בגדר דחויי' ובזה אף הרמב"ן מודה דאסיר לגרום לכתחלה החילול שבת וא"ש נכון בעזהי"ת:

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה