ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
מסכת מנחות · קי.
לעולם זאת על ישראל וגו' [כתב מהרש"א כפרש"י בקרבנות משתעי קרא ומאי לעולם דהא אחר החורבן בטלו הקרבנות]. אמר רב גידל אמר רב זה מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, ור' יוחנן אמר אלו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם לכאורה קשה דלא הו"ל למימר אלא מעלה עה"כ כאילו הקריבו קרבנות, וכדא"ר יצחק לקמן מ"ד זאת תורת החטאת כו' כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו' ומדוע אמר כאילו נבנה מקדש בימיהם – אמנם יובן היטב עפימ"ש בס' שם משמואל עה"ת פרשת וישלח אהא דאיתא במדרש רבה פ' צו בפסוק זאת תורת העולה וז"ל רב אחי בשם ר' חנינא אמר שלא יהיו ישראל אומרים עכשיו שאין קרבנות מה להתעסק בהם אמר הקב"ה הואיל ואתם מתעסקים בהם מעלה אני עליכם כאילו אתם מקריבין אותם, ושמואל אמר ואם נכלמו מכל אשה עשו צורת הבית וכו' וכי יש צורת הבית עכשיו אלא אמר הקב"ה הואיל ואתם מתעסקים בו כאילו בניתם אותו. וראיתי בספר שמע שלמה שכתב פי' על דברי שמואל דלכאורה קשה מה שייך דברי' שמואל לכאן וכתב הוא ז"ל וז"ל:
דבעי לתקן דהא תינח כשאתם עוסקים בקרבן הוא כהקרבת קרבן ממש אבל סוף סוף קשה דהא אנן קיי"ל דהמקריב קרשים בחוץ חייב כרת וא"כ איך יכולים להתעסק בחו"ל בפרשת קרבנות הא הוי כמקדיש קדשים בחוץ והוא מצוה הבאה בעבירה וענוש יענש. וע"ז אמר שמואל כשם שאמרתי לך שע"י עסק האדם בתורת קרבנות הרי הוא כאלו הקריב עולה וגם שאר קרבנות א"כ גם ע"י עסק אדם בהלכות מדת הבית וצורתו ותכונתו הרי הוא כאלו בנה בית המקדש ואינו מעלה עולה בחוץ עכ"ל – וממילא שפיר אמר ר' יוחנן אלו ת"ח העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאלו נבנה מקדש בימיהם, וא"כ אין מקריבים קדשים בחוץ, ושפיר הוי עסקם בקרבנות כהקרבת קרבן ממש, וזש"ה לעולם זאת על ישראל דגם אחר החורבן לא בטלו הקרבנות וא"ש:
במשנה נאמר בעולת בהמה אשה ריח נחוח ובעולת העוף אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוח ללמדך שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים – ובגמ' א"ר זירא מאי קרא מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל (פרש"י שנת העובד עבודת קרבן ומביא למזבח מתוקה שנתו כשהוא ישן לא יירא. אם מעט ואם הרבה יאכל מתן שכרו) – הגאון ר' שאיל מאמסטרדאם זצ"ל בס' בנין אריאל עה"ת פ' צו האריך בדברי הכלי יקר (שם) כי העולה מכפרת על גסות הרוח שדינו באש כדאי' במדרש (שם) שכל המתגאה אינו נידון אלא באש שנאמר היא העולה על מוקדה וכו' עיי"ש, ולבסוף כתב וז"ל:
ועפי"ד הרב כלי יקר בצירוף דברינו יש לפרש בשלהי מנחות דאיתא התם במשנה נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח, ובעולת העוף כו' ובמנחה כו' ללמדך שא' המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוין כו' ובגמרא מאי קרא מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל וצריך ביאור מה זה שאמר, מאי קרא. וכי כעורה זו ששנה רבי נאמר בעולת כו' אשה ריח ניחוח וכו' – ונראה לפרש דהכי קאמר מאי קרא דבעינן שיכוין לבו לשמים. ומייתי קרא דמתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל, דלפי פשוטו של מקרא דשנת העובד מתוקה אפי' אם יאכל מעט (כי האכילה מביא לידי שינה) יש לדקדק דהו"ל למימר אם הרבה ואם מעט יאכל, שפירוש לא מיבעיא אם הרבה יאכל דמתוקה שנתו, אלא אפילו אם מעט יאכל נמי מתוקה שנתו שכך הוא הסדר להקדים את הפשוט ברישא כמ"ש התוס' ספ"ק דסוכה ובשאר דוכתי – אמנם לפי"ד רז"ל שהמשיכו את המקרא הזה על העובד עבודת שמים בהבאת קרבנותיו והכהן מעלה אותם לרצון על מזבחו ית', והבעלים מכוונים את לבם לאביהם שבשמים ומתכפרים, בזה יפה כח העני מכח העשיר, כי העני אין בו גסות הרוח יען לבו נשבר ונדכה ורוחו רוח נכאה אין צריך כפרה על גסות רוח כי אם על חטא אחר שאין דינו באש, ואינו פלא כל כך אם יעלה קרבנו לאשה ריח ניחוח, כיון שמכוין את לבו לשמים. נתכפר בהבאת קרבן בכוונת הלב על הרהור לבו במחשבת חטא, ואחר שנתכפר כבר, אז ההקטרה עולה לריח ניחוח ומתקבל באהבה וברצון אבל העשיר שרוחו גסה עליו ואם תוקד אש הגאוה בקרבו דינו להיות נשפט
באש, ודי לו שהעולה על מוקדה באה תמורתו בחסד עליון יתברך והוא מוצל מאש, אבל מ"מ אינו כדאי שיעלה לריח ניחוח כמו קרבן העני שכבר נתכפר בשעת הבאה קמ"ל דאפילו קרבנו של עשיר אם הוא מכוין לבו לשמים עולה הקטרת קרבנו לאשה ריח ניחוח, כיון שעכ"פ עכשיו השפיל דעתו ונכנע לפניו יתברך בכוונתו לטובה שמכוין לבו לשמים – ולפ"ז יפה אמר הכתוב מתוקה שנת העובד אם מעט. ר"ל לא מיבעיא אם המביא אין לו אלא מעט ואז דעתו שפלה ורוחו נכאה פשיטא דמתוקה שנתו בהיות קרבנו מרוצה ועולה לריח ניחוח, כי כוונת לבו חשיבה לפניו ית' להתכפר בה מיד על הרהור לבו, והקטרת האשה אח"כ מתקבלת ברצון. אלא אפילו אם הרבה, שהוא העשיר ג"כ יאכל שכרו. כי הקטרת האשה עולה לריח ניחוח אע"פ שהגיס דעתו, מ"מ עכשיו הוא בלב נשבר והרי הוא כעני באותה שעה, כיון שמכוין את לבו לשמים אז עולה האשה לריח ניחוח לפני המקום ית' ונרצה לו. והרי זה נכון עכ"ל ודפח"ח:
בעזרת מלך מהולל בתשבחות תם ונשלם מסכת מנחות. לאחר שסיימתי ח"א דמס' מנחות בא לידי ש"ס דפוס ווילנא על סדר טהרות וראיתי שנדפס בסופו הגהות פורת יוסף על מס' יבמות מהגאון מ' יוסף בר' רפאל מווילנא. וכתב שם בדף ל"ב ע"ב בגמרא קפץ ר' חייא ונשבע העבודה כך שמעתי וכו' נבלה לכל נאסרה וכו' התחיל בר קפרא לדון נבלה לכל נאסרה וכו'. נ"ל דבזה מחולקים ר' יוחנן ורבינא מנחות דף מ"ה ע"ב דריו"ח ס"ל כבר קפרא דנבלה דמליקת העוף לכל הותרה וא"כ ליכא למימר דמשים הכא כתוב גבי כהנים ביחזקאל משום דהו"א הואיל ואישתרי מליקת העוף לגבייהו נבלה נמי אשתרי, וקרא דאסר איירי בישראל, דהא גם לגבי ישראל הותר נבלת העוף גבי מליקה, ורבינא ס"ל כר' חייא דלא הותר כלל לגבי ישראל מליקת העוף, על כן אצטריך למכתב גבי כהנים עכ"ל הטהור:
ועל מאמר נתקשה משה במעשה המנורה, מצאתי כעת בס' שער בת רבים פ' תרומה בשם הגר"א מווילנא זי"ע, כי במנורה היו ז' קנים, י"א כפתורים, ט' פרחים, כ"ב גביעים, ס"ה מ"ט דברים כנגד מ"ט שערי בינה, וגוף המנורה הוא כנגד שער החמשים, לכן נתקשה משה במעשה המנורה כי שער החמישים לא נגלה לו כדאיתא בר"ה כ"א ע"ב עכ"ד הקדושים:
ועל דברי התרגום אונקלוס בפרשת בשלח שפי' עה"פ וברוח אפיך נערמו מים, ובמימר פומך חכימו מיא, שהבאתי לעיל (במנחות דף נ"ג] דלא נודע מה ענין החכמה שהיה למים, נלע"ד כעת עפ"י המאמר דשר של מצרים קיטרג ואמר מה נשתנו אלו מאלו הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, אמנם הים ראה העתידות, שעתידין ישראל לקבל התורה ולכפור בע"ז ולקיים אנכי ולא יהיה לך. לכך אמר הים מה לי להביט על העבר שעבדו ע"ז במצרים, יותר טוב להביט ולראות על העתיד שעתידין ישראל לכפור בע"ז, והנה אחז"ל (בסוף מס' תמיד) איזה חכם הרואה את הנולד, ופירש"י הרואה מה שעתיד להיות עיי"ש, וז"ש הת"א ובמימר פומך חכימו מיא שראו את הנולד, שעתידין ישראל לכפור בע"ז, וזה היה ענין החכמה שהי' להמים שראו את הנולד, וי"ל דהיינו ג"כ כוונת הפסוק בתהלים, הים ראה וינוס. כלומר ראה את הנולד ולכך וינוס וא"ש: