ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
מסכת מנחות
כט.
ר' יוסי בר' יהודה אומר ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים וראה משה ועשה כמותן שנאמר וראה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר – אלא מעתה והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר הכי נמי, פירש"י ה"נ דמשכן של אש ירדה מן השמים בתמיה עכ"ל-- ובס' תורה תמימה פ' תרומה כתב, ולא אדע מה התמי' בזה יותר מבארון ושלחן ומנורה שאמר שירדו מן השמים ע"ש והנה לא ראה שכבר הרגיש בזה בספר "עיון יעקב" לכאן, וכתב. מה שפירש"י בתמיה נראה דכוונת רש"י דהא א"א לומר כן דהא לא הוקם המשכן של מעלה עד שהוקם המשכן של מטה וכן איתא בזוהר עכ"ל:
תנא דבי ר' ישמעאל שלש דברים היו קשים לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבע ואלו הן מנורה וראש חדש ושרצים, מנורה דכתיב וזה מעשה המנורה, ראש חדש דכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים, שרצים דכתיב וזה לכם הטמא וי"א אף הלכות שחיטה דכתיב וזה אשר תעשה על המזבח – וכתבו התוס' וא"ת וליחשוב נמי ההיא דחולין דף מ"ב ע"ב דאמר וזאת החי' אשר תאכלו מלמד שתפס הקב"ה מכל מין ומין והראה לו למשה וא"ל זאת אכול וזאת לא תאכל, וי"ל דלא חשיב אלא הך דכתיב זה, ויש לתמוה דלא חשיב מחצית השקל דכתיב זה יתנו ואמרינן בשקלים כמין מטבע של אש הראהו למשה, וי"ל דלא שייך התם נתקשה אלא משום דלא הוה ידע בשום ענין אם לא היה מראיהו עכ"ל – וקשה על התוס' מדוע לא הקשו דליחשוב נמי שמן המשחה דאיתא במדרש רבה פרשת בא, בפסוק החדש הזה לכם, זה אחד מד' דברים שהראה הקב"ה למשה באצבעו לפי שהיה מתקשה בהן, הראהו מעשה שמן המשחה שנאמר שמן משחת קדש יהיה זה לי וגו', הראהו מעשה המנורה שנאמר וזה מעשה המנורה, הראהו השרצים שנאמר וזה לכם הטמא, והלבנה שנאמר החדש הזה לכם עכ"ל, ואין לומר דס"ל לתוס' דמ"ש בשמן המשחה יהיה זה לי אתיא לדרשה דדרשינן בהוריות דף י"א ע"ב, זה בגימטרי' שנים עשר לוגין היו עיי"ש, דא"כ מאי ק"ל דליחשוב נמי מחצית השקל דהא גם במחצית השקל דרשינן בשקלים דף ג' זה יתנו שנים עשר שבטים יתנו זה בגימטריא י"ב עיי"ש וצ"ע:
וי"א אף הלכות שחיטה דכתיב וזה אשר תעשה על המזבח – פירש"י הלכות שחיטה, לא הי' מבין מהיכן היא מוגרמת עכ"ל – וכתב בתורה תמימה פ' תצוה, מה שתפס דוקא מוגרמת ולא גם שארי דיני שחיטה כמו דרסה חלדה, פשוט הוא משום דאלה אפשר להבין בציור ברעיון, משא"כ מוגרמת תובן רק בציון המקום בדיוק עכ"ל – והרב עיון יעקב ז"ל כתב, וי"א אף הלכות שחיטה. עיין במהרש"א שהאריך בענין הקושי' למה נתקשה משה בדברים אלו ובהלכות שחיטה לא כתב כלום, ואפשר דעיקר משום בדיקות ופגימות הסכין וכו' עכ"ל – ולפי פירושו י"ל מה שהראה לו הקב"ה באצבע ר"ל דבדיקת הסכין תהי' אבישרא (כפרש"י בחולין י"ז ע"ב בשר האצבע) ואטופרא, ולא כמערבא דבדקי לה בשימשא ולא כנהרדעא דבדקי לה במיא וכו' בגמרא חולין הנ"ל ודוק – ועיין בס' גור אריה על רש"י פ' שמיני בפסוק זאת החי' אשר תאכלו שכתב כי השחיטה שהיא המצוה להעדיר הנמצא, אין זה מן המציאות רק נוטה להעדר, וע"כ הוצרך הקב"ה להראות לו באצבע, כי המציאות שהוא נמצא. כמו שהוא נמצא כך נמצא בהשגת הנביא ג"כ, ומה שהוא רחוק מן המציאות הוא רחוק ג"כ מן הנבואה, ולפיכך השחיטה שהיא העדר המציאות בעצמו לא היה נמצא למשה בנבואה, עד שהראה לו הקב"ה באצבע, יעו"ש בדבריו העמוקים מאוד, ברוך שבחר בו ובמשנתו:
כט:
ז"ל אייתי ינוקא דלא חכים ולא טיפש אי קרי לי' ויהרג כשר אי לא יהרג הוא פסול עיין בעין יעקב החדש בד"ה אמר הבונה וכו' שכתב בזה דבר חכמה ע"ש וינעם לך.
אר"י אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים (פירש"י כגון תנין של ס"ת) לאותיות וכו' א"ל אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות – בס' ילקוט סופר פ' משפטים (להספד אות ע"ח) כתב בשם ס' עמודיה שבעה עמוד ד' אות כ"ו שמביא מהאר"י ז"ל שרע"ק היה דורש על כל קוץ וקוץ לפי שהתורה ניתנה בס' רבוא אותיות כנגד ס' רבוא נשמות בישראל, וסימן לדבר ישרא"ל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה, וכל א' מישראל יש לו אחיזה באות אחד בתורה אבל הגרים אין להם אחיזה באותיות אלא בתגין וקוצין שעל האותיות ולכך ר' עקיבא שהיה מבני גרים היה דורש על כל קוץ וקוץ כו' ע"כ דפח"ח:
א"ל רבש"ע יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני י"ל הכוונה עפימ"ש בחלק הראשון מזה החיבור במסכת ר"ה דף ל"ב ע"א בהא דאיתא שם בגמרא בראשית נמי מאמר הוא, והוא גופא קשיא אמאי כתיב בראשית ולא כתיב ויאמר, והבאתי בשם האלשיך והשם משמואל ז"ל דשמים וארץ נבראו במחשבה ולא בדיבור ע"ש, והנה איתא במדרש בראשית ברא אלקים בשביל התורה שנקרא ראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית. ובשביל משה שנקרא ראשית, א"כ בשעת בריאת שמים וארץ במחשבה טלו במחשבתו ית' תורה וישראל ומשה דהיינו שיתן התורה לישראל ע"י משה, וא"כ אי אפשר לבטל מחשבה זו וליתן התורה ע"י ר' עקיבא וזה שאמר הקב"ה למשה, שתוק כך עלה במחשבה לפני ר"ל במחשבה של בריאת העולם כך עלה לפני שעל ידך תנתן תורה לישראל ואי אפשר לשנות וליתן התורה ע"י רע"ק וא"ש:
א"ל רבש"ע הראיתני תורתו הראני שכרו א"ל חזור לאחוריך כו' וראה ששוקלין בשרו במקולין א"ל רבש"ע זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני – כתב בספר "עיון יעקב" ע"ד שכתבו המפרשים הטעם שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, לפי שעלה במחשבה לפניו ית' לברוא העולם במדת הדין. רק לפי שראה שאין יכול להתקיים שיתף מדה"ר למדה"ד. משא"כ בצדיקים שיכולים להתקיים במדה"ד, נידון הכל במדת הדין לבד כדי שלא יתבטל המחשבה שחשב השי"ת לבריא את העולם במדה"ד, וז"ש לו הקב"ה שתוק כך עלה במחשבה לפני וא"ש. (ובס' דברי שאול לכאן כתב ג"כ כן אך לא ראה הספר עיון יעקב שקדמו בזה).
ובילקוט אליעזר ח"ג ערך ר' עקיבא הביא דברי הגמ' ברכות דף ס"א כשהוציאו רע"ק להריגה זמן ק"ש היה והיו סורקין את בשרו במסרקאות של ברזל והי' מתכוין לקבל עול מלכות שמים באהבה, א"ל תלמידיו רבינו עד כאן, א"ל כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה בכל נפשך ואפי' הוא נוטל את נפשך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו ע"כ, וע"ז כתב, ראיתי בספר תולדות אדם שהגאון ר' זלמן וולאזין ז"ל פי' כך, חז"ל ספרו לנו מעוצם קדושתו וטהרתו של רע"ק שהיו סורקין בשרו ועכ"ז קבל עליו, עול מלכות שמים באהבה בשמחת לבב ולא התפעל מיסורי גוף בעת ההיא, וא"ל תלמידיו רבינו עד כאן פרש"י עדיין אין אתה מניח כוונתך, הכוונה, למדני רבינו איך זכית למעלה הגדולה והנפלאה הזאת לקבל עליך עול מ"ש בשמחה וטוב לב אף בעת צר לך מאוד, על זה השיב. דעו בניי כי הפחד הזה אשר קראני לא פחד פתאום הוא לי, כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה, רצה לומר מעודי עד עתה כאשר קראתי ק"ש ציירתי בלבי כאלו חרב חדה מונחת על צוארי ועוד צרות רבות כמוהו באים עלי ליטול את נפשי למען קדושת שמו יתעלה, וכל כך היה הציור חזק בלבי עד שהצטערתי והרגשתי כאלו הורגין אותי בפועל ואני מוסר נפשי, ואחר שהורגלתי כן מעודי עד עתה, עכשיו שבא לידי לפועל לא אקיימנה ע"ב. ושמעתי ג"כ שזה כוונת "כך עלה במחשבה לפני". השי"ת יודע מחשבות ידע שעלה במחשבה של ר' עקיבא תמיד מסירת נפשו על קדושת שמו יתברך עכ"ל ילקוט אליעזר ז"ל:
(וע"ע בילקוט סופר פ' משפטים להספד אות ע"ח שהביא פירוש על המאמר שלפנינו בשם ספר עמודיה שבעה עמוד ד' אות כ"ו עיי"ש שכתב דהפירוש על הפליאה שהובא בדמשק אליעזר פ' וישב אות ג' הוא כתוב ג"כ בס' עמודיה שבעה הנ"ל עיי"ש:
ובס' ישמח משה עה"ת להגאון הקדוש ר' משה טייטעלבוים ז"ל פ' כי תשא בד"ה בתנחומא וכו' מביא ג"כ הפליאה דאיתא בזוהר חדש, אמר לי' עשרה סבי קטילו על מכירת יוסף, א"ל פנחס הוא אליהו, א"ל ר' עקיבא לית ליה זכות אבות. א"ל הא כתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ע"כ וע"ש פירוש על הפליאה הנ"ל בדרך חריף ונחמד ואכמ"ל בדברים שאינם נוגעים לפי' דברי הגמרא):
והנה בברכות ס"א ע"ב מובא בגמ' דאמרו מה"ש לפני הקב"ה רבש"ע זו תורה וזו שכרה כו' וא"ל הקב"ה חלקם בחיים, וכאן על שראה מרעיה ששוקלין בשרו של רע"ק במקולין וצעק זו תורה וזו שכרה השיב לו הקב"ה שתוק כך עלה במחשבה לפני, ולמה לא השיב לו כאשר השיב למלאכי השרת על טענה זו חלקם בחיים ל וכתב בס' אור הצבי להרה"ג רצ"ה בפרלס מבריסק בדרוש האותיות דף קל"ב דבאמת גוף דבר זה תמוה שראה ששוקלין בשרו במקולין, ולא מצינו שנעשה לו כן, ורש"י ז"ל פירש דהוא מה שסרקו בשרו במסריקות של ברזל, ולא ידענא מה ענין זה לזה. אך הנה אמרו ז"ל (חולין צ"ב א') וישקלו שכרו שלשים כסף אלו שלשים צדיקים וכו'. עולא אמר אלו שלשים מצות שקבלו עליהם בני נח ואינם מקיימים אלא ג'. שאין שוקלין בשר המת במקולין וכו' ופירש"י בחד לישנא בשר אדם המת. ויתכן לומר דהמכוון הוא על בשר הצדיקים המומתים על קידוש השי"ת. והנה עלה במחשבתו של הקב"ה בר' עקיבא (שהוא היותר גדול בהקדושים כמ"ש ר"ע וחביריו) שיהיו שוקלין בשרו במקולין, אך כאשר זכרנו למעלה כי כל זמן שאינו יוצא מפיו ית' מה שרואה הצדיק ברוה"ק שיהי' כן, יוכל לפעמים להשתנות ע"י הבחירה של האדם, וכמו כן בזה הרשע שהרג את ר' עקיבא, הגם כי משה ראה שירבה לחטוא לשקול בשרו במקולין, נשתנה זה ע"י בחירתו, כי האוה"ע קבלו עליהם לבל לשקול בשר המת במקולין, רק סרקו בשרו עוד בו נשמתו לצער אותו ביסורין, ולא לבזותו גם לאחר מותו, כי אחד מהג' מצות הנ"ל שמקיימים הבני נח הוא שמכבדים את התורה, ומה ענין לבזות את בשר הת"ח בזמן שאינו מרגיש בצער הזה כלל. והבן -- והוא הענין כי המלאכי השרת שאלו להשי"ת בזמן שסרקו בשרו וכו' וקיבל צער גדול עוד בו נשמתו, הכי זו תורה וזו שכרה בתמיה, על מה ולמה יסבול יסורים וענויים קשים כאלו, ממתים ידך ה' ראוי לו שימות, ממתים מחלד וע"ז השיבם השי"ת חלקם בחיים, כי הם יסורין של אהבה ועי"ז יטול גם חלק חבירו בג"ע, אמנם מרע"ה לא שאל ע"ז כלל כי ידע כי את אשר יאהב ה' אותו יוכיח, והצדיק הגמור מקבל אלו היסורים באהבה, ואדרבה משתוקק ומתאוה מתי תבא לידו להמסר על קידוש השם ויש לו תענוג גדול מזה ואינו מרגיש בהיסורין כלל לרוב אהבתו ודביקותו בהשי"ת אבל שאלת משה רבינו היה על ראותו ששוקלין בשרו במקולין אחר יציאת הנפש, אשר אין בזה רק זילזול בגופו הטהור, ולא ישיג צער מזה בחייו שנאמר שיקבל שכר על זה, לכן כאשר ראה זאת צווח ככרוכיא הכי זו תורה וזו שכרה, חילול כבוד התורה כזה וע"ז א"ל השי"ת "שתוק" לבל להוציא דבר זה מהשפה לחוץ, כי ברית כרותה לשפתים ויהיה שוב הכרח, כי רק "כך עלה במחשבה לפני' ויוכל להשתנות ע"י בחירה. כאשר כן היה באמת שאין שוקלין בשר המת במקולין וא"ש.
ועד"ז פי' גם מה שהשיב הקב"ה למרע"ה על אימרו רבש"ע יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי ר שתוק כך עלה במחשבה לפני – כי צדיק ורשע לא קאמר ר"ל אינו אימרי הקבה באמירה רק במחשבה, כדי שתשאר הבחירה חפשית ולא יהיה הכרח והוא הענין מרע"ה שראה נשמת רע"ק במעלה גבוהה ורמה כ"כ ואמר לפני הקב"ה יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי, השיב לו השי"ת כי אין מזה ראיה במה שהוא עתה.:
במדרגה כזאת, שיהי' כן גם בעת בואי בזה העולם בגוף גשמיי וינתן בו יצה"ר גדול מאוד כערכו ויהיו ב' הדרכים שוים לפניו. שיברור לו דרך הטוב, וז"ש הקב"ה למשה "שתוק" לבל תוציא מפיך גודל מעלת נשמת רע"ק כי ברית כרותה לשפתים ויהי' שוב הכרח, כי רק "כך עלה במחשבה לפני" ובזמן המעשה יוכל להשתנות עוד ודפח"ח:
(א"ה בספר אור הצבי הנ"ל דף י"ז כתב בזה"ל ידוע מ"ש הספרים לתרץ קושי' התוס' נדה טז ב' ד"ה הכל בידי שמים דצדיק ורשע ל"ק דא"כ יהיה האדם מוכרח במעשיו ממ"ש בחזקי' דחזי ברוה"ק דה"ל בנין דלא מעלי כו' וכתבו המפרשים כי דיבורו ית' עושה הכרח אבל מחשבתו כביכול אינו עושה הכרח כ"כ ויכול להשתנות לפעמים. ופירשו בזה מש"ה [איכה ג'] "מי זה אמר ותהי ה' לא ציוה", מי יוכל לומר שהאדם מוכרח במעשיו אחרי כי ה' לא ציוה, כי "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" כי צדיק ורשע לא קאמר אמירה דייקא, וא"כ "מה יתאונן אדם:
חי גבר על חטאיו" כי החטאים שלו המה, והוא הוא העושה בבחירתו עכ"ל):
אמר רב אשי חזינא להו לספרי דווקני דבי רב דחטרי ליה לגגיה דחי"ת ותלו ליה לכרעיה דה"א וכו' – בפתח עינים להחיד"א ז"ל דקדק מדוע נקט חי"ת קודם ה"א – והנה לא ראה דברי הרב עיון יעקב לכאן שכתב:
אע"ג דהא כפי סדר א"ב ה"א קידם מ"מ היצרך לנקט תחלה דחטרי לגגיה דחי"ת דאל"כ הייתי אומר דלכך היצרך לתלות לכרעיה דה"א שלא יהי' דומה לחי"ת אבל כיון דחטרי לגגיה דחי"ת א"כ בלאו הכי אינו דומה זו לזו לכך הוצרך לטעם אחר עכ"ל:
(בב"י או"ח ר"ס ל"ו הביא מצאתי כתוב על מאי דאמרינן חזינא לספרי דווקני דחטרי לגגה דחי"ת יש לתמוה על הסופרים שאין חוששין לזה אלא בחי"ת דוחרה אף הי וכו' עיי"ש -- ועיין בתשו' חת"ס ז"ל חיו"ד סי' רנ"ח שכתב טעמי' דהני סופרים עי"ש דפח"ח):
כל התולה בטחונו בהקב"ה הוה לו מחסה בעוה"ז ובעוה"ב – הכוונה כמ"ש בסידור באר חיים דף מ"א על מאמר חז"ל כל מה שישראל אוכלין בעוה"ז אין אוכלין אלא בשביל אמונה ביאור הדברים עפ"י מה דאיתא במדרש (פ' אמור) מי הקדימני ואשלם מי מל עד שלא נתתי לו בן וכו' מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית וכו' ע"כ. ולפ"ז השכר שנותן הקב"ה הוא רק בגדר מתנה ולא בגדר תשלומין, והנה מה שנותן הקב"ה פירותיהן בעוה"ז הוא משום המתנת השכר. דהיום לעשותם ומחר לקבל שכרם, וזה שייך רק אם היה מגיע להאדם הקרן בגדר תשלומין, אבל לפימ"ש בסמוך שהוא רק בגדר מתנה מטעם מי הקדימני כנ"ל, לא שייך לכאורה פירות דאף אם יבטיח אחד לחבירו ליתן. לו מתנה תיכף, ונתן לו אחר זמן. היבקש ממנו רבית עבור זה. והנה כמו שמקבלים שכר עבור מעשים טובים כן מקבלים עבור מדות טובות, ולכאורה על מדות טובות אינו שייך טענת מי הקדימני ואשלם, אכן גם על מדות שייך זאת, דעיר פרא אדם יולד, וכל מדות טובות למידין מהקב"ה וכמאמר חז"ל הדבק במדותיו של הקב"ה, אכן ב' מדות אינו שייך ללמוד מהקב"ה, הלא המה אמונה ובטחון שאינם שייכים בהקב"ה כביכול. ולזה מגיע השכר בגדר תשלומין. א"כ יש על זה שכר בעוה"ז. לזה אמרו חז"ל כל מה שישראל אוכלין בעוה"ז אינן אוכלין אלא בשביל אמונה ע"כ דפח"ח. וזה כוונת חז"ל כאן. כל התולה בטחונו בהקב"ה הוה לי מחסה בעוה"ז ובעוה"ב, משום דעבור בטחון אוכל פירות בעוה"ז וא"ש:
א"ל אנא הכא קא קשיא לי מאי שנא דכתיב ביה ה' צור עולמים ולא כתיב יה וכו' אלו שני עולמים שברא הקב"ה אחד בה"א ואחר ביו"ד וכו' אל תקרי בהבראם אלא בה"א בראם הוי אומר העוה"ז בה"א והעוה"ב ביו"ד. ומפני מה נברא העוה"ז בה"א מפני שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת (ממנו לתרבות רעה) יוצא, מ"ט תלי' כרעיה דה"א דאי הדר בתשובה מעיילי ליה (בפתח העליון בין רגל שבתוכו לגגו) ולעיילוה בהך (פתח תחתון דנפיק ביה) לא מסתייעא מלתא (דהבא לטהר בעי סיועא מפני יצר הרע הלכך עבדי ליה סיועא פתח יתירה) – כתב מהרש"א זיל, ופריך ולעייליה לתשובה בהך פתח שיצא ולמה לי פתח אחרת בצד שני, ומשני לא מסתייעא מלתא כדר"ל וכו' מבואר בדברי הרמב"ם בח' פרקים שכתב כי החוטא אחר שחטא אי אפשר לו לשוב ולטהר נפשו שלימה עד אשר ירחיק עצמו הרחקה גדולה מצד אשר חטא ע"ש, ולכך אמר, באותו צד פתוח שחטא ויצא א"א לו ליכנס לצד התשובה עד אשר ירחיק עצמו לצד אחר ומשם יכנס למקום טהרה, וכו' עכ"ל הזהב – ובתשובת בית יצחק ח"ב ליו"ד בדרשות שבסוה"ס המליץ ע"ז מאמר חז"ל במקום שבע"ת עומדים אין צ"ג יכולים לעמוד. כי הצדיקים הגמורים צריכים לילך בדרך הממוצע, אמנם הבעלי תשובה לפי שנטו מתחלה אל קצה האחרון ע"כ בעשותם תשובה צריכים להטות אל הקצה שכנגדו, וז"ש במקום שבע"ת עומדים דהיינו בקצה האחרון אין צ"ג יכולים לעמוד, כי הם צריכים לילך תמיד בדרך הממוצע וק"ל –
ובספר אפריון פ' בראשית הביא הגמרא שלפנינו וכתב דנ"ל שזהו שמרמז רב חסדא (ברכות דף ח') לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואח"כ יתפלל ודורשי רשומות כבר אמרו במאמר זה הרבה רמזים, ולדעתי י"ל ג"כ עפ"י מ"ש דקודם כל תפלה צריכין להרהר בתשובה כיון שהתפלה היא במקום קרבן ולא תהי' ח"ו זבח רשעים תועבה, וז"ש רב חסדא, שיכנס בלבו שיעור שני פתחים של הה"א אשר בה נברא העוה"ז, ועי"ז יכנע גם יתחזק לבבו לתשובה ולתפלה עכ"ל – אמנם הלשון "שיעור" שני פתחים אינו מכוון לפי הפירוש הזה, וע"כ נלע"ד עפ"י מ"ש בפ' נצבים כי המצוה הזאת וגו' לא נפלאת ולא רחוקה היא ממך וגו' כי קרוב אליך הדבר וגו' ועיין ברמב"ן עה"ת שפי' דקאי על מ"ע דתשובה, והענין שלא ידמה האדם בלבו שקשה מאד לעשות תשובה לז"א הפסוק דלא כן הוא אלא קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו דמיד שיהרהר תשובה בלבו כבר הוא צדיק גמור, וכמו שפי' מרן חת"ס ז"ל בתהלים, כרחוק מזרח ממערב כן הרחיק ממנו את פשעינו, דאם אדם עומד לצד מזרחי והופך פניו לצד מעריב. כבר הוא עומד לצד מערב וז"ש כרחוק מזרח ממערב, שבאמת אינו רחוק כי ברגע כמימרי' יכול לעמוד לצד מזרח או לצד מערב, כן הרחיק ממנו את פשעינו אם רק יטה עצמו לסטרא דקדושה וסר עונו וחטאתו תכופר, וראיה לדבר מן שני פתחים שבה"א. דהפתח העליון בין רגל שבתוכו לגגו המרמז דאי הדר בתשובה מעיילי ליה הוא קרוב מאוד אל הפתח התחתון דנפיק ביה, וזה מורה דאעפ"י שיצא בפתח התחתון לתרבות רעה קרוב עליו הדבר מאוד ליכנס בפתח העליון, כי לא רחוקים הפתחים זה מזה רק אדרבה הם קרובים מאוד זה לזה, וז"ש רב חסדא שאם האדם יכניס אל לבו רעיון של שוא ושקר שהתשובה הוא דבר רחוק מאוד וימנע מלשוב א"כ לא יתחיל להתפלל לעולם מאחר שקודם כל תפלה צריך לשוב בתשובה דאל"כ הוי זבח רשעים תועבה, רק לעולם יכנס אדם בלבו שיעור שני פתחים" כלומר שיעור הקרבות שבין שני פתחים
שבה"א, שבאמת פתח התשובה הוא קרוב מאוד אל פתח העבירה, להורות כי התשובה קרובה אליו מאוד בפיו ובלבבו לעשותה, ואח"כ יתפלל, כלומר אח"כ יהיה נקל לו להתפלל אחר שהרהר תשובה בלבו מקדם וא"ש ודו"ק:
לה:
וראית את אחורי ופני לא יראו. אר"ח בר ביזנא אמר ר"ש חסידא מלמד שהראהו הקב"ה למשה קשר של תפילין – כתב בספר דברי שאול על אגדות הש"ס בברכות דף ז' וז"ל נ"ל עפימ"ש במק"א דתפילין הוא מלשון טפלות דהיינו חיבור מה שיש לישראל עם הקב"ה, וז"ש תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו ומי כעמך ישראל והרבה הארכתי בזה, ולפי"ז כבר נודע דהשגחה אלקית על ישראל בזמן הזה היא רק כמציץ מן החרכים. וזה שביקש משה שתשרה שכינה על ישראל שנאמר ונפלינו אני ועמך. וא"כ בזמן הזה בעונינו לא ראינו כי אם בהסתר פנים, וז"ש מלמד שהראה לו קשר של תפילין שהוא רמז להתקשרות שיש לנו לאבינו שבשמים, וז"ש וראית את אחורי ופני ל יראו כי עין לא ראתה עד בא יום ה' הגדול והנורא והבן ואם שגיתי ה' יכפר בעד עכלה"ט
לז.
בעא מיני פלימו מרבי מי שיש לו שני ראשים באיזו מהם מניח תפילין וכו' – עיין אריכות בזה בס' כתנות אור עה"ת מהגאון מהר"ם א"ש ז"ל פ' במדבר ע"ש וינעם לך – ומרן חת"ס ז"ל בתשו' חיו"ד סי' ליה וסי' רצ"ד לא ראה דברי כתנות אור הנ"ל כיעו"ש:
מא.
מלאכא אשכחי' לרב קטינא דמיכסי סדינא א"ל קטינא קטינא סדינא בקייטא. וסרבלא בסיתוא ציצית כו' מה תהא עלי' א"ל ענשיתו אעשה א"ל בזמן דאיכא ריתחא ענשינן – ביאור המאמר שלפנינו תמצא בס' בינה לעתים דרוש י"ב ע"ש באורך וינעם לך ועיין בתוס' כאן ד"ה ענשיתו אעשה. כי האי שאין אדם חייב לקנות טלית המחויב אם אין לו וכו' ובמהרש"א ז"ל בחידושי הלכות נתקשה בדבריהם יעו"ש, ולפענ"ד דברי המהרש"א צע"ג ממ"ש הטור באו"ח רס"י כ"ד וכ"כ הב"ח שם בשם סמ"ק יעו"ש וצע"ג:
מג:
ובשעה שנכנס דוד למרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצות כיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו וכו' שמעתי מבני הרבני החריף ובקי מהו' ארי' ליב שטערן נ"י הכוונה שע"י שראה עצמו ערום עלה במחשבתו כי כן יעמוד בעוה"ב ערום בלא לבושי מצוה, ומאומה לא ישא בידו, כי לרוב ענותנותו חשד את עצמו שלא קיים המצות כולו לה' רק היה מעורב בהם איזה מחשב' זרה ופנייה שלא לש"ש, וז"ש אוי לי שאעמוד (ר"ל לעתיד בעוה"ב) ערום בלא מצות, אך כיון שנזכר במילה שבבשרו שנימל בקטנותו ובזה לא היה לו שום פנייה ומחשבה זרה שלא לש"ש, נתיישבה דעתו, ולאחר שיצא אמר עליה שירה שנאמר למנצח על השמינית מזמור לדוד על המילה שניתנה בשמיני דייקא, שעי"כ מצות מילה טהורה ונקיה מכל פנייה שלא לש"ש, משא"כ אם היה המצוה למול א"ע בהיותו גדול, אז אפשר שגם בזה היה מעורב איזה פניי' שלא לש"ש להראות לבריות כמה צדיק הוא שמיסר נפשו להשי"ת וכדומה וק"ל, (שו"ר מובא כן בשם סה"ק תולדות יעקב יוסף ז"ל):
היה ר' מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך פירש"י מה ה' אלקיך וגו' קרי ביה מאה עכ"ל – בס' תורה תמימה פ' עקב כתב על פירש"י קרי ביה מאה, ורבו בזה דברי המפורשים וכו' ולי נראה וונה משום דבפסוק זה יש מאה אותיות וכו' ע"ש -- והנה לא ראה דברי התוס' בשם ר"ת דשואל הוי מלא ויש מאה אותיות בפסוק, ועיין במהרש"א בח"א שכתב דזה ג"כ כוונת רש"י ז"ל קרי ביה בפסוק אותיות מאה, וכל זה נעלם מעיני הרב בעל תורה תמימה:
במהר"ם שיק עה"ת פ' כי תצא כתב מורי הגאון האמיתי זצ"ל וז"ל:
וכמו שאני מבאר מה שאמרו חז"ל דחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, ודרשו זה מלשון ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך ופרש"י דכוונת חז"ל על דרך אל תקרי ממה אלא מאה וצריך ביאור הרי מה כתיב, ואמרתי עפ"י הנ"ל דהנה הגמרא הקשה אטו יראה מילתא זוטרתי היא, אמנם להנ"ל אם ישים האדם לנגד עיניו ויהי' חרות על לוח לבו איך הוא תלוי ביד ה' וכעין שהביא בחובת הלבבות משל באסיר אחד כנודע, אמנם האדם לא ישים זאת לנגד עיניו איך הוא גר בארץ ואין לו משלו כלום רק משלחן גבוה קא זכי, אבל אם יברך בכוונה בכל יום ויום מאה ברכות, כבר יזכור כמו השונה מאה פעמים ואחד, שהברכות שונים ולומדים כי הכל ביד ה' והוא המחזיר נשמות לפגרים והוא הנותן שכל ובינה והוא הנותן כל צרכיו ופוקח עורים ומלביש ערומים וכן כולם, ואז לא ישכח, וכיון שיהיה זה לנגד עיניו ממילא יהיה היראה קל, וזה שכוונו חז"ל אל תקרי מה כקושי' הש"ס אטו יראה מלתא זוטרתי אלא ע"י מאה ברכות ששונים ולומדים להאדם שהוא אינו כלום רק הכל הוא מה' והוא הנותן, עי"ז בקל יבא האדם לידי יראה ע"כ דפח"ח ש"י.
מה.
כה אמר ה' אלקים בראשון באחד לחדש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש (יחזקאל מ"ה) חטאת (בתמיה הא) עולה היא, אמר ר' יוחנן פרשה זו אלי' עתיד לדורשה, רב אשי אמר מלואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה – כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא יאכלו הא ישראל יאכלו, א"ר יוחנן פרשה זו אלי' עתיד לדורשה, רבינא אמר כהנים איצטריך ליה סד"א הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבלה וטרפה קמ"ל – מי האיש החפץ ללין בעומקה של הלכה ולהבין במאי קמיפלגי ר' יוחנן ורב אשי, וכן ר' יוחנן ורבינא ביישוב הני מקראות דיחזקאל, ילך ויעיין בס' כתנות אור עה"ת להגאון האדיר מהר"ם א"ש בעל פנים מאירות זצ"ל בפ' בהעלתך, וימצא לנפשו נחת בפלפול עצום של אמת שכתב שם הגאון הלז בזה – ובתשו' חת"ס ז"ל חאו"ח סי' ר"ח כתב דר' יוחנן נמי ידע דאיכא למימר כרבינא סד"א הואיל ואשתרי מליקה כו' אלא שכתבו התוס' שאני התם דמצותו בכך וכתבו מ"מ איכא למיטעי בהכי, והוא דוחק מהיכי יבא לטעות, אלא שי"ל כיון שראו אלי' הנביא אכל מבי טבחי דאחאב שהי' מומר לע"ז, וכתבו תוס' פ"ק דחולין עפ"י הדיבור היה נוח לנו לומר אלי' כהן הי' וכהן מותר לאכול הואיל ואשתרי במליקה כי הוה ס"ד לכן הצריך יחזקאל להוציא מטעות זה ומיושב פסוק דיחזקאל, אך כל זה אם אלי' כהן היה דבזה יש פלוגתא בב"מ קי"ד תוס' ד"ה מהו עיי"ש, ע"כ אמר ר' יוחנן אלי' עתיד לדורשה ע"כ דפח"ח (וכעין זה נדפס על הגליון של העין יעקב החדש במנחות ס"פ שתי הלחם בשם אהבת איתן ע"ש ותמצא):
ומראה מקום אני לך לעיין עוד בתשו' חת"ס ז"ל חיו"ד ס"ס ס"ט מ"ש בזה, וגם אעוררך ע"ד פלא שכ' בזה בס' אהבת יהונתן בהפטרה לפ' אמור לתרץ קושי' הגמ' כהנים הוא דלא יאכלו וכו' דהנה הרמב"ם פסק דבמלחמה מותר לאכול נבילות והיינו דהוא נגד יצה"ר כמו יפת תואר דהותרה במלחמה ולעתיד יהי' מלחמת גוג ומגוג ומותרין ישראל לאכול נבילות כנ"ל משא"כ הכהנים לא יאכלו דכמו כן אסור ביפת תואר (א"ה כדאי' בקידושין פ"ק דכהן אסור ביפ"ת) לכן כל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים ומתורץ קושי' הגמ' שפיר עכ"ל – ובמחכ"ת הרמה דבריו תמוהים מאד דהך מלתא אי כהן אסור ביפ"ת הוא פלוגתא דרב ושמואל בקידושין כ"א ע"ב וס"ל לרב דכהן מותר ביפ"ת דהא לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר וכן פסק הרמב"ם פ"ח מה' מלכים ה"ד הכהן מותר ביפ"ת בביאה ראשונה שלא דברה תורה אלא כנגד היצר עכ"ל וכתב הכ"מ דפסק כרב משום דהלכתא כוותי' באיסורי לגבי שמואל ע"ש – ולכאור' רציתי לומר דכוונת האהבת יונתן דאליבא דשמואל דס"ל כהן אסור ביפ"ת מתורץ קושי' הגמ' וקיצר במובן, אך התבוננתי ואראה דגם זה אינו. דלא מיבעיא ללישנא קמא בקידושין שם בביאה ראשונה כ"ע לא פליגי דשרי דלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, אלא אפי' ללישנא בתרא דס"ל לשמואל דגם בביאה ראשונה אסור, מ"מ מודה הוא בעיקר הסברא דהיכי דלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר גם הכהן מותר. רק ביפת ה"ט דשמואל משום דכל היכא דלא קרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך (דלא אפשר לקיימה משום גיורת) לא קרינא ביה וראית בשביה כמבואר בגמ' שם. אבל לענין אכילת נבילות וטרפות במלחמה בודאי גם שמואל מודה דמותר גם לכהן וז"ב:
ובהקדמה לס' באר היטב על שו"ע אהע"ז מביא הגמ' דכאן וכתב:
דקדקתי איזה דקדוקים חדא עד דאתי יחזקאל מאן אמרה לאסור נבלה וטרפה לכהנים. ועוד אף לפי הס"ד הואיל ואשתרי מליקה כו' קשה טריפה מנ"ל, ועוד צריכין לתרץ מה שהקשו התוס' ע"ז הא מליקה מצותו בכך, וישבתי ע"פ פשוטו דבודאי קודם שבא יחזקאל לא הי' לכהנים מקום לטעות ולומר הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבלה די"ל כמו שהקשו תוס' דמליקה מצותו בכך, רק דוקא משבא יחזקאל ומדברי יחזקאל עצמו היה להם מקום לטעות ולומר דאשתרי להם נבלה וטרפה, מש"ה עליו היה מוטל לומר כל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים, דאיתא בחולין ל"ו ע"ב דשקיל וטרי אם מסוכנת שריא, ומסיק ואיבעית אימא מהכא דכתיב ויאמר יחזקאל אהה ה' הנה נפשי לא מטומאה נבלה וטרפה לא אכלתי וגו' לא אכלתי מבשר כוס כוס וכו' אי אמרת בשלמא מסוכנת שריא היינו רבותא דיחזקאל אלא אי אמרת אסירא מה רבותא דיחזקאל ע"כ, א"כ לפ"ז י"ל דמש"ה היה מוטל עליו לומר כל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים, משום דהיה חושש פן ואולי ילמדו דורות הבאים פירוש מה שאמרתי נבלה וטרפה לא אכלתי כפשוטו דלא אכלתי נבלות וטרפות ממש ויקשה להם מה רבותא דיחזקאל, אלא ודאי לכהנים מותר נבלה וטרפה הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו ויחזקאל היה ג"כ כהן ואפ"ה לא אכל וזהו רבותא דיחזקאל, מש"ה הוצרך למימר כל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים, וא"כ לא יוכלו ללמוד הפירוש מה שאמרתי נבלה וטרפה לא אכלתי כפשוטו דא"כ תיהדר הקושיא לדוכתא מה רבותא דיחזקאל, אלא עכ"ח קאי על מסוכנת, ובזה יתורץ נמי דלא תקשה דילמא מה שאמר יחזקאל כל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים קאי אמסוכנת, דא"כ הדרא קושיא לדוכתה מה רבותא דיחזקאל ודו"ק ע"כ דפח"ח:
(ועפ"ד באה"ט הנ"ל מיישב הה"ג מ' חיים דוב גראס נ"י מפטראווא בקונטרס תל תלפיות מחברת י"ב צד קפ"ד קושי' השואל בהא דקאמר סד"א הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו אשתרי נמי נבלה וטרפה, הא חזינן דעבודה הותרה בשבת גבי כהנים ואפ"ה אסורין במלאכה, ולהנ"ל א"ש דשאני עבודה דמצותה בכך ורק בנבלה וטרפה היינו יכולים לטעות ממה שאמר יחזקאל נבלה וטרפה לא אכלתי וכו' כנ"ל וזה לא שייך רק בנו"ט לא בשבת וליכא למיטעי עיי"ש, והנה הה"ד הי' יכול ליישב הקושי' הנ"ל עפ"ד חת"ס באו"ח סי' ר"ח הנ"ל דנבלה וטרפה היה מקום לטעות יען דאכל אלי' מבי מבי טבחי דאחאב ואלי' כהן היה וכו' וזה לא שייך רק בנו"ט משא"כ בשבת מהיכי תיתי לטעות הא שאני עבודה דמצותו בכך וזה פשוט):
ואני עני כתבתי בזה וכבר נדפס בשמי בקונטרס תל תלפיות מחברת כ"ו משנת תרע"ח דף רי"ט עפימ"ש בס' ילקוט הרועים' ח"א דף ט' עמוד ג' בשם ספר בית אל ח"ב דף מ"ב שהוכיח דרב ס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת ושמואל ור' יוחנן ס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת ע"ש ואם כי הספר ב"א אינו תחת ידי, אבל לבי אומר לי שדבריו מיוסדים על אדני פז של הגמרא חולין דף ל"ב ע"א דאיתא שם במתני' אם שהה כדי שחיטה פסולה, ואמר שם בגמ' דרב ס"ל כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף, ושמואל ור' יוחנן ס"ל אפילו בהמה לעוף, (ופרש"י בד"ה אף בהמה לעוף קולא היא שנתנו לעוף שיעור שחיטת בהמה לשהייתו עכ"ל), וכתב שם הגאון בעל לב אריה זצ"ל דדבר זה תליא בפלוגתא אי יש שחיטה לעוף מה"ת או לא, דאם שחיטת עוף הוא מה"ת כמו בהמה מהראוי לשער עוף לעוף כמו דקה לדקה, אבל אם שחיטת עצמו הא רק מדרבנן דגזרו משום בהמה, ממילא דהה"ד כל הלכות שחיטה בעוף היא רק מדרבנן דלא יהא רק חוירה בעלמא ורק מדרבנן פוסל משום לתא דבהמה, א"כ דיו כבהמה וראוי לשער בעוף כדי שחיטת בהמה וז"ב עכ"ל ע"ש – א"כ לפ"ז רב דס"ל כדי שחיטת עוף לעוף ס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת, ושמואל ור' יוחנן דס"ל אפי' בהמה לעוף ס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת והנה מבואר נדה דף כ"ד ריש ע"א דר' יוחנן ס"ל טריפה חיה עיי"ש ולכן ר' יוחנן דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת וגם ס"ל טריפה היה, לא מצי אמר כרבינא סד"א הואיל ואשתרי מליקה וכו' דהרי הקשו האחרונים ז"ל היכי ס"ד לטעות ממליקה לכל נבלה וטרפה, הא שאני מליקה דאתי עשה דאכילת קדשים ודחי לאו דנבלה, ותירצו דנבלה אית ביה נמי עשה דשאינו זבוח ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, והתינח למ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת, אבל לר' יוחנן דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת ומליקה לא הוי נבילה אלא טריפה כמ"ש התוס' בחולין דף כ' ע"א סד"ה לא אמרן וכו' ע"ש א"כ אי אפשר לומר כרבינא סד"א הואיל ואשתרי מליקה וכו' דהא י"ל שאני מליקה דמותר מצד עשה דוחה ל"ת כנ"ל, ואין לומר דבטרפה נמי יש איסור עשה מכח הפסוק זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול שאינה חיה לא תיכול ז"א לר' יוחנן דס"ל טריפה חיה כנ"ל, א"כ אין בטרפה רק לאו גרידא, וליכא למיטעי ממליקה לנבלה וטרפה, לכן אמר פרשה זו אלי' עתיד לדורשה וא"ש:
ולפמ"ש התוס' בחולין י"א ע"ב בד"ה ודלמא כו' בתירוץ הראשון דרבינא ס"ל טריפה חיה יע"ש, י"ל להיפוך עפ"י מ"ש בס' מלא הרועים ערך טריפה חיה אות ד' בשם ספר ארוך מש"ך ביו"ד סי' ק"ב בהנ"ה מבעל מנחת אהרן שהאריך להוכיח דר' יוחנן ס"ל טריפה אינה חיה והך דנדה דף כ"ד משמי' דרביה קאמר לה ולי' לא ס"ל ע"ש, א"כ לא מצי ר' יוחנן לדרוש כרבינא סד"א הואיל ואשתרי מליקה וכו', דהרי כתיב בתוה"ק בפרשת שמיני וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם ופרש"י והוא מהתורת כהנים. לאמר אליהם לאלעזר ואיתמר עיי"ש ויש לדקדק מאי שנא הכא מכל התורה שלא נזכרו אלעזר ואיתמר, ותירץ הגאון מהו' דוד טעביל ז"ל מליסא בספרו נפש דוד עה"ת כמו שאחז"ל על פסוק דיחזקאל סד"א הואיל ואשתרי מליקה נו"ט נמי אשתרי, א"כ י"ל דה"נ רמזה תורה זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול שא"ח לא תיכול דהיינו טרפה לפי שטרפה אינה חיה, לכך כתיב כאן לומר אליהם לאלעזר ואיתמר. אע"ג דאשתרי להו מליקה מ"מ אסורים בטרפה יעו"ש, וא"כ לר' יוחנן דס"ל טריפה אינה חיה אין לדרוש כרבינא סד"א הואיל ואשתרי מליקה נו"ט נמי אשתרי, דהא כבר כתוב בתורה לאמר אליהם לאלעזר ואיתמר שאסורים בטרפה, ואם בטרפה שהוא אתחלתא דנבלה אסורים קו"ח בנבילה שאסורים ולמה לי' ליחזקאל להזהיר הכהנים עוד על זה לכך אמר דאליהו עתיד לדורשה, אבל רבינא לשיטתו דס"ל טריפה חיה כמ"ש תוס' בחולין י"א ע"ב הנ"ל, א"כ לא דריש זאת החיה וגו' חיה אכול שא"ח לא תיכול, וא"כ לא נרמז בלאמר אליהם לאלעזר ואתמר שאסורים בטרפה, ושפיר יש ס"ד מדאשתרי מליקה אשתרי נמי נבלה וטרפה, לכך דרש קרא דיחזקאל סד"א הואיל ואשתרי מליקה וכו' וא"ש ודו"ק:
ועיין בס' כלי חמדה עה"ת להגאון מדוואהרט נ"י בפ' אמור בפסוק נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. מש"ש על קושי' הנ"ל דר' יוחנן מ"ט לא אמר כרבינא יעו"ש, והרבה יש לפלפל על דבריו אלא שאינני רוצה להאריך עוד בזה – אך מה שהעיר שם על הרשב"ם ז"ל עה"ת בפ' אמור בפ' נבלה וטרפה לא יאכל שכ' וז"ל אע"פ שמליקת העוף הותרה להם שדומה לנבלה עכ"ל, א"כ למה הוצרך יחזקאל להזהיר הכהנים על זה מאחר שכבר הזהירה התורה ע"ז בפ' אמור הנ"ל, היא הערה נכונה וראוי לתת לב לישב פי' רשב"ם ז"ל – ולפענ"ד אולי ס"ל לרשב"ם ז"ל דמפסוק נבלה וטרפה וגו' דפרשת אמור, ל"ה ידעינן אלא דאסורים בנבלה וטרפה דחולין אבל אכתי הו"א דמותרים בנבלות וטרפות דקדשים הואיל ואשכחן דהותר מכללו לגבי קדשים סד"א דמותרים בכל נבלות וטרפות דקדשים קמ"ל יחזקאל כל נבלה וטרפה וגו' ובתיבת כל מרבה אפילו נבלה וטרפה דקדשים כנלע"ד וא"ש (ובזה מיושב הקושי' שכ' בתל תלפיות מחברת י"ג אות ל"ב הרבני הה"ג מ' אברהם שריעדמאן נ"י מדפברעצין איך ס"ד לומר שנבלה מותר לכהן דא"כ למה אמרה התורה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי יתננה לכהן שאף הוא מותר באכילת נבלה עיי"ש, ולהנ"ל ניחא דהא התורה מיירי בנבלת חולין וזה כבר ידעינן דאסור לכהן מפסוק דפ' אמור נבלה וטרפה לא יאכל וא"ש):
ובילקוט הגרשוני ח"ב על סדר א' ב' אות כהנים הבאתי הגמ' דכאן, וכתבתי שם בזה"ל וקשה חדא עד דאתי יחזקאל מאן אמרה לאסור נבלה וטרפה לכהנים, ועוד צריכין לתרץ מה שהקשו התוס' הא מליקה מצותו בכך וכו' וכו', עוד קשה מדוע מיאן ר' יוחנן לומר כרבינא סד"א הואיל ואשתרי מליקה וכו' (ועיין בס' דורש לציון מבעל נוב"י ז"ל בדרוש א' מש"ש בזה) ונלע"ד ליישב הכל בחדא מחתא ב"ה, ואקדים לך הקושיא שהביא בס' מלא הרועים כלל ספיקא דאורייתא ודרבנן אות כ"ב וז"ל:
הרב בעל פ"מ בגינת וורדים כלל ז' הקשה לשיטת הסוברים דספק דאורייתא מה"ת לחומרא מהא דאמרינן במנחות דף ה' ו' מן הבקר להוציא את הטריפה, ומסיק דאתי לטריפה שאינה ניכרת, דלניכרת לא צריך קרא דהוא קל וחומר מבעל מום, ואקדשיה והדר איטרפה, דאי איטרפה והדר אקדשיה ממשקה ישראל נפקא (ועיין תמורה כ"ט ע"א). והקשה למה לי קרא הא בלא"ה אסור מספיקא שמא נטרפה ולבסוף אקדשיה, כיון דהוא טריפות שאינו ניכר, והניחא למ"ד טריפה אינה חיה י"ל שחיתה לאחר הקדישה י"ב חודש, אלא למ"ד טריפה חיה למה לי קרא בלא"ה אסור מספיקא עכ"ל – ועיין שם מה שתירץ על זה – והנה איתא בחולין י"א ע"ב רבינא אמר אתיא מעדים זוממין וכו' וליחוש דילמא הך דאסהידו בי' טריפה הוה וכו', וכתבו התוס' ד"ה ודלמא וא"ת דחובשין אותו י"ב חודש ואם יחיה לאו טריפה הוא וי"ל דשמא קסבר טריפה חיה עכ"ל – נמצא לפ"ז לרבינא דס"ל טריפה חיה קשה כקושיית הגינת וורדים למה לי קרא מן הבקר להוציא את הטריפה ממשקה ישראל נפקא ואי באקדשיה ולבסוף נטרפה הא גם זה אסור מספיקא שמא נטרפה ולבסוף הקדישה, דהא לדידי' טריפה חיה ואין החיות סימן דלא היתה טריפה, ולכן רבינא לשיטתו דס"ל טריפה חיה, אמר כהנים אצטריך ליה סד"א הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו וכו', ואין לומר כקושית התוס' הא מליקה מצותו בכך, די"ל כמ"ש גם. התוס' דמ"מ צריך קרא לאורי דלא נטעה בכך, ואין לומר כקושיית החת"ס או"ח סי' ר"ח דמהיכי תיתי נטעה כיון שיש חילוק ברור לפנינו שא מליחה דמצותו בכך, ז"א דמכח קושיא הנ"ל למה לי מן הבקר להוציא את הטריפה תיפוק ליה ממשקה ישראל היינו טועין דנבילה וטרפה מותר לכהנים, וכמ"ש התוס' זבחים דף פ"ח ד"ה מן המדומע, דהיכא דשרי לכהנים מקרי ממשקה ישראל מן המותר לישראל וכשר לגבוה עיי"ש, ומתורץ קושיא הא' דמקמי, יחזקאל לא הי' מקום לטעות דנבלה וטרפה מותר לכהנים משום דשאני מליקה דמצותו בכך, אבל יחזקאל שכתב בספרו ממקשה ישראל ודרשינן מן המותר לישראל וקשה למה לי מן הבקר להוציא את הטריפה תיפוק ליה ממשקה ישראל ואי בהקדישה ולבסוף נטרפה בלא"ה אסור מספיקא שמא נטרפה מקודם, כיון דרבינא סובר טריפה חיה כנ"ל לי על כן שפיר חש שיבואו לטעות דטריפה מותר לכהנים ומקרי שפיר ממשקה ישראל כנ"ל, לכך קמ"ל דלא נטעה בכך ואי דקשיא א"כ קרא ל"ל, י"ל דקרא אצטריך להיכא דנמצא בה ספק טריפות כתירוצו של מלא הרועים ז"ל ע"ש – והתינח לרבינא דסובר טריפה חיה. אבל ר' יוחנן דסובר כמו דקיי"ל להלכה טריפה אינה חיה א"כ אין כאן שום קושיא ואין שום מקום לטעות, ע"כ אמר פרשה זו אלי' עתיד לדורשה וא"ש ודו"ק היטב עכ"ל שם בילקוטי הנ"ל:
ואתה קורא נעים דע לך דעיקר קושיית הגינת וורדים הנ"ל למ"ד טריפה חיה בנוי' על משמעות הסוגיא דתמורה דף כ"ט ע"א דממשקה ישראל שמעינן איסור בנטרפה ואח"כ הקדישה וכמ"ש התוס' שם בד"ה אצטריך ע"ש, ודלא כמ"ש לי הרה"ג מהו' חיים דוב גראס נ"י מפעטראווא דקושית הגינת וורדים הוא למה לי קרא דמן הבקר תיפוק ליה מכל אשר יעבור למ"ד ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא, וא"א לומר כן דהא קושי' הגינת וורדים קאי למ"ד טריפה חיה, ולמ"ד הנ"ל לא מוכח כלום מכל אשר יעבור פרט לטריפה שאינה עוברת, דהא כתב רש"י במנחות דף ו' ע"א כל אשר יעבור תחת השבט פרט לטריפה שאינה עוברת משום דאין לה חיות לא חשב לה עוברת עכ"ל, וזה רק למ"ד טריפה אינה חיה, אבל למ"ד טריפה חיה הרי יש לה היות, א"כ מה הקשה הגינת וורדים למ"ד טריפה חיה למה לי מן הבקר תיפוק לי' מכל אשר יעבור, אלא עכ"ח כמ"ש ודו"ק:
(ועיין במלא הרועים שציינתי לעיל ותראה שלא הזכיר כלל מכל אשר יעבור כי אם ממשקה ישראל בלבד, ויותר אין לי להאריך בזה):
נג.
במהרש"א ד"ה יבא אדיר כו' הביא התרגום אונקלוס על וברוח אפך נערמו מים, חכימו מיא, עיי"ש מ"ש ענין החכמה שהיה למים, שיעשו היפוך טבעם– ובסידור באר חיים דף נ"ה הביא בשם בנו הרב שיחי' שביאר ע"ד דאיתא במדרש אבכיר ע"פ והמים להם חומה כו' שירד ס"ם ואמר מה הללו עובדי ע"ז אף הללו עובדי ע"ז, א"ל הקב"ה שוטה שבעולם והלא לא עבדו אלא מתוך שעבוד ומתוך טירוף דעת ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון, ע"כ, וביאר בס' פרשת דרכים דרוש א' דממ"נ אם יש לישראל דין ב"נ פטורים מטעם אונס ואם יש להם דין ישראל אזי פטורים מטעם שוגג, ומשו"ה כשבא ס"מ לקטרג על ישראל אף שהיו שוגגים ואונסים, מטעם דיהבינן להו חומרי דישראל וחומרי דבני נח, א"ל הקב"ה שוטה שבעולם כיון שאתה רוצה לתפוס חומרי שניהם, עליך נאמר והכסיל בחושך הולך. כדאיתא בחולין דף מ"ג העושה מחומרי ב"ש ומחומרי ב"ה עליו הכתוב אומר והכסיל בחושך הולך עייי"ש בדבריו הנחמדים, ולזה אמר התרגום "חכימו" מיא. שהבינו שטותו של ס"מ ונבקעו ע"כ דפח"ח:
סט:
בעי ר' זירא חיטין שירדו בעבים מהו לשתי הלחם – פירש"י שירדו בעבים עם המטר כששתו העבים באוקיינוס ובלעו ספינה מלאה חיטים – ובתוס' פירשו דע"י נס ירדו בעבים וכו' עש – וכתב לי הגאון מלבוב ז"ל בתשובה א' (עי' בית יצחק חאהע"ז בשער הספר מעבר לדף) וז"ל, מ"ש בשם ס' מנחת כהן קושי' בתוס' מנחות ס"ט שירדו ע"י נס והא אסור ליהנות ממעשי ניסים ולא הוי מן המותר לישראל לק"מ דהא מותר לעני דהרי ר"ח איש ברתוחא גופיה אמר בתענית כ"ד ע"א אין לך בהם אלא כאחד מעניי ישראל, וכן נראה בהני אטמהתא ששאל בי מדרשא בסנהדרין נ"ט אם מותרים באכילה הכוונה לעניים. וכן מה"ט האכיל אאע"ה בן הבקר אשר עשה עפ"י ס' יצירה כמ"ש בשל"ה הק' משום דסבר עניים המה עכ"ל – ובזה י"ל דרש"י לא רצה לפרש כפי' התוס' דע"י נס ירדו משום אזיל לשיטתו בזבחים דף פ"ח ע"א דבעינן מותר לכל ישראל וא"כ לא סגי במה שמותר לעניים, אבל התוס' שם דחולקים על רש"י וס"ל דמה שמותר לכהנים חשיב שפיר מן המותר לישראל ולא צריך שיהא מותר לכל ישראל ע"כ שפיר פירשו דירדו ע"י נס וחשיב מן המותר לישראל כיון דמותר עכ"פ לישראלים עניים, ויש להאריך בזה בכמה מקומות אך אכ"מ
פה.
א"ל יוחני וממרא למשה תבן אתה מכניס לעפריים. א"ל אמרי אנשי למתא ירקא שקול – כתב הרב "עיון יעקב" וז"ל:
עיין פירש"י ומהרש"א, ועי"ל למתא שיש ירקא הם מבינים היטב את הירק איזה רע ואיזה טוב לכך מביאין כל ירק טוב לשם לפי שמבינים עליו וכו' כך אתם שהכל בכישוף א"כ מבינים מה שנעשה דרך נס ולא דרך כישוף וק"ל עכ"ל והנה לא ראה שכבר קדמו בזה דרשות הר"ן ז"ל בדרוש השלישי עיי"ש:
צט:
אמר ר"ל פעמים שביטולה של תורה זה הוא יסודה דכתיב אשר שברת א"ל הקב"ה למשה יישר כחך ששברת – כתב בעץ יוסף שעל הע"י החדש, יישר כחך ששברת, משום דמוטב הוא שיהיו נידונין כפנויה ולא כאשת איש כדאי' במדרש עכ"ל, ובדרוש א' אמרתי בזה סמיכות התורה ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל, בראשית ברא אלקים, דהנה רש"י בחומש פי' ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כ"י שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר אשר שברת יישר כחך ששברת עכ"ל, והיינו היישר כח שא"ל הקב"ה משום שהי' כוונתו להצלת ישראל דמוטב שיהיו נידונין כפנויה ולא כאשת איש, וא"ת הא לא הי' צריך לשבור הלוחות דהא בלא"ה הי' טענה למשה רבינו ע"ה כלום אמרת אנכי ה' אלקיכם וגו' לא יהיה לכם וגו' בלשון רבים, הלא הכל בלשון יחיד אמרת אנכי ה' אלקיך וגו' לא יהי' לך וגו' לי צוית ולא להם. אך באמת מוכח דליתא לטענה זו דהרי הקשו המפרשים מדוע אמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך וגו' ולא אמר אנכי ה' אלקיך אשר בראתיך, ותירצו דבאמת טוב לאדם שלא נברא משנברא ואין לו להחזיק טובה למקום ולשמור מצותיו בשביל שבראו, דהא אדרבה היה נוח לו שלא נברא משנברא לכן אמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך וגו' ובעבור זה אתם מחוייבים לשמור מצותי ותורותי, אך התינח אם הציווי אנכי ה' אלקיך וגו' היה לכל ישראל, שפיר י"ל כנ"ל, אבל אם נימא כטענת מרע"ה לי צוית ולא להם, א"כ הדר' קושיא לדוכתה מדוע אמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך וגו' ולא אמר אשר בראתיך ואין לומר כנ"ל משום דטוב שלא נברא משנברא, זה אינו דהא בראשית ברא אלקים. ואמרו חז"ל בשביל משה שנקרא ראשית שנאמר וירא ראשית לו, א"כ כיון שכל העולם נברא בשביל משה, א"כ בודאי דטוב לו שנברא, וא"כ קשה דהול"ל אנכי ה' אלקיך אשר בראתיך, אלא מוכח דלא למשה ציוה כל זה רק לכל ישראל, וא"כ ליתא לטענת מרע"ה לי צוית ולא להם:
ורק בשבירת הלוחות הי' יכול להציל ישראל, דעי"כ יהיו נידונין כפנוי' ולא כאשת איש ולכן שפיר מפאר ומשבח הכתוב את מרע"ה באומרו ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם וא"ל הקב"ה יישר כחך ששברת, דבלא זה לא הי' מרע"ה יכול להציל ישראל, דהרי בראשית ברא אלקים בשביל משה שנקרא ראשית, ומוכח דא"א למשה לומר לי צוית ולא להם וא"ש ודו"ק:
ועיין בספר עיון יעקב לכאן שכתב, ביטולה של תורה זה קיומה דכתיב אשר שברת יישר כחך ששברת, אפשר ע"י שבירת הלוחות גרם השכחה בישראל כדאיתא בעירובין דף נ"ד ע"א וזה הוא קיומה שעי"כ צריך לחזור על לימודו תמיד כדאיתא במפרשים עכ"ל – ועיין בחלק הראשון מזה החיבור במס' עירובין ותמצא שגם אני כתבתי הפירוש הזה וזכיתי לכוין בזה לדעת הגאון בעל עיון יעקב ז"ל:
צ"ט ואמר ר"ל כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וכו' יכול אפי' מחמת אונסו ת"ל ופן יסורו מלבבך במסירם מלבו הכתוב מדבר – כתבו התוס' משנה היא באבות עכ"ל – והקשה המהרש"א אמאי כתבו כן אהך דיכול מחמת אונסו כו' דמתני' היא באבות, ולא כתבו כן ארישא דמילתא כל המשכח דבר א' מתלמודו כו' הא מתני' היא באבות (פ"ג) כל השוכח דבר א' ממשנתו כו' אבל הנראה דמתני' לענין מתחייב בנפשו שנויה והכא כולה מילתא לענין לעבור בלאוי קאמר עכ"ל – ולפום רהיטא אנכי הרואה דמהרש"א ז"ל סותר דברי עצמו שכתב ביומא דף ל"ח ע"ב (אהא דא"ר אלעזר כל המשכח דבר א' מתלמודו גורם גלות לבניו וכו') בפרק אבות שנינו כל השוכח דבר א' ממשנתו ה"ז מתחייב בנפשו כו' וי"ל דהתם נקט ממשנתו שהם דברים שקבל מרבו כמו המשנה ועונשו גדול להתחייב בנפשו והכא נקט מתלמודו והיינו דברים שבאו לו מתוך פלפול התלמוד כהוויות דאביי ורבא וכו' עכ"ל, וא"כ לפ"ז בפשוט לא קשה קושי' המהרש"א דכאן דבפרק אבות נקט ממשנתו והם דברים שקבל מרבו, וריש לקיש נקט מתלמוד והיינו דברים שבאו לו מתוך פלפול, וקמ"ל דאפי' שוכח דבר א' מתלמודו שלא קבל מרבו ג"כ עובר בלאו, וקרא נמי הכי דייק פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך כלומר אשר ראו עיני שכלך. ולא ידעתי מדוע לא ניחא לי' למהרש"א ז"ל לתרץ קושייתו כאן כמ"ש ביומא דף ל"ח הנ"ל וצ"ע:
קי.
לעולם זאת על ישראל וגו' [כתב מהרש"א כפרש"י בקרבנות משתעי קרא ומאי לעולם דהא אחר החורבן בטלו הקרבנות]. אמר רב גידל אמר רב זה מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, ור' יוחנן אמר אלו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם לכאורה קשה דלא הו"ל למימר אלא מעלה עה"כ כאילו הקריבו קרבנות, וכדא"ר יצחק לקמן מ"ד זאת תורת החטאת כו' כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו' ומדוע אמר כאילו נבנה מקדש בימיהם – אמנם יובן היטב עפימ"ש בס' שם משמואל עה"ת פרשת וישלח אהא דאיתא במדרש רבה פ' צו בפסוק זאת תורת העולה וז"ל רב אחי בשם ר' חנינא אמר שלא יהיו ישראל אומרים עכשיו שאין קרבנות מה להתעסק בהם אמר הקב"ה הואיל ואתם מתעסקים בהם מעלה אני עליכם כאילו אתם מקריבין אותם, ושמואל אמר ואם נכלמו מכל אשה עשו צורת הבית וכו' וכי יש צורת הבית עכשיו אלא אמר הקב"ה הואיל ואתם מתעסקים בו כאילו בניתם אותו. וראיתי בספר שמע שלמה שכתב פי' על דברי שמואל דלכאורה קשה מה שייך דברי' שמואל לכאן וכתב הוא ז"ל וז"ל:
דבעי לתקן דהא תינח כשאתם עוסקים בקרבן הוא כהקרבת קרבן ממש אבל סוף סוף קשה דהא אנן קיי"ל דהמקריב קרשים בחוץ חייב כרת וא"כ איך יכולים להתעסק בחו"ל בפרשת קרבנות הא הוי כמקדיש קדשים בחוץ והוא מצוה הבאה בעבירה וענוש יענש. וע"ז אמר שמואל כשם שאמרתי לך שע"י עסק האדם בתורת קרבנות הרי הוא כאלו הקריב עולה וגם שאר קרבנות א"כ גם ע"י עסק אדם בהלכות מדת הבית וצורתו ותכונתו הרי הוא כאלו בנה בית המקדש ואינו מעלה עולה בחוץ עכ"ל – וממילא שפיר אמר ר' יוחנן אלו ת"ח העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאלו נבנה מקדש בימיהם, וא"כ אין מקריבים קדשים בחוץ, ושפיר הוי עסקם בקרבנות כהקרבת קרבן ממש, וזש"ה לעולם זאת על ישראל דגם אחר החורבן לא בטלו הקרבנות וא"ש:
במשנה נאמר בעולת בהמה אשה ריח נחוח ובעולת העוף אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוח ללמדך שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים – ובגמ' א"ר זירא מאי קרא מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל (פרש"י שנת העובד עבודת קרבן ומביא למזבח מתוקה שנתו כשהוא ישן לא יירא. אם מעט ואם הרבה יאכל מתן שכרו) – הגאון ר' שאיל מאמסטרדאם זצ"ל בס' בנין אריאל עה"ת פ' צו האריך בדברי הכלי יקר (שם) כי העולה מכפרת על גסות הרוח שדינו באש כדאי' במדרש (שם) שכל המתגאה אינו נידון אלא באש שנאמר היא העולה על מוקדה וכו' עיי"ש, ולבסוף כתב וז"ל:
ועפי"ד הרב כלי יקר בצירוף דברינו יש לפרש בשלהי מנחות דאיתא התם במשנה נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח, ובעולת העוף כו' ובמנחה כו' ללמדך שא' המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוין כו' ובגמרא מאי קרא מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל וצריך ביאור מה זה שאמר, מאי קרא. וכי כעורה זו ששנה רבי נאמר בעולת כו' אשה ריח ניחוח וכו' – ונראה לפרש דהכי קאמר מאי קרא דבעינן שיכוין לבו לשמים. ומייתי קרא דמתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל, דלפי פשוטו של מקרא דשנת העובד מתוקה אפי' אם יאכל מעט (כי האכילה מביא לידי שינה) יש לדקדק דהו"ל למימר אם הרבה ואם מעט יאכל, שפירוש לא מיבעיא אם הרבה יאכל דמתוקה שנתו, אלא אפילו אם מעט יאכל נמי מתוקה שנתו שכך הוא הסדר להקדים את הפשוט ברישא כמ"ש התוס' ספ"ק דסוכה ובשאר דוכתי – אמנם לפי"ד רז"ל שהמשיכו את המקרא הזה על העובד עבודת שמים בהבאת קרבנותיו והכהן מעלה אותם לרצון על מזבחו ית', והבעלים מכוונים את לבם לאביהם שבשמים ומתכפרים, בזה יפה כח העני מכח העשיר, כי העני אין בו גסות הרוח יען לבו נשבר ונדכה ורוחו רוח נכאה אין צריך כפרה על גסות רוח כי אם על חטא אחר שאין דינו באש, ואינו פלא כל כך אם יעלה קרבנו לאשה ריח ניחוח, כיון שמכוין את לבו לשמים. נתכפר בהבאת קרבן בכוונת הלב על הרהור לבו במחשבת חטא, ואחר שנתכפר כבר, אז ההקטרה עולה לריח ניחוח ומתקבל באהבה וברצון אבל העשיר שרוחו גסה עליו ואם תוקד אש הגאוה בקרבו דינו להיות נשפט
באש, ודי לו שהעולה על מוקדה באה תמורתו בחסד עליון יתברך והוא מוצל מאש, אבל מ"מ אינו כדאי שיעלה לריח ניחוח כמו קרבן העני שכבר נתכפר בשעת הבאה קמ"ל דאפילו קרבנו של עשיר אם הוא מכוין לבו לשמים עולה הקטרת קרבנו לאשה ריח ניחוח, כיון שעכ"פ עכשיו השפיל דעתו ונכנע לפניו יתברך בכוונתו לטובה שמכוין לבו לשמים – ולפ"ז יפה אמר הכתוב מתוקה שנת העובד אם מעט. ר"ל לא מיבעיא אם המביא אין לו אלא מעט ואז דעתו שפלה ורוחו נכאה פשיטא דמתוקה שנתו בהיות קרבנו מרוצה ועולה לריח ניחוח, כי כוונת לבו חשיבה לפניו ית' להתכפר בה מיד על הרהור לבו, והקטרת האשה אח"כ מתקבלת ברצון. אלא אפילו אם הרבה, שהוא העשיר ג"כ יאכל שכרו. כי הקטרת האשה עולה לריח ניחוח אע"פ שהגיס דעתו, מ"מ עכשיו הוא בלב נשבר והרי הוא כעני באותה שעה, כיון שמכוין את לבו לשמים אז עולה האשה לריח ניחוח לפני המקום ית' ונרצה לו. והרי זה נכון עכ"ל ודפח"ח:
בעזרת מלך מהולל בתשבחות תם ונשלם מסכת מנחות. לאחר שסיימתי ח"א דמס' מנחות בא לידי ש"ס דפוס ווילנא על סדר טהרות וראיתי שנדפס בסופו הגהות פורת יוסף על מס' יבמות מהגאון מ' יוסף בר' רפאל מווילנא. וכתב שם בדף ל"ב ע"ב בגמרא קפץ ר' חייא ונשבע העבודה כך שמעתי וכו' נבלה לכל נאסרה וכו' התחיל בר קפרא לדון נבלה לכל נאסרה וכו'. נ"ל דבזה מחולקים ר' יוחנן ורבינא מנחות דף מ"ה ע"ב דריו"ח ס"ל כבר קפרא דנבלה דמליקת העוף לכל הותרה וא"כ ליכא למימר דמשים הכא כתוב גבי כהנים ביחזקאל משום דהו"א הואיל ואישתרי מליקת העוף לגבייהו נבלה נמי אשתרי, וקרא דאסר איירי בישראל, דהא גם לגבי ישראל הותר נבלת העוף גבי מליקה, ורבינא ס"ל כר' חייא דלא הותר כלל לגבי ישראל מליקת העוף, על כן אצטריך למכתב גבי כהנים עכ"ל הטהור:
ועל מאמר נתקשה משה במעשה המנורה, מצאתי כעת בס' שער בת רבים פ' תרומה בשם הגר"א מווילנא זי"ע, כי במנורה היו ז' קנים, י"א כפתורים, ט' פרחים, כ"ב גביעים, ס"ה מ"ט דברים כנגד מ"ט שערי בינה, וגוף המנורה הוא כנגד שער החמשים, לכן נתקשה משה במעשה המנורה כי שער החמישים לא נגלה לו כדאיתא בר"ה כ"א ע"ב עכ"ד הקדושים:
ועל דברי התרגום אונקלוס בפרשת בשלח שפי' עה"פ וברוח אפיך נערמו מים, ובמימר פומך חכימו מיא, שהבאתי לעיל (במנחות דף נ"ג] דלא נודע מה ענין החכמה שהיה למים, נלע"ד כעת עפ"י המאמר דשר של מצרים קיטרג ואמר מה נשתנו אלו מאלו הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, אמנם הים ראה העתידות, שעתידין ישראל לקבל התורה ולכפור בע"ז ולקיים אנכי ולא יהיה לך. לכך אמר הים מה לי להביט על העבר שעבדו ע"ז במצרים, יותר טוב להביט ולראות על העתיד שעתידין ישראל לכפור בע"ז, והנה אחז"ל (בסוף מס' תמיד) איזה חכם הרואה את הנולד, ופירש"י הרואה מה שעתיד להיות עיי"ש, וז"ש הת"א ובמימר פומך חכימו מיא שראו את הנולד, שעתידין ישראל לכפור בע"ז, וזה היה ענין החכמה שהי' להמים שראו את הנולד, וי"ל דהיינו ג"כ כוונת הפסוק בתהלים, הים ראה וינוס. כלומר ראה את הנולד ולכך וינוס וא"ש:
נשמט ממס' חולין דף קה ע"א
אמר שמואל אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא הוה סייר נכסיה תרי זימני ביומא ואנא לא סיירנא אלא חדא זימנא, שמואל לטעמי' דאמר שמואל מאן דסייר נכסי' כל יומא משכח איסתרא – בהקדמה לסה"ק אמרי יוסף (דפוס מ' סיגעט שנת עת"ר) פי' בשם אביו הגאוה"ק מ' יוסף מאיר זצ"ל אבדק"ק ספינקא יע"א בדרך מוסר דאיתא בזוה"ק ובסה"ק דהאדם צריך להיות ממארי דחושבנא בכל לילה לחשוב עם נפשו ולפשפש במעשיו אם לא הכעיס בהם את הבורא ית"ש, ואם הי' הכל לש"ש בלי שום פניות אחרות ח"ו, ואיתא בספרים הקדושים דהמדות של האדם נקראים נכסים, וז"ש שמואל, אבא הוה סייר נכסיה תרי זימני ביומא (דהיינו מעת לעת) ר"ל שהי' מתבודד ומפשפש במעשיו ב"פ במעל"ע פ"א ביום ופ"א בלילה, ואנא לא סיירנא אלא חדא זימנא, ביומא. רק פ"א במעל"ע הי' מפשפש במעשיו לחשוב חשבון נפשו עם האלקים ית"ש, שמואל לטעמי' דאמר שמואל מאן דסייר נכסיה כל יומא משכח איסתרא, דהיינו שמוצא בעצמו דברים הנסתרים ממנו, דמתחלה הי' מתדמה לו שהוא ישר הולך, והכל לש"ש, אבל כשמתבודד בינו לבין קונו ושוקל את מעשיו בפלס האמתי, יראה כי אין עבודתו בשלימות עדיין, ויש במעשיו נגד רצון הבורא ית"ש ועי"ז יקבל עליו לתקן את מעשיו בלתי לה' לבדו ע"כ נשמט ממס' זבחים דף ק"א ע"ב מרים מי הסגירה א"ת משה זר היה א"ת אהרן קרוב היה ואין קרוב רואה את הנגעים וכו' ומקשין העולם דהא משה נמי קרוב היה כמו אהרן. וראיתי בס' ישמח משה להגאון מהר"מ טייטעלבוים זצ"ל בפ' תזריע שכתב ליישב בדרך נאה דבל"ז דמשה זר היה לא היה יכול לומר דמשה קרוב הי' ואין קרוב רואה את הנגעים, דהא נפקא לן מהיקש ריבים לנגעים כמ"ש התוס' שם וכדאיתא בסנהדרין דף ל"ד ע"ב. ומקשו שם א"כ מה ריבים בג' אף נגעים בג' ומשני דכתיב והובא אל אהרן הכהן או אל אחר מבניו הכהנים ע"כ. וא"כ קשה דעדיפא הו"ל להקשות אי מה נגעים בכהן אף ריבים בכהן. ובפרט דפשטא דקרא דעל פיהם יהי' כל ריב וכל נגע הכי משמע. וצ"ל דלזה יש ג"כ קרא מפורש דהא כתיב אצל ריבים ונשאו אתך (במאמר יתרו למשה) ודרשינן שם בסנהדרין דף ל"ו ע"ב בדומים לך והא משה זר היה ועפי"ז יתבאר ודו"ק עכ"ל הטהור: