אור ברסלב

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן

מסכת זבחים

מסכת הוריות

ו.

ואמר רבא חטאת (עי' בתוס' אית דגרסי עולה) ששחטה על מי שאינו מחויב כלום פסולה שאין לך אדם מישראל שאינו מחייב עשה (פירש"י שלא עבר על עשה) – יש לדקדק מהיכן פשוט לו שאין לך אדם שאינו חייב בעשה דלמא יש צדיקים גמורים שלא עברו אפילו על עשה רץ– וכתב הגאון מהר"ם א"ש ז"ל בכתנות אור פ' צו דרבא אזיל לטעמא דאיתא ביומא דף י"ט ע"ב אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים אחרים ע"ש, ולפ"ז מזה א"א להזהר שלא לדבר שיחת חולין, לכך קאמר רבא אין לך אדם בישראל שאינו חייב בעשה כי זה דבר שלא ימלט שום אדם שלא לדבר שיחת חולין ועובר בעשה ע"כ דפח"ח:

ועוד כתב שם דבר נחמד על המדרש תנחומא ר"פ צו. מה כתיב למעלה מן הענין והי' כי יחטא ואשם והשיב את הזילה אשר גזל ואח"כ זאת תורת העולה למה כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה, אם בקשת להקריב קרבן לא תגזול לאדם כלום, למה כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה, ואימתי אתה מעלה עולה ואני מקבלה, כשתנקה כפיך מן הגזל – ביאור הדברים דאיתא בזבחים ז' ע"ב אמר רבא עולה דורן היא, היכי דמי אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה, ואי דאיכא תשובה, התניא עבר על מצות עשה ושב לא זז משם עד שמוחלין לו. אלא ש"מ עולה דורון היא ע"ש והנה קיי"ל דעולה מרצה על עשה ועל לאו הניתק לעשה וגזל הוא לאו הניתק לעשה דבעי לקיים והשיב את הגזלה וא"כ כל זמן שאינו מקיים העשה והשיב וגו' לא עשה תשובה וזבח רשעים תועבה, ובזה מיושב המדרש דכתיב למעלה והשיב את הגזילה ר"ל שיקיים העשה והשיב ובעשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו, ואז אח"כ זאת תורת העולה שבא לדורון משא"כ מקודם – ולכך מביא שפיר האי קרא אני ה' שונא גזל בעולה, משום דעולה מכפרת על עשה ועל לאו הניתק לעשה וכל זמן שלא השיב הגזילה לא עביד תשובה וזבח רשעים תועבה דבשלמא בשאר מצות עשה תלוי הדבר בחרטה ותשובה אבל בגזל עיקר תשובתו להחזיר ובלא זה הוה בכלל זבח רשעים. ולכך אני שונא גזל בעולה דוקא. לכך אמר ואימתי אתה מעלה עולה ואני מקבלה כשתנקה ידך מן הגזל הוי בכלל זבח רשעים, וק"ל ע"כ דפח"ח (אלא דק"ק לפי"ז תחילת דברי המדרש תנחומא שם בזה"ל:

וידבר ה' צו את אהרון ואת בניו, אמר הקב"ה קיימו מה שכתוב למעלה מן הענין ואח"כ זאת תורת העולה, למה כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה אפילו בעולה עכ"ל ולדברי הגאון הנ"ל שכתב "ולכך אני שונא גזל בעולה דוקא" מדוע אמר בתנחומא, שונא גזל בעולה אפילו בעולה וצ"ע):

ז:

אמר ר' שמעון חטאת למה באה לפני עולה, (משל למה"ד), לפרקליט שנכנס ריצה פרקליט נכנס דורון אחריו בפרי מגדים או"ח סי' א' אשל סק"ח כתב וז"ל. הנה בזבחים פ"ט א' חטאת קודם לעולה, ז' ב' ר"ש דריש טעמא דקרא חטאת מרצה ועולה דורון וכו' ולר"ש י"ל חטאת יולדת ומצורע ונזיר למה באין קודם דאין מכפרין (ע' תוס' פ"ק ב' א' ד"ה החטאת, כצ"ל בפרמ"ג ודלא כנדפס בטעות, ע' תוס' פ"ק א' ד"ה אשם) עכ"ל – וכנראה שהניח זה בקושיא ולא מצא מענה ופלא גדול שנעלם מעינו הבדולח הצופה כל נסתרות, דברי התוס' כאן במקומו, שכתבו בזה"ל:

ריצה פרקליט אע"ג דאיכא עולת יולדת ומצורע ונזיר דלא מייתי קרבן אלא לאישתרוי בקדשים כדאמר בכריתות ד" כ"ו אפי' הכי חטאתם קודמת לעולה דלא חלקה תורה עכ"ל

ובדברי שאול לכאן כתב, ושמעתי קושיא בשם הרב בעל תורת יקותיאל] במה שתקנו מתקני התפלות אנשי כנה"ג במוסף ועולת ראש חודש נעלה עליו ושעירי עזים נעשה ברצון, והא חטאת קודם לעולה ע"כ – ואין זה קושיא, עיין במג"א סי' א' סק"ח שכ' שנשאל למה כתבו הטוש"ע לומר פרשת עולה וכו' חטאת, הרי קיי"ל דחטאת קודם לעולה ע"ש, וכתב בתבואת שור (הנספח לחידושי בכור שור סוף ברכות) בסדר קרבנות דכל יום ס"ק ו', כיון דאינו רק קריאה בעלמא לא דקדקו לעשות הכל כעין הקרבה ממש וכו' ולא רצו לשנות מסדרם שכתובים בתורה וכ"ה בס' ע"ה שכתב יאמר כמו שהם מסודרים כו'. וכזו כתב מהרא"י ז"ל בפסקיו גבי על חטאים שיש לסדר עולה חטאת כו' מפני שכך מסודרים בתורה עכ"ל – וה"נ תיקנו אנשי כנה"ג לומר תחילה ועולת ר"ח נעלה עליו ואח"כ ושעירי עזים כו' לפי שבתורה כתוב תחלה ובראשי חדשיכם תקריבו עולה וגו' ואח"כ ושעירי עזים אחד לחטאת וזה פשוט:

והנה ראיתי בס' אפריון עה"ת מהגאון ר"ש גאנצ- פריד ז"ל בפ' ויקרא שהביא מה שנשאל המג"א בסי' א' סק"ח הנ"ל, וכתב לתרץ עפמ"ש בזוה"ק טעם מה שחטאת קודם לעולה מפני שצריך ליתן חלק לסטרא אחרא מה שהכהנים אוכלים את הבשר כי אם מקריבים עולה אין לו חלק בה שהיא כולה כליל אז מקטרג הסט"א ומבלבל את הענין (עי' בס' שבט מישראל סימן מ') ולפי"ז התינח בהקרבה ממש אבל באמירה אין קפידא ולכן י"ל עולה תחלה שמכפר על הקל כמו שמתודין תחלה על הקל עכ"ל – ואני בער ולא אדע צדיק מה פעל בתירוצו זה, הא קושי' המג"א קאי לפי הטעם דרבי שמעון הנזכר בגמרא דידן. משום ריצה פרקליט נכנס דורון אחריו, וא"כ קשה על הטוש"ע שסידרו לומר. תחלה פ' עולה, ואחר כך חטאת, ואיך שבקו הטעם הנזכר בגמרא, ונקטו הטעם שכתוב בזוהר, וכי זה דרך הפוסקים אתמהה:

ומדי עיינתי בשו"ע או"ח סי' א' נזכרתי מה שהראה לי ח"א בבאר היטב שם ס"ק י"ב שכתב, ויש לומר פרשת הקרבנות מעומד דקיי"ל דיושב פסול לעבודה ע"ת יד אהרן. וכן י"ל מזמור לתודה מעומד יד אהרן עכ"ל ואני הראיתי לו מ"ש בשערי תשובה או"ת סי' נ"א ס"ק ד' לדחות ד' היד אהרן שהביא באה"ט הנ"ל, וגם כתב שמבואר בס' הכוונת שאחר אמירת ב"ש מעומד ישב ויאמר מזמור לתודה מיושב ע"ש עכ"ל – ונפלאתי מאוד על מ"ש בסידור דרך החיים, אין אומרים מזמור לתודה רק בעמידה (סי' נ"א) עכ"ל – ובאמת בסי' נ"א אין רמז ורמיזה מזה, ואדרבה כ' שם בשערי תשובה שצריך לומר מזמור לתודה בישיבה וצ"ע:

יד:

גמירי בחלקו של יהודה סנהדרין יתבין ושכינה בחלקו של בנימין היא. פרש"י בסוף ד"ה ואיבעית אימא כו' גמירי סנהדרין בחלקו של יהודה כדכתיב (בראשית מ"ט) ומחוקק מבין רגליו עכ"ל – ועפ"ד אלו של רש"י ז"ל תירץ באהבת איתן (שבגליון הע"י) קושי' התוס' ביומא דף כ"ו ע"א דאיתא התם אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר, לוי דכתיב יורו משפטיך ליעקב, יששכר דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, ופריך הגמ' ואימא נמי יהודה דכתיב יהודה מחוקקי ומשני אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא קאמרינן ע"כ וכתבו בתוס' יש מקשין אמאי מייתי מדכתיב יהודה מחקקי ולא מייתי מדכתיב בתורה ומחוקק מבין רגליו, וי"ל דההוא בברכה הוא דכתיב כו' עכ"ל, וכבר כ' מהרש"א ז"ל שם דתי' התוס' דחוק דנהי דבברכה הוא דכתיב וכי לא נתקיימה ברכת יעקב ח"ו ע"ש – אבל לפ"ד רש"י הנ"ל ניחא דמקרא ומחוקק מבין רגליו אין ראיה די"ל דלא קאי כלל על זרע דיהודה רק על חלקו בארצו דשם יושבים סנהדרין וא"ש – אמנם התוס' שמיאנו בתירוץ זה בעכ"ח ס"ל דמחוקק מבין רגליו קאי על זרע דיהודא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו וכדמצינו בפ' כי תבוא ובשליתה היוצאת מבין רגליה, וכן תרגם אונקלס ומחוקק מבין רגליו וספרא מבני בנוהי ע"כ שפיר הקשו תוס' אמאי לא מייתי מדכתיב בתורה ומחוקק מבין רגליו, והא דגמירי דסנהדרין בחלקו של יהודה לא מקרא ומחוקק מבין רגליו, אתיא רק הללממ"ס הוא ככל גמירי שבש"ס, או כמ"ש באהבת איתן עצמו דמצינו עוד ראיה דסנהדרין בחלקו של יהודה מדאיתא בילקוט פ' חקת בפסוק ומבמות הגי אשר בשדה מואב דדרוש על סנהדרין שיושבין בלשכת הגזית בתחום רות המואבי' ע"ש אמנם הגאון מ' שאול מאמסטרדאם ז"ל הביא לנו מטעמים בספרו בנין אריאל עה"ת פ' וזאת הברכה, מה ששמע מפי חכם גדול ולמד מופלג בפולין ליישב קושי' התוס' ביומא הנ"ל, והוא דודאי בכל שבט נמצאו חכמים גדולים ואין לך כל שבט של העמיד שופט. אלא דאיתא בסנהדרין דף פ"ו ע"ב במתני' דזקן ממרא כו' אם הורה לעשות חייב כו' תלמיד שהורה לעשות פטור נמצא חומרי קולו (פירש"י חומר שהחמירו עליו שאינו ראוי להוראה עד שיהא בן ארבעים שנה נעשה קל לפוטרו מן המיתה) – והשתא ה"פ לא משכחת צורבא מרבנן שפירושו בחור חריף (כפרש"י בכמה דוכתי בגמ') דמורה בימי ילדותו אלא דאתי מלוי או מיששכר דכתיב יורו משפטיך כו' ומבני יששכר כו' והיינו רבותא טפי משאר שבטים דאפילו בילדותם ראוים להוראה, ואהא פריך ואימא נמי יהודה דכתיב יהודה מחוקקי, דמקרא ומחוקק מבין רגליו אין ראיה, די"ל דמיירי אחר ארבעים שנה, אבל יהודה מחוקקי דרשו חז"ל בסנהדרין דף ק"ב ע"ב דקאי אדואג ואחיתופל, ואיתא שם דכתיב בהו לא יחצו ימיהם, וא"כ מוכח דקודם ארבעים שנה היי ראויין להוראה, ומשני אסיקי שמעתא אליבא דהלכתא קאמרינן והתם מבואר בהדיא שדואג ואחיתופל לא אסקי שמעתתא אליבא דהלכה ומש"ה לא חשיב יהודה אלא לוי ויששכר ע"כ דפח"ח

ועל דבר זה נתקנא ביה דואג האדומי בדוד כדכתיב כי קנאת ביתך אכלתני וגו' – בחדושי גאונים שבגליון הע"י, הביא בשם מראית העין, אפשר לומר דרך רש כמ"ש לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אלא מלוי ויששכר, והקשו המפרשים דהרי דוד המלך ע"ה דהלכה כמותו ותירצו דמלך שאני (א"ה עיין במהרש"א יומא כ"ו ע"א שכ' כן בחא"ג לשם) והכא שראה דואג האדומי שדוד המע"ה כוון לדעת מקום המקדש היכן הוא. אמר ודאי משו"ה כוון משום שהוא מלך דהא אינו מלוי ויששכר והבין דמעלת המלך יותר גדולה מלוי ויששכר דהרי כשעמדו בענין זה לדעת מקום המקדש מסתמא היו במעמד ההוא מלוי ויששכר ושום אחד לא כיוון אלא דוד המע"ה ומוכרח מעלתו גדולה יותר מלוי ויששכר וה"ט שהוא מלך ועל דבר זה נתקנא ודפח"ח (והנה לכאורה יש ליישב קושי' המפרשים הנ"ל מדוד די"ל דהלכה כמותו רק לאחר ארבעים שנה כמש"ל בשם הבנין אריאל, אמנם באמת זא דהא קרא ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו שדרשו חז"ל שהלכה כמותו בכל מקום. כתיב בעוד שהי' עדיין שאול מלך, וא"כ אז עדיין לא הי' דוד בן ארבעים שנה דהא כתיב בשמואל ב' ה' בן שלשים שנה דוד במלכו וגו' ואעפ"יכ הי' הלכה כמותו ועכ"ח צ"ל דמלך שאני כנ"ל) פ"ח :א"ר ענני בר ששון למה נסמכה פ' קרבנות לפ' בגדי כהונה לומר לך מה קרבנו מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת מכפרת על שפיכות דמים שנא' וישחטו וגו' ויטבלו את הכתונת בדם בירשלמי פ"ז דיומא ה"ב איתא כתונת היתה מכפרת על לובשי כלאים ע"ש. ובס' תורה תמימה פ' תצוה נתקשה בזה מה ענין כתונת לכלאים, הלא בכל בגדי כהונה לא היו כלאים רק באבנט ובחושן ואפוד וע"ש שהאריך בזה והנה לא ראה דברי מרן חת"ס ז"ל בתורת משה פ' תצוה שכתב וז"ל. כתונת תשבץ. איתא בסליחה של מוסף:

יוהכ"פ שהכתונת של כהן גדול היתה כלאים והוא תמוה. ושמעתי מהחכם ר' וואלף היידענהיים פירושו עפ"י מה דאיתא ביו"ד סי' ש' ס"ד בהגהות רמ"א שאם אין יכול לפשוט בגד התחתון מבלי שיפשט העליון תחלה אם האחד צמר והשני פשתן שאסור ללבוש משום כלאים והוא מהירושלמי (עיי"ש בטו"ז) ויען שהי' המעיל תכלת ואי אפשר לפשוט הכתונת שהי' שש בלתי שיפשט המעיל תחלה וממילא הוה כלאים ודפח"ח עכ"ל – ונמצא לפי"ז הירושלמי לשיטתו אזיל ושפיר קאמר דהכתונת היתה מכפרת על לובשי כלאים – אמנם מ"ש החכם ר' וואלף היידענהיים ז"ל לפרש בזה הסליחה למוסף יוה"כ. צ"ע בלשון הסליחה טוהר הכתונת ארוגה פשתן וצמר. ועיין בספר מתא דירושלים על הירושלמי יומא הנ"ל ואין כאן מקומו להאריך בזה:

ציץ מכפר על עזות פנים וכו' – במעשי למלך על הרמב"ם מביא מס' תורת העולה להרמ"א שכ' בשם הבע"ק וז"ל הציץ מכפר על עז"פ כי מי הוא אשר יראה כהן בגדולתו וציץ הזהב אשר שם המפורש חקוק בו עומד על מצחו שלא יכבוש פניו בקרקע מהביט אל האלקים ומשם יקח מוסר השכל כל איש השלם והחכם כי אין ספק כי שם ה' נקרא עליו וראוי לירא מפני ועי"ז הי' הציץ מונע העזות פנים ומכפר עליו עכ"ל, (ועיין בחלק הראשון מזה החיבור בקונטרס נחלת אבות ליקוטים לפרקי אבות אות מ"א שהארכתי בזה ע"ש:

בפתח עינים להגאון חיד"א ז"ל הנדפס בספרי עין יעקב הקטנים דפוס וילנא ראיתי שתי ראיות (א) כתב לעיל דף נ"ד ע"ב סבור למבנייה בעין עיטם דמידלי. מקשים העולם דלמ"ד ירושלים לא נתחלקה לשבטים א"כ ליכא לשנויי לא מקרא דבין כתפיו ולא משים דגמירי דסנהדרין בחלק יהודה ולדידי' אמאי לא בנאוהו בעין עיטם דמידליא. ולפום רהיטא קושיא גדולה היא ומה גם דהכא משתעי גופא דעובדא היכי הוה וכמו זר נחשב לומר דלמ"ד הנ"ל כל זה הויכוח שקר ולא היו דברים מעולם וראיתי להרב שיח יצחק בשיטתו ליומא דף י"ב ארוכ"ה לא עלתה בהא דירושלים נתחלקה והסכים דדעת הרמב"ם דפלוגתא דתנאי אי ירושלים נתחלקה אי לא היינו דלכ"ע ירושלים נתחלקה מתחלה לשבט יהודא ובנימין ומ"ד לא נתחלקה היינו שלא עמדו בחילוקם דלבסוף נתנו דושנה של יריחו במקום ירושלים. א"נ דבני יהודא ובנימין הפקירו חלקם לכל ישראל וכו' ע"ש, ולפי העלות שיטה זו לק"מ ותנוח דעתנו בקושיא הנז'. אך מדברי התוספות סוף פ' מרובה נראה דלמ"ד לא נתחלקה הוי כפשט הדבר דלא נתחלקה כלל וכך מטין דברי רש"י פרק בני העיר ע"ש עכ"ל הטהור, (ועיין באהבת איתן שבגליון העין יעקב החדש מ"ש בזה):

(ב) כתב לעיל דף ס"ב ע"ב בני אחתי' דר' טרפון הוו יתבי קמי' דר' טרפון פתח ואמר ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה יוחני, אמרו לו קטורה כתיב, קרא עליהם בני קטורה. עיין פי' רש"י. וצריך לדעת אמאי הובא זה בתלמוד ומאי נפקא מניה. והבן יקיר לי הרב מהר"ר ישעי' נר"ו אמר דמייתי לה הש"ס לאשמועינן דין דאם אחד קרא לחביריו בני קטורה אינו חייב שום עונש דאשכחן ר' טרפון ואמוראי קרי בני קטורה והכוונה שלבם קשור ואטום כדפירשו המפרשים אלו דבריו נר"ו ובאמת דהא מלתא צריכא רבה דמה ראה ר' טרפון לומר יוחני במקום קטורה:

וכולא מלתא לא מתיישב. וראיתי להרב ברכת שמואל פרשת חיי שרה ישב ודרש דרך רמז ודרש ע"ש, ומה שפירש הרב ז"ל שם דר"ט דאמר יוחני כוון ליוחני בת רטיבי, עמו הסליחה דמהש"ס פ' היה נוטל משמע דיוחני בת רטיבי היתה בימי אמוראים ובירושלמי שם נקט חגלא ע"ש עכ"ל הטהור:

אמר המלקט לחומר הנושא. יגעתי ומצאתי כי תיבת "יוחני" במילואו דהיינו (יו"ד וא"ו חי"ת נו"ן יו"ד) הוא בגימטריא תקע"ז, ותיבות הגר וגם קטורה' הם ג"כ בגימ' תקע"ז, חושבנא דדין כחושבנא דדין, וס"ל לר' טרפון דמה שכתיב ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה, היינו דמלבד הגר שהחזיר, עוד הוסיף ליקח גם קטורה (עיין ברשב"ם פ' חיי שרה שכ' קטורה לפי הפשט אין זו הגר. ובפסוק ולבני הפלגשים וכו' כתב:

"הגר וקטורה" עכ"ל ע"ש), וא"כ אחר מיתת שרה היו לאברהם ב' פלגשים. הגר וגם קטורה, והוא בגמטריא תקע"ז כמו "יוחני" במילואו כנ"ל, ולכן ראה ר' טרפון לומר בדרך רמז "יוחני" כנלע"ד נכון ב"ה – ואחר כותבי הראו לי מ"ש הגאון מ' יקותיאל יהודא טייטלבוים זצ"ל מסיגוט בספרו שו"ת אבני צדק חיו"ד ס"ס ק"ג בתשובה הרב מ' משה גרינוואלד מטשארנא (שהי' אח"כ הגאב"ד דק"ק חוסט יע"א) וז"ל:

מ"ש כת"ר עפ"י דברי שכתבתי בס' ייטב לב טעם לאברהם שהוסיף ליקח אשה בזקנותו להוציא לה"ק להפריד הקליפה מהקדושה, שבזה מצא מרגניתא טבא לפרש מאמרם בזבחים דף ס"ב ע"ב בני אחתי' דר"ט וכו' א"ל ר"ט ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה יוחני, שהכוונה בזה עפימ"ש במס' שבת דף נ"ד ע"ב גבי אין הרחלים יוצאית חנונות דעץ א' שמו יוחני ומשימין בחוטמי רחלים להפריד התולעים שבמוח הרחלים, והיינו ושמה יוחני דלתכלית זה הי' כוונת אברהם להפריד תולע הקליפה מהקדושה ואינהו א"ל והא קטורה כתיב שלא הבינו כוונתו משו"ה קרו להו בני קטורה עכ"ד דפח"ח היטב אשר דבר וכו' וכו' עכ"ל – ובתחלה כשראיתי זאת שמחתי מאד, אך אח"כ כשעיינתי בגמ' שבת נ"ד ב' ראיתי דשם כתוב עץ א' יש בכרכי הים "וחנון" שמו – לא יוחני – ובפ' הברטנורה פ"ה דשבת מ"ד כתב עץ א' יש ששמו יוחנן וכו' -- ג"כ לא יוחני מכם ובפי' המשניות להרמב"ם שם כתב ששמו יחנון" וכו' ע"ש – א"כ מבואר דעץ הנ"ל אין שמו יוחני כמ"ש בשו"ת אבני צדק הנ"ל ע"כ דבריו צ"ע:

קא:

א"ר אלעזר א"ר חנינא לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי וכו' – ראיתי בס' א' שכ' הטעם עפמ"ש בזוה"ק פ' נשא דף קכ"ד ע"א הא דשחיטה בזר ולא בכהן הוא משום דכהן הוא מסטרא דחסד ואסור לו לעשות דין ע"ש, וא"כ אם כבר הי' פנחס כהן מקודם, הי' אסור לו לעשות דין ולהרוג את זמרי ולכך לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי וע"ש – וע' בהגהות חשק שלמה למנחות דף י"ט שהביא בשם אחיו הגאון ר' בצלאל הכהן מווילנא ז"ל דמ"ש בזוה"ק הנ"ל ושחט את בן הבקר ושחט אחרא ולאו כהנא דכהנא אסיר לי' וכו' פי' דכהן בבגדי כהונה אסור לשחוט כיון דשחיטה כשר בזר הו"ל כלאים שלא בשעת עבודה והי' לוקה, אבל בלא בגדים בודאי מותר לשחוט, והא דאמר ושחט אחרא, היינו משום דבלא בגדי כהונה הוי לי' זר דאין בגדיהם עליהם, אין כהונתם עליהם וקרי לי' אחרא ע"כ – ולענ"ד אף שכ' שם ע"ז שהוא כפתור ופרח, מ"מ המעיין שם יפה בדברי הזוהר יראה דאין זה כוונת הזוה"ק רק כפשוטו דכהן אסור לי למיעבד דינא וכמש"ל. וכ"כ בס' אהבת יהונתן בהפטרה ליום א' דר"ה בפסוק וישחטו את הפר וגו' ע"ש ואין להאריך:

מרים מי הסגירה, א"ת משה הסגירה, משה זר הוא ואין זר רואה את הנגעים, וא"ת אהרן הסגירה אהרן קרוב הוא ואין קרוב רואה את הנגעים, אלא כבוד גדול חלק לה הקב"ה כו' אני כהן ואני מסגירה אני חולטה ואני פוטרה והקשו כולם מדוע אמר משה זר הוא וכו' הול"ל משה קרוב הוא – ותי' בעץ יוסף שעל הע"י בשם הצאן קדשים משום דניחא לי' למימר טעמא דאתי לכ"ע, אבל טעם קרוב ליתא אלא לר"מ משא"כ לרבנן דפליגי עלי' וס"ל דקרוב רואה הנגעים. וכ"כ ביפה תואר על המ"ר ס"פ תזריע – ובידי משה על המ"ר הנ"ל כתב דאם הי' הזר רשאי לראות הנגע ולהגיד לכהן אז הי' הכהן יכול להיות קרוב ולא הי' חשוב כנוגע לפי שאינו יכול לשנות ממה שאמר לו הזר, משא"כ אם הכהן מחויב לראות בעצמו א"כ קרוב פסול לראות לכך אמר מתחלה שאין זר רואה, ואח"כ יכול לומר שאין קרוב רואה משא"כ אם הי' מתחיל שאין קרוב וכו' הי' קשה היה לזר לראות ואח"כ יסגיר הכהן ואז לא שייך נגיעת קורבה משא"כ אם אין זר רשאי לראות א"כ שפיר מקשה מכח שאין קרוב וכו' ודו"ק היטב עכ"ל – ובס' נפש יהונתן לרבינו הגאון ר' יונתן אייבשיץ זי"ע הביא בס"פ בהעלתך בשם הגאון מהו' מאיר זצ"ל דרש"י ור"ת מחולקים בסנהדרין דף כ"ח דרש"י ס"ל דשלישי בראשון כשר להעיד ור"ת ס"ל דשלישי בראשון פסול להעיד. והקשה מהרש"א לשיטת רש"י מאי פריך מי ראה נגע מרים, הלא פנחס ומרים הוו שלישי בראשון והי' יכול פנחס לראות נגעה, ומתרץ דהא אמר בגמ' לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי וא"כ אז עדיין לא היה כהן כלל כפירש"י, אך איתא בתוס' יש מפרשים דלא נתכהן פינחס דהיינו כהן גדול אבל כהן הדיוט הי' מיד א"כ הדרא קושי' לדוכתא. והנה מוכת כשיטת התוס' דהנה איתא בילקוט כסף צרוף בעליל מזוקק שבעתים לא נאמר אלא על פרה אדומה שהי' בה שבעה שבעה, שבע הזיות, שבע כהנים היו מתעסקים בה, שבע פרות היו. וא"ת פרה שעשה משה, שבע כהני' משה ואהרן נדב ואביהו ואלעזר ואיתמר ופנחס. ולפי"ז מוכח דפינחס היה כהן הדיוט מיד דאל"כ האיך מצינו ז' כהנים בפרה שעשה משה. אך כל זה אי אמרינן משה כהן היה אבל א"א משה זר היה אכתי קשה האיך מצינו ז' כהנים. ועכ"ח צ"ל דלא היה צריך שבעה כהנים כלל, וא"כ י"ל נמי דפינחס לא היה כהן כלל עד שהרג לזמרי. ולפ"ז א"ש אי הוה אמר משה ואהרן קרובים היו לא הי' קשה מי ראה נגע מרים. דהייתי אומר פינחס כקושי' מהרש"א. ואין לומר דלא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, הא מוכח מילקוט דלא הי' כהן גדול אבל כהן הדיוט היה דאל"כ היאך מצינו שבעה כהנים בפרה שעשה משה, לכך אמר משה זר הי' א"כ מוכח דלא מצינו ז' כהנים. א"כ אמרינן לא נתכהן פנחס היינו שלא היה כהן כלל ושפיר מקשה מי ראה נגע מרים וק"ל ע"כ דפח"ח:

ובספר זכרון יהודא מהגאון מהר"י ברודא ז"ל (גיסו של הגאון האדיר מהו' יעקב ארענשטיין ז"ל מלבוב) מביא בשם אביו זקנו הגאון מה"ו אברהם ברודא ז"ל, עפ"י מה דאיתא. בשביל שסירב משה בשליחותו של הקב"ה לכך ניטל ממנו הכהונה, אך איתא במדרש דיש תירוץ למשה במה שסירב, כי משה אמר להקב"ה אתה אמרת לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ולמה אתה מבקש לשלוח אותי וכי אני אנכי, ומכות בכורות היה בלילה דכתיב ויהי בחצי הלילה, וזה הוה כפסק דין ואין דנין בלילה, אך גבי הקב"ה לילה כיום יאיר ורשאי לדון בלילה, והנה אנן קיי"ל שאין דנין בלילה ונגעים ג"כ אין רואין בלילה וגם קרוב אין רואה את הנגעים והכל מכח היקשא כל ריב וכל נגע מה ריב פסול הקרוב לדון אף נגע אין קרוב רואה, ומה ריב אין דנין בלילה אף נגעים אין רואין בלילה, ולפ"ז מתורץ שפיר, בלא זה לא מצי למימר משה קרוב ואין קרוב רואה, דלמא באמת רואה ולא דרשינן היקשא כלל, אבל השתא דאמר משה זר הוא. וקשה תיפוק ליה דהא כהן הוא אלא בשביל שסירב בשליחותו של הקב"ה נעשה זר, וקשה למה באמת סירב, וצ"ל כתירוצו וכי אני אנכי והוכרח הקב"ה לילך בעצמו כי אין אחר רשאי לדון בלילה וא"כ היקש גמור הוא. ולפ"ז מוכח נמי דאין קרוב רואה את הנגעים דשניהם באו מכח היקשא כל ריב וכל נגע, מה ריב דייקא ביום אף נגע דייקא ביום, ומה ריב קרוב פסול אף נגע קרוב פסול ודו"ק ע"כ דפח"ח:

קב.

כתנאי (למלתי' דרב דאמר לעיל משה רבינו כהן גדול וכו' תליא בפלוגתא דתנאי) ויחר אף ה' במשה ר' יהושע בן קרחה אומר כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם וזה לא נאמר בו רושם, ר"ש בן יוחאי (רש"י בחומש פ' שמות גורס ר' יוסי במקום רשב"י ע"ש) אומר אף זה נאמר בו רושם שנאמר הלא אהרן אחיך הלוי והלא כהן הוא, ה"ק אני אמרתי אתה כהן והוא לוי ועכשיו הוא כהן ואתה לוי, וחכמים אומרים לא נתכהן משה אלא ז' ימי המלואים בלבד, ויש אומרים לא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה וכו' (פירש"י אבל הוא כל ימיו כהן היה ורב דאמר כיש אומרים) – נמצא לפי"ז מה דאמר הש"ס כתנאי ופרש"י אם משה כהן היה כוונת הגמרא דלכל הני תנאי חוץ מן היש אומרים מרע"ה לא היה כהן. ורק היש אומרים בלבד ס"ל דלא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה אבל הוא עצמו כל ימיו היה כהן ורב דאמר מרע"ה כהן גדול סובר כיש אומרים (הכין הוא ודאי פשט הפשוט בגמ' ותמהני מאד על הרב תורה תמימה בפ' שמות בפ' ויחר אף ה' וגו' שכתב בזה"ל:

ומפרש בגמרא דפליגי בזה אם משה כהן היה או לא, וס"ל לריב"ק דמשה כהן היה ולכן לא דריש כדדריש רשב"י עכ"ל, ובמח"כ הוא טעות גמור, חדא דהא מפורש ברש"י אור דאמר כיש אומרים" ולדבריו הו"ל לרש"י לומר ורב דאמר כר' יהושע בן קרחה, ועוד דהא מפורש במדרש רבה פ' ואתחנן דאמר ר' יהושע בן קרחה שאמר לו הקב"ה למשה אל תקרב הלום אין לך עסק בכהונה שנאמר והזר הקרב יומת עיי"ש א"כ הרי מפורש דריב"ק ס"ל משה זר הוא ואינו כהן), וצריך להבין דברי רשב"י דמשום שסירב משה בשליחותו של הקב"ה ניטלה ממנו הכהונה, ומצאתי בגור אריה על רש"י פ' שמות שכתב בזה"ל:

וא"ת מה ענין עונש זה אל מה שלא רצה ללכת בשליחות המקום, וי"ל דאם היית הולך בשליחות ברצון נראה שאתה מוכן לשליחות אל ישראל וראוי אתה להיות כהן ג"כ כי הכהן שליח ישראל לאביהם שבשמים אבל עתה שאין אתה הולך ברצון אין אתה ראוי לכהן אבל אהרן ראוי לכהן וכו' עכ"ל ועיין בתורת משה למרן חת"ס ז"ל פ' שמות שכ' בפ' ויחר אף ה' במשה, עיין ברש"י פלוגתת ריב"ק ור' יוסי ויש לפרש דאזלי לשיטתייהו בנדרים דף ל"א ע"ב וכו' עיי"ש. ופלא בעיני שלא הרגיש דבכל הספרים שלפנינו הגירסא רשב"י ולא ר' יוסי ונמצא דהוא פלוגתת ריב"ק ורשב"י ולא פלוגתת ריב"ק ור' יוסי וצ"ע. ועיין ברשב"ם עה"ת פ' שמות פ' ויחר אף ה' במשה וחרון אף עשה רושם לפי הפשט כאמור לפנינו ויפגשיהו ה' ויבקש המיתו כדפרשתי בפ' וישלח אצל יעקב כשנעשה צולע על ירכו עכ"ל. והטעם דר"י בן קרחה לא רצה לפרס כפי' הרשב"ם ז"ל, י"ל דאזיל בזה לשיטתו בנדרים ל"א ע"ב תניא רבי יהושע בן קרחה אומר גדולה מילה שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדן לו בשעה שנתרשל מן המילה שנאמר ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו, וע"ש במהרש"א שכ' בשם פענח רזי וא"ת וכי חייב מיתה משום שנתרשל והרי אין בה רק עשה לבד וי"ל דעם סביביו נשערה מאד א"נ דעדיין בני נח ואזהרתן זו היא מיתתן ע"כ נמצא לפי"ז הא דכתיב ויפגשהו ה' ויבקש המיתו זה הי' בשביל שנתרשל מן המילה, אבל החרון אף שהי' בשביל שסירב בשליחותו של מקום לא נאמר בו קשה ולדברים אלו נתעוררתי ע"י מ"ש מרן חת"ס ז"ל בתורת משה:

הנ"ל ע"ש ודו"ק:

קיג.

ר"ל סבר ירד מבול לארץ ישראל ור' יוחנן סבר לא ירד מבול לארץ ישראל – הנה לפום רהיטא קשה לי דר' יוחנן סותר עצמו דהא איתא בסנהדרין דף ק"ח ע"א א"ר יוחנן דור המבול ברבה קלקלו כו' דכתיב וירא ה' כי רבה רעת האדם, ברבה נידונו דכתיב נבקעו כל מעינות תהום רבה וכתיב ויסכרו מעינות תהום, א"ר יוחנן שלשה נשתיירו מהם (פרש"י מאותן מעינות של דור המבול שהיו חמין כו') בלועה דגדור וחמי טבריא ועינא רבתי דבירם ע"כ, וכיון:

דר' יוחנן סובר כאן דלא ירד מבול לא"י, א"כ לא הי' עליה גשם המבול כדכתיב לא גושמה ביום זעם ולא נפתחו בה מעינות תהום רבה, וא"כ באין מעינות חמין של דור המבול היאך נשתייר בארץ ישראל חמי טבריא הא שם לא היה כלל מעינות חמין של דור המבול וצ"ע. (והא דמתו מהבלא היינו מהבל של מעינות רותחין שנתפשט כל העולם אבל לא שהיו בא"י גופא מעינות רותחין ודו"ק):

כתב המהרש"א יל"ד לריו"ח דלא ירד מבול לא"י אמאי הטריח הקב"ה את נח בבנין התיבה הו"ל להצילו בא"י דהא אכתי לא אסיק אדעתי' דבהבלא מתו וי"ל דהתם טעמא אחרינא איכא כפרש"י בחומש כדי שיראוהו דור המבול עסוק בה ק"כ שנה וכו' ע"ש עכ"ל – ובס' ילקוט דוד פויזנער עה"ת פ' נח הביא בשם חן טוב, יכולת בידו ית' להציל את נח בג"ע או בא"י שלא גושמה ביום זעם אלא לפי שלא התפלל על דורו לכך צערו בבנין התיבה, וז"ש צדיק לפנ"י בדור הזה דהיינו טוב לשמים ולא טוב לבריות עכ"ל ועוד הביא שם בשם מפרשים, למה לא הוליך הקב"ה לנח לא"י שלא גושמה ביום זעם, לפי שלא היה כדאי לראות באבדן דורו כמ"ש גבי לוט אל תבט אחריך לכך היה צריך לבוא לתיבה קודם המבול ז"ש מפני המבול עכ"ל – וצ"ע דהא לפי המסקנא גם לר' יוחנן בארץ ישראל בהבלא מתו א"כ לק"מ מארץ ישראל.

והנה באבן עזרא פ' נח בפ' וימח את כל היקום כו' כתב וימחו מן הארץ נמחה שמם מן הארץ כי אין להם זרע ונשאר רק נח לבדו ואשר אתו בתיבה והנה זאת תשובה גמורה על חסירי הדעת מאחינו שאומרים שלא היה המבול בכל הארץ עכ"ל, ורבים הרעישו עליו איך כתב כזאת נגד דעת ר' יוחנן דס"ל דלא ירד מבול לא"י, ועיין בפירוש "אבי עזר' שהמליץ בעד הא"ע וכתב דהוא סובר כדעת ר"ל ולא כדעת ריו"ח ע"ש – והנה לכאורה הא קיי"ל כר"י לגבי ר"ל בר מתלת, ואפשר דהיינו רק בהלכה ולא באגדה – רק קשה לי על הא"ע איך היא תשובה גמורה על דעת האומר לא ירד מבול לא"י, הא מבואר כאן בגמ' דאמר ריו"ח מכל אשר בחרבה מתו היינו דמתו מהבלא ושפיר כתיב וישאר אך נח ואשר אתו בתבה, ואולי כוונת האבן עזרא להוכיח מזה נגד דעת ר' יוחנן לפי מה דמבואר בגמ' דלדעת ריו"ח אורזילא דרימא קם בארץ ישראל וכמ"ש התוס' יען שהיה גדול וגבור לא הזיק לו ההבל ולא מת מהבלא ע"ש, ולזה כתב האבן עזרא דהמקרא מכחישו דהא כתיב וישאר אך נח ואשר אתו בתבה, ולדעת ר' יוחנן הא נשאר אורזילא דרימא בא"י שלא הי' עם נח בתיבה. אלא ודאי כר"ל דאמר קרניו קשרו בתיבה ודו"ק:

ארווחנא בזה ליישב לשון הגמ' דקאמר בשלמא לר' יוחנן דאמר לא ירד מבול לא"י היינו דקם אירזילא דרימא התם אלא לר"ל אורזילא דרימא היכן קם, והנה ידוע מיש במבוא התלמוד. כל בשלמא יש בו מלחמה וקצת דוחק, דאל"כ יאמר מי שאליו המלחמה ומי שאליו השלום יניחנו ויהא שלמא רבה עליו וכו', וע"כ אמר הש"ס בשלמא לר' יוחנן י"ל בדוחק, דקם אורזילא דרימא בא"י, אע"ג דפשטות הקרא לא משמע כן. דהא כתיב וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה ולריו"ח הא נשאר אורזילא דרימא שלא הי' אתו בתיבה, אלא לר"ל קשה קושי' גדולה אורזילא דרימא היכן קם וע"ז בא ר' יוחנן ותירץ אליבא דריש לקיש, ראש חוטמו הכניס בתיבה ולכאורה פלא מה ראה ר' יוחנן לתרץ דעת ריש לקיש בר פלוגתי', אמנם לדברינו יובן שפיר, דכיון דדעת ר' יוחנן לא נמלט מדוחק דהרי פשטות המקרא מכחישו כנ"ל א"כ הו"ל לר' יוחנן לחזור מדבריו ולהודות לדברי ר"ל דירד מבול גם לא"י, וע"ז אמר ר' יוחנן הלא גם דעת ר"ל לא נמלט מדוחק דהא צריך לתרוצי אליביה דאורזינא דרימא ראש חוטמו הכניס לתיבה ואין לך דוחק גדול מזה, א"כ מוטב יותר לומר דאורזילא דרימא הי' קם בא"י וליישב המקרא שמכחישני בדוחק דלא חש המקרא להזכיר שנשארו גם הראם זכר ונקבה ודו"ק:

וחוץ לדרכנו יש ליישב עוד הדקדוק על לשון בשלמא דקאמר הש"ס, עפי"ד התוס' שכתבו, היינו דקם רימא התם, ואע"ג דכל השאר מתו בהבלא מחמת שהיה גדול וגבור לא הזיק לו ההבל עכ"ל, וי"ל דהיינו דקשיא להו להתוס' אמאי אמר בשלמא, דמשמע דגם דעת ר' יוחנן יש בו קצת מלחמה ודוחק, וע"כ כתבו התוס' דה דהיינו הדוחק דהא לר' יוחנן צ"ל דמחמת שהיה גדול וגבור לא הזיק לו ההבל ודו"ק:

איכא דאמרי איתיבי' ר' יוחנן לר"ל מכל אשר בחרבה מתו בשלמא לדידי דאמינא לא ירד מבול לא"י מש"ה הוי חרבה [כתב מהרש"א, ויהי' פירוש הכתוב דאפי' בחרבה דהייני בא"י מתו ע"י הבלא וק"ל עכ"ל ואפשר דרצה לפרש הלשין בשלמא' דאמר ר' יוחנן וכמש"ל דכל בשלמא יש בו מלחמה ודוחק קצת, ולכן כתב המהרש"א ויהי' פירוש הכתוב דאפי' בחרבה דהיינו בא"י מתו ע"י הבלא, ובאמת דוחק קצת לפרש מלת בחרבה דמוסב על א"י, דארץ ישראל מאן דכר שמי' הכא ודו"ק], אלא לדידך מאי חרבה, חרבה דמעיקרא (קודם מבול) ואמאי קרי לה חרבה כדרב חסדא דאמר ר"ח בדור המבול לא נגזרה גזרה על דגים שבים שנאמר מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים – בס' כלי חמדה עה"ת מהגאון מדוואהרט נ"י בפ' בראשית הקשה על טעם הרמב"ן ז"ל, בפסוק הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע שכתב דלאדה"ר לא הותר לו להמית ברי' משום דהם ג"כ קצת בני מעלה אבל מנח ואילך אחר המבול כיון דניצולו בזכותו לכן נתן להם השי"ת רשות לשחוט ולאכול, וקשה הא מבואר בסנהדרין דף נ"ט ע"ב דגם דגים היו אסורים לאדה"ר מדפריך שם על רב מיתיבי ורדו בדגת הים מאי לאו לאכילה ותרצינן לא למלאכה ע"ש, ועל דגים לא נגזר כלל בשעת המבול לפי דהם לא השחיתו דרכם כמ"ש הר"א מזרחי בפ' נח וכ"כ שאר המפרשים. וא"כ דגים לא ניצולו בזכות נח וא"כ אמאי הותר דגים לאחר המבול ע"כ הקושיא – וכבר כתבתי בזה בספרי ילקה"ג על ה' טריפות דף מ"ב ע"ש – אמנם כעת נ"ל דהנה הרמב"ן שם הביא מה שפירש"י לא הרשה לאדם ולאשתו להמית ברי' ולאכול בשר אך כל ירק עשב יאכלו יחדיו כולם, וכן פירש"י בסנהדרין ד' נ"ט, וע"ז כתב הרמב"ן:

ואינו כן אבל נתן לאדם ולאשתו כל עשב זורע זרע וכל פרי עץ, ולחית הארץ ולעוף השמים נתן כל ירק עשב לא פרי העץ ולא הזרעים, ואין מאכלם יחד כולם בשוה, אך הבשר לא הורשו בו עד בני נח כדעת רבותינו והוא פשוטו של מקרא עכ"ל – וכ"כ רבינו יונתן אייבשיץ ז"ל בס' תפארת יהונתן פ' בראשית וז"ל:

ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ לכם יהיה לאכלה – ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ וגו' את כל ירק עשב לאכלה – והטעם כי אין ראוי לאדם ולבהמה לאכול באבוס אחד, ולכך אז לא הותר לבהמה רק לאכול מעשבים, ולאדם מפרי העץ, אמנם אחר המבול שפרץ היונה הגדר, והנה עלה זית טרף בפיה, הותר לבני נח בשר עכ"ל תפארת יהונתן ז"ל – אמנם הרמב"ן ז"ל מיאן לומר כטעם הנ"ל דלכך הותר אחר המבול לב"נ בשר, יען דפרצה היונה הגדר ואכלה מפרי העץ ממילא צריך האדם לאכול בשר כדי שלא יהי' מאכל האדם והבע"ח בשוה, דלפי הטעם הזה היה סגי שיאכל האדם בשר דגים שלא נאסר לאדה"ר בפירוש, אבל בשר חיות הארץ שנאסר לאדה"ר בפירוש מדכתיב לכם יהי' לאכלה ולכל חית הארץ, ולא חית הארץ לכם כדאיתא בסנהדרין דף נ"ט מנלן להתיר לב"נ אחר המבול, לזה נתן הרמב"ן ז"ל טעם דחיות הארץ ניצולי בזכותו ומותרים לאכלו, אבל הדגים שלא נאסרו לאדה"ר בפירוש, פשיטא דהם מותרים אחר המבול דכיון שפרצה היונה הגדר ואכלה מפרי העץ הותר האיסור שנאסר לאדה"ר שלא יאכל אלא עשב ופרי עץ וא"ש ודו"ק:

ועל מ"ש ריש לקיש מכל אשר בחרבה כו' חרבה דמעיקרא (פרש"י קודם מבול) – כתב הגאון מהר"ם א"ש ז"ל בכתנות אור פ' נח דכוונת ר"ל כמ"ש בזוה"ק פ' ויגש דף ר"ו ע"א שאין אדם זוכה לנשמה אלא ע"י עבודת השי"ת כראוי. אמר ר' יהודא אי הכי הא כתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו. אמר לי' הכי הוא ודאי. דהא לא אשתאר בהו נשמתא קדישא כגון חנוך ירד וכולא צדיקייא בגין לאגנא על ארעא דלא ישתצי בגינייהו. הה"ד כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו, כבר מתו ואסתלקו מעלמא ולא אשתאר מנהון מאן דינין על עלמא בההוא זימנא. וכתב הזוהר פ' נח דף ס"ד ע"ב דנח אף שהי' צדיק תמים לא הוי יכיל לאגנא על עלמא בגין. דלא אשתכחו עשרה בעלמא אלא הוא ותלת בנוי ונוקבייהו ולא הוו עשרה עכ"ל הרי לפ"ד הזוהר כבר מתו כל הצדיקים ונח ובניו לא היו יכולים להגין שלא היו עשרה, וזה מרומז בתורתינו הקדושה, מתחילה אמר ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה וגו' וכל האדם, אך שלא יקשה לך למה לא הגינו הצדיקים על דורן לזה אמר כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו רצה לומר מכל אשר בחרבה דמעיקרא קודם המבול כבר מתו קודם שהביא המבול, ולא היו הצדיקים בדור להגין עליהם ונח ובניו ג"כ לא היו עשרה ולכך וימח את כל היקום אשר ע"פ האדמה ע"כ דפח"ח:

העתק מספר דברי שאול על אגדות הש"ס – בזבחים פינחס עד שהרגו לזמרי וכו' רב אשי אמר עד ששם שלום בין השבטים וכו' – הנה ענין כהונה שנתכהן לכאורה צריך ביאור דהא כבר הי' כהן מצד שהי' בן אלעזר, וכבר ביאר רש"י בחומש פרשת פנחס והביאו במהרש"א כאן בח"א שלא נתנה כהונה אלא לאהרן ובניו המשוחים אבל פינחס לא נמשח עוד ע"ש – ולפי"ז נ"ל ברור דעכ"פ כל קדושת כהונה עליו דהיינו שמצווה בכל מה שנצטוו הכהנים הדיוטים עכ"פ כיון שבאמת נולד מהכהונה רק שחסר משיחה וא"כ כל הראוי למשיחה אין המשיחה מעכב, ואף דלענין עבודה י"ל דמעכב כיון דשני ביה קרא שכהן צריך להיות נמשח, אבל עכ"פ המצות מוזהר עליהם שראוי עכ"פ להמשח, ומידי דהוה אכהנים בזה"ז שאמרו בתענית שאסורים לשתות משום דמהרה יבנה המקדש ויהיו ראויים לעבודה:

מכש"כ בזמן שראוי לעבודה וחסר משיחה, דפשיטא דכל מצות כהונה עליו דאם ישא נשים פסולות יחלל כהונתו ולא יהיה ראוי לעבוד כנ"ל ברור. ובזה סרה מהר קושי' המפרשים בהא דיליף ר' שמעון ביבמות דף ס"א דגיורת פחותה מבת שלש ראוי' לכהונה מדקאמר החיו לכם והרי פינחס היה עמהם, והקשו דמאי ראיה דילמא הלכה כרב אשי שלא נתכהן פינחס עד ששם שלום בין השבטים, וא"כ לא היה כהן ולפמ"ש א"ש דעכ"פ כל מצות כהונה הי' עליו ואסור בגיורת וז"ב עכ"ל הטהור:

קטו:

ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי אל תקרי בכבודי אלא במכובדי וכו' וכיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הם שתק וקבל שכר – ברש"י בחומש פ' שמיני כתב א"ל משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך -- כ' בס' יבין שמועה עה"ת מהגאון בעל שמן רוקח ז"ל, מקשים מנ"ל שהמה גדולים מהם ודילמא שקולים היו, ושמעתי בזה בשם הגאון רבי ר' העשיל ז"ל שאמר דהנה בפסוק כי מפני הרעה נאסף הצדיק יש לנו ב' פירושים א' שלא יראה ברעה העתידה לבא על הדור ב' לכפר על הרעה דמיתת צדיקים מכפרת כמו קרבן, והנה אם הטעם לכפר, סגי בצדיק אחד וכמו שאמר הקב"ה אני נוטל צדיק אחד מהם, אבל אם הטעם כדי שלא יראו ברעה העתידה לבא אזי ח"ו ספו תמו כל הצדיקים הגדולים שבדור ההוא כדי שלא יראו כו', וז"ש מרע"ה סבור הייתי או בי או בך כדי לכפר על עון הדור וסגי בחד מינן אבל עתה שמתו שני בניך, רואה אני שהם גדולים ממני וממך. דהא אחרי דמתו גם שניהם בעכ"ח הכוונה כדי שלא יראו ברעה העתידה כו' וכיון דעליהם חס השי"ת שלא יראו וכו' ועלינו לא חס בעכ"ח המה גדולים ממני וממך עכ"ד הגאון הנ"ל ודפח"ח ש"י – ואמנם לפי הענין נראה דלא היתה סיבת מיתתן של בני אהרן לא לכפר על הרעה וגם לא כדי שלא יראו ברעה אלא כדי שיתקדש המקדש ויכנס המורך בלב העם כי דף ק"א ע"ב אמר ר"א א"ר חנינא לא נתכהן יאמרו אם בארזים נפלה שלהבת כו' וכמ"ש בס' כלי יקר דפי' הענין ונקדש בכבודי רצונו לומר הבית הזה יהי' נקדש בדבר שהוא כבודי שעל ידו אכבד על פני העם ואין זה כי אם בקרובי השי"ת כל הקרוב יותר אל השי"ת ממנו למדו הפחותים ממנו בקו"ח אם אש אחזה בלחים מה יעשו קוצים יבשים כסוחים ואז יקחו כולם מוסר וז"ש ועל פני כל העם אכבד עכ"ד, ועכ"פ נראה דלא היתה סיבת מיתתן כדי שלא יראו ברעה – ואמנם עפ"י פשוטן של הדברים נראה במה שאמר עכשיו אני רואה שהם גדולים דאין הכוונה כפשטי' דכיון דאמר. הקב"ה בקרובי אקדש ובחר בהם בעכ"ח המה קרובים ביותר, אלא הכוונה כיון שהם זכו שיתקדש שם שמים על ידם מה שלא זכינו אני ואתה א"כ זכותם עתה הוא רב מזכותינו. ובזה ידוייק מ"ש עכשיו אני רואה שהם גדולים ולא אמר שהיו גדולים כו' די"ל דבאמת עיקר כוונת משה פי' שהם עתה גדולים מהם אחרי שזכו להתקדש שם שמים על ידם וזכותם רב מהם עכ"ל הטהור:

שתק וקבל שכר על שתיקתו – י"ל הכוונה עפמ"ש מרן חת"ס ז"ל בתורת משה פ' פינחס על המדרש פנחס בן אלעזר וגו' בדין הוא שיטול שכרו דהנה הקשו המפרשים אמאי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא והכתיב לא תלין שכר פעולתו, אך י"ל דאין אדם גומר שום מצוה בהאי עלמא שא"א לו לומר שכבר גמר מצות הנחת תפילין אחר שחולצם בלילה, כי גם כל הלילה יהיה שומר ומצפה עת עלות השחר להניחם, וחייב אדם להתאוות לקיים כל המצות תמיד, וכיון שנאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, ופועל שלא גמר מלאכתו אין הבעל הבית עובר עדיין בבל תלין וא"ש, אך מצוה זו שעשה פנחס לקנאות ברשעים א"א להתאוות עלי' שתבוא לידו ח"ו אדרבה יתפלל שלא יארע כזאת בישראל, וא"כ בדין הוא שיטול שכרו בעוה"ז שכבר גמר מצותו הלז עכ"ל הטהור ע"ש וא"כ ה"נ באהרן ששתק במיתת שני בניו כבר גמר מצותו, דהא א"א להתאוות שתבוא לידו ח"ו עוד הפעם אדרבה יתפלל שלא יקרה לו כזאת בשום פעם, וא"כ בדין מגיע לו שכר על שתיקתו, רק לפי שהקב"ה ידע באהרן שאין לו חפץ בשכר גשמיי, לכן שילם לו שכר רוחניי במה שנתייחד עמו הדבור שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין, שכל חפצים גשמיים לא ישוו בה ודו"ק:

ובדרוש אחד אמרתי דדברי חת"ס הנ"ל מרומזים בתוה"ק בפ' כי תשא בפסוק ויאמר משה מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה. ופרש"י מלאו ידכם אתם ההורגים אותם בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום. כי איש מכם ימלא ידיו בבנו ובאחיו עכ"ל עכ"ל וא"כ וא"כ הוא מצוה שא"א להתאוות עלי' שתבוא לידו ח"ו אדרבה יתפלל שלא יארע כזאת בישראל וממילא הוא מצוה שכבר נגמרה ולכך אע"ג דבשאר מצות היום לעשותם ומחר ליטול שכרם. במצות כאלו תקבלו השכר היום בעוה"ז ולא מחר בעוה"ב כבשאר מצות, וז"ש, ולתת עליכם "היום" ברכה וא"ש ודו"ק וכיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הם שתק וקבל שכר – כתב בס' נטע שורק עה"ת פ' שמיני, וז"ל הנה זה מנוסה בחקירה ובידיעה שהורדת דמעות על כל צרה שלא תבוא, מקיל הרבה מאוד את הצער, כאשר אמר ירמי' מי יתן ראשי מים וגו' וכתב בס' יד יוסף הכוונה שאז הי' הוקל צערו אשר הי' על לבו כמשא כבד, ובזה נ"ל מ"ק ירמי' ו' בת עמי חגרי שק התפלשי בעפר אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים. ונלאו לפרש ענין אבל יחיד שאמר אבל יתכן שבכי בדמעות עינים המשקיט הצער והעצב מלבו, נראה לכל על פניו דמעתו על לחיו אבל בכי השכלי מונח בקרב לבו ונפשו איש לא ידעו זולתו, לכן נקרא אבל יחיד. ואמר הנביא, הנה האבל של כנס"י גדול וכבד מאוד. והוא נגד חוק המוסר לחללו על יד דמעות עיניו שיפוג האבל מלבו, אבל חגרי שק וגו' אבל יחיד, עשי לך, אשר לא נראה לשום בריה, ואז יהי' מספד תמרורים ולא יפג מלבו – וכן הוא באהרן, כי ימאן השכל לקבל שיהי' נוטל שכר על שתיקתו, הלא אחז"ל שהדמעות שמורידין על אדם כשר, המה קדושים והקב"ה מניחם בבית גנזיו, והכי עבור שהיו הצדיקים הללו בניו מגרעו גרעו, אבל מה ששתק אהרן הי' להיפך שאבלו עליהם היה קדוש אצלו, ולא אבה לחללו בדמעות עיניו שתפוג האבל מלבו, לכן כאשר שמע ממשה שבניו ידועי מקום הם דהיינו צדיקים גדולים שתק דום לבל יחלל אבלו הגדול והקדוש לבל יפוג מלבו ויהי' שמור בקרבו סלה, לכן נתן לו השי"ת שכר על שתיקתו ויחשבה לו צדקה עכ"ל:

מדרש פליאה וידום אהרן מה היה לו לומר וביום השמיני ימול בשר ערלתו – ופי' בס' יערת דבש כי ידוע הוא שהמשכן הוצרך להתקדש ע"י שני צדיקים כנ"ל, וחז"ל אמרו מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים אף כאן היה כך, כל ישראל שמחים שנתקדש המשכן והוא ואשתו עצבים, וזה שהיה לו לאהרן לומר והבן ע"כ דפח"ח ולפע"ד י"ל דהנה רש"י ז"ל פ' שמיני כ' דנדב ואביהו מתו משום שהורו הלכה בפני משה רבן או משום שנכנסו שתויי יין למקדש. והקשו המפרשים הלא נדב ואביהו עדיין לא היו באותו שעה בני עשרים שנה ובב"ד של מעלה אין מענישים את האדם בפחות מעשרים שנה – וכתב בשדי חמד (אסיפת דינים) מערכת אבילות אות רי"ב דיש אומרים דקטן בעל שכל נענש כגדול ולכך נענשו גם נדב ואביהו בפחות מעשרים שנה עיי"ש והנה הטעם שאין עונשין בב"ד שלמעלה בפחות מעשרים כתבו המפרשים משום דרוב בני אדם אין שלמים בשכלם לגמרי עד עשרים שנה דאז כבר שכלם שלם מכל וכל, והטעם שאמרה תורה מילה בשמיני ולא תיכף ביום שנולד (דהא זריזין מקדימין למצות) כתבו המפרשים משום דרוב תינוקות עדיין חלושים ותשי כח הם ואין יכולים לסבול צער המילה עד יום שמיני ללידה, ואע"ג דודאי יש מיעוט תינוקות שהם חזקים בטבעם והיו יכולים לסבול המילה תיכף ביום לידתם, מ"מ אזלינן בתר רוב ולא משגחינן במיעוטא ולכך אמרה תורה ביום השמיני ימול בשר ערלתו, וא"כ ה"נ היה צריך להיות בדין ב"ד של מעלה שלא לענוש שום אדם בפחות מעשרים שנה, ואע"ג דיש מיעוט בני אד ששכלם שלם קודם כ' שנה, מ"מ הו"ל למיזל בתר רוב ולא להשגיח על המיעוט וזה שהי' לו לאהרן לומר וא"ש ודו"ק:

קטז.

וישמע יתרו כו' מה שמועה שמע ובא ונתגייר ר' יהושיע אומר מלחמת עמלק שמע ר' אלעזר המודעי אומר מתן תורה שמע כו' רבי אליעזר (בגליון הש"ס איתא נ"א ר"א בן יעקב) אומר קרי"ס שמע כו' – בילקוט ר"פ יתרו מביא מכילתא ג"כ ר' יהושיע אומר מלחמת עמלק שמע כו' ר' אלעזר המודעי אומר מתן תורה שמע כו' – מבואר מזה דר' אלעזר המודעי סובר יתרו אחר מתן תורה בא, ולכן תמהני מאד על הגאון מהר"ש ז"ל מאמסטרדאם שכ' בבנין אריאל ר"פ יתרו דר' אלעזר המודעי ס"ל יתרו קודם מתן תורה בא וע"ש מ"ש בזה בפלוגתא ר' יהושע ור"א המודעי במכילתא בפירוש "אחר שלוחיה' ע"ש ודבריו הם נגד הגמ' והמכילתא הנ"ל ואולי יש טעות הדפוס בדבריו וצ"ל להיפוך דר"א המודעי ס"ל אחר מ"ת בא ור"י ס"ל קודם מ"ת בא ע"ש ותמצא שכל מאמרו בזה נדפס בטעות ובגוף מאמר הגמ' שלפנינו עיין בתורה תמימה ר"פ יתרו

שכ' וז"ל הלשון ובא ונתגייר בא ליישב הלשון מה שמועה שמע, דקשה הא בפסוק גופיה כתיב מה שמע, את כל אשר עשה אלקים וגו' ועל זה מיישב בלשון ובא ונתגייר כלומר איזה שמועה עוררה אותו להתקרב לה' ולישראל עכ"ל וכל דבריו בזה כתובים כבר בר"א מזרחי ז"ל על רש"י ר"פ יתרו וע"ש גם בפי' הגור אריה ז"ל דברים נעימים על רש"י שכ' ששמע קרי"ס ומלחמת עמלק ע"ש ואכתוב מ"ש בזה גם בס' אפריון עה"ת מהגאון ר' שלמה גאנצפריד ז"ל ר"פ יתרו (ודבר זה חביב בעיני יען שבימי ילדותי אמרתי אני הפירוש הזה מעצמי) לפרש פירש"י מה שמועה שמע ובא קרי"ס ומלחמת עמלק וצ"ע קצת למה המתין עד אחר מלחמת עמלק, וכי קרי"ס לחוד לא היה כדאי שיבא להתגייר אך י"ל כי לכאורה קשה איך קבלו את יתרו להתגייר והרי אמרינן ביבמות דף כ"ד אין מקבלים גרים לימות המשיח כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה, והיינו משום דיש לחוש שמא אין כוונתם לדבק בישראל אלא משום הצלחתם ולא לשם שמים. וא"כ איך קבלו את יתרו בזמן ההוא שהיו ברום הצלחה, אמים י"ל עפי"מ שפירש"י ס"פ כי תצא אשר קרך בדרך ד"א לשון קור וחום צננך והפשירך מרתיחתך שהיו האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה אעפ"י שנכוה הקרה אותה בפני אחרים עכ"ל ולפי"ז י"ל כי לאחר קרי"ס כיון שנתפרסם גודל הצלחת ישראל בכל העולם כמ"ש שמעו עמים ירגזון וגו' אם היה בא יתרו אפשר כי באמת לא היו מקבלים אותו, אבל אחר מלחמת עמלק שנתקררו מרתיחתן היה מצפה שיקבלו אותו ולכן בא עכדפח"ח – ובילקוט הגרשוני עה"ת פ' יתרו הבאתי בשם ס' תפארת הגרשוני עה"ת מהגאון האמתי על עבודת הגרשוני זצ"ל, שפירש עפ"י הגמ' סנהדרין צ"ט ע"ב אחות לוטן תמנע מאי היא תמנע בת מלכים היא דכתיב אלוף לוטן אלוף תמנע וכל אלוף מלכותא בלא תגא היא בעיא לאיגיורי באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו וכו' נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל מ"ט דלא איבעי להו לרחקה פרש"י שהיה להם לגיירה עיי"ש – היוצא לנו מזה דעמלק בא בשביל שריחקו את תמנע ולא גיירוה וז"ש רשיי דשמע קרי"ס ומלחמת עמלק. דעל ששמע קרי"ס רצונו היה לגייר אך הי' מפחד שמא לא יקבלוהו אמנם כשראה מלחמת עמלק, וקשה למה בא אלא מכח שריחקו את תמנע ולא גיירוה, א"כ ממילא יקבלו אותו בוודאי ולכך בא עכ"ד הנחמדים מזהב:

כשנתן הקב"ה תורה לישראל כו' נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע וא"ל מה קול ההמון אשר שמענו כו' א"ל חמדה טובה יש לו להקב"ה בבית גנזיו כו' וביקש ליתנה לבניו שנאמר ה' עוז לעמו יתן (פרש"י התורה היא מעוזם של ישראל) מיד פתחו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום בס' תפארת הגרשוני הנ"ל פ' במדבר הביא מדרש רבה שם במדבר סיני למה נתנה תורה במדבר סיני (ולא בארץ ישראל) מפני השבטים כדי שלא יהו מתגרים זו בזו זה אומר בחלקי תנתן התורה וזה אומר בחלקי כו' עכ"ל. וע"ז כתב התפארת הגרשוני בזה"ל:

והנה עי"ז יתורץ הגמ' דבשעת מתן תורה נתכנסו אוה"ע אצל בלעם ואמרו ה' למבול ישב א"ל וישב ה' מלך לעולם ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום ע"כ. וקשה למה מביא סיפא דקרא ה' יברך את עמו בשלום והלא בעוז לעמו יתן סגי. אבל לפי"ז א"ש דקשה ג"כ לאוה"ע הקושיא שמקשה המדרש, אם למתן תורה בא למה במדבר ותירץ בלעם ה' יברך את עמו בשלום כדי שלא יהו השבטים חלוקים זע"ז באמרם זה בחלקי וכו' לכך נתנה במדבר עכ"ל ודפח"ח ש"י, אך בכל הספרים שלנו הגירסא דאוה"ע אמרו סיפא דקרא ה' יברך את עמו בשלום ולא בלעם. ואולי בגמרא של התפארת הגרשוני הי' הגירסא כמ"ש הוא ז"ל דרישא וסיפא דקרא הכל בלעם אמרו וא"ש כנ"ל:

אמנם לפי גירסת הספרים שלנו, מיד פתחו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום, נלע"ד בדרך צחות ובזה יובן ג"כ מ"ש "מיד" פתחו וכו' דקשה מה זה מיהרו כ"כ לומר מיד בסיום דברי בלעם (ה' עוז וכו') ה' יברך את עמו בשלום, אך י"ל עפימ"ש רש"י בחומש פ' וישלח בפ' וישקהו, אמר רשב"י הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב (דרך אגב ארשום מה ששמעתי מח"א על הדקדוק שמדקדקי' העולם על מ"ש רשב"י הלכה היא כו' מאי נ"מ מזה שעשו שונא ליעקב לענין הלכה, ואמר דשפיר נ"מ לענין הלכה דקיי"ל בכ"מ בהלכות שבת, עכו"ם אדעתא דנפשי' קעביד ולא בשביל ישראל, ולכאורה מנ"ל זה דילמא עושה בשביל ישראל אבל לפי הידוע שעשו שונא ליעקב א"כ שפיר קיי"ל הלכה דעכו"ם אדעתא דנפשי' קעביד ולא בשביל הישראל וז"ש רשב"י הלכה היא וכו' ודפח"ח), והנה בע"ז דף ה' איתא ר' יוסי אומר לא קבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהם שנא' אני אמרתי אלקים אתם וחבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו עיי"ש, גם הנה מבואר בתוה"ק בפ' בחקותי שבזכות התורה הקב"ה מברך את ישראל בשלום כמ"ש אם בחקותי תלכו ופרש"י שתהיו עמלים בתורה וכו' ונתתי שלום בארץ וכו', והנה אוה"ע הם שונאים לישראל כמ"ש התנא רשב"י הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב ולכן כאשר שמעו מפי בלעם שאמר ה' עוז לעמו יתן שם פחדו פחד כי יאמר ה' יברך את עמו בחיים עד העולם כדעת התנא ר' יוסי הנ"ל שאמר לא קבלו ישראל את התורה אלא כדי שלח יהא מלאך המות שולט בהם, לכך מיהרו ופתחו כולם ואמרו מיד, כי די בזה שה' יברך את עמו בשלום, וז"ש "מיד" פתחו כולם ואמרו כי סגי שבזכות התורה ה' יברך את עמו בשלום לבד, אבל לא בחיים עד העולם וק"ל:

(ומה שפחדו אוה"ע כ"כ מברכת בלעם היינו לפי שהי' מוחזק אצלם דברכתו מתקיימת וכמ"ש לו בלק כי ידעתי את אשר תברך מבורך לכן פחדו פן יאמר בלעם ה' יברך את עמו בחיי עולם, ולכך מיהרו ואמרו תיכף ומיד, ה' יברך את עמו בשלום אבל לא בחיי עולם כנ"ל):

קיח.

אבל אתה אוכל בכל מקום אשר אתה רואה. כתב הגאון בעל "עיון יעקב" ז"ל:

משמע דליכא מאן דפליג על האי סתמא דמתניתין דקדשים קלים ומעשר שני נאכלין בשילה בכל הרואה, וכן הוא בפ"ק דמגילה דף ט' סוף ע"ב. וצ"ע דברש"י בחומש פרשת ראה פירש רש"י לשכנו תדרשו זה משכן שילה וכו' מעשרותיכם מעשר בהמה ומעשר שני לאכול לפנים מן החומה, ובאמת בשילה נאכל בכל הרואה וצ"ע עכ"ל – והוא באמת קושיא כברזל על פירש"י ז"ל, ויותר תימה ששום מפורש לא נתעורר ע"ז הקושיא, ואמנם המעיין בילקוט פ' ראה רמז תתפ"א יראה שהביא בשם הספרי דבכל מקום דכתיב לפני ה' אלקיכם היינו במחיצה יעוש"ה, וכאן נמי דבתר דכתיב לשכנו תדרשו ובאת שמה והבאתם שמה וגו' כתיב ואכלתם שם לפני ה' אלקיכם, היינו נמי במחיצה, וע"כ הרמב"ן עה"ת בהביאו פירש"י הנ"ל שינה ולא כתב "לאכול לפנים מן החומה" כמ"ש ברש"י, אלא כתב לאכול לפנים מן המחיצה וכן סיים שם הרמב"ן בזה"ל, והנה כל הנזכרים בכאן חייבים במחיצה וכו' עיי"ש, וכ"כ עוד שם בפסוק לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, כי במדבר אכלו השלמים אחרי זריקה והקטרה בכל מקום שהיו רוצים כי לא נתן בהם הכתוב מחיצה, על כן צוה בכאן כי אחרי המנוחה והנחלה לא יעשו כן אבל יבואו בחובה למקום ידוע ומיוחד נבחר מהשם ויביאו שם הזבחים והמעשרות והבכורות ויאכלוה שם במחיצה לפני השם עכ"ל הרמב"ן ז"ל, והנה המנוחה היינו שילה כפירש"י ז"ל בחומש שם אל המנוחה זו שילה ואל הנחלה זו ירושלים, א"כ הזהיר הכתוב בפירוש שגם בשילה יאכלו הזבחים והמעשרות והבכורות (שהם כולם קדשים קלים) במחיצה לפני השם, וא"כ עכ"ח צ"ל אחת משתים. או דהספרי פליג על סתמא דמתניתין וס"ל שגם בשילה לא היו ק"ק ומע"ש נאכלין בכל הרואה אלא לפנים מן המחיצה ונקיט רש"י בחומש כדעת הספרי שהוא נוטה יותר אל הפשט כדרכו בקודש בכל מקום כמ"ש המזרחי בכמ"ק וכידוע, או דאפי' לפי סתם משנה דבשילה היו נאכלין בכל הרואה משם את שילה, מ"מ הי' אסור להם לאכול במקום שאינו מוקף מחיצה כמו שהיו עושין במדבר, אלא גם בשילה היו צריכי' לעשות במקום אכילת ק"ק ומע"ש מחיצה גבוה י' ורחב ד' שהוא המחיצה לכל דבר דבעינן מחיצה, כי ע"ז הזהיר הכתוב לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום שאני אוכלים השלמים בלא שום מחיצה, אבל אחרי המנוחה והנחלה אנו מצווים לאכול הזבחים והמעשרות והבכורות במחיצה לפני השם, ומ"ש רש"י ז"ל לפנים מן החומה הוא ט"ס וצ"ל לפנים מן המחיצה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל כנלע"ד נכון לפי חומר הנושא בעזה"י:

קי"ט מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים כו' דברי ר' יהודה, ר"ש אומר מנוחה זו ירושלים נחלה זו שילה כו' תנא דבי ר' ישמעאל זו וזו שילה, ר' שמעון בן יוחי אומר זו וזו ירושלים. וכן עוד בעמוד ב' תנא דבי ר' ישמעאל כר"ש בן יוחי דאמר זו וזו ירושלים. כתב הגאון האמתי ר' ישעי' פיק זצ"ל בחידושי הש"ס וז"ל:

לפי דקיי"ל דסתם ר' שמעון בכל משנה וברייתא היינו ר' שמעון בן יוחאי וכ"כ רש"י ריש שבועות במשנה ב' ע"ב, יהי' סתירה גדולה אליבא דר' שמעון דהכא. וצ"ל דתרי תנאי הכא אליבא דר"ש. והך ברייתא דתנא דבי ר' ישמעאל פליג אברייתא דלעיל עכ"ל הטהור:

בעזרת האל מקבץ נדחים. תם ונשלם מסכת זבחים.

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה