ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
מסכת הוריות
ה:
ורבי יהוד' ור"ש שבט אחד דאקרי קהל מנ"ל, אמרי דכתיב ויעמוד יהושפט בקהל יהוד' וירושלים בבית ה' לפני החצר החדשה, מאי חדשה א"ר יוחנן שחדשו דברים ואמרו טבול יום אל יכנס במחנה לויה [כ' בהגהות רעק"א ז"ל:
בשו"ת זכרון יוסף בסופו בחידושיו כ' דלפני החצר החדשה בגימטריא טבול יום אל יכנס במחנה של לוים] – כתב הגאון מ' שאול אמסטר-- דאם זצ"ל בס' בנין אריאל פ' ויחי, יש לדקדק מפני מה הביא כאן דרשה דהחצר החדשה שחדשו דברים כו' בפשיטות הו"ל לאתויי מדכתיב ויעמוד בקהל יהודא משמע דשבט יהודא לחוד איקרי קהל. ונראה לפרש דאי לאו דמייתי הך דרשה הוה מצינן למימר דהא דכתיב ויעמוד בקהל יהודא לאו למימרא דשבט יהודא לחוד נקרא קהל שמביא פר בהוראה, אלא קרא לגופיה אתא לומר שעמד יהושפט בקהל של עשרה מישראל שהם נקראים קהל, וכדאיתא בפרק תמיד נשחט. הפסח נשחט בשלש כתות של עשרה בני אדם שנאמר קהל עדת ישראל. קהל ועדה וישראל. ולא בא הכתוב ללמדנו כאן דין השבט כלל משו"ה מייתי הך דרשה דהחצר החדשה שחדשו בה דבר חדש. ואמרינן פ"ק דכתובות ויקח בועז עשרה אנשים ההיא למידרש עמוני ולא עמונית כו' שאין דורשין בכלה פחות מעשרה כדא"ל שמואל לר"ח בגדתאה זיל אייתי לי בי עשרה ואימא לך באנפייהו המזכה לעובר קנה. והכי איתא בפ"ק דב"ב (י"ב ע"ב) בעובדא דמר בר אשי ע"ש. למדנו משם שהבא לדרוש ולדון בדבר החדש צריך שידרשנו בתוך עשרה. וכיון שיהושפט בא לחדש דבר באותה שעה פשיטא שהיו שם עשרה. וא"כ לא הוה צריך קרא לאשמעינן שעמד יהושפט בתוך עשרה באותה שעה. וא"כ למה:
נאמר בקהל יהודא אלא הא קמ"ל דשבט אחד נקרא קהל וק"ל ע"כ דפח"ח:
מתקיף לה רב אחא בר יעקב ממאי דילמא שאני ירושלים דהוה נמי בנימין (ושני שבטים הוא דאקרי קהל אבל שבט אחד לא) אלא א"ר אחא בר יעקב דכתיב ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל וגו' מאן איתיליד ליה ההיא שעתא בנימין ש"מ ה"ק רחמנא מיתיליד לך השתא קהל אחרינא (אלמא שבט בנימין לבדו איקרי קהל) – בס' משכנות יעקב להגאון מהר"י ן' נעים ז"ל פ' ויחי הקשה על רב אחא בר יעקב הא איתא בב"ר וכן פירש"י בפ' ויחי ונתתיך לקהל עמים בשרני שעתידים לצאת ממני עוד קהל עמים ואע"פ שאמר לי גוי וקהל גוים גוי אמר לי על בנימין קהל גוים הרי שנים לבד מבנימין ושוב לא נולד לי בן למדני שעתיד אחד משבטי ליחלק ועתה אותה מתנה אני נותן לך עכ"ל נמצא לפ"ז קאי קהל גוים וקהל עמים על מנשה ואפרים א"כ אכתי י"ל שני שבטים הוא דאקרי קהל אבל שבט א' לא ונדחו דברי רב אחא בר יעקב וע"ש מה שתירץ על זה, ויפה כתב שם תלמידו הרב מ' אברהם ז"ל ליישב בזה קושי' הבאר שבע והלח"מ ז"ל על הרמב"ם פי"ב מה' שגגות ה"א דמייתי קרא דויעמוד יהושפט בקהל יהודא והא דחי לי' ראב"י, אמנם לדעת רש"י ז"ל מצינן למימר דהכי ס"ל להרמב"ם ז"ל ומשו"ה לא מייתי קרא דרב אתא ב"י דאדרבה האי קרא מידחי טפי דלא איירי כלל בבנימין ואיפכא איכא למילף דב' שבטים דוקא איקרו קהל כקושי' הנ"ל, ואיהו דחי לקרא דויעמוד יהושפט וגו' בדרך ודילמא, ולא שבקינן מאי דפשיטא ליה לתלמידיו משום מאי דמספקא ליה לרב אחא ב"י עכ"ל והוא נכון מאד:
והנה התוס' תמהו על ראב"י דמייתי קרא דפ' ויחי הנני מפרך והרביתיך וגו' ולא מייתי קרא דפ' וישלח וירא אלקים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם וגו' ויאמר לו פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ולא תירצו מאומה וזה באמת פליאה גדולה לכאורה. וראיתי בס' תורה תמימה פ' ויחי אות ב' שתי' עפמ"ש רש"י בפ' נח (ט' ז') בפסוק ואתם פרו ורבו, דמ"ש שם בפסוק א' פרו ורבו הוא לברכה, והלשון פרו ורבו שבפסוק ז' הוא לציווי, ומבואר מזה דלשון פרו ורבו אפשר לפרש לצווי ולברכה, ולפ"ז י"ל דאי מפסוק דפ' וישלח אין ראיה מכרחת דשבט אחד אקרי קהל, יען די"ל מה שאמר לו הקב"ה פרה ורבה הוא לצווי, וכלומר שתתעסק בפו"ר ואז גוי וקהל גוים יהי' ממך, וי"ל דלכן לא הוליד רק את בנימן, יען שלא עסק בפו"ר זולת תולדת בנימין וממילא לא נתקיימה הברכה גוי וקהל גוים יהי' ממך, משא"כ כאן בפ' ויחי שפירש יעקב מאמר ההוא של הקב"ה ופירוש מפורש שאותו הלשון פרה ורבה הי' לברכה ולא לציווי, כמו שאמר אל שדי נראה אלי בלוז וגו' ויברך אותי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים, ואנו רואים שקיים הקב"ה את ברכתו זאת רק בתולדת בנימין, הרי מבואר דשבט אחד איקרי קהל, אחרי דבו לבד נתקיימה ברכת ה' גוי וקהל גוים יהיה ממך ודו"ק עכ"ל. ולפענ"ד יש לפקפק ע"ז טובא דבשלמא אם נאמר לו פרה ורבה לציווי א"ש דקאמר בל' יחיד ולא פרו ורבו בלשון רבים משום דנשים פטורות מפו"ר כדאמר ר' יוסף ביבמות דף ס"ה ע"ב, אבל אם נאמר לו פרה ורבה לברכה כמ"ש הרב תורה תמימה הנ"ל א"כ קשה מדוע לא אמר לו הקב"ה פרו ורבו בל' רבים כמו בכל מקום שנאמר פרו ורבו לברכה בלשון רבים הוא אמור וצ"ע:
[שוב בא לידי ש"ס דפוס ווילנא וראיתי שם בדף ו' ע"ב גירסת רבינו חננאל ז"ל שנדפס על הגליון בזה"ל אלא אמר רב אחא בר יעקב מהתם אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהי' ממך מאן אתיליד ליה ההיא שעתא בנימין ש"מ ה"ק ליה רחמנא השתא מתייליד לך קהל עכ"ל, וגירסתו נראה עיקר ואין מקום לתמיהת התוס'
ח.
וכי תשגו ולא תעשו (במדבר ט"ו) בע"ז כתיב מנא לן אמר רבא כו' דאמר קרא וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה איזה היא מצוה ששקולה כנגד כל המצות הוי אומר זו ע"ז ה ועיין ברש"י בחומש פ' שלח ובמזרחי שם בזה – והאבן עזרא ז"ל שכתב בפסוק וכי תשגו בין שעשו בשגגה מה שצוה שלא לעשות ובין שלא עשו בשגגה מה שצוה לעשות, וכ"כ בפ' ויקרא בפסוק חטאת הקהל הוא. הפר ואם ישגו ישראל ולא יעשו אחת ממצות עשה יקריבו פר לעולה ושעיר לחטאת עכ"ל – הוא נגד קבלת חז"ל שאין ישראל מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת אלא בשגגת ע"ז וכמ"ש רש"י ז"ל בפ' שלח בפסוק וכי תשגו כו' ובפסוק אם מעיני העדה נעשתה לשגגה אם מעיני העדה נעשתה עבירה זו ע"י שוגג ששגגו והורו על אחת מן העבודות שהיא מותרת לעבוד ע"א בכך עכ"ל, ועיין ברמב"ן עה"ת בפ' וכי תשגו וגו' שכ' וז"ל הפרשה הזה סתומה במשמעה ויטעו בה בעלי הפשט לומר שהוא קרבן על מי שלא עשה מה שצוה לעשות והוא שוגג, ודבריהם דברי רוח וכו' עכ"ל עיי"ש וכוונתו על האבן עזרא ז"ל הנ"ל שטעה בזה במחכ"ת ונטה מדרך הקבלה אשר לא כדת של תורה ושארי לי' מארי' –
ועיין עוד ברמב"ן עה"ת שם שכ' בזה"ל:
והנה חיוב הקרבן הזה בשגגת העדה הוא משונה מן הקרבן האמור בפרשת ויקרא כי שם חייב להביא פר לחטאת וכאן פר לעולה ושעיר לחטאת ועל כן הוצרכו רבותינו לומר שזה הקרבן על שגגת ע"ג עכ"ל – ונ"ל לפרש דבריו הקדושים שהוקשה לו מדוע בשאר עבירות שי"ב כרת מביאין הצבור פר לחטאת, ובשגגת ע"ז מביאין פר לעולה והלא דבר הוא, וע"כ כתב הרמב"ן דמזה גופא הוציאו חז"ל שהקרבן הזה הוא על שגגת ע"ז ולכך מביאין עלי' פר לעולה, והוא עפימ"ש מהר"ל מפראג ז"ל בס' גור ארי' על רש"י שכ' דחטאת כתיב חסר אל"ף דבכל מקום החטאת קודמת וכאן העולה קודמת וע"ז כ' הגור ארי' ז"ל וא"ת ולמה הי' דבר זה להקדים עולה לחטאת בקרבן ע"ז ועוד דמה שהחטאת קודם לעולה טעמא אית ביה למה הדבר דומה למלך שפרקליט קודמו ומלמד עליו זכות ואח"כ נכנס הדורון, כך החטאת פרקליט לכפר עליו ואח"כ העולה שהיא דורן וא"כ למה הי' כאן העולה קודמת, וי"ל דעולה היא שבאה על הרהור הלב, כדכתיב ויהי כי הקיפו ימי המשתה ויעל איוב עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלקים בלבבם, שמע מינה שעולה מכפר על הרהור הלב, ובע"ז שהמחשבה הקב"ה מצרפה למעשה (כדאיתא בקידושין דף מ') הרי העולה ג"כ פרקליט כמו החטאת, שהרי המחשבה של עבודה זרה ג"כ מעשה נחשב ומפני שהמחשבה קודם למעשה. העולה של ע"ז קודם לחטאת, אבל גבי שאר עבירות שאין הקב"ה מצרף המחשבה למעשה, העולה דורן הוא ונכנס אחרון עכ"ל הטהור ואומר אני דמהאי טעמא נמי מביאין כאן הצבור פר לעולה, ובשאר עבירות אין מביאין רק פר לחטאת, לפי שבשאר עבירות אין דנין רק על המעשה וא"צ לכפר על הרהור הלב לכך סגי בפר לחטאת, אבל בע"ז שהמחשבה ג"כ מעשה נחשב וצריך לכפר על הרהור הלב, לכך הוסיפה כאן התורה שיביאו הציבור פר לעולה כדי לכפר על הרהור הלב, וזה כוונת הרמב"ן ז"ל לפי דכאן מביאין פר לעולה לכך הוצרכו חז"ל לומר דמיירי בשגגת ע"ז ולכך ציותה כאן התוה"ק שמלבד השעיר לחטאת יביאו גם פר לעולה כדי לכפר גם על המחשבה, אבל בשאר עבירות שאין הקב"ה מצרף המחשבה למעשה סגי בפר לחטאת לחודא כנלע"ד נכון בעזהי"ת:
דבי רבי תנא אמר קרא וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דבר ה' אל משה את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה איזו היא מצוה שהיא בדבורו של הקב"ה וצוה ע"י משה הוי אומר זו ע"ז דתנא דבי רי"ש אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה, שמענום דבי ר' ישמעאל תנא מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם איזו היא מצוה שהי נאמרה בתחלה הוי אומר זהו ע"ז, והאמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא (פרש"י כדבי רבי וכדריב"ל) עכ"ל הגמרא והרי לפניך דחכמי הגמרא דחו דברי התנא דבי רבי ישמעאל מכח הפירכא והאמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה, ומה"ט נפלאתי מאד על הרשב"ם ז"ל שכ' בפ' שלח, מן היום אשר צוה ה' והלאה כל המצות כולן נצטוו אחר אנכי ולא יהיה לך כי הם ראשונות עכ"ל, ונראה בעליל שהוא תופס דעת התנא דבי ר' ישמעאל הנ"ל, ופלא דהלא חכמי התלמוד ז"ל דחו דבריו כנ"ל וצ"ע:
י.
ת"ר אשר נשיא יחטא יכול גזרה ת"ל אם הכהן המשיח ש יחטא מה להלן לכשיחטא, אף כאן לכשיחטא אמר מר יכול גזרה, גזרה מהיכא תיתי, אמרי אין אשכחן דכתיב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם בשורה היא להם שנגעים באים עליהם דברי ר"י וכו' לאו אר"י בשורה ה"נ אימא גזרה היא הלכך כתיב אם פי' בס' תורה תמימה פ' ויקרא נראה כוונת הקושיא דסמיך על הדרשה דכאן ע"ב אשר נשיא אמר ריב"ז אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו, וענין האושר, דהעם למדין ממעשה הנשיא דאחרי שהוא מביא קרבן על שגגתו מכש"כ המון העם, וא"כ כיון שהטעם בזה כדי שילמדו המון העם ממנו להביא קרבן על חטאתם, לפי"ז הו"א שמודיע הקב"ה שכן יהיה בהחלט שהנשיא יחטא כדי שיביא קרבן, וכמו דמצינו בפ' מצורע בפסוק ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם דרשו חז"ל בשורה היא להם יעו"ש, וה"נ הודעה היא, ומשני דא"א לומר כן שהרי כתיב אם הכהן המשיח יחטא. ואם היה תכלית חטא כזה בכוונה להורות לבני אדם. א"כ הלא היה צריך בכהן משיח שהוא גדול האומה כדכתיב והכהן הגדול מאחיו לכתוב ג"כ בלשון המורה על חיוב. ומדכתיב בו אם שהוא לשון תנאי, ש"מ שגם הלשון אשר שבכאן ג"כ לשון תנאי הוא וכתב שם עוד:
וע' בזוהר פרשה זו כ"ד א' אשר נשיא יחטא, ודאי יחטא, ע"כ, ולכאורה מפרש היפך דרשת הגמרא יכול גזירה וכו' וע"ש מ"ש בזה – ולפענ"ד לק"מ כי כוונת הזוה"ק ע"ד שכתב בס' כלי יקר פ' ויקרא כי הנשיא המתנשא לכל לראש ונוהג נשיאותו ברמה מתוך רום לבבו וודאי יבא לידי חטא ולכך נאמר אשר נשיא יחטא כי לשון אשר מורה על דבר שוודאי יהיה ואין בו ספק עיי"ש, וכ"כ גם באלשיך ז"ל לשם, אבל בכל זאת הבחירה חפשית ואין הנשיא מוכרח במעשיו שנאמר שהוא גזירה, רק שהטבע מחייב כן בנשיא יותר מבהדיוט וזה כוונת הזוה"ק אשר נשיא יחטא, ודאי יחטא, אבל בכ"ז אינו גזירה וז"ב:
שו"ר בפי' התורה והמצוה על הת"כ להגאון מלבי"ם ז"ל בפ' מצורע אות ע"ה וז"ל:
ונתתי נגע צרעת כו' לשון נתינה רק אם הם לטוב או שהם לתכלית טוב כו' לכן ממ"ש פה על הנגעים לשון נתינה הוציא ר' יהודה שהם לתכלית טוב, לכלא פשע ולהתם חטאת, כמ"ש אני אהיה לו לאב וכו' אשר בהעותו והוכחתיו וכו' ובנגעי בני אדם שהוא בשורה והבטחה כמ"ש בפירושי שם וז"ש הוריות דף יו"ד עמ"ש אשר נשיא יחטא יכיל גזרה, מהיכא תיתי, אמרי אין אשכחן דכתיב ונתתי נגע צרעת ואמר ר"י בשורה, ה"נ אימא גזירה. ר"ל אחר שאמר ר"י שהנגעים בשורה כי אין אדם ניצול מחטא בדרך הטבע ה"נ י"ל שנשיא יחטא גזירה, שהכתוב יאמר שבדרך הטבע בודאי יחטא, כי אין אדם ניצול מחטא עכ"ל – וק"ק לפי פירושו יתעורר קושי' התורה תמימה הנ"ל על הזוהר שפי' אשר נשיא יחטא לפי הס"ד של הגמ' ולא כמסקנא ודו"ק:
וראיתי בש"ס ווילנא נדפס על הגליון תוספות הרא"ש ז"ל, ונראה שהוא לא הי' גורס בגמ' גזרה היכא תיתי, אלא ה"ג ומי כתיב קרא הכי לבשר על הרעה. אין דכתיב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם בשורה היא להם אלמא אורחא דמלתא דקרא מרמז העתידים אפי' הרעה ואע"ג דלא דמי כולי האי דאותה בשירה טובה היתה כדאמרינן במדרש שהאמוריים הטמינו אוצרותיהם בכותלי בתיהם ובמקום המטמון הביא הקב"ה צרעת כדי שיסתרו הכותלים וימצא המטמון עכ"ל – ועיין עוד בש"ס ווילנא בהגהות מצפה איתן מה שפלפל בדברי הבאר שבע על הגמרא דכאן ומפני האריכות נמנעתי להעתיק דבריו:
(אח"כ מצאתי בס' דברי שאול על אגדות הש"ס שכ' וז"ל אשר נשיא יחטא יכול גזירה מה"ת אין דכתיב ונתתי נגע כו' בשורה היא ה"נ אימא גזירה כו' והוא משולל ביאור וי"ל דהכי מקשה דהיאך אפשר שהיא גזירה דא"כ תבטל הבחירה, לזה אמר כמו בנגעי בתים דהוא מורה ג"כ על החטא. ורק שאינו מוכרח שיחטא, ולא יחטא ולא יהיה נגע, הה"ד בזה ודו"ק עכ"ל הטהור, ועיין עוד מזה בעין יעקב החדש לכאן בד"ה אמר הבונה וכו' ע"ש ויותר אין אתי להאריך בזה):
עוד שם בעובדא דר"ג שאמר לתלמידיו ר' יוחנן בן גודגדא ור' אלעזר חסמא. כמדומין אתם ששררות אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם שנא' (מ"א י"ב) וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה – כתב בס' דברי שאול הנ"ל, עיין שו"ת תשב"ץ ח"א סי' קמ"ב שמביא מכאן ראיה שמותר לת"ח להנות מן הציבור כמ"ש רש"י ז"ל דר"ג נתן דעתו להושיבם בראש כדי שיהיו מתפרנסים מאותה שררה שיתן להם, דלא כהרמב"ם שאוסר, (א"ה עיין בב"ח לטור יו"ד סי' רמ"ו שכ' דאין שו"ת תשב"ץ בידו וכיוון לדעת התשב"ץ בראיה זו מכאן מדעתי' דנפשיה ע"ש). ולדעתי הטעם הוא באמת בשביל דהוא עבודת ושכר פעולה הוא נוטל וכמו כל שכר פעולה דרשאי ליטול כמו שכר בטלה, וזה שלא רצו מתחלה בשביל שלא רצו ליהנות מכבוד התורה וע"ז חידש להם דעבדות הוא, ומכאן נ"ל ראיה דהרב שקבל עליו להיות בקהלה אחת יכול לחזור בו כדין פועל שהרי כאן קראוהו בשם עבדות ומשמע דהוא עבד להצבור וכמ"ש אם היו תהיה לעבד לעם הזה, וזה לדעתי מה שלא נכתב בקבלת הרב כי אם לג' שנים, שאסור לאדם להשכיר עצמו יותר משלש שנים וכמבואר בחו"מ סי' של"ג כנלפענ"ד, ואף שרוצה להיות בקהלה אחרת מ"מ יכיל לחזור כמו פועל שיכול לחזור ואף בשוכר עצמו לאחר ודו"ק עכ"ל – והנה מ"ש הגאון ז"ל דהרב יכול לחזור בו כדין פועל, עיין בנחלת צבי מהגאון בעל פתחי תשובה ז"ל שנדפס בסוף שו"ע חו"מ הקטנים סוף חלק ב' שכתב בהפלפול השייך לחו"מ סי' רל"ז בשם הגאון בעל כנסת יחזקאל ז"ל שכ' בתשובתו הנדפסת בשו"ת קרית חנה סי' כ"ה שמותר להרב לחזור בו ולהתקבל בקהלה אחרת ואין זה נכנס בגדר מחוסר אמנה מתרי טעמי רבתי וכו' ע"ש, ומבואר מדבריו דאפי' קודם כלות זמנו מתיר הגאון בעל כנ"י ז"ל להתקבל בקהלה אחרת ע"ש, ולדברי הגאון מלבוב ז"ל אין צורך להני תרי טעמי שזכר הגאון בעל כנ"י ז"ל כי בלא"ה יכול הרב לחזור בו כדין פועל וצ"ע לכאורה, ואפשר דמשו"ה כתב הכנ"י הני תרי טעמי כדי שיספיק אפילו היכא שהקהלה עשו הוצאות גדולות עד שהביאו הרב למקומם ובכה"ג הו"א כיון שהרבו בהוצאות אסור להרב לחזר בו ולהתקבל בקהלה אחרת קמ"ל דאפ"ה מותר מהני תרי טעמי שזכר ועדיין צ"ע – ומ"ש הגאון ז"ל עוד דאין להרב להשכיר עצמו יותר משלש שנים, כבר קדמו בזה מרן חת"ס ז"ל בתשובותיו כמבואר בפתחי תשובה חו"מ סי' של"ג ס"ק ו', ועיין בשו"ת שערי צדק להגאון מדעעש ז"ל חיו"ד סי' קס"ח שמשיג על החת"ס ז"ל ומסיק דעכ"פ במקום דליכא מנהג יוכל הרב להשכיר א"ע אפילו על יותר מג' שנים ואפי' אכל ימי חייו עיי"ש ר ובפסק ב"ד בדברי ריבות דעיר גא-- לאנטע הנדפס במונקאטש שנת 1894 למספרם, דחו גאוני בתראי את דברי השערי צדק והסכימו לדברי מרן חתם סופר ז"ל עיין שם באריכות ואי אפשר לי להעתיק כל הדברים כי רבים הם:
והנה מבואר בגמ' דכאן דמ"ש במלכים ב' ט"ו וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית, היינו משום דעד שהי' מלך הי' עבד וכשנצטרע וישב לו בבית אחד לבדו נעשה חפשי מן העבודה שהי' בה בעודו מלך לפיכך נקראת הבית בית החפשית וכ"כ שם הרד"ק וגם המצודת דוד ע"ש, רק בפי' רש"י שם כתוב בבית החפשית. עשה לו בית בבית הקברות כמה דאת אמר במתים חפשי, בירושלמי עכ"ל, וצ"ע למה שבק רש"י ז"ל פי' הגמ' בבלי ותפס פי' הירושלמי:
שלח להם ולא באו כתב הרב עיון יעקב וז"ל:
בשליחות הראשון שהיו בורחים מן הגדולה ונראה שזה מקור דעת הרמב"ם סוף פ"ג מה' סנהדרין שכתב וז"ל כך היה דרך חכמים ראשונים בורחים מלהתמנות ודלא כב"י בחו"מ סי' ח' וכו' עכ"ל, ותמהני שלא ראה שכ"כ שם בעל מגדל עוז וז"ל:
כך היה דרך כו' פי' בתרא דהוריות במעשה דר"ג. עם ר' יהושע שלח להם ולא באו וקרא כתיב והוא נחבא אל הכלים וכו' עכ"ל:
וז"ל בעל עוללות אפרים זצ"ל במאמר שנ"ג על הגמ' דכאן:
ומה שמאנו בתחלה או משום הא דר' זירא בפ"ק דסנהדרין דהוי מיטמר נפשי' מלמסמכי' כי או לרבנות שמקברת את בעלי' והשיב להם ר"ג שלא ינהגו עצמם ברבנות כי אם בשפלות ועבדות וזהו מאמר ר"א לעולם הוי קבל וקיים. או שמאנו ליהנות מכתרה של תורה והשיב להם עבדות אני נותן לכם ומותר לכם ליקח שכר טרחכם. (א"ה לעיל הבאתי כן בשם ס' דברי שאול והנך רואה שכבר קדמו בזה בעל עוללות אפרים זצ"ל). או מצד שהם מקבלים עליהם לישא במשא העם וטרחם ומשאם ל כן הקב"ה מיחל להם עונות ראשונים וז"ש עבדות אני נותן לכם ומצד עבדות זה תזכו לישב בראש כמו שנאמר ברחבעם אם היום הזה תהיה עבד לעם וגו' והיו לך לעבדים וגו' עכ"ל הטהור:
יא:
אין מושחין מלך בן מלך ואם תאמר מפני מה נמשח שלמה מפני מחלקותו של אדוני' ואת יהואש מפני עתלי' ואת יהואחז מפני יהויקים שהי' גדול ממנו שתי שנים – כתב המהרש"א ז"ל, וק"ק לפי"ז דלא הל"ל את שלמה מפני אדוני' ושאר אחיו שהיו גדולים ממנו וכו' וי"ל דהתם מפורש ביה שהיה ע"פ נתן הנביא ולא היה להם לחוש לגדול אי לאו משום מחלוקת של אדוני' וק"ל עכ"ל – ועיין במהר"ם שיק על תרי"ג מצות מצוה ק"ט אות ד' מ"ש בזה – ותמהני מאד שלא ראה דברי מהרש"א הנ"ל:
ומנלן דכי איכא מחלוקת בעי משיחה כו' א"ר פפא אמר קרא הוא ובניו בקרב ישראל בזמן ששלום בישראל קרינא ביה הוא ובניו ואפילו בלא משיחה וכו' תנא אף יהוא בן נמשי לא נמשח אלא מפני מחלקותו של יורם תיפוק ליה דמלך ראשון הוא חסורי מחסרא וה"ק מלכי בית דוד משוחין מלכי ישראל אין משוחין מנ"ל אמר רבא דאמר קרא קום משחהו כי זה הוא זה טעון משיחה ואין אחר טעון משיחה – בכסף משנה על הרמב"ם פ"א מה' מלכים הלכה י' כתב בזה"ל אך ק"ל שהרי שאול נמשח אע"פ שלא היה שם מחלוקת וכו' – ופלא גדול בעיני שלא ראה דברי רש"י ז"ל בכריתות דף ה' ע"ב בד"ה י"א מלכי ישראל משבא דוד אבל שאול נמשח עכ"ל וכ"כ שם התוס' בד"ה מלכי ישראל אין מושחין מדוד ואילך דכתיב ביה מיעוט זה טעון משיחה ולא אחר אבל שאול דהוי קידם לכן נמשח עכ"ל וראיתי להרב עיון יעקב בכאן שכתב מלכי ישראל אין מושחין הייני משהתחיל מלכות בית דוד ואילך שהרי שאול נמשח בשמן המשחה וק"ל עכ"ל, משמע מדבריו דחידוש הוא שחידשה תורה דיליה, ובאמת הוא מפורש ברש"י ותוס' כריתות הנ"ל ואיני יודע מה חידש בזה:
אמר מר אף יהוא לא נמשח אלא מפני מחלקותו של יורם, ומפני מחלקותו של יורם. נמעול בשמן המשחה? ל פרש"י דאמרינן לעיל מלכי ישראל כו' – הקשה הרי"ף שעל העין יעקב דלעיל דאמר מפני מה נמשח שלמה מפני מחלקותו של אדוני' נימא נמי וכי מפני מחלקותו כו' נמעול בשמן המשחה והא אמרינן אין מושחין מלך בן מלך, וכתב ע"ז וצריך לחלק בין מלכי בית דוד וכו' וכו' עיי"ש -- ונפלאתי מאד הא כבר הרגיש רש"י ז"ל בכריתות ה' ע"ב בקושיא זאת וכתב בזה"ל ומפני מחלקותו של יורם נמשח כו' דבשלמא מלך בן מלך דבית דוד כי איכא מחלוקת נפקא לן מקראי דהדר למלתיה קמייתא למשיחה אבל מלכי ישראל לא חזו למשיחה כלל עכ"ל ע"ש, א"כ מה לו להרי"ף ז"ל לעשות מזה קושיא ותירוץ בעוד שהדבר מבואר היטב מפורש יוצא מפי רש"י ז"ל:
בתוספת הרא"ש ז"ל שנדפס כאן בגליון הש"ס ווילנא כתב וז"ל:
ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים. ואע"ג דכתיב בקרא אשר יתן ממנו על זר ונכרת ומלך בכלל זר אפשר. דדריש ליה מדכתיב על בשר אדם לא ייסך ודרשי אדם ולא מלך כדדרשינן (מגילה י"א א') בקום עלינו אדם ולא מלך זה המן עכ"ל – ולא אאמין שיצאו דברים אלו מידי הר"ש ז"ל כי הם נגד גמרא מפורשת בכריתות דף ו' סוף ע"ב הסך משמן המשחה למלכים ולכהנים (פרש"י מלכים וכהנים גדולים לאחר שנמשחו) ר"מ מחייב ור' יהוד' פוטר ואמר רב יוסף במאי פליגי ר"מ ור"י גבי מלכים וכהנים ר"מ סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב ומלך וכהן השתא זרים נינהו, ור' יהוד' סבר בעינן עד דאיכא זר מתחלתו ועד סופו ומלך וכהן מעיקרא לאו זרים נינהו (פרש"י דהא נמשחו מתחלה) ע"כ הרי דבין לר"מ לר"י לא דרשינן אדם ולא מלך וצע"ג – ועיין ברש"י בחומש פ' כי תשא ואשר יתן ממנו על זר. שאינו צריך כהונה ומלכות כ"ל, וכתב בס' גור ארי' שם. דאין לפרש ואשר יתן ממנו על זר שאינו כהן גדול דא"כ היאך הותר למשוח המלכים בשמן המשחה שהרי נמשח דוד ושלמה בשמן המשחה אלא פי' ואשר יתן ממנו על זר שאינו כהונה ומלכות, וא"ת מנ"ל לתת על המלכים משמן המשחה, ותירץ הרמב"ן ז"ל מדלא כתיב שמן משחת קודש יהיה זה לאהרן ולבניו לדורותם כאשר אמר בבגדים ובגדי הקודש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו, ש"מ דמה דכתיב שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם, אינו ר"ל דוקא אהרן הכהן הגדול מבניו יהיה נמשח, אלא אף המלכים יהיו נמשחים ולכך כתיב שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם למשוח בו משיחי ה' שהם המלכים והכהנים הגדולים עד כאן לשונו, ועיין בפנים ברמב"ן עה"ת שם שמסיים, וכתוב מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו בשמן שהוא משחת קידש לי עכ"ל הטהור – שו"ר ברבינו בחיי ז"ל פ' כי תשא שהביא דברי הרמב"ן ז"ל, ואח"כ כתב בזה"ל, וע"כ אמר בכאן על בשר אדם לא ייסך ויש להבין מלשון אדם הדיוט ולא מלך עכ"ל, וזה כד' תוס' הרא"ש ז"ל שהזכרנו אכן כבר כתבתי שהוא נגד הגמ' כריתות הנ"ל, וחוץ לזה קשה עוד דא"כ לרשב"י דס"ל קברי עכו"ם אין מטמאין באוהל מדכתיב אדם כי ימות באוהל ועכו"ם אין קרוים אדם. א"כ נימא נמי קברי מלכי ישראל אין מטמאין באוהל משים דכתיב אדם ולא מלך, וזה לא שמענו מעולם וצע"ג:
יב.
ת"ר כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן וגו' כמין שתי טיפי מרגליות היו תלויות בזקנו של אהרן, אמר רב פפא תנא כשהיא מספר עולות ויושבות לו בעיקר זקניא, ועל דבר זה היה משה דואג אמר שמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה יצתה בת קול ואמרה כשמן הטוב וגו' כטל חרמון מה טל חרמון אין בו מעילה אף שמן המשחה שבזקן אהרן אין בו מעילה ועדיין היה אהרן דואג אמר שמא משה לא מעל אבל אני מעלתי, יצתה בת קול ואמרה לו הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, מה משה לא מעל אף אתה לא מעלת – ביאור מאמר זה תמצא בס' אוהל יעקב להמגיד מדובנא ז"ל פ' תצוה בפסוק ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך וגו' עיי"ש ולפי שהספר הזה הוא שכיח ומצוי טובא בכל מדינות העולם אך למותר יחשב להעתיק דבריו ככתבן וכלשונן – ובדמשק אליעזר פ' תצוה הביא בשם רמ"א ז"ל בתורת עולה ח"ב פל"ג אחז"ל שתי טיפי וכו' רמז מבואר כי השפעה והשגחה ירדה עליו מכח שני פנים שהיה באהרן, אחד, חכמתו הנקרא זקן אהרן כמו שאמרו זקן שקנה חכמה, והשני מצד מעשיו הטובים הנקרא מידותיו. וכשהיה מדבר עם בני אדם עולות למעלה, זה אמת כי אין השגחה דבקה בשלם רק בעת הדבקו במושכלות, אבל בעת הפרדו מלפני האלקים ועוסק בצרכיו שמדבר בהן בבני אדם השגחה עולה למעלה ע"ש– ועוד הביא שם מ"ש בהקדמה לילקוט אליעזר ח"ב כי אהרן היה נכבד בשנים, א' במעלות תרומות מידותיו, קדוש ופרוש דומה למלאך ה' צבאות, ב' במעלות תורתו וחכמתו הנקרא זקן אהרן כמ"ש חז"ל זקן שקנה חכמה, וזהו שתי מרגליות אבני נזר קודש מתנוססות עליו, ואמר רב פפא כך היה מדתו של אהרן שלא ליקח עטרה לעצמו, רק היה תולה הכל בזכות אבותיו הקדושים, וז"ש וכשהיה מספר במקהלים להורות לעם דרכי ה', היו כל המעלית אשר לו, עולות ויושבות בעיקר זקנו" כלומר בעיקר ושורש שממנו יצא, בצור חוצבתו ובגזע קודש נוקרתו, כן היה מספר במקהלים שהוא ערום מדעת ומכל כשרון המעשה, ורק מאשר לאבותיו לקח את כל הכבוד הזה, ועל כן דאג משה אולי מעל בשמן הקדש, אם אינו ראוי מצד עצמו לגדולה הזאת, ויצאה בת קול כטל חרמון וכו' ע"כ דפח"ח:
ועיין בס' כלי חמדה עה"ת מהגאון מדוואהרט נ"י בפ' כי תשא מש"ש באריכות על המאמר שלפניו, וראיתי שם בסוף פלפולו שחקר אם שייך איסור מעילה בשמן המשחה לפי"מ דמבואר ברמב"ם פ"ו מה' מעילה ה"א דבדבר שדרכו ליפגם אינו מועל בנהנה גרידא כ"א שיפגם ג"כ ונהנה בו עיי"ש והנה שמן הוא דבר שדרכו ליפגם וא"כ אינו מועל בנהנה גרידא רק אם פוגם מהקדש ומעתה בשמן המשחה שנראה שאינו נחסר כלל ממנו ואי אפשר לחסר ממנו כמו שמצאנו שנמשח בו הכל ואעפי"כ כולו קיים, א"כ י"ל דלא שייך בו חיוב מעילה, וע"ז כתב די"ל דזה הוי בכלל פוגם ואע"ג דמתברך ונוסף שמן אחר מ"מ איהו חיסר מהקדש עכ"ל – והנה לא ראה שכבר ישב על מדוכה זו הרב עיון יעקב ז"ל (הנדפס בעין יעקב החדש) לעיל דף י"א ע"ב בהא דפריך הש"ס ומשום מחלקותו של יורם נמעול בשמן המשחה ומ"פ הא אינו מועל עד שיפגום דהיינו חסרון, וע"ז כתב, ואולי י"ל כיון דנחסר דרך הטבעי רק שנעשה בו נס מיקרי מעילה עכ"ל ע"ש והוא כמ"ש בכלי חמדה הנ"ל, ויותר אין לי להאריך בזה:
ת"ר אין מושחין את המלכים אלא על המעיין כדי שתמשך מלכותן שנא' (מ"א א') ויאמר המלך וגו' והורדתם אותו א גיחון – בילקה"ג (מ"א א') כתבתי בזה וז"ל שם:
ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדוניכם והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי כתב בס' פרי, החג בתחלת הספר בשם רבו מרן חת"ס ז"ל דרך מליצה ומוסר. כי להחמור והסוס לכל אחד יש לו מעלה וחסרון. הסוס הוא בטבע זריז וכמ"ש ז"ל שינת הסוס הוא שיתין נשמין. ולעומת ה יש לו חסרון שהוא בטבע בעל גאוה. והחמור הוא להיפוך אינו בעל גאוה כלל אבל טבעו מאוד נאחז במדת העצלות ואיתא בגמי על הפסוק מלפנו מבהמות ארץ. אלמלא נתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול גזל מנמלה וכו'. והנה אם היו לומדים מדות הסוס לבד היו לומדים מדת הגאוה ח"ו, ואם מחמור לבד. היו לומדים גם מדת העצלות. אבל דוד המע"ה בחר בטוב מזה ומזה. כי למד מחמור מדת הענוה שהי' עניו גדול וכמ"ש ואנכי תולעת ולא איש. ולמד מהסוס מדת הזריזות שהי' זריז גדול וכמ"ש חצות לילה אקום וגו' והי' לבו כלב הארי במלחמה. והיה מלומד במדות טובות מהסוס והחמור והוא מענין פרדה המורכב מסוס וחמור. לזאת כאשר רצה להמליך שלמה בנו ושילך בעקבותיו שלא יתגאה וגם שלא יהיה עצל. על כן אמר והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי. והכוונה על בחינה שלי שלמדתי המדות מסוס וחמור דהיינו פרדה ודפח"ח -- ולענ"ד יש לפרש בזה גם סוף הפסוק והורדתם אותו על גיחון ופרש"י ז"ל הוא מעין השילוח מכאן שאין מושחין את המלכים אלא על המעין סימן שתמשך מלכותם. והענין מבואר בס' כנף רננים על פרק שירה. כי הנהרות הולכים ברעש והוא משל על המתגאה והמטיל אימה יתירה על הבריות. אמנם המעין נובע בלאט ובנחת באין קול ואין קשב. ולכך מושחים את המלכים על המעין. שלא יתגאו על הבריות וילמדו מהמעין כי אם אמנם מטיב לבריות אעפי"כ הולך בנחת בלי רעם ורעש, ועי"כ תמשוך מלכותם כמעין, כי העם יאהבום וינשאום כמאמר חז"ל איזהו מכובד המכבד את הבריות עיי"ש. וז"ש דוד המע"ה והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי. שילמוד מדת ענוה מהחמור ומדת הזריזות מהסוס ואם אולי לא יבין משל הפרדה והורדתם אותו אל גיחון:
שילמוד מדת הענוה מהמעין ועי"כ תמשך מלכותו והבן ודו"ק ע"כ לשוני בילקוט הגרשוני שם:
אמר ר' אמי (בטור או"ח סי' תקפ"ג הגירסא אמר רבה) האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתיה אי לא, ליתלי שרגא בהדי עשרה יומי דבין ר"ה ליוהכ"פ בביתא דלא נשיב זיקא בגויה, אי משיך נהוריה לידע דמסיק שתא. מאן דבעי למיעבד עסקא ובעי למידע אי מצלח אי לא, לירבי תרנגולת אי שמין ושפיר לידע דמצלח עסקיה וכו' – אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא הוא לעולם יהא רגיל איניש למיכל בריש שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי – כתב בדרישה או"ח סי' תקפ"ג. ק"ק מאי ענין סימנא דאביי לסימנא דרבה דבשלמא סימנא דרבה י"ל כיון שרואה שהנר דולק יפה והתרנגול משמן שפיר יכול לידע שהש"י הסכים עמו להיות לו לסימן טוב אבל בהאי דאכל רוביא וכרתי ואינך מאי סימנא מלתא שייך לומר ביה, וי"ל דלאו לדמות אתא אביי אלא ה"ק השתא דאמרת סימנא מלתא בעלמא היא ולית בי' משום ניחוש א"כ בהאי נמי לית ביה משום ניחוש ומותר וכ"ה בתשובת הגאונים והביא הג"ה במנהגים ז"ל ומנהג לאכול מתיקה ואין בזה משום ניחוש מרדכי ריש יומא עכ"ל. כן לשון הדרישה ז"ל ועיין במהרש"א ז"ל לכאן שכתב ג"כ בד"ה אמר אביי וכו' ר"ל דאמרת דמה שיטול האדם עצמו לסימן טוב מלתא היא ואין בו משום ניחוש עכ"ל. וכיוון בזה לדברי הדרישה ז"ל – אמנם הרב הכותב בעין יעקב הביא מפירוש הרמ"ה ז"ל, וז"ל, אמר אביי השתא דאמרת כו' אמתניתא קאי דקתני אין מושחין את המלכים אלא על המעיין כדי שתמשך מלכותן אלמא סימנא מילתא הוא עכ"ל, ולפי הפירוש הזה א"ש הכל, ואין צורך למ"ש הדרישה והמהרש"א ז"ל:
רמה קרני בה', רמה קרני ולא רמה פני, דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן – כתב המהרש"א ז"ל. והוא רמז גם על משיח לעתיד שימשך מלכותו כמ"ש הכתוב וירם קרן משיחו כי המשיח שיבא לעתיד מבית דוד ויתרומם אז על שנמשחו דוד ושלמה בקרן עכ"ל – מדכתב המהרש"א שיתרומם אז על שנמשחו דוד ושלמה בקרן, ולא כתב שיתרומם אז על שנמשח הוא עצמו בקרן, ש"מ דס"ל למהרש"א ז"ל דהמלך המשיח שיבא לעתיד ב"ב לא יהי' צריך משיחה משום דהוא מלך בן מלך ואין מושחין מלך בן מלך אלא מפני המחלוקת ואז שלום ואמת יהי' בימיו וממילא לא יהי' צריך משיחה, לכך כתב המהרש"א שיתרומם אז על שנמשחו דוד ושלמה בקרן וזה ברור, ועיין בס' מנחת חינוך סוף מצוה ק"ז שנסתפק בזה אי המלך המשיח שיתגלה ב"ב יהי' צריך משיחה או לא ע"ש, ולא זכר שר דברי המהרש"א דכאן:
י"ג ממזר ת"ח קודם לכה"ג עם הארץ וכו' דאמר קרא יקרה היא מפנינים יקרה היא מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים – כתב בס' תנובת יהודה דף קי"ט עמוד ד' וז"ל:
לא אתפרש מה לחצו לדרשה זו ולהוציא קרא מפשטי' והמהרש"א נראה הרגיש בזה וכ' לתרץ דלפי פשוטו לא אצטריך לי' למכתב כיון דכתיב בסיפא דקרא וכל חפציך לא ישוו בה וכו' ע"ש, ותמהני על רבינו דנראה דיסוד דרשה זו על הכתיב "מפניים", וקרי "מפנינים" והדרשה באה לפרש "הכתיב"' דכלומר מכה"ג שנכנס וכו' וששתי מאד אחרי ראותי שכיוונתי בזה להמחב' "מנחת ש"י" ע"ש. אכן אכתי צריכנא להבין כוונת הקרי והכתיב גם שניהם, ובזה יהי' לנו אפשר להבין יותר דעת חז"ל בדרשתם -- דכבר השרישי לנו המפורשים דאין שייך לומר דבר זה עדיף מחבירו אם אין שניהם עכ"פ מסוג אחד, ונמצא כיון דפנינים כוללים סגולת אבנים טובות, ותכליתם היא להפיק נפש החומד ומתאוה תאוות החומר במדה גדושה מאד, ועסק התירה והעמל בה היא רצויה לנשמת אלוק' אשר בקרבנו והיא ממש ההיפך מתועלת הפנינים, א"כ איך אמר החכם, יקרה היא מפנינים כיון שאינם מסוג אחד, אלא מזה אנו לומדים דשלמה המע"ה מדבר פה מפנינים שהם משמשים למצוה ולעבודת השי"ת, וקאמר דהתורה עולה גם עליהם ויקרה היא מהם – והנה לא צאנו בכל התורה מצוה בפנינים. רק בבגדי כהן גדיל בחושן ואפוד והן מעכבות העבודה ומחוללת היא בחסרון חד משמונה בגדיו כידוע, וגם ידוע דעבודת כהן גדול בכל השנה בח' בגדים, מלבד ביוהכ"פ בעבודת לפני ולפנים שהיא בארבעה בגדים שהם בגדי בד לבד, וגם ידוע אשר יתר שאת לעבודת כהן גדול ביוהכ"פ מעבודתו בכל ימות השנה וז"ש החכם שלמה המע"ה, יקרה עסק התורה מפנינים דהיינו מעבודת כהן גדול כל השנה שהיא בשמונה בגדים ולא עוד אלא שיקרה היא ג"כ מעבודת כה"ג ביוהכ"פ, וזה נרמז בהכתיב "מפניים" וכל זה רמזו חז"ל בלשונם מעבודת כה"ג שנכר' לפני ולפנים, ומיושב הקרי וגם הכתיב, ע"כ דפח"ח:
שאלו תלמידיו את ר' אלעזר מפני מה הכלב מכיר את קונו וחתול אין מכיר את קונו א"ל ומה האוכל ממה שהעכבר אוכל משכח, האוכל עכבר עצמי לא כל שכן בס' שמן ששון מרבינו בעל מגן אברהם ז"ל כתב בראש הספר שמעתי בשם רבי משה דרשן מפוזנא דכתיב בוידוי מעשר, לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. דאיתא במדרש רבה פרשת עקב שאם אין מפרישים מעשרות כראוי העכברים אוכלין את התבואה (וע"ש במתנות כהונה בשם הירושלמי פ"ק דדמאי) ואיתא בהוריות האוכל ממה שהעכבר אוכל משכח תלמודו, ע"כ אמר לא עברתי ממצותיך, שנתתי מעשר כראוי ואין העכברים אוכלין ולכך ולא שכחתי ע"כ דפח"ח:
העתק מס' אומר השכחה להגאון ר' ישעי' פיק זצ"ל סי' ע"ד וז"ל:
הוריות י"ג. ת"ר הי' הוא ואביו ורבי בשבי וכו' חכם קודם למלך וכו' מלך קודם לכהן גדול. כהן גדול קודם לנביא וכו'. מכל זה לא מצאתי שעה מבואר לדינא בהרמב"ם גם בהל' מתנות עניים פ"ח שכתב דמקדימין כהן ללוי ולוי לישראל וישראל לנתין וכו' לא הזכיר מכל הנ"ל שום זכרון בספר ההוא עכ"ל ע"ש:
י"ג א"ר יוחנן כשם שהזית משכח תלמוד של שבעים שנה כך שמן זית מחזיר תלמוד של שבעים שנה רר כתב המהרש"א ז"ל מזה יש לתת טעם בכל ז' מינין דחשיב בתורה חשיב הפירות עצמן דכתיב חטה ושעורה גפן וגו' חוץ מזית דנקט היוצא ממנו דכתיב זית שמן, משום דהזית גופי' אין בו שבח א"י ואדרבה שהוא משכח התלמוד, אבל שמן היוצא ממנו הוא משיב התלמוד ושבחו של א"י עכ"ל – ובס' דברי שאול כתב ובמחכת"ה דעל חנם דחק דהא הזית גופא מר כדאמרו יהיו מזונותי מרורים כזית בידו של הקב"ה כו' ועיין תוס' פסחים דף ל"ז גבי מרור בביכורים ע"ש ועיין בסנהדרין ד"ף כ"ד דמבואר בהדיא דהזית מר והשמן היוצא ממנו נקרא נועם ע"ש היטב ולכך הוצרך לומר זית שמן. ובס' הורה גבר על הוריות תמה דמה יענה המהרש"א למ"ש ודבש ולא כתיב הפירי עצמה ולפענ"ד דבאמת אתי להורות דדבש הכתיב בקרא הוא של תמרים וכ"כ המזרחי ריש פרשת תבא וכו' עכ"ל – והנה מ"ש הגאון שפירי הזית הוא מר, עיין בזה בס' דורש לציון מבעל נוב"י זצ"ל ריש דרוש י"א שכ' דתליא בפלוגתא ואינו מוסכם מכ"ע עיי"ש –
אסיקו לי' לר' מאיר, אחרים, ולר' נתן יש אומרים – כתב בשל"ה מאמר תורה שבעל פה דף י"ח וז"ל:
אחרים אומרים ר"מ וי"א ר' נתן, והעלו להם אלו השמות משום מעשה שהיה בסוף הוריות שבקשו לזלזל לעקור כבודו של רשב"ג נשיא ישראל, וקנסינהו דלא לימרו שמעתתא משמייהו ואסיקו לר"מ אחרים ולר' נתן יי"א וכתב בהליכות עולם והיה קשה למורי החכם נר"ו ע"ז הכלל קושיא ניצחת דהרי נמצא בהרבה מקומות דתני ר"מ ואחרים גבי הדדי בברייתא אחת בברכות פ"ג שאכלו גבי איזהו ע"ה דפליגי אחרים ור"מ וכן במקומות אחרים, אח"כ מצאתי בכריתות שאומר שכשהיה ר"מ אומר דבריו בשם אלישע בן אבויה אשר בשם "אחר" יכונה, אז היו אומרים עליו אחרים אומרים, והתוס' ז"ל כתבו הך אחרים אין זה ר"מ וה"נ איכא טובא י"א שאינו ר' נתן עכ"ל -- ומ"ש הכריתות שנקרא אחרים על שם אחר, היא לכאורה נגד מ"ש בסוף הוריות דמשום מעשה שהיה אסיקו שמיה אחרים, ואפשר דהא והא איתא, ע"כ נקרא אחרים לשון רבים – ולענ"ד נראה לתרץ דלעולם אחרים הוא ר"מ אף במקום שהוזכר אצל ר"מ ופליג, כי אפשר בילדותו אמר ר"מ כך ובזקנותו חזר וחזרתו היתה בעת שאסיקו שמיה אחרים ומבואר למבין – אמנם ביש אומרים מצינו לפעמים בהדיא דאינו ר' נתן וכו' עכ"ל השל"ה ז"ל עיי"ש:
יד.
כל דאמר מלתא ולא מפריך ליהוי רישא -- בהגהות מצפה איתן שבש"ס ווילנא כתב וז"ל:
עיין בס' באר שבע דרבא הוה גדול מאביי בחריפות וסברא, ואביי הוי סיני ובקי טפי מרבא ולכך אימנוהו רישא דסיני עדיף. ובזה מיושב פרש"י ששינה בפירושו אהא דאמרי אביי ורבא "הריני כבן עזאי" דגבי רבא בפ"ב דעירובין פירש בחריפות. וגבי אביי בפרק בתרא דערכין פי' בבקיאות. דעל כל אחד ואחד פירש כפי מעלתו. והנה אע"פ שהן דברים של טעם יש להקשות על זה דא"כ דאביי הוה גדול מרבא בבקיאות אמאי קיי"ל בכולא תלמודא הלכתא כרבא לגבי אביי לבר מיע"ל קג"ם הא סיני עדיף ומיהו קושי' זו קשה ג"כ אהא דקיימא לן בכולא גמרא הלכתא כרבה לגבי ר' יוסף, כדאמר בפ' יש נוחלין דף קי"ד הא רב יוסף סיני הוא והוא עדיף עד כאן לשונו והנה המעיין בגמרא דכאן יראה דהא דסיני עדיף היינו לענין דלו משפט הקדימה למניתו לראש, אבל לא לענין למפסק הלכה כוותי' לגבי עוקר הרים דבזה לא איירי כלל בגמרא דהכא. רק בתוספות עירובין דף מ' ע"א בד"ה אדעתא וכו' כתבו דהלכתא כרב ששת כלפי רב חסדא משום דרב חסדא הוה עוקר הרים ורב ששת הוה סיני ואמר בסוף מסכתת הוריות סיני ועוקר הרים סיני עדיף עיי"ש, וע"ז קשה דא"כ אמאי קיי"ל בכולהו ש"ס רבה ורב יוסף הלכה כרבה הא מפורש כאן דרב יוסף הוה סיני ורבה עוקר הרים וסיני ועוקר הרים סיני עדיף, וכן הקשה גם בהגהות הגאון מו"ה וואלף באסקאוויץ הלוי זצ"ל למסכת ערובין דף מ' הנ"ל והניחו בצ"ע מאד עיי"ש (ועיין בתשו' חוות יאיר סי' צ"ד בד"ה הלכה כרבה נגד רב יוסף וכו' מ"ש בזה והמעיין בהגהות מהרי"וו באסקאוויץ הנ"ל יראה שהגאון בעל חוות יאיר ז"ל לא יצא י"ח ביאור בזה) וכן קשה לפי"ז לדברי הבאר שבע דאביי היה גדול מרבא בבקיאות א"כ אמאי הלכה כרבא נגד אביי והא סיני עדיף כנ"ל – מיהו כל אלו הקושיות לא קשיין אלא לדעת הריצב"א שבתוס' עירובין דף מ' הנ"ל, דמוכח דס"ל דאפילו היכא דפליגי בסברא קיי"ל כסיני לגבי עוקר הרים, דהרי התם פליגי רב חסדא ורב ששת בסברא בעלמא, דרב חסדא סובר דלאו אדעתא דכולהו רבנן אתי, ורב ששת סובר כל דאתי לבי ריש גליתא אדעתא דכולהו רבנן אתי, וא"כ עיקר פלוגתתם תליא בסברא דמר מסתבר ליה כן ומר מסתברא ליה להיפך. ואפ"ה כתב הריצב"א (בתוס' הנ"ל) דקיי"ל כרב ששת משום דסיני עדיף, א"כ לפ"ז קשה שפיר נימא נמי הכי בכל פלוגתא דרבה ורב יוסף ואביי ורבא כנ"ל, אבל לדעת שאר פוסקים כבר כתיב בס' יד מלאכי סי' תקצ"ו דהיכי דפליגא בסברא דנפשייהו שם אדרבה קיי"ל כעוקר הרים לגבי סיני, ורק היכי דפליגי בשמועה שם קיי"ל כסיני יעיי"ש באריכות ולפי"ז לק"מ ודו"ק:
ובענין מש"ל בשם השל"ה ז"ל בר' מאיר ואחרים, ראיתי ג"כ בס' יד מלאכי סי' תקפ"ד שכתב וז"ל:
רבי מאיר ואחרים. כשהוזכרו שניהם בחדא ברייתא הוא משום דבתחלה כשהיה נקרא ר"מ הוה סובר כן ובסוף ימיו כדאסקו לי' אחרים בשמיה הדר ביה מההיא כ"כ התוס' פ"ק דסוטה י"ב א' ד"ה אחרים אומרים, וכ"כ הבאר שבע בדף כיד א' מסברא דנפשיה בלשון נראה לי, וכפי הנראה אישתמיטו מיני' דברי התוס' אלה [אמר המלקט:
גם מהשל"ה ז"ל שהבאתי דבריו לעיל נראה דשכח באותו שעה דברי התוס' דסוטה הנ"ל], ולי הדיוט מסתייעא הדין סברא משום דלא לישתמיט בשום דוכתא להזכיר סברת אחרים ברישא ולבתר הכי סברת ר"מ, רק בכל המקומות שהוזכרו שניהם הוזכרה דעת ר"מ ברישא ואחריו דעת אחרים, להורות על ככה דסברה הראשונה היא קודם דאסיקו ליה אחרים בשמיה וכו'. אכן פליאה דעת ממני דעת התוס' בזה באשר מצאתי אליהם ז"ל בפ"ק דברכות ט' ב' דעל ברייתא שהוזכרו ר"מ ואחרים כתבו וז"ל, וצ"ל דהאי אחרים לאו ר"מ נינהו דהא ר"מ איירי לעיל מינייהו ע"כ, וכן כתבו בע"ז ס"ד ב' על ברייתא אחרת, וכ"כ בפרק השותפין ט"ו ב' גבי י"א ור' נתן ע"ש, ובפרק המוכר פירות צ"ג ב' והיותר תימה אצלי הוא ששם בסוטה סיימו בזה"ל וכן בפ"ק דברכות פי' שגם שם יש לפרש כן שבסוף ימיו חזר בו והוא פלא שהרי בההיא דברכות כתבו דע"כ אותם אחרים לאו היינו ר"מ, ועיין הריטב"א בחידושי יומא דף כ"ז ב' שכ' גבי י"א ור' נתן דבתרא. דשמא ההיא אחמרא מקמי עובדא דהוריות שקראוהו י"א עכ"ל יד מלאכי ז"ל:
ראיתי בבעל העקידה ז"ל בפ' כי תשא שער נ"ב שכתב וז"ל:
ולזה אמר ואל בנ"י תדבר לאמר שמן משחת קודש יהי' זה לי לדורותיכם כי זה באמת כולו שלי, ולזה על בשר אדם לא ייסך זולת הכהן הגדול כי מלאך ה' צבאות הוא עכ"ל ע"ש – והוא לכאורה נגד הגמ' כריתות דף ז' ע"א תני' רב חנני' קמי' דרבא מנין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו מנין שהוא חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך ע"כ, וצ"ע כעת:
אמנם לפ"ד בעל העקידה יש לפרש דברי התורת כהנים פ' שמיני בפסוק ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן וגו' אמרו בשעה שיצק משה שמן המשחה על ראש אהרן נרתע ונפל לאחוריו אמר אוי לי שמעלתי בשמן המשחה והכוונה דאהרן מחמת גודל ענותנותו לא חשב עצמו למלאך ה' צבאות, והי' בעיניו כשאר כל אדם שאמרה תורה על בשר אדם לא ייסך, ולכך אמר אוי לי שמעלתי בשמן המשחה, והשיבתו רוח הקודש שלא מעל --- וחוץ לדרכנו י"ל דאהרן חשד את עצמו שהי' לו בכהונה גדולה ח"ו איזה פנייה בשביל כבוד המדומה שלא לש"ש, ולכך אמר אוי לי שמעלתי בשמן המשחה, והשיבתו רוח הקודש הנה מה טוב ומה נעים וגו' כטל חרמון וגו' מה הטל אין בו מעילה אף שמן המשחה אין בו מעילה, כן לשון. הספרא שם ובגמ' הוריות י"ב א' הלשון, מה טל חרמון אין בו מעילה אף שמן המשחה שבזקן אהרן אין בו מעילה – ולפי לשון הספרא משמע דכל שמן המשחה אין בו מעילה, וצ"ע למה, ואולי י"ל עפ"י מ"ש הרב "עיון יעקב" ז"ל בגמ' דף י"א ע"ב דפריך ומשום מחלוקתו של יורם נמעול בשמן המשחה, ק"ק לדעת רבי יהודא דלעיל שאחר כל המשיחות שנמשחו בו לא היה נחסר משיעורו שעשהו תחלה דהיינו י"ב לוגין, וכבר נתבאר ריש פ"ה דמעילה שלא מעל עד שיפגום דהיינו חסרון וכו' עיי"ש, ובפשוט י"ל דקושי' הגמ' נמעול בשמן המשחה קאי לדעת ר' יוסי, אבל לדעת ר' יהודא הנ"ל, באמת אין מעילה בשמן המשחה כלל, לפי שאינו מחסרו כלום, ולכך כיון דסתם ספרא רבי יהודא כנודע, קאמר בתורת כהנים סתם, מה טל אין בו מעילה אף שמן המשחה אין בו מעילה כנלע"ד:
בעזרת השוכן בשמי עליות, תם ונשלם מסכת הוריות אחר חיתום המס' מצאתי בס' דברי שאול על אגדות הש"ס בליקוטים דף קל"ח שכתב בהוריות דף ח' "כלום שררות אני נותן לכם עבדות אני נותן לכם". הכוונה לדעתי עפמ"ש בפ' קרח בהא דאמרו חז"ל מי שנתמנה פרנס על הצבור מוחלין לו על כל עונותיו, דהוא לפי שכל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, ויש עוד טעם לפי שמזכה את הרבים ומדריכם בדרך ישרה. והוגד לי בשם ש"ב הגאון בעל נודע ביהודה ז"ל דאמר דהנפקא מינה הוא בין שני הטעמים הנ"ל דלטעם הראשון אין צריך רק לקבלו לפרנס אבל אין א"צ להיות, כיון דעכ"פ רוח הבריות נוחה הימנו במה שהסכימו לקבלו, אבל לטעם השני אין די בזה כי אם צריך שיהיה עובד להם, ולפי"ז הם שלא רצו לקבל היו סוברים דדי בזה שרצון הקהלה היה לקבל אותם, וע"ז השיב להם ר"ג דאין די בזה דכלום שררות אני נותן לכם דיהיה נקרא רוח הבריות נוחה הימנו, עבדות אני נותן עליכם וצריך שתעבדו לזכות את הרבים עכ"ל ודפח"ח: