ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
מסכת מנחות · כט:
ז"ל אייתי ינוקא דלא חכים ולא טיפש אי קרי לי' ויהרג כשר אי לא יהרג הוא פסול עיין בעין יעקב החדש בד"ה אמר הבונה וכו' שכתב בזה דבר חכמה ע"ש וינעם לך.
אר"י אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים (פירש"י כגון תנין של ס"ת) לאותיות וכו' א"ל אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות – בס' ילקוט סופר פ' משפטים (להספד אות ע"ח) כתב בשם ס' עמודיה שבעה עמוד ד' אות כ"ו שמביא מהאר"י ז"ל שרע"ק היה דורש על כל קוץ וקוץ לפי שהתורה ניתנה בס' רבוא אותיות כנגד ס' רבוא נשמות בישראל, וסימן לדבר ישרא"ל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה, וכל א' מישראל יש לו אחיזה באות אחד בתורה אבל הגרים אין להם אחיזה באותיות אלא בתגין וקוצין שעל האותיות ולכך ר' עקיבא שהיה מבני גרים היה דורש על כל קוץ וקוץ כו' ע"כ דפח"ח:
א"ל רבש"ע יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני י"ל הכוונה עפימ"ש בחלק הראשון מזה החיבור במסכת ר"ה דף ל"ב ע"א בהא דאיתא שם בגמרא בראשית נמי מאמר הוא, והוא גופא קשיא אמאי כתיב בראשית ולא כתיב ויאמר, והבאתי בשם האלשיך והשם משמואל ז"ל דשמים וארץ נבראו במחשבה ולא בדיבור ע"ש, והנה איתא במדרש בראשית ברא אלקים בשביל התורה שנקרא ראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית. ובשביל משה שנקרא ראשית, א"כ בשעת בריאת שמים וארץ במחשבה טלו במחשבתו ית' תורה וישראל ומשה דהיינו שיתן התורה לישראל ע"י משה, וא"כ אי אפשר לבטל מחשבה זו וליתן התורה ע"י ר' עקיבא וזה שאמר הקב"ה למשה, שתוק כך עלה במחשבה לפני ר"ל במחשבה של בריאת העולם כך עלה לפני שעל ידך תנתן תורה לישראל ואי אפשר לשנות וליתן התורה ע"י רע"ק וא"ש:
א"ל רבש"ע הראיתני תורתו הראני שכרו א"ל חזור לאחוריך כו' וראה ששוקלין בשרו במקולין א"ל רבש"ע זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני – כתב בספר "עיון יעקב" ע"ד שכתבו המפרשים הטעם שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, לפי שעלה במחשבה לפניו ית' לברוא העולם במדת הדין. רק לפי שראה שאין יכול להתקיים שיתף מדה"ר למדה"ד. משא"כ בצדיקים שיכולים להתקיים במדה"ד, נידון הכל במדת הדין לבד כדי שלא יתבטל המחשבה שחשב השי"ת לבריא את העולם במדה"ד, וז"ש לו הקב"ה שתוק כך עלה במחשבה לפני וא"ש. (ובס' דברי שאול לכאן כתב ג"כ כן אך לא ראה הספר עיון יעקב שקדמו בזה).
ובילקוט אליעזר ח"ג ערך ר' עקיבא הביא דברי הגמ' ברכות דף ס"א כשהוציאו רע"ק להריגה זמן ק"ש היה והיו סורקין את בשרו במסרקאות של ברזל והי' מתכוין לקבל עול מלכות שמים באהבה, א"ל תלמידיו רבינו עד כאן, א"ל כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה בכל נפשך ואפי' הוא נוטל את נפשך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו ע"כ, וע"ז כתב, ראיתי בספר תולדות אדם שהגאון ר' זלמן וולאזין ז"ל פי' כך, חז"ל ספרו לנו מעוצם קדושתו וטהרתו של רע"ק שהיו סורקין בשרו ועכ"ז קבל עליו, עול מלכות שמים באהבה בשמחת לבב ולא התפעל מיסורי גוף בעת ההיא, וא"ל תלמידיו רבינו עד כאן פרש"י עדיין אין אתה מניח כוונתך, הכוונה, למדני רבינו איך זכית למעלה הגדולה והנפלאה הזאת לקבל עליך עול מ"ש בשמחה וטוב לב אף בעת צר לך מאוד, על זה השיב. דעו בניי כי הפחד הזה אשר קראני לא פחד פתאום הוא לי, כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה, רצה לומר מעודי עד עתה כאשר קראתי ק"ש ציירתי בלבי כאלו חרב חדה מונחת על צוארי ועוד צרות רבות כמוהו באים עלי ליטול את נפשי למען קדושת שמו יתעלה, וכל כך היה הציור חזק בלבי עד שהצטערתי והרגשתי כאלו הורגין אותי בפועל ואני מוסר נפשי, ואחר שהורגלתי כן מעודי עד עתה, עכשיו שבא לידי לפועל לא אקיימנה ע"ב. ושמעתי ג"כ שזה כוונת "כך עלה במחשבה לפני". השי"ת יודע מחשבות ידע שעלה במחשבה של ר' עקיבא תמיד מסירת נפשו על קדושת שמו יתברך עכ"ל ילקוט אליעזר ז"ל:
(וע"ע בילקוט סופר פ' משפטים להספד אות ע"ח שהביא פירוש על המאמר שלפנינו בשם ספר עמודיה שבעה עמוד ד' אות כ"ו עיי"ש שכתב דהפירוש על הפליאה שהובא בדמשק אליעזר פ' וישב אות ג' הוא כתוב ג"כ בס' עמודיה שבעה הנ"ל עיי"ש:
ובס' ישמח משה עה"ת להגאון הקדוש ר' משה טייטעלבוים ז"ל פ' כי תשא בד"ה בתנחומא וכו' מביא ג"כ הפליאה דאיתא בזוהר חדש, אמר לי' עשרה סבי קטילו על מכירת יוסף, א"ל פנחס הוא אליהו, א"ל ר' עקיבא לית ליה זכות אבות. א"ל הא כתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ע"כ וע"ש פירוש על הפליאה הנ"ל בדרך חריף ונחמד ואכמ"ל בדברים שאינם נוגעים לפי' דברי הגמרא):
והנה בברכות ס"א ע"ב מובא בגמ' דאמרו מה"ש לפני הקב"ה רבש"ע זו תורה וזו שכרה כו' וא"ל הקב"ה חלקם בחיים, וכאן על שראה מרעיה ששוקלין בשרו של רע"ק במקולין וצעק זו תורה וזו שכרה השיב לו הקב"ה שתוק כך עלה במחשבה לפני, ולמה לא השיב לו כאשר השיב למלאכי השרת על טענה זו חלקם בחיים ל וכתב בס' אור הצבי להרה"ג רצ"ה בפרלס מבריסק בדרוש האותיות דף קל"ב דבאמת גוף דבר זה תמוה שראה ששוקלין בשרו במקולין, ולא מצינו שנעשה לו כן, ורש"י ז"ל פירש דהוא מה שסרקו בשרו במסריקות של ברזל, ולא ידענא מה ענין זה לזה. אך הנה אמרו ז"ל (חולין צ"ב א') וישקלו שכרו שלשים כסף אלו שלשים צדיקים וכו'. עולא אמר אלו שלשים מצות שקבלו עליהם בני נח ואינם מקיימים אלא ג'. שאין שוקלין בשר המת במקולין וכו' ופירש"י בחד לישנא בשר אדם המת. ויתכן לומר דהמכוון הוא על בשר הצדיקים המומתים על קידוש השי"ת. והנה עלה במחשבתו של הקב"ה בר' עקיבא (שהוא היותר גדול בהקדושים כמ"ש ר"ע וחביריו) שיהיו שוקלין בשרו במקולין, אך כאשר זכרנו למעלה כי כל זמן שאינו יוצא מפיו ית' מה שרואה הצדיק ברוה"ק שיהי' כן, יוכל לפעמים להשתנות ע"י הבחירה של האדם, וכמו כן בזה הרשע שהרג את ר' עקיבא, הגם כי משה ראה שירבה לחטוא לשקול בשרו במקולין, נשתנה זה ע"י בחירתו, כי האוה"ע קבלו עליהם לבל לשקול בשר המת במקולין, רק סרקו בשרו עוד בו נשמתו לצער אותו ביסורין, ולא לבזותו גם לאחר מותו, כי אחד מהג' מצות הנ"ל שמקיימים הבני נח הוא שמכבדים את התורה, ומה ענין לבזות את בשר הת"ח בזמן שאינו מרגיש בצער הזה כלל. והבן -- והוא הענין כי המלאכי השרת שאלו להשי"ת בזמן שסרקו בשרו וכו' וקיבל צער גדול עוד בו נשמתו, הכי זו תורה וזו שכרה בתמיה, על מה ולמה יסבול יסורים וענויים קשים כאלו, ממתים ידך ה' ראוי לו שימות, ממתים מחלד וע"ז השיבם השי"ת חלקם בחיים, כי הם יסורין של אהבה ועי"ז יטול גם חלק חבירו בג"ע, אמנם מרע"ה לא שאל ע"ז כלל כי ידע כי את אשר יאהב ה' אותו יוכיח, והצדיק הגמור מקבל אלו היסורים באהבה, ואדרבה משתוקק ומתאוה מתי תבא לידו להמסר על קידוש השם ויש לו תענוג גדול מזה ואינו מרגיש בהיסורין כלל לרוב אהבתו ודביקותו בהשי"ת אבל שאלת משה רבינו היה על ראותו ששוקלין בשרו במקולין אחר יציאת הנפש, אשר אין בזה רק זילזול בגופו הטהור, ולא ישיג צער מזה בחייו שנאמר שיקבל שכר על זה, לכן כאשר ראה זאת צווח ככרוכיא הכי זו תורה וזו שכרה, חילול כבוד התורה כזה וע"ז א"ל השי"ת "שתוק" לבל להוציא דבר זה מהשפה לחוץ, כי ברית כרותה לשפתים ויהיה שוב הכרח, כי רק "כך עלה במחשבה לפני' ויוכל להשתנות ע"י בחירה. כאשר כן היה באמת שאין שוקלין בשר המת במקולין וא"ש.
ועד"ז פי' גם מה שהשיב הקב"ה למרע"ה על אימרו רבש"ע יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי ר שתוק כך עלה במחשבה לפני – כי צדיק ורשע לא קאמר ר"ל אינו אימרי הקבה באמירה רק במחשבה, כדי שתשאר הבחירה חפשית ולא יהיה הכרח והוא הענין מרע"ה שראה נשמת רע"ק במעלה גבוהה ורמה כ"כ ואמר לפני הקב"ה יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי, השיב לו השי"ת כי אין מזה ראיה במה שהוא עתה.:
במדרגה כזאת, שיהי' כן גם בעת בואי בזה העולם בגוף גשמיי וינתן בו יצה"ר גדול מאוד כערכו ויהיו ב' הדרכים שוים לפניו. שיברור לו דרך הטוב, וז"ש הקב"ה למשה "שתוק" לבל תוציא מפיך גודל מעלת נשמת רע"ק כי ברית כרותה לשפתים ויהי' שוב הכרח, כי רק "כך עלה במחשבה לפני" ובזמן המעשה יוכל להשתנות עוד ודפח"ח:
(א"ה בספר אור הצבי הנ"ל דף י"ז כתב בזה"ל ידוע מ"ש הספרים לתרץ קושי' התוס' נדה טז ב' ד"ה הכל בידי שמים דצדיק ורשע ל"ק דא"כ יהיה האדם מוכרח במעשיו ממ"ש בחזקי' דחזי ברוה"ק דה"ל בנין דלא מעלי כו' וכתבו המפרשים כי דיבורו ית' עושה הכרח אבל מחשבתו כביכול אינו עושה הכרח כ"כ ויכול להשתנות לפעמים. ופירשו בזה מש"ה [איכה ג'] "מי זה אמר ותהי ה' לא ציוה", מי יוכל לומר שהאדם מוכרח במעשיו אחרי כי ה' לא ציוה, כי "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" כי צדיק ורשע לא קאמר אמירה דייקא, וא"כ "מה יתאונן אדם:
חי גבר על חטאיו" כי החטאים שלו המה, והוא הוא העושה בבחירתו עכ"ל):
אמר רב אשי חזינא להו לספרי דווקני דבי רב דחטרי ליה לגגיה דחי"ת ותלו ליה לכרעיה דה"א וכו' – בפתח עינים להחיד"א ז"ל דקדק מדוע נקט חי"ת קודם ה"א – והנה לא ראה דברי הרב עיון יעקב לכאן שכתב:
אע"ג דהא כפי סדר א"ב ה"א קידם מ"מ היצרך לנקט תחלה דחטרי לגגיה דחי"ת דאל"כ הייתי אומר דלכך היצרך לתלות לכרעיה דה"א שלא יהי' דומה לחי"ת אבל כיון דחטרי לגגיה דחי"ת א"כ בלאו הכי אינו דומה זו לזו לכך הוצרך לטעם אחר עכ"ל:
(בב"י או"ח ר"ס ל"ו הביא מצאתי כתוב על מאי דאמרינן חזינא לספרי דווקני דחטרי לגגה דחי"ת יש לתמוה על הסופרים שאין חוששין לזה אלא בחי"ת דוחרה אף הי וכו' עיי"ש -- ועיין בתשו' חת"ס ז"ל חיו"ד סי' רנ"ח שכתב טעמי' דהני סופרים עי"ש דפח"ח):
כל התולה בטחונו בהקב"ה הוה לו מחסה בעוה"ז ובעוה"ב – הכוונה כמ"ש בסידור באר חיים דף מ"א על מאמר חז"ל כל מה שישראל אוכלין בעוה"ז אין אוכלין אלא בשביל אמונה ביאור הדברים עפ"י מה דאיתא במדרש (פ' אמור) מי הקדימני ואשלם מי מל עד שלא נתתי לו בן וכו' מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית וכו' ע"כ. ולפ"ז השכר שנותן הקב"ה הוא רק בגדר מתנה ולא בגדר תשלומין, והנה מה שנותן הקב"ה פירותיהן בעוה"ז הוא משום המתנת השכר. דהיום לעשותם ומחר לקבל שכרם, וזה שייך רק אם היה מגיע להאדם הקרן בגדר תשלומין, אבל לפימ"ש בסמוך שהוא רק בגדר מתנה מטעם מי הקדימני כנ"ל, לא שייך לכאורה פירות דאף אם יבטיח אחד לחבירו ליתן. לו מתנה תיכף, ונתן לו אחר זמן. היבקש ממנו רבית עבור זה. והנה כמו שמקבלים שכר עבור מעשים טובים כן מקבלים עבור מדות טובות, ולכאורה על מדות טובות אינו שייך טענת מי הקדימני ואשלם, אכן גם על מדות שייך זאת, דעיר פרא אדם יולד, וכל מדות טובות למידין מהקב"ה וכמאמר חז"ל הדבק במדותיו של הקב"ה, אכן ב' מדות אינו שייך ללמוד מהקב"ה, הלא המה אמונה ובטחון שאינם שייכים בהקב"ה כביכול. ולזה מגיע השכר בגדר תשלומין. א"כ יש על זה שכר בעוה"ז. לזה אמרו חז"ל כל מה שישראל אוכלין בעוה"ז אינן אוכלין אלא בשביל אמונה ע"כ דפח"ח. וזה כוונת חז"ל כאן. כל התולה בטחונו בהקב"ה הוה לי מחסה בעוה"ז ובעוה"ב, משום דעבור בטחון אוכל פירות בעוה"ז וא"ש:
א"ל אנא הכא קא קשיא לי מאי שנא דכתיב ביה ה' צור עולמים ולא כתיב יה וכו' אלו שני עולמים שברא הקב"ה אחד בה"א ואחר ביו"ד וכו' אל תקרי בהבראם אלא בה"א בראם הוי אומר העוה"ז בה"א והעוה"ב ביו"ד. ומפני מה נברא העוה"ז בה"א מפני שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת (ממנו לתרבות רעה) יוצא, מ"ט תלי' כרעיה דה"א דאי הדר בתשובה מעיילי ליה (בפתח העליון בין רגל שבתוכו לגגו) ולעיילוה בהך (פתח תחתון דנפיק ביה) לא מסתייעא מלתא (דהבא לטהר בעי סיועא מפני יצר הרע הלכך עבדי ליה סיועא פתח יתירה) – כתב מהרש"א זיל, ופריך ולעייליה לתשובה בהך פתח שיצא ולמה לי פתח אחרת בצד שני, ומשני לא מסתייעא מלתא כדר"ל וכו' מבואר בדברי הרמב"ם בח' פרקים שכתב כי החוטא אחר שחטא אי אפשר לו לשוב ולטהר נפשו שלימה עד אשר ירחיק עצמו הרחקה גדולה מצד אשר חטא ע"ש, ולכך אמר, באותו צד פתוח שחטא ויצא א"א לו ליכנס לצד התשובה עד אשר ירחיק עצמו לצד אחר ומשם יכנס למקום טהרה, וכו' עכ"ל הזהב – ובתשובת בית יצחק ח"ב ליו"ד בדרשות שבסוה"ס המליץ ע"ז מאמר חז"ל במקום שבע"ת עומדים אין צ"ג יכולים לעמוד. כי הצדיקים הגמורים צריכים לילך בדרך הממוצע, אמנם הבעלי תשובה לפי שנטו מתחלה אל קצה האחרון ע"כ בעשותם תשובה צריכים להטות אל הקצה שכנגדו, וז"ש במקום שבע"ת עומדים דהיינו בקצה האחרון אין צ"ג יכולים לעמוד, כי הם צריכים לילך תמיד בדרך הממוצע וק"ל –
ובספר אפריון פ' בראשית הביא הגמרא שלפנינו וכתב דנ"ל שזהו שמרמז רב חסדא (ברכות דף ח') לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואח"כ יתפלל ודורשי רשומות כבר אמרו במאמר זה הרבה רמזים, ולדעתי י"ל ג"כ עפ"י מ"ש דקודם כל תפלה צריכין להרהר בתשובה כיון שהתפלה היא במקום קרבן ולא תהי' ח"ו זבח רשעים תועבה, וז"ש רב חסדא, שיכנס בלבו שיעור שני פתחים של הה"א אשר בה נברא העוה"ז, ועי"ז יכנע גם יתחזק לבבו לתשובה ולתפלה עכ"ל – אמנם הלשון "שיעור" שני פתחים אינו מכוון לפי הפירוש הזה, וע"כ נלע"ד עפ"י מ"ש בפ' נצבים כי המצוה הזאת וגו' לא נפלאת ולא רחוקה היא ממך וגו' כי קרוב אליך הדבר וגו' ועיין ברמב"ן עה"ת שפי' דקאי על מ"ע דתשובה, והענין שלא ידמה האדם בלבו שקשה מאד לעשות תשובה לז"א הפסוק דלא כן הוא אלא קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו דמיד שיהרהר תשובה בלבו כבר הוא צדיק גמור, וכמו שפי' מרן חת"ס ז"ל בתהלים, כרחוק מזרח ממערב כן הרחיק ממנו את פשעינו, דאם אדם עומד לצד מזרחי והופך פניו לצד מעריב. כבר הוא עומד לצד מערב וז"ש כרחוק מזרח ממערב, שבאמת אינו רחוק כי ברגע כמימרי' יכול לעמוד לצד מזרח או לצד מערב, כן הרחיק ממנו את פשעינו אם רק יטה עצמו לסטרא דקדושה וסר עונו וחטאתו תכופר, וראיה לדבר מן שני פתחים שבה"א. דהפתח העליון בין רגל שבתוכו לגגו המרמז דאי הדר בתשובה מעיילי ליה הוא קרוב מאוד אל הפתח התחתון דנפיק ביה, וזה מורה דאעפ"י שיצא בפתח התחתון לתרבות רעה קרוב עליו הדבר מאוד ליכנס בפתח העליון, כי לא רחוקים הפתחים זה מזה רק אדרבה הם קרובים מאוד זה לזה, וז"ש רב חסדא שאם האדם יכניס אל לבו רעיון של שוא ושקר שהתשובה הוא דבר רחוק מאוד וימנע מלשוב א"כ לא יתחיל להתפלל לעולם מאחר שקודם כל תפלה צריך לשוב בתשובה דאל"כ הוי זבח רשעים תועבה, רק לעולם יכנס אדם בלבו שיעור שני פתחים" כלומר שיעור הקרבות שבין שני פתחים
שבה"א, שבאמת פתח התשובה הוא קרוב מאוד אל פתח העבירה, להורות כי התשובה קרובה אליו מאוד בפיו ובלבבו לעשותה, ואח"כ יתפלל, כלומר אח"כ יהיה נקל לו להתפלל אחר שהרהר תשובה בלבו מקדם וא"ש ודו"ק: