ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
מסכת חולין · פט.
בשלמא רצועה של תפילין (פרשי איכא הנאה דכתיב ויראו ממך) אלא חוט של תכלת מאי היא (מאי הנאה איכא), ומשני דתניא ר"מ אומר כו' שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לאבן ספיר ואבן ספיר לכסא הכבוד (ועיין בפרש"י) עכ"פ מבואר דגם ברצועה של תפילין ובחוט של תכלת איכא הנאה. ודבר זה היה בהעלם עין מהרב בעל תורה תמימה פ' וירא בפסוק ואנכי עפר ואפר אות נ"א כיעו"ש:
א"ר אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה שנא' תולה ארץ על בלימה. ר' אבהו אמר מי שמשים עצמו כמי שאינו שנא' ומתחת זרועית עולם – בילקוט אליעזר על תהלים סי' ל"ח מביא פי' הטל אורות ז"ל על הפסוקים ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו, ואהי כאיש אשר לא שומע וגו' כי במדת הסבלנות כתב הרמב"ם ז"ל כשיטה עצמו אל קצה האחר מעט. עד שיהיה קרוב להעדר הרגש בדבר הכעס" יקרא חסיד., ודוד המע"ה כבר הגיע למעלת מעביר על מידותיו אבל לא הגיע עדיין למעלת החסידות שיהיה קרוב להעדר הרגש, ע"כ אמר, ואני כחרש לא אשמע וגו' ר"ל אני סובל ועושה. עצמי כאילו אינני שומע חרפת צוררי, אך באמת עדיין שומע ומרגיש אני ויש לי התפעלות כאשר יחרפוני, אמנם מה שאני משתוקק הוא ואהי כאיש אשר לא שומע, ר"ל תשוקתי עוד לקיים מילי דחסידות שאהיה כאיש אשר באמת אינו שומע, כלו' בלתי מרגיש כלל בחרפת צוררים ע"ש – וע"ז כתב הגאון בעל ילקוט אליעזר ז"ל, וז"כ מאמר חולין פ"ק א"ר אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם א"ע בשעת מריבה, ר"א אמר מי שמשים את עצמו כמי שאינו מובן בהנ"ל כי הבולם היינו שמרגיש חרפתו אלא שבולם את עצמו, וע"ז אמר ר"א לא לבד שבולם, אלא שמשים עצמו כמי שאינו דהיינו שאינו מרגיש כלל אלא נפשו כעפר לכל תהיה ע"כ דפח"ח: