ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
מסכת חולין
ה.
אטו שער שומרון גורן היה – פי' בס' "עיון יעקב" על הע"י לכאן דהא מרחיקין את הגורן מן העיר כדאיתא בפרק לא יחפור עכ"ל – וכבר קדמו בזה בחידושי הריטב"א ז"ל כיעו"ש:
מאי עורבים אמר רבינא עורבים ממש עיין מ"ש בזה בצל"ח על חולין באריכות קצת, וכבר כתוב הדר הוא בקיצור נמרץ בתפארת שמואל על המהרש"א שנדפס בש"ס ווילנא, וגם בס' "עיון יעקב" על הע"י לכאן יע"ש:
ה:
וכל היכא דכתיב בהמה גריעותא היא – פירוש דברי הגמ' בזה תמצא בס' התורה והמצוה על התורת כהנים דפוס בוקארעשט דף ו' עמוד ד' עיי"ש:
אדם ובהמה תושיע ה' אר"י אמר רב אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימין עצמן כבהמה הכוונה עפ"י מה שכתבו ז"ל החילוק שבין עזר לישועה, עזר היינו בדרך הטבע יש מיש, וישועה היינו יש מאין שלא כדרך הטבע (ע' ילקוט אליעזר תהלים קי"ט בפסוק רחוק מרשעים ישועה וגו' וספר מאמר אסתר להגאון ר' וואלף באסקוויץ ז"ל). וכאן שנאמר תושיע ה' היינו יש מאין שלא כדרך הטבע, וע"כ אין לפרש דקאי על בהמה, לכן אר"י אמר רב אלו בני אדם שהם ערומים בדעת, והיו יכולים לעבוד את השם בדרך שכל וחקירה, ואעפי"כ משימין עצמן כבהמה ר"ל שאין עובדין ה' בדרך שכל וחקירה, רק בדרך אמונה וקבלה איש מפי איש עד למשה מסיני, לבני אדם כאלו תושיע ה', תושיע דייקא למעלה מן הטבע, חלף עבודתם שהוא ג"כ למעלה מן השכל ומעלה מן הטבע וא"ש ודו"ק:
ועל פירש"י ומשימין עצמן כבהמה דכאי רוח עכ"ל. כתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים. אפשר לפרש עפמ"ש המפרשים דאין אדם מישראל חוטא במזיד אלא א"כ חוטא בשוגג בתחלה, ועבירה גוררת עבירה וחוטא במזיד. ובזה פי' מהר"ש פרימו ז"ל מאמר חז"ל לא לן אדם בירושלים ובידו עון שהרי התמיד וכו' והקושי' מפורסמת דהתמידין מכפרין על השוגג והיכי קאמר לא לן ובידו עון הלא עון היינו מזיד, ועפ"י האמור איהו מפרק לה, דכיון דהתמידין היו מכפרים תיכף השוגג. תו לא משכחת לחטוא במזיד וז"ש ובידו עון והנה אמר ריב"ל דמי שדעתו שפלה כאלו הקריב כל הקרבנות. והשתא מי שדעתו שפלה הגם דחטא בשוגג תיכף מתכפר לו בשפלותו, ואינו בא לידי מזיד, וז"ש אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימין עצמן כבהמה שהם דכאי רוח. תושיע ה' שאינם באים לידי עבירה דהשגגות הרי תיכף מתכפרים ואינם באים לידי עץ וזה תושיע ה' תשועת נפשם שהיא תשועה אמיתית ועיקרית ע"כ דפח"ח:
ו.
דמות יונה מצאו להם בראש הר גריזים שהיו עובדים אותה ור"מ לטעמיה דחייש למיעוטא וגזר רובא אטו מיעוטא עיין תנובת יהודא שהקשה למ"ל לומר וגזר רובא וכו' הא לר"מ דינא הכי דחיישינן למיעוטא, וכבר קדמו בזה הפני יושיע ז"ל בחי' לכאן שנספחו לפנ"י על מס' ב"מ יעו"ש. והמובחר בזה מ"ש בחי' חת"ס דפוס מונקאטש לכאן בשם הר"ן ע"ז ר"פ כל הצלמים יעו"ש – ועיין בחת"ס לכאן שהקשה בע"ז דף כ"ו וכ"ז דאמר ר' יהודה כותי לא ימול ישראל מפני שמל לשם הר גריזים, הא ר' יהודא לא חייש למיעוטא. וכן הקשה בתשובותיו חיו"ד סי' א' ע"ש, ולכאורה בדאיכא מוהל אחר הו"ל כעין דשיל"מ דלא מהני רוב, אלא דהחת"ס לשיטתו שכתב בחיו"ד סי' ק' דכל דפריש מרובא פריש מהני גם בדשיל"מ יע"ש שפיר מקשה ואולי י"ל דהא דמהני רוב ילפינן לה מאחרי רבים להטות, כמו שפירש"י ז"ל בסוף הסוגיא דרוב. דמשמע בין רובא דא"ק ובין רובא דל"ק, ואע"ג דקמי שמיא גליא דהוא מהמיעוט כבר כתב לנו בתוה"ק אחרי רבים להטות ולא בשמים היא, אבל כאן במילה דבעי ר' יהודא מילה לשמה מדכתיב לה' המול, בעינן שימול לה' ואם קמי שמיא גליא דהוא מהמיעוט אין כאן מילה לה' ולכך לא סמכינן בזה על הרוב, וא"ש ודו"ק כי היא סברא דקה ונכונה מאוד בעזהי"ת:
ז.
רפב"י הוה קאזיל לפדיון שבוים פגע בי' בגינאי נהרא, א"ל גינאי חלוק למימיך ואעבור בך, א"ל אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני:
אתה ספק עושה ספק א"א עושה ואני ודאי עושה, א"ל אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעבור בך מים לעולם – פלא להבין הנהר גינאי אומר לו דברים של טעם והוא בא עליו בעקיפין הכי כל דאלים גבר אתמהא הכי המלך אשר בידו להמית, ימית את אדם הנקי ולא חמס בכפו – וכתב בספר אור הצבי להרה"ג רצ"ה בערלס מבריסק בדף י"א דהנה אחז"ל בפסוק וישב הים לפנות בוקר לאיתנו אל תקרי לאיתנו אלא לתנאו תנאי התנה הקב"ה עם הים בששת ימי בראשית שיקרע לפני ישראל, וכתב בסה"ק אור החיים פ' בשלח דלא רק שיקרע לפני ישראל בצאתם ממצרים אלא הה"ד לרפב"י היה התנאי שיקרע הנהר גינאי לפניו כי כל מעשי בראשית הם כפופים ומשועבדים לשומרי ועמילי התורה ע"ש והנה המפרשים כתבו לתרץ למה רמזה לנו התוה"ק התנאי זה של הים רק אח"כ בשובו לאיתנו, והנכון היה לרמז זה בעת שנקרע, ואמרו בזה כי מאחר שהיה כל עיקר יצירת הים והנהרות על תנאי הזה, וכאשר לא יקיימו התנאי ממילא בטל כל עיקר הציווי של יקוו המים כו', וא"כ אחר שקיים הים התנאי ונקרע לפני ישראל היה יכול לשוב לאיתנו כי אז קיים תנאו ע"ש בדבריהם, וא"כ שפיר אמר רפב"י לגינאי נהרא אם אי אתה חולק נמצא אינך מקיים התנאי שהתנה הקב"ה עם הימים והנהרות שישמעו בקול עמילי התורה כמ"ש האור החיים הנ"ל, ממילא בטל כל הציווי שיהיה נהר בכאן ויוכלני לגזור עליך שלא יעברו בך מים לעולם, ועוד זאת כי אי אתה עושה בזה רצון קונך אדרבה אתה עובר על רצונו כי רצונו הוא שיהיה כאן נהר על תנאי שתציית לעמילי תורה והבן ע"כ דפח"ח:
ז:
ישראל קדושים הן יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה – וכתבו התוס' ויש שיש לו ואינו רוצה ואפ"ה איקרו קדושים שמזמין את חבירו לאכול אצלו מפני הבושת עכ"ל – והקשו המפרשים היאך איש כזה שאינו מזמין את חבירו לאכול אצלו אלא מפני הבושת קדוש יאמר לו ושמעתי דהכוונה דשניהם ביחד איקרו קדושים, דמי שרוצה ואין לו, הוא מקיים הכנסת אורחים במחשבה אך לא במעשה, ומי שיש לו ואינו רוצה ואפ"ה מזמין את חבירו לאכול אצלו מפני הבושת, הוא מקיים ה"א במעשה אך לא במחשבה כי מחשבתו אינה רצויה, אמנם בצירוף שניהם יחד קדושים הם כי ע"י שניהם מתקיימת הכנסת אורחים במעש' וגם במחשב' – ולפענ"ד נראה כוונת התוס' דזה גופא שמזמין את חבירו לאכול אצלו מפני הבושת, הוא לעד בבני ישראל שהם קדושים וגומלי חסדים, כי הלא עינינו הרואות דשאר האומות אינם עושים כן אפילו מפני הבושת, מאחר דרובם ככולם אין מהנים אחרים מנכסיהם אפילו בפחות משוה פרוטה, ח"כ ממי יש להם ליבוש הלא כולם מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה, לכן גם בוש לא יבוש גם הכלם לא ידעו, אבל ישראל דרובם ככולם רחמנים גומלי חסדים אם המצא ימצא אחד בעיר ושנים במשפחה שהוא קמצן ורע עין. חרפת אדם ובזוי עם יהיה בתוך עדת ישראל אם לא יזמין את חבירו לאכול אצלו, ולכן מזמנו אצלו מפני הבושת, וזה גופא הוא ראיה מהימנא שישראל קדושים הם, ולכן שפיר אמר רפב"י ישראל קדושים הם שגם זה שיש לו ואינו רוצה ואפ"ה הוא מזמין את חבירו לאכול אצלו מפני הבושת, הוא עדות לישראל שהם קדושים וא"ש ודו"ק:
כי אתא איתרמי על בההוא פתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא חיוורתא אמר מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו, שמע רבי נפיק לאפיה. א"ל מזבנינא להו. א"ל ולפ"ע לא תתן מכשול, פירש"י דכי היכי דאסורין לך אסורין לאחרינא והא למימר דמזבן להו לנכרים דתנן (ע"ז י"ד) אין מוכרין להם בהמה גסה עכ"ל – והקשה בחידושי הש"ס להגאון רבי ישעיה פיק זצ"ל הרי מסיק הש"ס בע"ז ט"ו ע"א הא דאין מוכרין להם בהמה גסה הוא מטעם נסיוני ושאלה ושכירות ומסיק שם דע"י ספסירא שרי למכור בהמה גסה לנכרי וכן פסקו כל הראשונים ובטוש"ע יו"ד סי' קנ"א ס"ד מבלי חולק וא"כ נשאר קושיית רש"י דה"ל לזבוני ע"י סרסור לנכרי, בשלמא בלא דברי רש"י י"ל קצת הא דלא השיב רבי לרפב"י דמזבין להו ע"י סרסור משום דאין מוכרין לנכרי כל דבר שיש בו נזק לרבים וכו', אמנם על פרש"י שכתב איסורא דאין מוכרין לנכרי בהמה גסה איכא למידק כדאמרן עכ"ל הטהור – והנה הקשה אדם ( קשה כברזל – ומריש הוי אמינא ליישב בדרך הפלפול עפ"י מה שהביא בס' ילקוט הרועים ח"ב באות ג' בענין גזירה לגזירה בשם ספר עיר דוד דכ"ב בפלוגתא דר"י ור"ש בזבחים פ' ק"ק אי אולם והיכל חדא קדושה או ב' קדושות, ובמס' יומא דף מ"ד ע"ב הוכיח רבא דעכ"ח חדא קדושה מדגזר בין האולם ולמזבח פרישה, ואי ס"ד ב' קדושות אולם גופיה גזירה ואיך גזרי' גזרה לגזרה, ועכ"ח צ"ל דהמ"ד ב' קדושות ס"ל דגזרינן גזלג"ז ור"פ בן יאיר ס"ל ב' קדושות וגזרינן גזלגז עכ"ל יעו"ש – והנה התוס' בע"ז דף ט"ו ע"א בד"ה שרא וכו' הקשו אמאי לא אסרינן למכור בהמה גסה אפי' ע"י סרסור משום דכשיראוה בבית העכו"ם יסברו שהבעלים עצמן מכרוה לו ואתי למישרי בבעלים מידי דהוה אשבורה לרבנן כדפרישית במתני וי"ל דסרסור קלא אית לי' והר"ר שמעי' פי' דהוי גזרה לגזרה גזירה סרסור אטו בעל הבית, ובעה"ב גופי' אינו אסור אלא גזרה משום שאלה ושכירות ונסיוני עכ"ל. וע"ש במהרש"א דהר"ר שמעי' לתרץ קושי' התוס' הוא בא ומהר"ם מלובלין ז"ל פי' דהר"ר שמעי' לא קאי אקושי' התוס' אלא פירוש בפ"ע הוא לתרץ דלמה לא אסרו למכור ע"י סרסור משום. דאתי בעל הבית למכור בעצמו ופי' הר"ר שמעי' משום דהוי גזרה לגזרה יעו"ש – נמצא בין לפי' מהרש"א בין לפי' מהר"ם למאן דסובר גזרינן גזלג"ז אסיר למכור בהמה, גסה לנכרי אפי' ע"י סרסור כקושיות הנ"ל לאמת, וא"כ לפמ"ש בס' עיר דוד הנ"ל דר"פ בן יאיר ס"ל דאולם והיכל ב' קדושות וגזרינן גזלג"ז, א"כ ס"ל נמי דאסור למכור בהמה גסה לנכרי אפי' ע"י סרסור, א"כ לא הי' יכול רבי להשיב לרפב"י מזבנינא להו לנכרים ע"י סרסור. דהא לשיטת רפב"י גם זה אסור, ורבי שהי' רוצה שרפב"י יסעוד אצלו עכ"ח הי' צריך לעשות באופן דמותר גם לשיטת רפב"י דאל"כ ודאי לא ירצה לסעוד אצלו, כן רציתי לומר בתחלת העיון – אבל אח"כ ראיתי דדברי העיר דוד הנ"ל תמוהים במח"כ דהן אמת דרבא הוכיח ביומא דף מ"ד ע"ב מדגזר בין האולם ולמזבח פרישה עכ"ח אולם והיכל קדושה אחת דאל"כ אולם גופי' גזירה וניקום ונגזור גזלג"ז אבל סתם גמרא דחי ליה וקאמר לא. אולם ובין האולם ולמזבח חדא קדושה היא היכל ואולם שתי קדושות ופירש"י וכי גזיר אולם אטו היכל אימשוך האויר דבין האולם בההיא גזירה עכ"ל, אפי' אי ס"ל לרפב"י דאולם והיכל שתי קדושות ג"כ אינו מוכרח דס"ל גזרינן גזלג"ז ולכן חוזרני בי מיישוב הנ"ל:
ואמינא ליישב באופן אחר והוא עפי"מ שמבואר בירושלמי פ"א דע"ז הלכה ו' [ובפי' הפ"מ לשם] דיש מקומות שנוהגין שלא למכור בהמה גסה לנכרים אף ע"י סרסור, ועיי"ש דמייתי עובדא דריש לקיש קנס לסרסור והיו קוראין לזה הסרסור לגנאי ברא דמסרסר לארמאי יעו"ש, (ולפי דעתי מקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה לנכרים עם מקום שנוהגין שלא למכור בהמה גסה לנכרים אף ע"י סרסור הכל חד, לפימ"ש רש"י בפסחים נ"ג ע"א במתני' דמקום שנהגו שלא למכיר בהמה דקה לנכרים הוא משום דהחמירו על עצמן דלמא אתי למכור גסה עיי"ש, ונ"ל אף דהוי גזירה לגזירה מ"מ החמירו על עצמן. א"כ הה"ד צריכים לנהוג שלא למכור גסה לנכרים אף ע"י סרסור משום גזרה דלמא אתי בעה"ב למכור בעצמו, ומ"ש מהר"ם מלובלין דהר"ר שמעי בא לתרץ דה"ט שלא אסרו זה משום דהוי גזירה לגזירה, זה לא יספיק במקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה לנכרים דאם החמירו על עצמן בזה אף דהוי גזלג"ז, א"כ הה"ד דצריכים להחמיר על עצמן גם במכירת גסה לנכרים אפי' על ידי סרסור אף דהוי גזירה לגזירה ודו"ק היטב) והנה מבואר בירושלמי דדמאי בחמורו של הפב"י שגנבוהו לסטים ולא אכלה ג' ימים ושלחוהו, וכשבאת לבית רפב"י לא רצתה לאכול עד שהפרישו דמאי, ופריך שם והא הלוקח לבהמה פטור מן הדמאי, והשיב רפב"י דהיא מחמרא אנפשיה יע"ש. וכתב בחידושי חח"ס ז"ל דפוס מונקאטש (חולין דף ז' ריש ע"ב) דהתם לא הו"מ למימר כדשני הכא דלקחן מתחלה לאדם, אטו בני ביתו של ר"פ בן יאיר לא ידעו הך דלקחן מתחלה לאדם ונמלך דחייב לעשר, אלא עכ"ח לקחוהו מתחלה לבהמה ורפב"י מחמיר על עצמו היה ולא הביא הקב"ה תקלה ע"י בהמתו במנהג חומרא שנהג בעצמו עכ"ל כ הרי לפנינו דרפב"י נהג בעצמו מנהג חומרא להפריש דמאי אף בלקחן מתחלה לבהמה, ועכ"ח הטעם משום דגזרינן לקחו מתחלה לבהמה אטו לקחו מתחלה לאדם ונמלך עליו לבהמה, ואע"ג דדמאי גופיה גזירה וניקום ונגזור גזירה לגזירה, אעפי"כ החמיר רפב"י על עצמו ולא הקיל מטעם דהוי גזירה לגזירה א"כ הה"ד דהיה מחמיר על עצמו שלא למכור בהמה גסה לנכרי אף ע"י סרסור משום דלמא אתי למכור בעצמו ולא היה מקיל מטעם דהוי גזירה לגזירה כדפי' הר"ר שמעי' בתוס' עבודה זרה ט"ו הנ"ל, וא"כ לא היה יכול רבי להשיב לרפב"י מזבנינא להו לנכרי ע"י סרסור, דהא ודאי רפב"י היה מחמיר על עצמו גם בזה אף דהוי גזירה לגזירה, מטעם דאדם חשוב שלמדים ממנו צריך להחמיר ע"ע יותר משאר העם, וא"כ בודאי לא היה מסכים לזה דאדם חשוב כרבינו הקדוש ימכור בהמה גסה לנכרים ע"י סרסור וא"ש פירש"י ז"ל ומיושב קושי' הגאון ר' ישעי' פיק זצ"ל כמין חומר בעזהי"ת:
טז.
ויתיב רבי וקאמר מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר ויקח את המאכלת לשחוט, א"ל רב לר' חייא מאי קאמר, א"ל וי"ו דכתיב אאופתא קאמר והא קרא קאמר, קרא זריזותיה דאברהם קמ"ל – כתב בחידושי חת"ס זל דפוס מונקאטש, צ"ע דלא מייתי קרא קמא ויקח את האש ואת המאכלת, ועוד מה דחי רב חייא. קרא זריזותיה דאברהם קמ"ל, הא כבר ידעינן זריזותי' מקרא קמא עכ"ל – ולא ידענא מה ק"ל הא הקשו התוס' והא האי קרא בקדשים כתיב ותירצו בשם ר"ת דלענין תלוש גמרינן נמי אחולין מדכתיב לשחוט את בנו ולא כתיב לשחוט את העולה ע"ש א"כ מקרא קמא לא מצי לאתויי דהתם כתיב ויקח אברהם את עצי העולה וגו' ויקח בידו את האש ואת המאכלת א"כ האי קרא בעולה מיירי ולא מצינן למילף מיני' לענין תלוש אף בחולין ולכך מייתי מקרא בתרא דכתיב לשחוט את בנו ולא כתיב לשחוט את העולה וא"ש ודו"ק – והא דדחי ר' חייא זריזותי' דאברהם קמ"ל, י"ל כמ"ש הראש יוסף ז"ל בכאן וז"ל, והא דכתיב לשחוט את בנו לאשמעינן זריזותי' דאברהם דאף אי לא היה מעליהו לעולה אלא סתם לשחוט בצוית שמו יתברך היה לוקח מאכלת ולא סמך עצמו במה שימצא שם צור וקנה עכ"ל ע"ש ודוק – ויותר נראה עפימ"ש בספר אפריון עה"ת פ' וירא וכן הבאתי בילקה"ג פרשת בהעלתך בשם דרשות דברי שאול בשם הרב הקדוש מהו' מענדל פריססיקער זצ"ל דלכך כתיב וישלח אברהם את ידו לפי שהוצרך כאן להתאמצות ולשלוח את ידו בכח, יען שרצה לשחוט את בנו, ובאמת לא היתה זאת מצוה כלל, וכמו שהביא רש"י ז"ל מן המדרש לא אמרתי ל שחטהו אלא העלהו אסקתי' אחתי' רק אברהם טעה וקסבר לשחטהו, ולכן כאשר רצה לקחת בידו את המאכלת הוצרך להתאמצות לשלוח את ידו בכח וזהו וישלח אברהם את ידו ועיי"ש שביאר בזה מאמר המלאך אל תשלח ידך אל הנער ודפח"ח. מבואר בזה דבכל המצות לא היה אברהם צריך שום התאמצות יען שהיו כל איבריו כולם קדושים ומסוגלים לעשות מצות הבורא ית"ש בזריזות גדול, ורק כאן לפי שהלך לשחוט את בנו מה שבאמת לא היה מצוה כלל וז"ש ר' חייא קרא זריזותי' דאברהם קמ"ל דדוקא כאן לפי שהי' לשחוט את בנו הוצרך להתאמצות לשלוח את ידו בכח, וממילא נשמע דבכל המצות שהיו באמת מצות הבורא ית"ש, שם היו ידיו מקודשות ומסוגלות לעשות המצות בזריזת גדול ולא הוצרך לשום התאמצות, וא"כ לפי"ז אין ללמוד כלל לענין תלוש אף בחולין מדכתיב לשחוט את בנו ולא כתיב לשחוט את העולה, דבאמת כל הקרא מרישא לסיפא זריזותי' דאברהם קמ"ל וא"ש ודו"ק כי הוא נכון מאוד בעזהי"ת:
יז.
במאי קמיפלגי ר' עקיבא סבר בשר תאוה לא איתסר כלל, ר' ישמעאל סבר בשר נחירה לא אישתרי כלל בשלמא לרי"ש היינו דכתיב ושחט את בן הבקר אלא לר"ע מאי ושחט, קדשים, שאני בשלמא לרי"ש היינו דכתיב הצאן ובקר ישחט להם אלא לר"ע מאי הצאן ובקר ישחט להם ינחר להם מיבעי ליה נחירה שלהן זו היא שחיטתן – בשלמא לרי"ש היינו דתנן השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות אלא לר"ע אמאי פטור לכסות. הואיל ואיתסר איתסר. בשלמא לר"ע דאמר בשר תאוה לא איתסר כלל היינו דכתיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, אלא לרי"ש צבי ואיל גופי' מי הוא שרי, כי אסר רחמנא בהמה דחזיא להקרבה אבל חיה דלא חזיא להקרבה לא אסר רחמנא – בקונטרס תל תלפיות מחברת כ"ו אות רכ"ח נדפס בשמי ביאור על כל לשון "בשלמא" שבסוגיין לפי מ"ש במבוא התלמוד בקיצור כללי הגמרא וז"ל בכל בשלמא יש בו מלחמה דאל"כ יאמר מי שאליו המלחמה ומי שאליו השלום יניחנו ויהיה שלמא רבה עליו, אלא נראה שגם מי שאליו השלום יש נגדו קצת מלחמה או דוחק והוי כאלו אמר בשלמא לפלוני אע"ג שיש עליו קצת דוחק נוכל לסבול פירושו אלא לפלוני קשה קושיא גמורה עכ"ל, ועפ"י הכלל הזה כתבתי בקונטרס הנ"ל ביאור מספיק על כל הני ד' "בשלמא" שבגמרא דכאן רק מחמת שקשה עלי מאוד להעתיק לכאן כל דברי שמה, לא אעתיק רק גרגיר אחד שכתבתי שם מחמת שהוא חביב בעיני ביותר וזה לשוני שם:
בשלמא לר' ישמעאל היינו דתנן השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות, אלא לר"ע אמאי פטור מלכסות, ומשני הואיל ואיתסר איתסר נלע"ד לפרש דהנה קשה במתני' לקמן דף פ"ה ע"א דקתני השוחט ונמצא טריפה ר"מ מחייב בכיסוי וחכמים פוטרין והלכה כחכמים וכדקאמר בגמ' שם ראה רבי דבריו של ר"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים א"כ כיון דטריפה פטור מכיסוי מכ"ש דנבילה ודאי פטור מכיסוי א"כ למאי אצטריך לאשמעינן כלל בסיפא השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות, פשיטא אטו נבילה עדיפא מטריפה וכבר הרגיש בזה רש"י ז"ל בכאן וכתב "ואפי' מאן דמחייב כיסוי בשוחט ונמצא טריפה הכא מודה דשחיטה מיהא בעינן. וזה דוחק קצת דכיון דראה רבי דבריו של ריש בכיסיו אחרי דאנן כבר קיי"ל כחכמים דטריפה פטור מכיסיו הדם ושנאו בלשון חכמים כדי שנפסוק כן להלכה, א"כ מאי נ"מ לדינא מזה דבנבילה גם ר"מ מודה דפטור מכיסיו א"כ כש"כ נבילה – והיינו דקאמר הגמ' "בשלמא" לר' ישמעאל היינו דתנן השוחט ונתנבלה וכו' פטור מלכסות, אע"ג דיש נגדו קצת מלחמה. דקשה מאי קמ"ל פשיטא וק"ו היא מטריפה מ"מ אין זה קושיא גמורה די"ל דקמ"ל דגם לר"מ דמחייב כיסוי בטריפה מ"מ בנבילה מודה דפוטר ואף שיש בו קצת דוחק מ"מ נוכל לסבול אותו דוחק, אלא לר"ע קשה קושיא גמורה אמאי פטור מלכסות כפירש"י דעל כיסוי הדם במדבר נצטוו ונחירתן היתה שחיטתן והנוחר בזמן הזה נמי נבעי כיסוי, וע"ז משני הואיל ואיתסר איתסר וא"ש:
וארווחנא בזה דלמאי דקיי"ל כרע"ק לגבי ר' ישמעאל ובמדבר הותר להם הנחירה ונצטוו על הכיסוי, אין צריך לדחוק דסיפא דהשוחט ונתנבלה בידו וכו' קמ"ל דבזה אף ר"מ מודה, אלא דבאמת אליבא דר"ע הא דנבילה פטור מכיסוי הוא רבותא יתירא מטריפה, דבטריפה אף במדבר היו פטורין מכיסוי, משום דכתיב אשר יאכל ושפך וכסה בראוי לאכילה הכתוב מדבר, ואף דהיו מותרים בנחירה, מכל מקום בטריפה היו אסורים וכמ"ש בעיקרי הד"ט ליו"ד סימן ב' אות נ"ה בשם התשב"ץ ח"ב סי' ק"י שנשאל אם במדבר הותרה להם ג"כ טריפה, והשיב אף דבשר נחירה הותרה פשיטא דטריפה לא הותרה דהא איסור טריפה מובשר בשדה טריפה וכו' נפקא שנאמר במ' יום ראשונים שעלה משה להר ואילו נחירה לא נאסרה עד שנכנסו לארץ, ועוד דר' יצחק בן פינחס דס"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה ונחירתו שחיטתו לא פליג אמתני' דאלו טריפות בעוף כפירש"י בחולין כ"ח ע"א ד"ה לטהרה וכו' ומדר"י בן פנחס נשמע לר"ע דס"ל בשר נחירה אישתרי דמ"מ טריפה נוהגת בה עכ"ל עי"ש], אבל בשוחט ונתנבלה בידו וכן בנוחר ומעקר דהותר להם במדבר ונצטוו בו על הכיסוי. היי אמינא דגם בזמן הזה נבעי כיסוי, קמ"ל מתניתין דאינו כן אלא אפי' השוחט ונתנבלה וכו' פטור מלכסות, ומשום דהואיל ואיתסר איתסר וכתירוץ הגמרא בכאן:
ומה מאוד מיושב בזה לשון רבינו הטור ז"ל ביו"ד סי' כ"ח שכתב שלא חייבה תורה בכיסוי אלא בשוחט שחיטה הראוי' הילכך השוחט הטריפה או השוחט ונתנבלה בידו פטור מלכסות – וכתב בספר ראש יוסף (חולין דף פ"ה פ"א) דטריפה ונבילה הוה זו ואצ"ל זו אמנם לשון המחבר בשו"ע סי' כ"ח סעיף י"ז שכתב השוחט ונתנבלה או נמצא טריפה פטור א"ש טפי דהוה לא זו אף זו דפטור מלכסות יעו"ש. – אמנם לפי דברינו לשון הטור ז"ל מזוקק כזהב, וכוונתו ג"כ בדרך לא זו אף זו, דלא מיבעיא טריפה דפטור מכיסוי דגם במדבר היה פטור, אלא אפילו השוחט ונתנבלה בידו דבמדבר היה חייב בכיסוי והוי אמינא הגם דאיתסר אח"כ מ"מ חייב בכיסוי, קמ"ל דגם זה פטור מלכסות וכתירוץ הגמרא כאן הואיל ואיתסר איתסר וא"ש בעזהי"ת ע"כ לשוני שם:
מט.
תניא כה תברכו את בנ"י ר' ישמעאל אומר למדנו ברכה לישראל מפי כהנים לכהנים עצמן לא למדנו, כשהוא אומר ואני אברכם הוי אומר כהנים מברכים לישראל והקב"ה מברך לכהנים – כתב בספר כתב סופר עה"ת פרשת נשא, ראיתי בצפנת פענח שדקדק מאי צריך לכל אריכות הזה הול"ל רק ברכה לכהנים מניין ונ"ל דבאמת צ"ל לר' ישמעאל מאי צריך לברכה דכהנים הלא כבר הבטיח ה' ואברכה מברכך. וי"ל דסובר ר"י דזה דוקא במי שמברך מרצונו הטוב לא' מישראל אז הבטיח השי"ת ואברכה מברכך, כעין שאמרו כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, אבל הכהנים הם מצווים ועומדים לברך את ישראל ואם לא יברכו עוברים בעשה א"כ מצוה זו ככל מצוה שהחיוב מוטל לעשותה ואין זה בכלל ואברכה מברכך ולכן הוצרך ה' להבטיח לכהנים ואני אברכם, וז"ש למדנו ברכה לישראל מפי כהנים ר"ל שלמדנו שצריכים הכהנים לברך לישראל א"כ ברכה לכהנים מנין כיון שמצווים ועומדים מפי השי"ת לברך לישראל, ולכן הוצרך ואני אברכם כנ"ל וא"ש:
ר"ע אומר למדנו ברכה לישראל מפי כהנים מפי גבורה לא למדנו כשהוא אומר ואני אברכם הוי אומר כהנים מברכים לישראל והקב"ה מסכים על ידם אלא ר"ע ברכה לכהנים מנ"ל, אמר רנב"י מואברכה מברכך – ומאי מסייע כהני דמוקי לה לברכת כהנים במקום ברכה דישראל – וכתבו התוס' ואברכה מברכך ואפילו נכרים המברכים את ישראל מתברכין כדאיתא בירושלמי דברכות דההוא נכרי דיהיב שלמא לר' ישמעאל א"ל מלתך כבר אמורה פי' איני צריך להחזיר לך שלום שברכתך כתובה מואברכה מברכך עכ"ל כוונת התוס' בזה כתוב הדר הוא בספר לב אריה לכאן עפמ"ש בספר קטן בית יהודא ושוב מצא כן בספר ת"ח בהא דאמר הגמרא דמוקי לה לברכת כהנים במקום ברכה דישראל היינו שיתברכו הכהנים בכל אותן ברכות של ישראל, דמואברכה מברכך אינו מוכרח שהמברך יתברך בכל הברכות שבירך את חבירו אלא באיזה ברכה שיהיה ע"ש. ונראה שהדבר ההוא מוכרח דהנה במסכת ברכות רמי קראי אהדדי כתיב ישא ה' פניו אליך וכתיב אשר לא ישא פנים ומשני כאן לישראל כאן לאומות העולם אמר הקב"ה וכי לא. אשא פנים לישראל וכו' שהם מדקדקים עד כזית וכביצה. ולפ"ז אם נכרי מברך לישראל בברכת כהנים ישא ה' פניו אליך איך יוכל להתקיים הך דואברכה מברכך דהא לנכרי אין השי"ת נושא פנים. אלא עכ"ח דאינו מוכרח שיתברך אותה ברכה עצמה רק באיזה ברכה שיהיה. זה הוא כוונת התוס' שהוקשה להם לר' ישמעאל איך שייך ואני אברכם לכהנים הא בלאו הכי מתברכים מואברכה מברכיך, לזה כתבו דאפילו נכרים המברכים את ישראל מתברכים כדאיתא בירושלמי דכך ס"ל לר' ישמעאל גופיה וא"כ מוכח דאין המברך מתברך באותה ברכה עצמה דהא גבי נכרים כשמברכים לישראל בברכת כהנים לא יוכל להתקיים בהם אותה הברכה עצמה וכמ"ש. אלא עכ"ח דאינו מתברך רק באיזה ברכה שיהיה, ולכך שפיר אצטריך ליה לר' ישמעאל ואני אברכם שיתברכו הכהנים בכל אותן ברכות שמברכים את ישראל וא"ש, ע"כ דפח"ח ש"י:
בתוס' ד"ה והקב"ה מסכים על ידם, כתבו, ולרבי ישמעאל לח איצטריך קרא להכי דפשיטא דמסכים כיון שצוה להם לברך עכ"ל – כתב בספר. זהב שיבה למהר"ש אלגאזי ז"ל, וצ"ע דר"ע היכי סתר סברא זאת דפשיטא הוא כיון שהוא צוה לברך ואמאי אצטריך קרא, ונ"ל דסבר דצריך קרח על ברכת כהן אפי' שהוא רשע כמ"ש חז"ל שלא תאמר כהן זה מגלה עריות ת"ל ואני אברכם וכי הוא מברכך אני הוא המברך, נמצא. כי ואני אברכם הוצרך לומר שהקב"ה מסכים על ידי הכהנים אפי' יהיו רשעים חוץ משופכי דמים, ור' ישמעאל אפשר דסובר דפשיטא דאפילו כהנים רשעים הקב"ה מסכים על ידם ואין צריך קרא – ובזה יובן מ"ש התוס' בדיבור הסמוך ואברכה מברכיך ואפילו נכרים המברכים את ישראל מתברכין. כתבו ואפילו נכרים כדי שלא תיקשי לר' ישמעאל דאמאי לא דרש מואברכה מברכך ברכה לכהנים וקרא ואני אברכם אצטריך שהקב"ה מסכים לברך את ישראל אפילו ע"י כהנים רשעים, לזה כתבו דר' ישמעאל סבר דואברכה מברכך היינו אפילו נכרים המברכים את. ישראל, וא"כ מהתם נפקא דאפילו על ידי כהנים רשעים הקב"ה מסכים לברך את ישראל. שהרי הקב"ה מברך הנכרים שמברכים ישראל לפי שבירכו את ישראל ואם אין הקב"ה מסכים לברך את ישראל היאך מברכם לפי שבירכו ישראל, והאיך קראם מברכך אם אינם ראויים, וא"כ כל שכן ישראל רשעים שיקראו מברכיך ושראויים לברך להסכים הקב"ה על ידם עכ"ל ודפח"ח:
ס:
רבי שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן, אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד א"ל לכי ומעטי את עצמך וכו' – בס' תורה תמימה פ' בראשית הביא בשם בעלי התוס' על התורה שתמהו על עיקר קושי' הגמרא מסתירת הלשונות, דמאי קשה ליה דהא אפשר **(העתק מס' ישמח משה פרשת כראשית. בחולין כ"ז ע"ב דרש עובר גלילאה בהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בשני סימנים, דגים שנבראו מן המים, הכשרן בולא כלום, עוף שנברא מן הרקק הכשרו בסימן אחד, אמר רב שמואל קפוטקאה תדע (שמן הרקק נבראו) שהרי עופות יש להם קשקשים ברגליהם כדגים. ועוד שאלו כתוב אחד אומר ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ אלמא ממיא איברו, וכתוב ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים אלמא מארעא איברו, אמר לא מן הרקק נבראו וכו' – ותוס' ד"ה תדע שהרי יש להם קשקשת, כתבו, תימה מה צריך ראיה על זה דקרא כתיב בהדיא ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף. ותירוצם דחוק ולע"ד נראה לישב בדרך פשוט מאוד. דהא לכאורה ק' דאין כאן התחלת קושיא על סתירת הפסוקים, די"ל דהא:
והא איתא, ומה רבו מעשיך ה' דכמה אלפי מיני עופות יש בעולם ויתכן להיות שהרבה מיני עופות נבראו מן:)** לומר דהכוונה דבכלל שניהם גדולים רק האחד קטן מחבירו יעו"ש, וע"ז כתב די"ל דהדיוק מדויק מאוד, דבכ"מ דכתיב המספר שני במקום שגם בסתמא היינו תופסים שנים, אמ"ש בעלמא מיעוט רבים שנים. בא להורות על השתוות כלה השנים, וכה דרשינן ביומא ס"ב ב' על הפ' שתי צפרים (פ' מצורע) שני שעירי עזים (פ' אחרי) מה ת"ל שתי, שני, ללמד שיהיו שוים במראה ובקומה וכו', ובקידושין ס"ח ב' דרשו כי תהיינה לאיש שתי נשים שתהיינה שוות מעם אחד, ובתו"כ פ' אמור לחם תנופה שתים, שתהיינה שוות, והרבה כהנה, וא"כ איך קשה גם כאן מה ת"ל שני, ע"כ מורה ששניהם שוין, וא"כ איך כתיב אח"כ המאור הגדול והמאור הקטן. ומפרש שבאמת מתחלה נבראו שניהם גדולים ואח"כ נתמעט אחד ודו"ק עכ"ל – והנה ברש"י בחומש פ' בראשית כתב:
המאורות הגדולים שוים נבראו ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה א"א לשני מלכים וכו' ואם כדברי הרב תורה תמימה דהא דשוים נבראו ילפינן מדכתיב שני המאורות הגדולים, היה לו לרש"י לציין "שני המאורות הגדולים" ולא סתם המאורות הגדולים כי מזה לא נלמד דהיו שניהם שוים ורק מדכתיב שני כנ"ל אנו למדין זאת, ועכ"ח צ"ל דרש"י סובר כדעת הגור אריה ז"ל שם שהביא ג"כ קושיא זאת של בעלי התוס' עה"ת בשם יש מקשים, וכתב, דקושי' הגמ' היא מפני שהכתוב משמע שנבראו כאחד כדכתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים ומאחר שאין זה כזה, וזה מאור הגדול וזה מאור הקטון, איך יהיו נבראים כאחד, כי לעולם היו הנבראים שהם משונים זה מזה, נבראים בזמנים מחולפים, ואיך יהיה מאור גדול ומאור קטן נברא כאחד, וזה הפירוש אמיתי עכ"ל עיי"ש:
אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי – עיין בס' אוהל יעקב עה"ת להמגיד מדובנא ז"ל פ' בראשית בפסיק ויעש אלקים את שני המאורות וגו' ותמצא ביאיר נכון על מאמר הלבנה בזה:
א"ל זיל קרו ליקרו צדיקי בשמיך יעקב קטן דוד הקטן שמואל הקטן ובמדרש הגבא ברש"י פ' בראשית ואת הכוכבים ע"י שמיעט את הלבנה הרבה צבאיה להפיס דעתה – ובילקוט אליעזר ערך קרן קיימת אות כ"א הביא מאחיו הרה"ג מ' יעקב שלום סופר ז"ל בשם רבו החת"ס ז"ל, כי הנה באמת הכוכבים עומדים ג"כ ביום רק ע"י אור השמש בגבורתו לא ניכר זוהר הכוכבים, ואך עי שהלבנה מיעטה את עצמה ניכר ג"כ אור הכוכבים וכן דרך צדיקים אם שיש בכח שכלם לילך בגדולות ובנפלאות אמנם הם ממעטים עצמם ומצמצמים שכלם כפי השגת התלמידים ועי"כ כ ניכר ג"כ אור הכוכבים דהיינו התלמידים וא"כ זה הכוונה ליקרו צדיקי בשמיך דוד הקטן שמואל הקטן ודפח"ח:
סג.
א"ר יהוד' רחם זו שרקרק ולמה נקרא שמה רחם א"ר יוחנן כיון שבאה רחם באו רחמים לעולם, א"ר ביבי בר אביי והוא דיתיב אמידי ועביד שרקרק וגמירי דאי יתיב אארעא ושריק אתי משיחא שנאמר אשרקה להם ואקבצם פי' בספר שיח יצחק (הספד על הגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל מאת הגאון ר' יצחק שמעלקיס ז"ל) במבוא הספר, דהנה הסבה הראשית לשריפת בית קדשנו ותפארתנו וחורבן עירנו וגלותינו בין האומות, היתה העדר האחדות ופירוד הדעות והלבבות אשר שררו אז בקרב אומתינו כנודע לכל, ולעת יתאחדו ויתקשרו כל בית ישראל שנית בלבם נפשם ומאודם לחפץ ורצון אחד לעבוד לאדונינו שכם אחד אז יבקע כשחר אורינו וארוכת גאולתנו מהרה תצמיח, ולזה כוונו חזיל במאמר שלפנינו, דהנה הא"ב הישר ילך הלוך וגדול מאחדות אל הריבוי עד ת' שהיא הריבוי היותר גדולה, ונהפוך הוא אצל הא"ב ההפוך שהיא תשר"ק. שהולך הלוך וחסור מריבוי היותר גדולה לקטנה ממנה עד א' שהיא האחדות הגמורה, וראוי לדעת כי כמו שבתחילת הבריאה יצא העולם השפל ממקור האחדות (הקב"ה) אל הריבוי, שהיא ריבוי הנמצאות הנחלקות בדיעותיהם כסדר הא"ב הישר, כן לעת קץ תשוב העולם לשורשה מהריבוי אל האחדות, ע"י שיתאחדו הנבראים לחפץ ומטרה אחת כסדר התשר"ק, כמאמר הנביא. וגר זאב עם כבש וגו' לא ירעו ולא ישחיתו וגו' – וכ"ז סמכו חז"ל על המקרא ואשרקה להם ואקבצם, שהאותיות ש' ר' ק' הנמצאות במלה אשרקה המסודרות ע"ד התשר"ק מהריבוי אל האחדות. מורות לעת שתצא מטרת האחדות. לפעולת האדם אז ואקבצם:
ולכן אמרו רחם זו שרקרק, כי מדת הרחמנות לקחת חבל ברעה אשר ימצא את רעהו ובצרתו לו צר, אבן פינה לבנין היכל האחדות בין האנשים המכונה בשם רקרק כמובא למעלה – ולמה נקרא שמה רחם איר יוחנן כיון שבא רקם בא רחמים לעולם. שאם הכתה המדה היקרה ההיא שורש בלבות בני אדם גם משמים ירחמו ליהם, כמאמרם ז"ל כל המרחם על הבריות מרחמים ליו מן השמים – אר ביבי בר אביי והוא דיתיב אמידי ועביד שרקרק, רצונו לומר, לפי שלפעמים תוכל מדת הרחמנות להיות אך למחסור להפריע האחדות והשלום הכללי, כמו המרחם על מרצחי נפש המזיקים לחברת האנושי לבל לבערם מקרב הארץ, לזאת הותנה תנאי במד הרחמנות. והוא דעביד שרקרק, שעל ידי מדת הרחמנות יכונו עמודי האחדות:
וגמירי דאי יתיב אארעא ועביד שרקרק – כאשר המדה הנכונה ההיא תתערה כאזרח רענן בקרב הארץ ותשלח פארותי' מקצה תבל עד קצהו ועין יתאחדו ויתקשרו האנשים לחפץ ומטרה אחת ויעשה מריבוי הבריאה אחדות גמרה מוחלטת – אתי משיחא שנאמר אשרקה להם ואקבצם. קצת כעין דברינו ממקום קדוש יהלכו מתורתו של מהר"ל מפראג זצ"ל בספרו הקדוש תפארת ישראל אלא שהוספתי נופך משלי עכ"ל הטהור:
**(המים והרבה נברא מן היבשה, וצדקי יחדיו שני הפסוקים. אלא זה פשוט דקושית הגמרא היא מכח דכתב בקרא דויצר וגו' מן האדמה וגו' את כל עוף השמים, ומבואר דכל העופות נבראו מן היבשה, ולכן קשיא קרא דישרצו המים דעכ"פ מוכח מיני' דיש מיני עופות שנבראו מן המים וע"כ צריך לשנויי דמן הרקק נבראו ר"ל דאותן המינים שנבראו מן המים נבראו מן הרקק דהיינו מעורב עם יבשה דהא כולם נבראו מן היבשה – אבל עדיין י"ל דיש הרבה מינים דנבראו מן היבשה לבד, דהא בפסוק ישרצו המים לא נאמר כל עוף – והנה לפ"ז קשה על עובר גלילאה דאמר עופות שנבראו מן הרקק הכשרן בסימן אחד, איך מצינן לפוטרם משחיטת שני סימנים, מי יודע כמה מיני עופות יש שנבראו מן היבשה לבד, ועל כל מין עוף י"ל דלמא מהן אמר הוא, לכך אמר רב שמואל קפוטקאה תדע שהרי עופות יש להן קשקשים ברגליהם כדגים, א"כ מזה מוכח דגם מן המים נבראו כולם כמו מן היבשה דמבואר בקרא דויצר את כל עוף, וא"ש מה שצריך ראיה על זה כנ"ל ברור עכ"ל הטהור ודפח"ח:
על מאמר חז"ל בחולין ס"ג א' רחם זו שרקרק וכו' עיין מ"ש לקמן במס' בכורות דף ה' למטה מן השורה:)** פ"ז.
מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכיסה וחייבו ר"ג ליתן לו עשרה זהובים שכר הברכה שהפסידו – כתב בס' יין הרקח להגאון ר' משה טייטעלבוים זצ"ל, נ"ל ליתן טעם למה דוקא שכר הברכה ולא שכר גוף המצוה. נ"ל דודאי המצוה שעשה בגזילה הוי השכר למי ששייך לו המצוה וא"כ אין צריך לשלם בעדו. אבל הברכה הפסידו, דאין לומר דשכר ברכתו של זה המכסה יהיה לזה השוחט. דהא ברכתו של זה המכסה אינו כלום דהא בוצע ובירך ניאץ ה' כנ"ל ברור עכ"ל ודפח"ח:
פט.
בשלמא רצועה של תפילין (פרשי איכא הנאה דכתיב ויראו ממך) אלא חוט של תכלת מאי היא (מאי הנאה איכא), ומשני דתניא ר"מ אומר כו' שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לאבן ספיר ואבן ספיר לכסא הכבוד (ועיין בפרש"י) עכ"פ מבואר דגם ברצועה של תפילין ובחוט של תכלת איכא הנאה. ודבר זה היה בהעלם עין מהרב בעל תורה תמימה פ' וירא בפסוק ואנכי עפר ואפר אות נ"א כיעו"ש:
א"ר אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה שנא' תולה ארץ על בלימה. ר' אבהו אמר מי שמשים עצמו כמי שאינו שנא' ומתחת זרועית עולם – בילקוט אליעזר על תהלים סי' ל"ח מביא פי' הטל אורות ז"ל על הפסוקים ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו, ואהי כאיש אשר לא שומע וגו' כי במדת הסבלנות כתב הרמב"ם ז"ל כשיטה עצמו אל קצה האחר מעט. עד שיהיה קרוב להעדר הרגש בדבר הכעס" יקרא חסיד., ודוד המע"ה כבר הגיע למעלת מעביר על מידותיו אבל לא הגיע עדיין למעלת החסידות שיהיה קרוב להעדר הרגש, ע"כ אמר, ואני כחרש לא אשמע וגו' ר"ל אני סובל ועושה. עצמי כאילו אינני שומע חרפת צוררי, אך באמת עדיין שומע ומרגיש אני ויש לי התפעלות כאשר יחרפוני, אמנם מה שאני משתוקק הוא ואהי כאיש אשר לא שומע, ר"ל תשוקתי עוד לקיים מילי דחסידות שאהיה כאיש אשר באמת אינו שומע, כלו' בלתי מרגיש כלל בחרפת צוררים ע"ש – וע"ז כתב הגאון בעל ילקוט אליעזר ז"ל, וז"כ מאמר חולין פ"ק א"ר אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם א"ע בשעת מריבה, ר"א אמר מי שמשים את עצמו כמי שאינו מובן בהנ"ל כי הבולם היינו שמרגיש חרפתו אלא שבולם את עצמו, וע"ז אמר ר"א לא לבד שבולם, אלא שמשים עצמו כמי שאינו דהיינו שאינו מרגיש כלל אלא נפשו כעפר לכל תהיה ע"כ דפח"ח:
צא.
בתוס' ד"ה כמ"ד גיה"נ נאסר לב"נ, וא"ת דילמא לא נאסר ואפי"ה היו מקיימין כמו שחיטה כו' – ובמהר"ם שיף תירץ שלא היו מקיימין קודם מ"ת רק המ"ע אבל לא הל"ת – ובס' "באר יצחק" לכאן פקפק ע"ז דהא היו מקובלין מאאע"ה והוא קיים כה"ת כולה – והנה מצאתי שכבר ביאר כ"ז הגאון מהר"ל מפראג ז"ל בספרו הקדוש תפארת ישראל פרק כ' ושם כתב הטעם למה קיים אאע"ה את הכל ושאר האבות והשבטי' לא קיימו רק המ"ע אבל לא הל"ת ותירץ ג"כ בזה קושי' התוס' בכאן ע"ש באריכות – ובגוף קושי' התוס' ע' בחידושי חת"ס ז"ל לכאן מ"ש בזה, וע"ע בס' כתב סופר עה"ת פ' מקץ בפסוק וטבוח טבח והכן שהביא תירוץ החת"ס ז"ל, וגם כתב עוד תירוץ על קושי' התוס' מדנפשי' ע"ש דפח"ח, ועכשיו שזכינו לספר צל"ח על חולין אנו רואים שהגאון כתב סופר ז"ל כיוון לדעת הצל"ח שכתב ג"כ בזה הלשון:. גמרא פרע להם בית השחיטה טול גיד הנשה בפניהם. הוצרך תרווייהו והלא אם יראו שנזהר במצות מסתמא נזהר בכולהו דמאי אולמא דהך מהך, בשלמא פרע לחוד לא מהני דגיד נפיש טרחא והרי אמרו שאין הטבחים נאמנין על גיד, אבל איפכא אם יטול גיד בפניהם למה הוצרך לפרוע להם בית השחיטה אלא עכ"ח כמ"ד גיד הנשה נאסר לבני נח ומתורץ קושי' התוס' עכ"ל הצל"ח ז"ל, והן הן דברי הכתב סופר ז"ל בזה:
צא:
ויאמר שלחני כי עלה השחר א"ל גנב אתה או קוביוסטוס אתה שמתירא אתה מן השחר, א"ל מלאך אני ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו, מסייע לי' לרב חננאל אמר רב כו' שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום אחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש קדוש ואחת אומרת קדוש קדוש קדוש ה' צבאות – הקשו התוס' מאי מסייע לי' לרב חננאל, הא מכאן לא מוכח אלא שאומרים שירה ומנ"ל דמתחלקים לכתות – ועוד קשה למה הוצרך לומר משעה שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה, הא אפילו היה אומר שירה מאז, מ"מ גם עכשיו הגיע הזמן כי עלה השחר וכתב הגאון ר' שאול ז"ל מאמסטערדאם בספרו בנין אריאל פרשת וישלח ליישב בדרך פשוט, כי יפלא על דברי המלאך שאמר שלחני כדי לומר שירה, הלא מלא כל הארץ כבודו ית' והיה יכול המלאך לומר שירה במקום אשר הוא שם בעת ההיא אף אם לא יעלה למרום אך התשובה מבוארת עפ"י דברי רב חננאל ששירת המלאכים נחלקה לכתות הללו אומרים קדוש, והללו קדוש קדוש, והללו קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, והמלאך הזה לא הגיע זמנו משעה שנברא לומר שירה עד עכשיו, לכן לא ידע מאיזה כת הוא, אם יאמר קדוש או קדוש קדוש וכו' עד שהגיע למקומו, משו"ה אמר שלחני כי עלה השחר, והשתא א"ש מסייע לי' לרב חננאל דאמר שלש כתות וכו' כלומר שאין כל המלאכים שוים אלא נחלקים לכתות זה אומר בכה וזה אומר בכה, לפיכך הוצרך לומר משעה שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו ומקושר הכל יפה ע"כ דפח"ח:
צב.
וישקלו את שכרי שלשים כסף וכו' עולא אמר אלו שלשים מצות שקיבלו עליהם בני נח ואין מקיימין אלא ג' אחת שאין כותבין כתובה לזכרים ואחת שאין שוקלין בשר המת במקולין ואחת שמכבדין את התורה עיין ברש"י שכתב שלשים מצות. לא נתפרשו וכו' – ועיין בס' תורה תמימה פ' בראשית בפסוק ויצו ה' אלקים על האדם וגומר מש"ש בזה – אמנם לדבריו לא יתכן מה שאמר ואין מקיימין אלא ג' דמשמע שגם אלו הג' הם מכלל השלשים מצות שקיבלו אליהם ב"נ, ולכן מחוורתא כמ"ש ענף יוסף שעל העין יעקב החדש בשם ספר הקדוש עשרה מאמרות מאמר חקור דין ח"ג פ' כ"א דפורט כל השלשים מצות אחת אחת ע"ש:
קט:
א"ל ילתא לר"נ מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כותי' אסר לן דמא שרא כבדא (פרש"י טעם דם לו) וכו' חזיר מוחא דשיבוטא (פרש"י מוח של דג ששמו שיבוטא טעמו כטעם חזיר) – ראיתי בספר אחד הטעם דשרא לן כותי' כדי שנדע שלא מטעם דדברים אסורים הם מזיקים לגוף אסרם לן רחמנא דהרי התיר לן כותי' דברים שטעמם כטעם הדברים דאסר לן רחמנא, ואם היה הטעם מחמת דמזיק לגוף, א"כ גם זה דשרא לן רחמנא היה מזיק לגוף, אלא עכ"ח טעם זה ליתא רק הכל מחמת גזירת המלך הבוית"ש, ועיין בסה"ק תפארת ישראל למהר"ל מפראג ז"ל פרק ח' שכתב בזה"ל, לכך כל הנותן במצות טעם ע"פ הטבע לומר לכך אסור החזיר משום שמוליד מזג רע וכן דם ושקצים ועופות טמאים בכולם נתנו טעם ע"פ הטבע כאלו היתה התורה ספר רפואות או הטבע ח"ו לומר כך, והנה אמרו פ"ק דחולין ובתים מלאים כל טוב א"ר ירמי' א"ר כתלי דחזירי כו' ואם כדבריהם האיסור להיכן הלך אם מזגו רע וכו' וזה אמרם ז"ל לא יאמר אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, הורו בזה שאין לומר שהתורה טבעי שאם היה טבעי לא היה בה שכר אלקי לכך יאמר אפשי מצד הטבע רק השי"ת גזר בחכמתו מה שראוי לאדם ומיוחד בנפשו ע"ש באריכות דבריו כי נעמו, (ועיין ילקוט סופר על ספר ויקרא דף כ"ז מ"ש בזה):
קלז:
כי סליק איסי בר היני אשכחי' לרב יוחנן דקא מתני לי' לבריה רחלים, א"ל אתנייה רחלות, א"ל כדכתי' רחלים מאתים, א"ל לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן א"ל מאן ריש סדרא (ראש ישיבה) בבבל וכו' – כתב בס' דברי שאול, הלשון משמע דאיסי מצא לר' יוחנן דאתני לברי' נחלים ואיסי א"ל אתנייה רחלות וברש"י מפרש להיפך דר' יוחנן אשכחיה לאיסי דאתני לברי' רחלים ולא מצאתי בהחפזי למי שירגיש בזה, ולפענ"ד רש"י כיוון למה דאיתא בע"ז דף נ"ח ע"ב בעא מיני' ר' אסי מר' יוחנן יין שמסכו עובד כוכבים מהו, א"ל ואימא מזגו. א"ל אנא כדכתיב קאמינא טבחה טבחה מזגה יינה, א"ל לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן עיי"ש א"כ א"א לומר דר' יוחנן אתני לברי' רחלים, דהאיך שינה ר' יוחנן דרכו דצריך לומר בלשון חכמים, ועכ"ח דר' יוחנן אשכחי' לאיסי דאתני לברי' רחלים, ובוא וראה כמה עמקו דברי רש"י ז"ל עכ"ל -- והנה מ"ש דלא מצא למי שירגיש בזה לא ראה שכבר הרגיש בזה בהגהות הב"ח ז"ל (בגליון הש"ס דפוס וויע') וכתב דמה שכ' בגמ' אשכחיה לר' יוחנן הוא טעות וצ"ל אשכחי' ר' יוחנן ואות ל' נמחק עיי"ש אלא דלפי ז יש כאן חידוש. דבכ"מ דאיתא בגמרא אמר לי' ואח"כ עוד הפעם אמר לי', מוסב הא' על חד מ"ד והשני על אידך מ"ד, וכאן מצינו שני אמר לי' בזה אחר זה ושניהם יסובו על ר' יוחנן, דר"י הוא דא"ל לאיסי לשון תורה לעצמה וכו' וגם הוא א"ל לאיסי מאן ריש סדרא בבבל – ועיין בהגהות הגאון ר' בצלאל ראנשבורג ז"ל בתענית כ"ד ע"א ד"ה יומא חד שמעי' וכו' דשני א"ל רב אשי אמר שניהן בזה אחר זה ודכוותי' אשכחן בתענית דף ט' ע"א גבי יניקא דר"ל עשר תעשר, א"ל ומאי עשר תעשר דשניהן א"ל אמר הינוקא עיי"ש, וחירוש בעיני שלא זכר הגאון ז"ל דכן אשכחן נמי בגמרא חולין דכאן, דשני אמר לי' מוסב על ר' יוחנן והוא אמר שניהן בזה אחר זה כנ"ל:
קלט:
א"ל פפינאי לרב מתנה מצא קן בראשו של אדם מהו, אמר להו ואדמה על ראשו. פרש"י ואדמה על ראשו. אע"פ שהיה בראשו לא אבדה שמה ש"מ אדם גופיה אדמה הוא מדלא אבדה את שמה דלא קרייה עפר והשתא נמי על הארץ קרינא ביה– ביאור דבריו כי עפר הארץ כל זמן שהוא מחובר לסדנא דארעא נקרא אדמה, ורגב הנפרש ונבדל מהארץ יכונה עפר, וכמ"ש בפ' בראשית ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, א"כ כאן דכתיב ואדמה על ראשו, הו"ל לכתוב ועפר על ראשי דהא כבר נבדל מהאדמה, אלא עכ"ח ש"מ אדם גופיה אדמה, ועפר שבראש האדם עדיין קרויה אדמה יען שהוא מחובר להאדם שהיא גופיה אדמה, וכן קי"ל להלכה דמצא קן בראשו של אדם חייב בשילוח כדאיתא ברמב"ם וטוש"ע. אלא דלפי"ז ק"ק לשון הכתוב בפ' בראשית, בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב, ולפי הנ"ל הול"ל כי אדמה אתה ואל אדמה תשוב וצ"ע:
משה מן התורה מנין. בשגם הוא בשר פרש"י ועוד זה שאלו ממנו מנין למשה רמז קודם שבא שסופו לבוא – עיין במהרש"א בח"א שפי' כי אחז"ל דלמשה יש עוד שמות הרבה, טוביה אביגדור יקותיאל וכו' ושם משה בת פרעה נתנה לו והוא לשון מצרי כדעת המפרשים, וזה ששאלו פפונאי לרב מתנה, מנין לשם משה רמז מן התורה שזה השם הוא שמו העיקרי ולא שאר השמות, וע"ז השיב רב מתנה דכתיב בשגם (בגימטריא) משה הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה, אלמא דקודם שנקרא כן ע"י בת פרעה, קראה התורה אותו בשם זה ע"ש שהוא הוציא ומשה את ישראל מן הים ע"ד הכתוב ומשני ממים רבים וע"כ נקרא משה ולא נמשה או משוי ע"כ דפח"ח והספרים שדברו באגדה זו לא זכרו שום אחד דברי המהרש"א ז"ל בזה, וסהדי במרומים כי קודם שראיתי דבריו תיכף עלה במחשבה לפני שיש לפרש כן השאלה משה מן התורה מנין, אך נסוגותי אחור מפני שלפ"ז אין להשאלה הזאת שום חיבור וקישור להשאלה מצא קן בראשו של אדם מהו, ששאלו פפונאי תחילה לרב מתנה, ופשיט להו מקרא ואדמה על ראשו. דמשמע מיני' דשאלתם אח"כ משה מה"ת מנין מוסב על תשובת רב מתנה דמוכח מקרא הנ"ל דאדם גופיה אדמה הוא, ובהיות כן אמור לנו משה מן התורה מנין, ואפשר דמה"ט מיאנו כל הספרים המדברים בזה לפרש השאלה משה מה"ת מנין כפי' המהרש"א ז"ל):
ועיין בענף יוסף שעל העין יעקב החדש שהביא בשם ספר אור חדש על מגלת אסתר דף ג' פי' השאלה בדרך קישור וחיבור למ"ש תחילה ואדמה על ראשו ע"ש ובדרך הזה הלך גם רבינו המגן אברהם ז"ל בספרו שמן ששון (דפוס פאדגורזע תרס"א דף י"ד) עפ"י מה שאמרו חז"ל כי משה רבינו ע"ה היה ראשית שהוא תרומה של העולם שהוא ששת אלפים שנה, וראשית תרומה אחד מחמשים עולה מאה ועשרים, על כן היה משה רבינו חי מאה ועשרים שנה. אמנם השתא דפשיט להו "ואדמה על ראשו' דאדם יש לו דין מחובר, וקיי"ל דאין תרומה במחובר כדאיתא פ"ק דתרומות, א"כ אף את"ל דחייב מדרבנן מ"מ התרומה אינו אלא אחד מששים, דתרומה דרבנן לעולם אין אלא אחד מששים, וא"כ למה חי משה ק"כ שנה שהוא אחד מחמשים מכל העולם שהוא ששת אלפים שנה, הלא אדם שמחובר ופטור מדאורייתא ומשני, בשגם הוא בשר וגו', דאיתא בפ"ק דסוטה אדם לא כתיב בי' ונרפא, בשר כתיב בי' ונרפא, ופרש"י מי שהוא עניו ומשים עצמו כבשר, וגבי משה כתיב והאיש משה עניו מאוד, וא"כ דינו כבשר ולא כאדמה, ולכן והיו ימיו מאה ועשרים שנה שהוא אחד מחמשים מכל העולם:
ובדרך הזה פירש (שם) גם אידך שאלה דפפונאי -- המן מן התורה מנין, וא"ל המן העץ – דקשה הלא המן עצמו לא הרג אלא צוה להרוג ולמה נתחייב מיתה הלא קיי"ל אין שליח לדבר עבירה – אלא צ"ל דהוי כמשתמש בהקדש, ואיתא בילקוט, קודש ישראל לה' כל אוכליו יאשמו, מה הקדש הנהנה ממנו חייב מיתה אף ישראל וכו', א"כ הוי המן כמועל בהקדש, וקיי"ל במעילה דיש שליח לדבר עבירה, וגבי עכו"ם דן הקב"ה על המחשבה כמעשה כדאיתא בקידושין – אך קשה הלא ילפינן חטא חטא מתרומה ואין מעילה במחובר, אלא צ"ל כדעת הרשב"ם בפ"ק דסנהדרין דיש מעילה במחובר, וקשה מנין דיש מעילה במחובר, לזה אמר המן העץ אשר צויתיך וגו' דכתב בשל"ה הקדוש שאדה"ר מעל בהקדש כשאכל מן האילן. א"כ ש"מ דיש מעילה במחובר ולכן שפיר נתחייב המן מיתה עכ"ד רבינו המג"א ז"ל ודפח"ח.
אסתר מן התורה מנין. א"ל ואנכי הסתר אסתיר נלע"ד דאגב ששאלו על המן שאלו גם על אסתר, ושאלתם היה, היאך היתה אסתר מותרת ליבעל לאחשורוש ברצון כדאי' במגילה ט"ו ע"א בפ' ואני אבא אל המלך אשר לא כדת, א"ר אבא שלא כדת כל יום ויום, שבכל יום ויום באונס ועכשיו ברצון ע"ש, והלא היתה אשת איש, וגילוי עריות הוא ביהרג ואל יעבור, וצ"ל כמ"ש בתשו' נודע ביהודא תניינא חיו"ד סימן קס"א דאף דאסור לאשת איש לזנות ברצון כדי להציל נפשות, אין למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל. מנער ועד זקן מהודו ועד כוש, ואסתר שאני שהיתה להצלת כלל ישראל מהודו ועד כוש ע"ש. אך לכאורה קשה מדוע לא סמכה אסתר על הנס דכדי להציל כלל ישראל הנתונים בצרה בוודאי יעשה הקב"ה נסים ויציל את ישראל ע"י נס שלא כדרך הטבע, ומנין ידעה דהצלת כלל ישראל בעת ההיא לא תהיה כי אם בדרך הטבע ע"י שתבא אל המלך ותבעל לו ברצון, אך כבר כתב בעל הטורים בפרשת וילך בפסיק והסתרתי פני מהם והיה לאכול ס"ת בגימטריא המן, וכתיב אח"כ ואנכי הסתר אסתיר, והכפילות מורה על כבדות והפלגת ההסתרת פנים שתהי' בכל תוקף עוז, וא"כ ראתה אסתר שבימי המן לא יזכו ישראל להיות נושעים עפ"י נס יען שהשי"ת יהי' בהסתר פנים מאוד מהם, והצלת כלל ישראל יהיה דוקא על פי דרכי הטבע, א"כ היתה מוכרחת לבא אל המלך ולהבעל לו ברצון כדי להציל כלל ישראל על פי דרך הטבע, כי לנס לא היו ראויים ישראל כלל וכלל בעת ההיא מחמת שה' הסתיר פנים מהם על כל הרעה אשר עשו, וז"ש אסתר מן התורה מנין, מנין היה לה ראיה מן התורה שמותרת לבא אל המלך ולהבעל לו ברצון. לזה אמר כי ראתה מה שכתוב ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, שנאמר בימי המן, כמ"ש בעל הטורים הנ"ל כי והסתרתי פני מהם והיה לאכול ס"ת בגימטריא המן, וא"כ מחמת הסתרת פנים שהי' אז בכל תוקף עוז, לא יזכו ישראל להיות נושעים בה' שלא כדרך הטבע, לכן כדי להציל כלל ישראל מנער ועד זקן מהודו ועד כוש, היתה מוכרחת לבוא אל אחשורוש ולהבעל לו ברצון וא"ש ודו"ק.
מרדכי מן התורה מנין דכתיב מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא – נלע"ד לפרש ג"כ על דרך שכתבתי לעיל, והוא עפימ"ש בילקוט הגרשוני על מגלת אסתר בפסוק ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר אל תדמי בנפשך וגו' כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר והבאתי ע"ז מספר פרי העץ עה"ת שכתב בשם הגאון הקדוש מהו' ישראל המגיד מקאזשניץ זצ"ל, כי הנה מבואר בזוה"ק כי אסתר לא נזדווגה אל אחשורוש. רק דמות היה במקומה מסטרא אחרא, אכן הנה בהיות ע"י ביאתה כעת, יצמח ישועת ישראל, לא רצה מרדכי שיהיה זה ע"י גורם הסטרא אחרא, וז"ש אל "תדמי" בנפשך, פי' שלא תבוא אליו עתה ע"י דמות. כי אם החרש תחרישי לעת כזאת, שתהיה אתה שב ואל תעשה רק יהיה נגמר ע"י הדמות, א"כ רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר פי' מן סטרא אחרא ע"כ דפח"ח – והנה על מר דרור, כתב הרמב"ם בפ"א מה' כלי המקדש ה"ב המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו וכו' והראב"ד השיג איך יכנסו במעשה הקדש דם חיה טמאה, והכסף משנה שם המליץ בעד הרמב"ם כיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא והוא בושם מריח ריח טוב ביותר למה יגרע עיי"ש – וז"ש מרדכי מן התורה מנין, מנין היה למרדכי ראיה מן התירה להתיר לאסתר שתלך בעצמה אל אחשורוש להבעל לו כדי שיצמח ישועת ישראל ע"י סטרא דקדושה, ומנין הי' ראיה ע"ז מן התורה שיוכל האיסור להשתנות להיתר, לזה אמר דכתיב מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא, חזינן שנעשה מדם חיה טמאה דבר המותר לגבוה יען שנשתנה מצורת דם והוא בושם מריח ריח טוב ביותר כמ"ש בכסף משנה הנ"ל, א"כ ה"נ נשתנה ביאה זו מצורת איסור ונעשה בושם מריח ריח טוב לפניו ית' הרוצה בקיומו של עמו ישראל, וכמו שבקיום נפש אחת מישראל נשתנה חילול שבת מצורת איסור ונעשה בושם מריח ריח טוב לפניו ית' כן ה"נ בקיום כל נפשות ישראל מנער ועד זקן מהודו ועד כוש נשתנה ביאת עבירה מצורת איסור ונעשה בושם מריח ריח טוב לפניו ית' שאם אין ישראל אין תורה ואין עולם ויחזיר הכל לתוהו ובוהו וא"ש ודו"ק:
(וע' בילקוט הגרשוני חלק ראשון על אגדות הש"ס דף ח' מדפי הספר עמוד ג' ותמצא מה שפירשתי ב"ה המאמר אסתר מן התורה מנין. ואנכי הסתר אסתיר. באופן אחר ע"ש וינעם לך):
קמב.
משנה לא יטול אדם אם על בנים אפילו לטהר את המצורע ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו על מצות חמורות שבתורה – כתב הגאון בעל תב"ש ז"ל בחידושי בכור שור לכאן:
נ"ל קישור המתני' עפ"י הברייתא דלעיל דף קל"ט ת"ר כי יקרא מה ת"ל לפי שנא' שלח תשלח יכול יחזור בהרים וגבעות כו' ת"ל כי יקרא פרש"י דמדכתיב בפסוק שלח תשלח סד"א דיחזור וכו' וע' לעיל שם מה שפירשתי בזה דהאי לימוד נדחה מדדרשי' לעיל דף קמ"א אין לי אלא לדבר רשות לדבר מצוה מנין. פרש"י כגון לטהר המצורע, ת"ל תשלח מכל מקום והנה אי ס"ד שצריך לחזור בהרים וגבעות אין זה מצוה קלה וא"א לומר ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר וכו' די"ל דהא דכתיב למען ייטב לך וגו' קאי אשלח תשלח וגו' דסליק מיני שאם יטריח עצמו לחזור בהרים יקבל שכר זה. אבל השתא דתני לא יטול אפילו לטהר את המצורע דהיינו אפילו לדבר מצוה דלהכי כתב תשלח וא"צ לחזור כלל בהרים וא"כ שפיר הוה מצוה קלה וק"ל ע"כ דפח"ח – ובס' לב אריה כתב דלכאורה קשה אהך ק"ו דעביד לשאר מצות משילוח הקן דילמא שאני שילוח הקן דאיכא לאו בהדה ובקיום המצוה ההיא הוא ג"כ פורש מעבירה לכך כתיב בי' למען ייטב לך והארכת ימים משא"כ בשאר מצות אף שהם חמורות מ"מ כיון דליכא לאו בהם לא שייך בהו הך מתן שכר דכתיב בשילוח הקן ולא שייך הק"ו, אמנם באמת אף דרבי רחמנא שלח תשלח לדבר מצוה והיינו שיהיה חל בזה מצות שילוח אבל מ"מ הל"ת כבר חלף הלך לו דהא הך ריבוי לא בא רק בלשון עשה וא"כ בהאי גוונא דנטל את הבנים לדבר מצוה ושלח את האם דלא קיים בזה רק מ"ע לחוד, דהא הלאו דלא תקח לא שייך כלל בדבר מצוה ולא קיים בזה רק העשה דתשלח דנתרבה לדבר מצוה וע"ז קאי ג"כ הך דלמען ייטב לך והארכת ימים, א"כ מוכח דעל עשיית מ"ע לחוד ג"כ מטיבין לו ומאריכין ימיו, ושפיר הוה כ"ש לשאר מצות חמורות, והשתא א"ש דסמיך האי ק"ו להך דלא יטול אדם אם על בנים אפילו לטהר את המצורע דנתרבה משלח תשלח ומזה דוקא מוכח האי ק"ו דמה אם מצוה קלה וכו' ע"כ דפח"ח – והגאון ר' שאול ז"ל מאמסטערדאם בס' בנין אריאל פ' כי תצא כתב דלכאורה קשה על הך ק"ו, דא"כ למ"ל דכתיב אריכות ימים גבי כיבוד אב ואם הא איכא למילף בק"ו משילוח הקן. ואפשר לומר דליכא למילף בק"ו דמה לשילוח הקן שכן דוחה עשה אחרת דאעפ"י שהוא צריך לטהר את המצורע אסור ליטול את האם כדי לקיים שלח תשלח, תאמר במצות כיבוד אב ואם דקיי"ל אבא אומר השקני מים. ויש לפני איזה מצוה לעשות מניח אני כיבוד או"א ועוסק במצוה שאני ואבא חייבים במצות, וא"כ יש במצות שילוח איזו מעלה יתירה על כיבוד או"א וליכא למילף כיבוד או"א משילוח הקן להכי אצטריך אריכות ימים בכיבוד או"א ומקושר לשון המשנה יפה ע"כ דפח"ח וע' בס' באר יצחק סוף מס' חולין שכתב ג"כ כזאת" ולא ראה שכבר קדמו בזה בנין אריאל הנ"ל:
(וע' בצל"ח על חולין שכ' ג"כ קישור ד' המשנה באריכות ע"ש וינעם לך):
אחר כותבי ראיתי בספר לקוטי שלמה לכאן שכתב בזה"ל:
קמ"ב ע"א אפילו לטהר את המצורע ומה אם מצוה קלה. סמיכות זו יפה נדרשת בס' זכרון יוסף עפ"י גמרא לעיל קל"ט ע"ב יכול יחזור בהרים דכתיב שלח תשלח ת"ל כי יקרא, ואם ה"ה מצוה לחזור בהרים לא היתה מצוה קלה אבל לפי דריבוי דשלח תשלח אתי יוסף ז"ל אני תמה שלא אפילו לדבר מצוה כדלעיל קמ"א ע"א, עי"ז הוה מצוה קלה עכ"ל – ופלא בעיני שלעוצם בקיאותו באחרונים לא ראה שדבר זה כבר כתוב הדר בחידושי בכור שור להגאון בעל תב"ש ז"ל כמובא לשונו לעיל, וגם על הגאון בעל זכרון ראה בכור שור הנ"ל.
וזה דבר השמטה
בדף צ"א ע"ב א"ל מלאך אני ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו וכו' – כתב בס' אורח ישרים ח"ב על אגדות הש"ס, המבארים יבארו את המאמר הזה, כי ידוע שהמלאך שנאבק עם יעאע"ה היה שר של עשו, והוא הס"מ, והוא היצה"ר והשטן, והנה תכלית היצה"ר שנברא, כתוב בזוה"ק פ' תרומה, כי יסית את האדם לחטוא, והאדם יגבר עליו ולא ישמע לו, ועי"ז יבוא לתכליתו שנברא, וע"כ באמת תשוקת היצה"ר שהאדם יתגבר עליו ולא ישמע לו, ואך מוכרח הוא להסית את האדם כי נברא לזה – וזש"ה לפתח חטאת רובץ ומסית את האדם לחטוא. אבל אתה דע כי ואליך תשוקתו" ומה היא תשוקתו, כי "ואתה תמשל בו" כי תתגבר עליו ולא תשמע אליו, וע"כ עד היום הזה לא קרה עוד אל המלאך מקרה כזה שילחם עם איש פנים אל פנים ולא יוכל לו. וא"כ לא בא עוד אל תכליתו שיוכל לומר שירה, וזה שאמר לו, מיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו, שנאבקתי עמך פנים אל פנים ולא יכולתי לך. רק עתה הגעתי לתכליתי שבעבורו נבראתי, ורק עכשיו אוכל לומר שירה. שזה היא שירת המלאכים שעושים את שליחותם שנשתלחו עכ"ל.
סליק מסכת חולין בעזר אלהים חיים. כן יעזרני מסכתות אחרות להתחיל ולסיים.