אור ברסלב
ילקוט הגרשוני על השס חלק ג מסכת זבחים › קיג.

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן

מסכת זבחים · קיג.

קב.

ר"ל סבר ירד מבול לארץ ישראל ור' יוחנן סבר לא ירד מבול לארץ ישראל – הנה לפום רהיטא קשה לי דר' יוחנן סותר עצמו דהא איתא בסנהדרין דף ק"ח ע"א א"ר יוחנן דור המבול ברבה קלקלו כו' דכתיב וירא ה' כי רבה רעת האדם, ברבה נידונו דכתיב נבקעו כל מעינות תהום רבה וכתיב ויסכרו מעינות תהום, א"ר יוחנן שלשה נשתיירו מהם (פרש"י מאותן מעינות של דור המבול שהיו חמין כו') בלועה דגדור וחמי טבריא ועינא רבתי דבירם ע"כ, וכיון:

דר' יוחנן סובר כאן דלא ירד מבול לא"י, א"כ לא הי' עליה גשם המבול כדכתיב לא גושמה ביום זעם ולא נפתחו בה מעינות תהום רבה, וא"כ באין מעינות חמין של דור המבול היאך נשתייר בארץ ישראל חמי טבריא הא שם לא היה כלל מעינות חמין של דור המבול וצ"ע. (והא דמתו מהבלא היינו מהבל של מעינות רותחין שנתפשט כל העולם אבל לא שהיו בא"י גופא מעינות רותחין ודו"ק):

כתב המהרש"א יל"ד לריו"ח דלא ירד מבול לא"י אמאי הטריח הקב"ה את נח בבנין התיבה הו"ל להצילו בא"י דהא אכתי לא אסיק אדעתי' דבהבלא מתו וי"ל דהתם טעמא אחרינא איכא כפרש"י בחומש כדי שיראוהו דור המבול עסוק בה ק"כ שנה וכו' ע"ש עכ"ל – ובס' ילקוט דוד פויזנער עה"ת פ' נח הביא בשם חן טוב, יכולת בידו ית' להציל את נח בג"ע או בא"י שלא גושמה ביום זעם אלא לפי שלא התפלל על דורו לכך צערו בבנין התיבה, וז"ש צדיק לפנ"י בדור הזה דהיינו טוב לשמים ולא טוב לבריות עכ"ל ועוד הביא שם בשם מפרשים, למה לא הוליך הקב"ה לנח לא"י שלא גושמה ביום זעם, לפי שלא היה כדאי לראות באבדן דורו כמ"ש גבי לוט אל תבט אחריך לכך היה צריך לבוא לתיבה קודם המבול ז"ש מפני המבול עכ"ל – וצ"ע דהא לפי המסקנא גם לר' יוחנן בארץ ישראל בהבלא מתו א"כ לק"מ מארץ ישראל.

והנה באבן עזרא פ' נח בפ' וימח את כל היקום כו' כתב וימחו מן הארץ נמחה שמם מן הארץ כי אין להם זרע ונשאר רק נח לבדו ואשר אתו בתיבה והנה זאת תשובה גמורה על חסירי הדעת מאחינו שאומרים שלא היה המבול בכל הארץ עכ"ל, ורבים הרעישו עליו איך כתב כזאת נגד דעת ר' יוחנן דס"ל דלא ירד מבול לא"י, ועיין בפירוש "אבי עזר' שהמליץ בעד הא"ע וכתב דהוא סובר כדעת ר"ל ולא כדעת ריו"ח ע"ש – והנה לכאורה הא קיי"ל כר"י לגבי ר"ל בר מתלת, ואפשר דהיינו רק בהלכה ולא באגדה – רק קשה לי על הא"ע איך היא תשובה גמורה על דעת האומר לא ירד מבול לא"י, הא מבואר כאן בגמ' דאמר ריו"ח מכל אשר בחרבה מתו היינו דמתו מהבלא ושפיר כתיב וישאר אך נח ואשר אתו בתבה, ואולי כוונת האבן עזרא להוכיח מזה נגד דעת ר' יוחנן לפי מה דמבואר בגמ' דלדעת ריו"ח אורזילא דרימא קם בארץ ישראל וכמ"ש התוס' יען שהיה גדול וגבור לא הזיק לו ההבל ולא מת מהבלא ע"ש, ולזה כתב האבן עזרא דהמקרא מכחישו דהא כתיב וישאר אך נח ואשר אתו בתבה, ולדעת ר' יוחנן הא נשאר אורזילא דרימא בא"י שלא הי' עם נח בתיבה. אלא ודאי כר"ל דאמר קרניו קשרו בתיבה ודו"ק:

ארווחנא בזה ליישב לשון הגמ' דקאמר בשלמא לר' יוחנן דאמר לא ירד מבול לא"י היינו דקם אירזילא דרימא התם אלא לר"ל אורזילא דרימא היכן קם, והנה ידוע מיש במבוא התלמוד. כל בשלמא יש בו מלחמה וקצת דוחק, דאל"כ יאמר מי שאליו המלחמה ומי שאליו השלום יניחנו ויהא שלמא רבה עליו וכו', וע"כ אמר הש"ס בשלמא לר' יוחנן י"ל בדוחק, דקם אורזילא דרימא בא"י, אע"ג דפשטות הקרא לא משמע כן. דהא כתיב וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה ולריו"ח הא נשאר אורזילא דרימא שלא הי' אתו בתיבה, אלא לר"ל קשה קושי' גדולה אורזילא דרימא היכן קם וע"ז בא ר' יוחנן ותירץ אליבא דריש לקיש, ראש חוטמו הכניס בתיבה ולכאורה פלא מה ראה ר' יוחנן לתרץ דעת ריש לקיש בר פלוגתי', אמנם לדברינו יובן שפיר, דכיון דדעת ר' יוחנן לא נמלט מדוחק דהרי פשטות המקרא מכחישו כנ"ל א"כ הו"ל לר' יוחנן לחזור מדבריו ולהודות לדברי ר"ל דירד מבול גם לא"י, וע"ז אמר ר' יוחנן הלא גם דעת ר"ל לא נמלט מדוחק דהא צריך לתרוצי אליביה דאורזינא דרימא ראש חוטמו הכניס לתיבה ואין לך דוחק גדול מזה, א"כ מוטב יותר לומר דאורזילא דרימא הי' קם בא"י וליישב המקרא שמכחישני בדוחק דלא חש המקרא להזכיר שנשארו גם הראם זכר ונקבה ודו"ק:

וחוץ לדרכנו יש ליישב עוד הדקדוק על לשון בשלמא דקאמר הש"ס, עפי"ד התוס' שכתבו, היינו דקם רימא התם, ואע"ג דכל השאר מתו בהבלא מחמת שהיה גדול וגבור לא הזיק לו ההבל עכ"ל, וי"ל דהיינו דקשיא להו להתוס' אמאי אמר בשלמא, דמשמע דגם דעת ר' יוחנן יש בו קצת מלחמה ודוחק, וע"כ כתבו התוס' דה דהיינו הדוחק דהא לר' יוחנן צ"ל דמחמת שהיה גדול וגבור לא הזיק לו ההבל ודו"ק:

איכא דאמרי איתיבי' ר' יוחנן לר"ל מכל אשר בחרבה מתו בשלמא לדידי דאמינא לא ירד מבול לא"י מש"ה הוי חרבה [כתב מהרש"א, ויהי' פירוש הכתוב דאפי' בחרבה דהייני בא"י מתו ע"י הבלא וק"ל עכ"ל ואפשר דרצה לפרש הלשין בשלמא' דאמר ר' יוחנן וכמש"ל דכל בשלמא יש בו מלחמה ודוחק קצת, ולכן כתב המהרש"א ויהי' פירוש הכתוב דאפי' בחרבה דהיינו בא"י מתו ע"י הבלא, ובאמת דוחק קצת לפרש מלת בחרבה דמוסב על א"י, דארץ ישראל מאן דכר שמי' הכא ודו"ק], אלא לדידך מאי חרבה, חרבה דמעיקרא (קודם מבול) ואמאי קרי לה חרבה כדרב חסדא דאמר ר"ח בדור המבול לא נגזרה גזרה על דגים שבים שנאמר מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים – בס' כלי חמדה עה"ת מהגאון מדוואהרט נ"י בפ' בראשית הקשה על טעם הרמב"ן ז"ל, בפסוק הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע שכתב דלאדה"ר לא הותר לו להמית ברי' משום דהם ג"כ קצת בני מעלה אבל מנח ואילך אחר המבול כיון דניצולו בזכותו לכן נתן להם השי"ת רשות לשחוט ולאכול, וקשה הא מבואר בסנהדרין דף נ"ט ע"ב דגם דגים היו אסורים לאדה"ר מדפריך שם על רב מיתיבי ורדו בדגת הים מאי לאו לאכילה ותרצינן לא למלאכה ע"ש, ועל דגים לא נגזר כלל בשעת המבול לפי דהם לא השחיתו דרכם כמ"ש הר"א מזרחי בפ' נח וכ"כ שאר המפרשים. וא"כ דגים לא ניצולו בזכות נח וא"כ אמאי הותר דגים לאחר המבול ע"כ הקושיא – וכבר כתבתי בזה בספרי ילקה"ג על ה' טריפות דף מ"ב ע"ש – אמנם כעת נ"ל דהנה הרמב"ן שם הביא מה שפירש"י לא הרשה לאדם ולאשתו להמית ברי' ולאכול בשר אך כל ירק עשב יאכלו יחדיו כולם, וכן פירש"י בסנהדרין ד' נ"ט, וע"ז כתב הרמב"ן:

ואינו כן אבל נתן לאדם ולאשתו כל עשב זורע זרע וכל פרי עץ, ולחית הארץ ולעוף השמים נתן כל ירק עשב לא פרי העץ ולא הזרעים, ואין מאכלם יחד כולם בשוה, אך הבשר לא הורשו בו עד בני נח כדעת רבותינו והוא פשוטו של מקרא עכ"ל – וכ"כ רבינו יונתן אייבשיץ ז"ל בס' תפארת יהונתן פ' בראשית וז"ל:

ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ לכם יהיה לאכלה – ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ וגו' את כל ירק עשב לאכלה – והטעם כי אין ראוי לאדם ולבהמה לאכול באבוס אחד, ולכך אז לא הותר לבהמה רק לאכול מעשבים, ולאדם מפרי העץ, אמנם אחר המבול שפרץ היונה הגדר, והנה עלה זית טרף בפיה, הותר לבני נח בשר עכ"ל תפארת יהונתן ז"ל – אמנם הרמב"ן ז"ל מיאן לומר כטעם הנ"ל דלכך הותר אחר המבול לב"נ בשר, יען דפרצה היונה הגדר ואכלה מפרי העץ ממילא צריך האדם לאכול בשר כדי שלא יהי' מאכל האדם והבע"ח בשוה, דלפי הטעם הזה היה סגי שיאכל האדם בשר דגים שלא נאסר לאדה"ר בפירוש, אבל בשר חיות הארץ שנאסר לאדה"ר בפירוש מדכתיב לכם יהי' לאכלה ולכל חית הארץ, ולא חית הארץ לכם כדאיתא בסנהדרין דף נ"ט מנלן להתיר לב"נ אחר המבול, לזה נתן הרמב"ן ז"ל טעם דחיות הארץ ניצולי בזכותו ומותרים לאכלו, אבל הדגים שלא נאסרו לאדה"ר בפירוש, פשיטא דהם מותרים אחר המבול דכיון שפרצה היונה הגדר ואכלה מפרי העץ הותר האיסור שנאסר לאדה"ר שלא יאכל אלא עשב ופרי עץ וא"ש ודו"ק:

ועל מ"ש ריש לקיש מכל אשר בחרבה כו' חרבה דמעיקרא (פרש"י קודם מבול) – כתב הגאון מהר"ם א"ש ז"ל בכתנות אור פ' נח דכוונת ר"ל כמ"ש בזוה"ק פ' ויגש דף ר"ו ע"א שאין אדם זוכה לנשמה אלא ע"י עבודת השי"ת כראוי. אמר ר' יהודא אי הכי הא כתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו. אמר לי' הכי הוא ודאי. דהא לא אשתאר בהו נשמתא קדישא כגון חנוך ירד וכולא צדיקייא בגין לאגנא על ארעא דלא ישתצי בגינייהו. הה"ד כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו, כבר מתו ואסתלקו מעלמא ולא אשתאר מנהון מאן דינין על עלמא בההוא זימנא. וכתב הזוהר פ' נח דף ס"ד ע"ב דנח אף שהי' צדיק תמים לא הוי יכיל לאגנא על עלמא בגין. דלא אשתכחו עשרה בעלמא אלא הוא ותלת בנוי ונוקבייהו ולא הוו עשרה עכ"ל הרי לפ"ד הזוהר כבר מתו כל הצדיקים ונח ובניו לא היו יכולים להגין שלא היו עשרה, וזה מרומז בתורתינו הקדושה, מתחילה אמר ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה וגו' וכל האדם, אך שלא יקשה לך למה לא הגינו הצדיקים על דורן לזה אמר כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו רצה לומר מכל אשר בחרבה דמעיקרא קודם המבול כבר מתו קודם שהביא המבול, ולא היו הצדיקים בדור להגין עליהם ונח ובניו ג"כ לא היו עשרה ולכך וימח את כל היקום אשר ע"פ האדמה ע"כ דפח"ח:

העתק מספר דברי שאול על אגדות הש"ס – בזבחים פינחס עד שהרגו לזמרי וכו' רב אשי אמר עד ששם שלום בין השבטים וכו' – הנה ענין כהונה שנתכהן לכאורה צריך ביאור דהא כבר הי' כהן מצד שהי' בן אלעזר, וכבר ביאר רש"י בחומש פרשת פנחס והביאו במהרש"א כאן בח"א שלא נתנה כהונה אלא לאהרן ובניו המשוחים אבל פינחס לא נמשח עוד ע"ש – ולפי"ז נ"ל ברור דעכ"פ כל קדושת כהונה עליו דהיינו שמצווה בכל מה שנצטוו הכהנים הדיוטים עכ"פ כיון שבאמת נולד מהכהונה רק שחסר משיחה וא"כ כל הראוי למשיחה אין המשיחה מעכב, ואף דלענין עבודה י"ל דמעכב כיון דשני ביה קרא שכהן צריך להיות נמשח, אבל עכ"פ המצות מוזהר עליהם שראוי עכ"פ להמשח, ומידי דהוה אכהנים בזה"ז שאמרו בתענית שאסורים לשתות משום דמהרה יבנה המקדש ויהיו ראויים לעבודה:

מכש"כ בזמן שראוי לעבודה וחסר משיחה, דפשיטא דכל מצות כהונה עליו דאם ישא נשים פסולות יחלל כהונתו ולא יהיה ראוי לעבוד כנ"ל ברור. ובזה סרה מהר קושי' המפרשים בהא דיליף ר' שמעון ביבמות דף ס"א דגיורת פחותה מבת שלש ראוי' לכהונה מדקאמר החיו לכם והרי פינחס היה עמהם, והקשו דמאי ראיה דילמא הלכה כרב אשי שלא נתכהן פינחס עד ששם שלום בין השבטים, וא"כ לא היה כהן ולפמ"ש א"ש דעכ"פ כל מצות כהונה הי' עליו ואסור בגיורת וז"ב עכ"ל הטהור:

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה