ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
מסכת הוריות · יד.
כל דאמר מלתא ולא מפריך ליהוי רישא -- בהגהות מצפה איתן שבש"ס ווילנא כתב וז"ל:
עיין בס' באר שבע דרבא הוה גדול מאביי בחריפות וסברא, ואביי הוי סיני ובקי טפי מרבא ולכך אימנוהו רישא דסיני עדיף. ובזה מיושב פרש"י ששינה בפירושו אהא דאמרי אביי ורבא "הריני כבן עזאי" דגבי רבא בפ"ב דעירובין פירש בחריפות. וגבי אביי בפרק בתרא דערכין פי' בבקיאות. דעל כל אחד ואחד פירש כפי מעלתו. והנה אע"פ שהן דברים של טעם יש להקשות על זה דא"כ דאביי הוה גדול מרבא בבקיאות אמאי קיי"ל בכולא תלמודא הלכתא כרבא לגבי אביי לבר מיע"ל קג"ם הא סיני עדיף ומיהו קושי' זו קשה ג"כ אהא דקיימא לן בכולא גמרא הלכתא כרבה לגבי ר' יוסף, כדאמר בפ' יש נוחלין דף קי"ד הא רב יוסף סיני הוא והוא עדיף עד כאן לשונו והנה המעיין בגמרא דכאן יראה דהא דסיני עדיף היינו לענין דלו משפט הקדימה למניתו לראש, אבל לא לענין למפסק הלכה כוותי' לגבי עוקר הרים דבזה לא איירי כלל בגמרא דהכא. רק בתוספות עירובין דף מ' ע"א בד"ה אדעתא וכו' כתבו דהלכתא כרב ששת כלפי רב חסדא משום דרב חסדא הוה עוקר הרים ורב ששת הוה סיני ואמר בסוף מסכתת הוריות סיני ועוקר הרים סיני עדיף עיי"ש, וע"ז קשה דא"כ אמאי קיי"ל בכולהו ש"ס רבה ורב יוסף הלכה כרבה הא מפורש כאן דרב יוסף הוה סיני ורבה עוקר הרים וסיני ועוקר הרים סיני עדיף, וכן הקשה גם בהגהות הגאון מו"ה וואלף באסקאוויץ הלוי זצ"ל למסכת ערובין דף מ' הנ"ל והניחו בצ"ע מאד עיי"ש (ועיין בתשו' חוות יאיר סי' צ"ד בד"ה הלכה כרבה נגד רב יוסף וכו' מ"ש בזה והמעיין בהגהות מהרי"וו באסקאוויץ הנ"ל יראה שהגאון בעל חוות יאיר ז"ל לא יצא י"ח ביאור בזה) וכן קשה לפי"ז לדברי הבאר שבע דאביי היה גדול מרבא בבקיאות א"כ אמאי הלכה כרבא נגד אביי והא סיני עדיף כנ"ל – מיהו כל אלו הקושיות לא קשיין אלא לדעת הריצב"א שבתוס' עירובין דף מ' הנ"ל, דמוכח דס"ל דאפילו היכא דפליגי בסברא קיי"ל כסיני לגבי עוקר הרים, דהרי התם פליגי רב חסדא ורב ששת בסברא בעלמא, דרב חסדא סובר דלאו אדעתא דכולהו רבנן אתי, ורב ששת סובר כל דאתי לבי ריש גליתא אדעתא דכולהו רבנן אתי, וא"כ עיקר פלוגתתם תליא בסברא דמר מסתבר ליה כן ומר מסתברא ליה להיפך. ואפ"ה כתב הריצב"א (בתוס' הנ"ל) דקיי"ל כרב ששת משום דסיני עדיף, א"כ לפ"ז קשה שפיר נימא נמי הכי בכל פלוגתא דרבה ורב יוסף ואביי ורבא כנ"ל, אבל לדעת שאר פוסקים כבר כתיב בס' יד מלאכי סי' תקצ"ו דהיכי דפליגא בסברא דנפשייהו שם אדרבה קיי"ל כעוקר הרים לגבי סיני, ורק היכי דפליגי בשמועה שם קיי"ל כסיני יעיי"ש באריכות ולפי"ז לק"מ ודו"ק:
ובענין מש"ל בשם השל"ה ז"ל בר' מאיר ואחרים, ראיתי ג"כ בס' יד מלאכי סי' תקפ"ד שכתב וז"ל:
רבי מאיר ואחרים. כשהוזכרו שניהם בחדא ברייתא הוא משום דבתחלה כשהיה נקרא ר"מ הוה סובר כן ובסוף ימיו כדאסקו לי' אחרים בשמיה הדר ביה מההיא כ"כ התוס' פ"ק דסוטה י"ב א' ד"ה אחרים אומרים, וכ"כ הבאר שבע בדף כיד א' מסברא דנפשיה בלשון נראה לי, וכפי הנראה אישתמיטו מיני' דברי התוס' אלה [אמר המלקט:
גם מהשל"ה ז"ל שהבאתי דבריו לעיל נראה דשכח באותו שעה דברי התוס' דסוטה הנ"ל], ולי הדיוט מסתייעא הדין סברא משום דלא לישתמיט בשום דוכתא להזכיר סברת אחרים ברישא ולבתר הכי סברת ר"מ, רק בכל המקומות שהוזכרו שניהם הוזכרה דעת ר"מ ברישא ואחריו דעת אחרים, להורות על ככה דסברה הראשונה היא קודם דאסיקו ליה אחרים בשמיה וכו'. אכן פליאה דעת ממני דעת התוס' בזה באשר מצאתי אליהם ז"ל בפ"ק דברכות ט' ב' דעל ברייתא שהוזכרו ר"מ ואחרים כתבו וז"ל, וצ"ל דהאי אחרים לאו ר"מ נינהו דהא ר"מ איירי לעיל מינייהו ע"כ, וכן כתבו בע"ז ס"ד ב' על ברייתא אחרת, וכ"כ בפרק השותפין ט"ו ב' גבי י"א ור' נתן ע"ש, ובפרק המוכר פירות צ"ג ב' והיותר תימה אצלי הוא ששם בסוטה סיימו בזה"ל וכן בפ"ק דברכות פי' שגם שם יש לפרש כן שבסוף ימיו חזר בו והוא פלא שהרי בההיא דברכות כתבו דע"כ אותם אחרים לאו היינו ר"מ, ועיין הריטב"א בחידושי יומא דף כ"ז ב' שכ' גבי י"א ור' נתן דבתרא. דשמא ההיא אחמרא מקמי עובדא דהוריות שקראוהו י"א עכ"ל יד מלאכי ז"ל:
ראיתי בבעל העקידה ז"ל בפ' כי תשא שער נ"ב שכתב וז"ל:
ולזה אמר ואל בנ"י תדבר לאמר שמן משחת קודש יהי' זה לי לדורותיכם כי זה באמת כולו שלי, ולזה על בשר אדם לא ייסך זולת הכהן הגדול כי מלאך ה' צבאות הוא עכ"ל ע"ש – והוא לכאורה נגד הגמ' כריתות דף ז' ע"א תני' רב חנני' קמי' דרבא מנין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו מנין שהוא חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך ע"כ, וצ"ע כעת:
אמנם לפ"ד בעל העקידה יש לפרש דברי התורת כהנים פ' שמיני בפסוק ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן וגו' אמרו בשעה שיצק משה שמן המשחה על ראש אהרן נרתע ונפל לאחוריו אמר אוי לי שמעלתי בשמן המשחה והכוונה דאהרן מחמת גודל ענותנותו לא חשב עצמו למלאך ה' צבאות, והי' בעיניו כשאר כל אדם שאמרה תורה על בשר אדם לא ייסך, ולכך אמר אוי לי שמעלתי בשמן המשחה, והשיבתו רוח הקודש שלא מעל --- וחוץ לדרכנו י"ל דאהרן חשד את עצמו שהי' לו בכהונה גדולה ח"ו איזה פנייה בשביל כבוד המדומה שלא לש"ש, ולכך אמר אוי לי שמעלתי בשמן המשחה, והשיבתו רוח הקודש הנה מה טוב ומה נעים וגו' כטל חרמון וגו' מה הטל אין בו מעילה אף שמן המשחה אין בו מעילה, כן לשון. הספרא שם ובגמ' הוריות י"ב א' הלשון, מה טל חרמון אין בו מעילה אף שמן המשחה שבזקן אהרן אין בו מעילה – ולפי לשון הספרא משמע דכל שמן המשחה אין בו מעילה, וצ"ע למה, ואולי י"ל עפ"י מ"ש הרב "עיון יעקב" ז"ל בגמ' דף י"א ע"ב דפריך ומשום מחלוקתו של יורם נמעול בשמן המשחה, ק"ק לדעת רבי יהודא דלעיל שאחר כל המשיחות שנמשחו בו לא היה נחסר משיעורו שעשהו תחלה דהיינו י"ב לוגין, וכבר נתבאר ריש פ"ה דמעילה שלא מעל עד שיפגום דהיינו חסרון וכו' עיי"ש, ובפשוט י"ל דקושי' הגמ' נמעול בשמן המשחה קאי לדעת ר' יוסי, אבל לדעת ר' יהודא הנ"ל, באמת אין מעילה בשמן המשחה כלל, לפי שאינו מחסרו כלום, ולכך כיון דסתם ספרא רבי יהודא כנודע, קאמר בתורת כהנים סתם, מה טל אין בו מעילה אף שמן המשחה אין בו מעילה כנלע"ד:
בעזרת השוכן בשמי עליות, תם ונשלם מסכת הוריות אחר חיתום המס' מצאתי בס' דברי שאול על אגדות הש"ס בליקוטים דף קל"ח שכתב בהוריות דף ח' "כלום שררות אני נותן לכם עבדות אני נותן לכם". הכוונה לדעתי עפמ"ש בפ' קרח בהא דאמרו חז"ל מי שנתמנה פרנס על הצבור מוחלין לו על כל עונותיו, דהוא לפי שכל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, ויש עוד טעם לפי שמזכה את הרבים ומדריכם בדרך ישרה. והוגד לי בשם ש"ב הגאון בעל נודע ביהודה ז"ל דאמר דהנפקא מינה הוא בין שני הטעמים הנ"ל דלטעם הראשון אין צריך רק לקבלו לפרנס אבל אין א"צ להיות, כיון דעכ"פ רוח הבריות נוחה הימנו במה שהסכימו לקבלו, אבל לטעם השני אין די בזה כי אם צריך שיהיה עובד להם, ולפי"ז הם שלא רצו לקבל היו סוברים דדי בזה שרצון הקהלה היה לקבל אותם, וע"ז השיב להם ר"ג דאין די בזה דכלום שררות אני נותן לכם דיהיה נקרא רוח הבריות נוחה הימנו, עבדות אני נותן עליכם וצריך שתעבדו לזכות את הרבים עכ"ל ודפח"ח: