אור ברסלב
ילקוט הגרשוני על השס חלק ג מסכת הוריות › יב.

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן

מסכת הוריות · יב.

יא:

ת"ר כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן וגו' כמין שתי טיפי מרגליות היו תלויות בזקנו של אהרן, אמר רב פפא תנא כשהיא מספר עולות ויושבות לו בעיקר זקניא, ועל דבר זה היה משה דואג אמר שמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה יצתה בת קול ואמרה כשמן הטוב וגו' כטל חרמון מה טל חרמון אין בו מעילה אף שמן המשחה שבזקן אהרן אין בו מעילה ועדיין היה אהרן דואג אמר שמא משה לא מעל אבל אני מעלתי, יצתה בת קול ואמרה לו הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, מה משה לא מעל אף אתה לא מעלת – ביאור מאמר זה תמצא בס' אוהל יעקב להמגיד מדובנא ז"ל פ' תצוה בפסוק ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך וגו' עיי"ש ולפי שהספר הזה הוא שכיח ומצוי טובא בכל מדינות העולם אך למותר יחשב להעתיק דבריו ככתבן וכלשונן – ובדמשק אליעזר פ' תצוה הביא בשם רמ"א ז"ל בתורת עולה ח"ב פל"ג אחז"ל שתי טיפי וכו' רמז מבואר כי השפעה והשגחה ירדה עליו מכח שני פנים שהיה באהרן, אחד, חכמתו הנקרא זקן אהרן כמו שאמרו זקן שקנה חכמה, והשני מצד מעשיו הטובים הנקרא מידותיו. וכשהיה מדבר עם בני אדם עולות למעלה, זה אמת כי אין השגחה דבקה בשלם רק בעת הדבקו במושכלות, אבל בעת הפרדו מלפני האלקים ועוסק בצרכיו שמדבר בהן בבני אדם השגחה עולה למעלה ע"ש– ועוד הביא שם מ"ש בהקדמה לילקוט אליעזר ח"ב כי אהרן היה נכבד בשנים, א' במעלות תרומות מידותיו, קדוש ופרוש דומה למלאך ה' צבאות, ב' במעלות תורתו וחכמתו הנקרא זקן אהרן כמ"ש חז"ל זקן שקנה חכמה, וזהו שתי מרגליות אבני נזר קודש מתנוססות עליו, ואמר רב פפא כך היה מדתו של אהרן שלא ליקח עטרה לעצמו, רק היה תולה הכל בזכות אבותיו הקדושים, וז"ש וכשהיה מספר במקהלים להורות לעם דרכי ה', היו כל המעלית אשר לו, עולות ויושבות בעיקר זקנו" כלומר בעיקר ושורש שממנו יצא, בצור חוצבתו ובגזע קודש נוקרתו, כן היה מספר במקהלים שהוא ערום מדעת ומכל כשרון המעשה, ורק מאשר לאבותיו לקח את כל הכבוד הזה, ועל כן דאג משה אולי מעל בשמן הקדש, אם אינו ראוי מצד עצמו לגדולה הזאת, ויצאה בת קול כטל חרמון וכו' ע"כ דפח"ח:

ועיין בס' כלי חמדה עה"ת מהגאון מדוואהרט נ"י בפ' כי תשא מש"ש באריכות על המאמר שלפניו, וראיתי שם בסוף פלפולו שחקר אם שייך איסור מעילה בשמן המשחה לפי"מ דמבואר ברמב"ם פ"ו מה' מעילה ה"א דבדבר שדרכו ליפגם אינו מועל בנהנה גרידא כ"א שיפגם ג"כ ונהנה בו עיי"ש והנה שמן הוא דבר שדרכו ליפגם וא"כ אינו מועל בנהנה גרידא רק אם פוגם מהקדש ומעתה בשמן המשחה שנראה שאינו נחסר כלל ממנו ואי אפשר לחסר ממנו כמו שמצאנו שנמשח בו הכל ואעפי"כ כולו קיים, א"כ י"ל דלא שייך בו חיוב מעילה, וע"ז כתב די"ל דזה הוי בכלל פוגם ואע"ג דמתברך ונוסף שמן אחר מ"מ איהו חיסר מהקדש עכ"ל – והנה לא ראה שכבר ישב על מדוכה זו הרב עיון יעקב ז"ל (הנדפס בעין יעקב החדש) לעיל דף י"א ע"ב בהא דפריך הש"ס ומשום מחלקותו של יורם נמעול בשמן המשחה ומ"פ הא אינו מועל עד שיפגום דהיינו חסרון, וע"ז כתב, ואולי י"ל כיון דנחסר דרך הטבעי רק שנעשה בו נס מיקרי מעילה עכ"ל ע"ש והוא כמ"ש בכלי חמדה הנ"ל, ויותר אין לי להאריך בזה:

ת"ר אין מושחין את המלכים אלא על המעיין כדי שתמשך מלכותן שנא' (מ"א א') ויאמר המלך וגו' והורדתם אותו א גיחון – בילקה"ג (מ"א א') כתבתי בזה וז"ל שם:

ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדוניכם והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי כתב בס' פרי, החג בתחלת הספר בשם רבו מרן חת"ס ז"ל דרך מליצה ומוסר. כי להחמור והסוס לכל אחד יש לו מעלה וחסרון. הסוס הוא בטבע זריז וכמ"ש ז"ל שינת הסוס הוא שיתין נשמין. ולעומת ה יש לו חסרון שהוא בטבע בעל גאוה. והחמור הוא להיפוך אינו בעל גאוה כלל אבל טבעו מאוד נאחז במדת העצלות ואיתא בגמי על הפסוק מלפנו מבהמות ארץ. אלמלא נתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול גזל מנמלה וכו'. והנה אם היו לומדים מדות הסוס לבד היו לומדים מדת הגאוה ח"ו, ואם מחמור לבד. היו לומדים גם מדת העצלות. אבל דוד המע"ה בחר בטוב מזה ומזה. כי למד מחמור מדת הענוה שהי' עניו גדול וכמ"ש ואנכי תולעת ולא איש. ולמד מהסוס מדת הזריזות שהי' זריז גדול וכמ"ש חצות לילה אקום וגו' והי' לבו כלב הארי במלחמה. והיה מלומד במדות טובות מהסוס והחמור והוא מענין פרדה המורכב מסוס וחמור. לזאת כאשר רצה להמליך שלמה בנו ושילך בעקבותיו שלא יתגאה וגם שלא יהיה עצל. על כן אמר והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי. והכוונה על בחינה שלי שלמדתי המדות מסוס וחמור דהיינו פרדה ודפח"ח -- ולענ"ד יש לפרש בזה גם סוף הפסוק והורדתם אותו על גיחון ופרש"י ז"ל הוא מעין השילוח מכאן שאין מושחין את המלכים אלא על המעין סימן שתמשך מלכותם. והענין מבואר בס' כנף רננים על פרק שירה. כי הנהרות הולכים ברעש והוא משל על המתגאה והמטיל אימה יתירה על הבריות. אמנם המעין נובע בלאט ובנחת באין קול ואין קשב. ולכך מושחים את המלכים על המעין. שלא יתגאו על הבריות וילמדו מהמעין כי אם אמנם מטיב לבריות אעפי"כ הולך בנחת בלי רעם ורעש, ועי"כ תמשוך מלכותם כמעין, כי העם יאהבום וינשאום כמאמר חז"ל איזהו מכובד המכבד את הבריות עיי"ש. וז"ש דוד המע"ה והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי. שילמוד מדת ענוה מהחמור ומדת הזריזות מהסוס ואם אולי לא יבין משל הפרדה והורדתם אותו אל גיחון:

שילמוד מדת הענוה מהמעין ועי"כ תמשך מלכותו והבן ודו"ק ע"כ לשוני בילקוט הגרשוני שם:

אמר ר' אמי (בטור או"ח סי' תקפ"ג הגירסא אמר רבה) האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתיה אי לא, ליתלי שרגא בהדי עשרה יומי דבין ר"ה ליוהכ"פ בביתא דלא נשיב זיקא בגויה, אי משיך נהוריה לידע דמסיק שתא. מאן דבעי למיעבד עסקא ובעי למידע אי מצלח אי לא, לירבי תרנגולת אי שמין ושפיר לידע דמצלח עסקיה וכו' – אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא הוא לעולם יהא רגיל איניש למיכל בריש שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי – כתב בדרישה או"ח סי' תקפ"ג. ק"ק מאי ענין סימנא דאביי לסימנא דרבה דבשלמא סימנא דרבה י"ל כיון שרואה שהנר דולק יפה והתרנגול משמן שפיר יכול לידע שהש"י הסכים עמו להיות לו לסימן טוב אבל בהאי דאכל רוביא וכרתי ואינך מאי סימנא מלתא שייך לומר ביה, וי"ל דלאו לדמות אתא אביי אלא ה"ק השתא דאמרת סימנא מלתא בעלמא היא ולית בי' משום ניחוש א"כ בהאי נמי לית ביה משום ניחוש ומותר וכ"ה בתשובת הגאונים והביא הג"ה במנהגים ז"ל ומנהג לאכול מתיקה ואין בזה משום ניחוש מרדכי ריש יומא עכ"ל. כן לשון הדרישה ז"ל ועיין במהרש"א ז"ל לכאן שכתב ג"כ בד"ה אמר אביי וכו' ר"ל דאמרת דמה שיטול האדם עצמו לסימן טוב מלתא היא ואין בו משום ניחוש עכ"ל. וכיוון בזה לדברי הדרישה ז"ל – אמנם הרב הכותב בעין יעקב הביא מפירוש הרמ"ה ז"ל, וז"ל, אמר אביי השתא דאמרת כו' אמתניתא קאי דקתני אין מושחין את המלכים אלא על המעיין כדי שתמשך מלכותן אלמא סימנא מילתא הוא עכ"ל, ולפי הפירוש הזה א"ש הכל, ואין צורך למ"ש הדרישה והמהרש"א ז"ל:

רמה קרני בה', רמה קרני ולא רמה פני, דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן – כתב המהרש"א ז"ל. והוא רמז גם על משיח לעתיד שימשך מלכותו כמ"ש הכתוב וירם קרן משיחו כי המשיח שיבא לעתיד מבית דוד ויתרומם אז על שנמשחו דוד ושלמה בקרן עכ"ל – מדכתב המהרש"א שיתרומם אז על שנמשחו דוד ושלמה בקרן, ולא כתב שיתרומם אז על שנמשח הוא עצמו בקרן, ש"מ דס"ל למהרש"א ז"ל דהמלך המשיח שיבא לעתיד ב"ב לא יהי' צריך משיחה משום דהוא מלך בן מלך ואין מושחין מלך בן מלך אלא מפני המחלוקת ואז שלום ואמת יהי' בימיו וממילא לא יהי' צריך משיחה, לכך כתב המהרש"א שיתרומם אז על שנמשחו דוד ושלמה בקרן וזה ברור, ועיין בס' מנחת חינוך סוף מצוה ק"ז שנסתפק בזה אי המלך המשיח שיתגלה ב"ב יהי' צריך משיחה או לא ע"ש, ולא זכר שר דברי המהרש"א דכאן:

י"ג ממזר ת"ח קודם לכה"ג עם הארץ וכו' דאמר קרא יקרה היא מפנינים יקרה היא מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים – כתב בס' תנובת יהודה דף קי"ט עמוד ד' וז"ל:

לא אתפרש מה לחצו לדרשה זו ולהוציא קרא מפשטי' והמהרש"א נראה הרגיש בזה וכ' לתרץ דלפי פשוטו לא אצטריך לי' למכתב כיון דכתיב בסיפא דקרא וכל חפציך לא ישוו בה וכו' ע"ש, ותמהני על רבינו דנראה דיסוד דרשה זו על הכתיב "מפניים", וקרי "מפנינים" והדרשה באה לפרש "הכתיב"' דכלומר מכה"ג שנכנס וכו' וששתי מאד אחרי ראותי שכיוונתי בזה להמחב' "מנחת ש"י" ע"ש. אכן אכתי צריכנא להבין כוונת הקרי והכתיב גם שניהם, ובזה יהי' לנו אפשר להבין יותר דעת חז"ל בדרשתם -- דכבר השרישי לנו המפורשים דאין שייך לומר דבר זה עדיף מחבירו אם אין שניהם עכ"פ מסוג אחד, ונמצא כיון דפנינים כוללים סגולת אבנים טובות, ותכליתם היא להפיק נפש החומד ומתאוה תאוות החומר במדה גדושה מאד, ועסק התירה והעמל בה היא רצויה לנשמת אלוק' אשר בקרבנו והיא ממש ההיפך מתועלת הפנינים, א"כ איך אמר החכם, יקרה היא מפנינים כיון שאינם מסוג אחד, אלא מזה אנו לומדים דשלמה המע"ה מדבר פה מפנינים שהם משמשים למצוה ולעבודת השי"ת, וקאמר דהתורה עולה גם עליהם ויקרה היא מהם – והנה לא צאנו בכל התורה מצוה בפנינים. רק בבגדי כהן גדיל בחושן ואפוד והן מעכבות העבודה ומחוללת היא בחסרון חד משמונה בגדיו כידוע, וגם ידוע דעבודת כהן גדול בכל השנה בח' בגדים, מלבד ביוהכ"פ בעבודת לפני ולפנים שהיא בארבעה בגדים שהם בגדי בד לבד, וגם ידוע אשר יתר שאת לעבודת כהן גדול ביוהכ"פ מעבודתו בכל ימות השנה וז"ש החכם שלמה המע"ה, יקרה עסק התורה מפנינים דהיינו מעבודת כהן גדול כל השנה שהיא בשמונה בגדים ולא עוד אלא שיקרה היא ג"כ מעבודת כה"ג ביוהכ"פ, וזה נרמז בהכתיב "מפניים" וכל זה רמזו חז"ל בלשונם מעבודת כה"ג שנכר' לפני ולפנים, ומיושב הקרי וגם הכתיב, ע"כ דפח"ח:

שאלו תלמידיו את ר' אלעזר מפני מה הכלב מכיר את קונו וחתול אין מכיר את קונו א"ל ומה האוכל ממה שהעכבר אוכל משכח, האוכל עכבר עצמי לא כל שכן בס' שמן ששון מרבינו בעל מגן אברהם ז"ל כתב בראש הספר שמעתי בשם רבי משה דרשן מפוזנא דכתיב בוידוי מעשר, לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. דאיתא במדרש רבה פרשת עקב שאם אין מפרישים מעשרות כראוי העכברים אוכלין את התבואה (וע"ש במתנות כהונה בשם הירושלמי פ"ק דדמאי) ואיתא בהוריות האוכל ממה שהעכבר אוכל משכח תלמודו, ע"כ אמר לא עברתי ממצותיך, שנתתי מעשר כראוי ואין העכברים אוכלין ולכך ולא שכחתי ע"כ דפח"ח:

העתק מס' אומר השכחה להגאון ר' ישעי' פיק זצ"ל סי' ע"ד וז"ל:

הוריות י"ג. ת"ר הי' הוא ואביו ורבי בשבי וכו' חכם קודם למלך וכו' מלך קודם לכהן גדול. כהן גדול קודם לנביא וכו'. מכל זה לא מצאתי שעה מבואר לדינא בהרמב"ם גם בהל' מתנות עניים פ"ח שכתב דמקדימין כהן ללוי ולוי לישראל וישראל לנתין וכו' לא הזכיר מכל הנ"ל שום זכרון בספר ההוא עכ"ל ע"ש:

י"ג א"ר יוחנן כשם שהזית משכח תלמוד של שבעים שנה כך שמן זית מחזיר תלמוד של שבעים שנה רר כתב המהרש"א ז"ל מזה יש לתת טעם בכל ז' מינין דחשיב בתורה חשיב הפירות עצמן דכתיב חטה ושעורה גפן וגו' חוץ מזית דנקט היוצא ממנו דכתיב זית שמן, משום דהזית גופי' אין בו שבח א"י ואדרבה שהוא משכח התלמוד, אבל שמן היוצא ממנו הוא משיב התלמוד ושבחו של א"י עכ"ל – ובס' דברי שאול כתב ובמחכת"ה דעל חנם דחק דהא הזית גופא מר כדאמרו יהיו מזונותי מרורים כזית בידו של הקב"ה כו' ועיין תוס' פסחים דף ל"ז גבי מרור בביכורים ע"ש ועיין בסנהדרין ד"ף כ"ד דמבואר בהדיא דהזית מר והשמן היוצא ממנו נקרא נועם ע"ש היטב ולכך הוצרך לומר זית שמן. ובס' הורה גבר על הוריות תמה דמה יענה המהרש"א למ"ש ודבש ולא כתיב הפירי עצמה ולפענ"ד דבאמת אתי להורות דדבש הכתיב בקרא הוא של תמרים וכ"כ המזרחי ריש פרשת תבא וכו' עכ"ל – והנה מ"ש הגאון שפירי הזית הוא מר, עיין בזה בס' דורש לציון מבעל נוב"י זצ"ל ריש דרוש י"א שכ' דתליא בפלוגתא ואינו מוסכם מכ"ע עיי"ש –

אסיקו לי' לר' מאיר, אחרים, ולר' נתן יש אומרים – כתב בשל"ה מאמר תורה שבעל פה דף י"ח וז"ל:

אחרים אומרים ר"מ וי"א ר' נתן, והעלו להם אלו השמות משום מעשה שהיה בסוף הוריות שבקשו לזלזל לעקור כבודו של רשב"ג נשיא ישראל, וקנסינהו דלא לימרו שמעתתא משמייהו ואסיקו לר"מ אחרים ולר' נתן יי"א וכתב בהליכות עולם והיה קשה למורי החכם נר"ו ע"ז הכלל קושיא ניצחת דהרי נמצא בהרבה מקומות דתני ר"מ ואחרים גבי הדדי בברייתא אחת בברכות פ"ג שאכלו גבי איזהו ע"ה דפליגי אחרים ור"מ וכן במקומות אחרים, אח"כ מצאתי בכריתות שאומר שכשהיה ר"מ אומר דבריו בשם אלישע בן אבויה אשר בשם "אחר" יכונה, אז היו אומרים עליו אחרים אומרים, והתוס' ז"ל כתבו הך אחרים אין זה ר"מ וה"נ איכא טובא י"א שאינו ר' נתן עכ"ל -- ומ"ש הכריתות שנקרא אחרים על שם אחר, היא לכאורה נגד מ"ש בסוף הוריות דמשום מעשה שהיה אסיקו שמיה אחרים, ואפשר דהא והא איתא, ע"כ נקרא אחרים לשון רבים – ולענ"ד נראה לתרץ דלעולם אחרים הוא ר"מ אף במקום שהוזכר אצל ר"מ ופליג, כי אפשר בילדותו אמר ר"מ כך ובזקנותו חזר וחזרתו היתה בעת שאסיקו שמיה אחרים ומבואר למבין – אמנם ביש אומרים מצינו לפעמים בהדיא דאינו ר' נתן וכו' עכ"ל השל"ה ז"ל עיי"ש:

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה