ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
לקוטים שונים · (קלב)
ואשר לא צדה וגו' אשר ינוס שמה וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות ר– כ' בעל הטורים ז"ל אשר ינוס שמה וסמיך ליה וכי יזיד איש לומר שאף המזיד גולה שם ובי"ד שולחין ולוקחין אותו משם (וכדאיתא במשנה **(שרחקו אותו אחיו ועשו אותו נזיר ופי' במת"כ מרוחק ומנוזר מהם כד"א נזורו אחור עכ"ל, וכן פירש גם רש"י בפ' הנ"ל פרישא דאחוהי שנבדל מאחיו כמו וינזרו מקדשי בנ"י. נזורו אחור עכ"ל, וא"כ א"א לומר דרש"י נתכוין למ"ש ודו"ק – ואולי כוונת רש"י בפשיטות, דחילוף בגדים הי' יוסף מוכרח לעשות כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק וכמ"ש ר"ע ספורנו ז"ל, אבל על גילוח קשה למה גילח עצמו הא לזה לא הי' מוכרח. וא"כ מדוע לא מיהר לבוא אל המלך, לכך פירש"י שגילח מפני כבוד המלכות וא"ש.
בחולין צ"ז ב' ומין במינו דליכא למיקם אטעמא א"נ מין בשא"מ דאיסורא וליכא קפילא בששים – והקשה בתשו' ברית אברהם ז"ל הול"ל אפילו בדאיכא קפילא אלא שנתערב אבמה"ח שאסור לב"נ ואינו יכול לטועמו, אפילו אי טעימה הוי רק משהו הא לא ניתנו שיעורין לב"נ כמ"ש הרמב"ם בפ"ט מה' מלכים – ונלפ"ד ליישב עפמ"ש אדמו"ר ז"ל בתשו' מהר"ם שיק או"ח ס"ס רנ"ח הטעם דב"נ חייב אפילו בכל שהו משום דבאמת גם בישראל הי' ראוי להיות חייב אפילו בכ"ש מטעם אחשבי' באכילתו רק בישראל ל"א דאחשבי' ק אמרינן להיפוך דמסתמא לא אחשבי' וכמ"ש הלח"מ בפ"ה מה' שבועות הלכה ה' משום דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, אך זה שייך בישראל וכו' אבל בגוי מנ"ל לומר שלא להחזיק אותו ברשעו, וכיו"ב כ' התוס' ביבמות דף קי"ט סד"ה מחוורתא דגבי כותים לא שייך לאחזוקי בחזקת כשרות וה"נ בגוי, ולכן אמרינן אחשבי' ולכך חייב אפילו בכל שהו עכ"ל ומעתה הרי ידוע דאחשבי' שייך רק כשהוא בעין אבל לא כשהוא בתערובת (וכ"כ חת"ס ז"ל בחי' לע"ז בסוגי' דנטל"פ ה דלא פגמא פורתא עיי"ש) וא"כ שפיר לא מצי רבא למימר אפילו בדאיכא קפילא אלא שנתערב אבמה"ח שאסור לב"נ וא"י לטועמו, דבאמת טעימה הוי רק משהו ואין לומר דב"נ חייב אפילו בכ"ש דהא הטעם משום דאחשבי' וכאן שהוא בתערובת לא שייך אחשבי' א"כ גם ב"נ יכול לטועמו וא"ש. (ועיין בס' חמדת ישראל מהגאון מ' מאיר דן פלאצקי נ"י מדוואהרט בקונטרס נר מצוה דף צ"ד עמוד ד' שכתב ג"כ דטעם הרמב"ם דב"נ חייב אפילו בכ"ש הוא משום דאחשבי' באכילתו עיי"ש שהאריך באמרי נועם)
בפ' ויגש אליו יהודה וגו' פרש"י שדבר אתו קשות כתב הגאון מליסא ז"ל בס' נחלת יעקב עה"ת, לכאורה נראה שהוא תמוה שמתחלה פסקו את הדין בעצמם שיהיו כולם עבדים וכמ"ש הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו וכי משום שהטיב עמם ושחרר כולם ולא לקח לעבד רק אותו שנמצא הגביע בידו, דבר אתו קשות,. ועוד שמתחלה פסקו את הדין שאותו שנמצא הגביע בידו יומת, ואח"כ פוחת והולך ואמר)** פ"ב דמכות וכ"פ הרמב"ם פ"ה מרוצח ה"ז ע"ש). ואפשר לומר כוונת הפסוק וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה וידמה בנפשו דגלות בעיר מקלט מכפר גם על המזיד, לזה אמר, מעם מזבחי תלמוד שתקחנו למות, דכשם שהמזבח אינו מכפר רק על השוגג אבל לא על המזיד, כן גם הגלות בע"מ אינו מכפר רק על השוגג אבל לא על המזיד וא"ש – ובסה"ק עבודת ישראל להמגיד מקאזניץ זי"ע כתב:
מכאן נוכל למצוא הרמז מ"ש בסידור האר"י ז"ל כי הרמ"ק קבל מפי אליהו ז"ל לבטל מחשבה זרה לומר פסוק אש תמיד תוקד על המזבח ע"ש ואפשר לפ"ז לפרש פסוק זה, וכי יזיד איש היצה"ר על רעהו הוא היצ"ט שהם יחדיו בלבו של אדם. להרגו בערמה במחשבת ערמימות וכוזבת, אז מעם מזבחי תקחנו למות, דהיינו דסגולה לומר הפסוק אש תמיד תוקד על המזבח כנ"ל ויעביר רוח הטומאה מן הארץ עכ"ד קדשו --- ולכאורה היצה"ר הוא מלאך ולא איש. אך באמת מצינו כ"פ דגם מלאך נקרא בשם איש, כגון ויאבק איש עמו בפ' וישלח) וכן וימצאהו איש (בפ' וישב) ורבים כאלה: