ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
לקוטים שונים
דבר פלא ראיתי כעת בגמרא סוף ברכות אחרי ךרך "מביא התלמיד" מישא שם בשם ספר כריתות ז"ל (בל"ב מדות דר"א בר"י הגלילי) שכתב וז"ל:
ואתחיל לבאר הל"ב מדות ובכל אחת אתן טעם למה לא אמרם רבי ישמעאל עם הי"ג מדות שלו עכ"ל ובסימן י"ח שם כתוב לאמר:
מדבר שנאמר במקצת והוא נוהג בכל ומ"מ נאמר במקום ההוא מפני שדיבר הכתוב בהווה כיצד. ובשר טרפה לא תאכלו אין לי אלא בשדה בעיר מנין ת"ל טרפה לא תאכלו א"כ למה נאמר בשדה שדבר הכתוב בהווה שדרך הבהמות ליטרף בשדה יותר מבעיר:
גם זו לא חשיב ר"י משום דפשיטא הוא דטריפה נוהג בכל מקום דטעמא משום חיות החיה אכול שאינו חיה לא תיכול וקרא דבשדה דרשינן לה בה טובא עכ"ל ופלא איך אמר אליבא דר' ישמעאל דטעמא דטריפה משום חיות החיה אכול שאינו חיה לא תיכול, הא מבואר בחולין ריש פרק אלו טריפות דתנא דבי ר' ישמעאל סובר טריפה חיה מדכתיב להבדיל בין החי' וגו' ובין החי' אש לא תאכל עיי"ש, וידוע דתנא דבר"י ור"י הכל חד הוא, עיין בפסחים ה' ע"א בתוס' ד"ה דברי ר' ישמעאל שכתבו, תימה לר"י דתנא דבי ר' ישמעאל נפקא לי' מקרא אחרינא ובכמה דוכתין (מגילה כ"ג א' וזבחים נ"ב א') פריך מר' ישמעאל אתנא דבי ר" ישמעאל עכ"ל – וחידוש בעיני שהגאון ר' ישעי' פיק זצ"ל לא העיר ע"ז בגליונו על הש"ס כדרכו בקודש בכל מקום וצ"ע:
במגילה ז' ע"ב אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי רבה ור"ז עבדו סעודת פורים וכו' בתר דאיבסום קם רבה ושחטי' לר"ז וכו' אמר רבא סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא י"ח מ"ט ימי משתה ושמחה כתיב, רב אשי הוה יתיב וכו' א"ל לא שמיע לי' למר הא דאמר רבא סעודת פורים שאכלה לא יצא י"ח א"ל לא שמיע לי [כה הגירסא, בשאלתות וכמ"ש בגליון הש"ס] וכו' עיי"ש בגמרא – וראיתי בכתב סופר על מגלת אסתר דף קנ"ז ע"א שכתב וז"ל:
והנה הרי"ף מייתי הך מימרא דרבא מיחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו' ועיין בר"ן שם שתמה הא בש"ס משמע דאידחי זה מעובדא דרבה שחט לר"ז ונ"ל די"ל דרבא אמר חייב לבסומי עד דלא ידע וכו' היינו עד ולא עד בכלל כי רבא שמע או ראה מה שאירע לרבה מכח ששתה יותר מדאי ולכן אמר שלא ישתכר כל כך והיינו דמייתי הרי"ף דין זה עכ"ל – והנה בדבר זה כבר קדמו הגאון רא"ז מרגליות ז"ל ביד אפרים או"ח סי' תרצ"ה ע"ש – ולענ"ד נראה ביישוב ד' הרי"ף ז"ל דהנה יש לדקדק בגמ' דבתר דמייתי הך עובדא דרבה, ור"ז, מייתי מימרא דרבא סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא י"ח וכו' ולמה לא מייתי הש"ס הנך ב' מימרות דרבא דמיחייב לבסומי וכו' וסעודת פורים שאכלה בלילה וכו' בזה אחר זה, ומדוע הפסיק הש"ס בין הני ב' מימרות דרבא הך עובדא דרבה ור"ז והלא דבר הוא – ולכן נ"ל דכבר הקשה בכתב סופר על מגלת אסתר דף קנ"ו ע"ב האיך נכשל רבה במעשה מכוער כזה ושחטי' לר"ז והא שומר מצוה לא ידע דבר רע – ונלע"ד דקושי' זו היה קשה להגמרא גופא, ולכן מייתי בתר עובדא דרבה ור' זירא הך מימרא דרבא סעודת פורים שאכלה בלילה (פי' הר"ן בליל ארבעה עשר) לא יצא ידי חובתו וכו' כדי לתרץ איך נכשל רבה במעשה מכוער כזה דשחטי' לר' זירא. כי מחמת דרבה ור"ז לא שמיע להו עדיין מימרא דרבא דסעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא י"ח. (כמו דלא שמיע לי' לרב כהנא עד דשמעה מרב אשי ותני מיניה ארבעים זימנין כמבואר בגמרא), ולכך בוודאי הקדימו לעשות הסעודה תיכף אחר המגילה בליל י"ד, משים זריזין מקדימין למצות, אמנם מאחר דבאמת קיי"ל כרבא דסעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא י"ח א"כ לא שייך בזה שומר מצוה לא ידע דבר רע, דזה שייך דוקא במי ששומר המצוה בזמנה וכהלכתה, לכן אירע לו לרבה מעשה מכוער כזה דשחטי' לר"ז, אבל אנו שעושים הסעודה ביום ולא בלילה אין לנו למיחש דילמא יבא מחמת השכרות איזה מכשול וכל תקלה וכל קטטה ח"ו כי בוודאי שימר מצוה בזמנה וכהלכתה לא ידע דבר רע, ומדוייק בזה היטב הא דמייתי הש"ס בתר עובדא דרבה ור"ז הך מימרא דרבא דסעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא י"ח כדי להורות דמימרא הראשונה דרבא דמיחייב לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו' שריר וקיים ולא נדחה מכח האי עובדא דרבה ור"ז, וגם מדוייק בזה לשון הר"ף ז"ל שכתב בזה"ל:
אמר רבא מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו' ואמר רבא סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא י"ח מ"ט ימי משתה ושמחה כתיב בהי עכ"ל, דהני ב' מימרות דרבא שייכן להדדי ודברי רבא אמת צדקו יחדיו, ומיושב תמיהת הר"ן בשם רבינו אפרים ז"ל, כנלע"ד ברור ואמת בס"ד:
בע"ז נ"ה ב' פירש"י זונין ישראל היה עיי"ש, ועיין לעיל הבאתי דמהרש"א ובטל. עיון יעקב והגאון ר' יעקב עמדין וגם מרן החיד"א ז"ל שקלו וטרו בזה מנלי' לרש"י הא עיי"ש, וכעת אני תמה איך לא זכרו כל הגאונים הנ"ל גמ' מפורשת (בשבת פ"א א') זונין על לבי מדרשא אמר להו רבותי אבנים של בית הכסא שיעורן בכמה ע"ש, וזה ראיה לפירש"י דזונין ישראל היה וצ"ע.
באבות פ"ד ר' יעקב אימר יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב ויפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז – וקשה מדוע שינה לשונו בסיף ולא אמר גם לה יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט מכל קורת רוח וכתב בספר שער בת רבים על הפטורות, ביאור נכון בזה עפ"י משל. ב' אנשים הלכו אצל גביר חד אל המשתה, וכאשר נשאל את אחד איך היה המשתה, יאמר שלא היה לו שום עונג ונחת מן המשתה, וכאשר נשאל את השני, יענה שהיה לו רב עונג ונחת רוח, והסיבה לזה הוא, יען שהראשון הוא בושת פנים והתבייש לאכול ולשתות, לכן לא היה לו שום עונג ונחת רוח. אבל השני הוא איש שלא ידע בושת ואכל ושתה כאוות נפשו, לכן יהלל את המשתה יען שהיה שם אכילה ושתיה לרוב, כן עד"ז אם היה היכולת לדבר עם הנשמה קודם ירידתה לגוף, ולשאול ממנה שתצייר לנו העונג של עוה"ב. אז בוודאי תשיב לנו שאין לה בעוה"ב שום עונג ונחת רוח, אך אם נשאל אותה הנשמה עצמה אחר שכבר היתה בעוה"ז ולחמה מלחמת תנופה עם היצה"ר וכבשה אותו, אם נשאל אותה אז על דבר העונג בעוה"ב, אזי בוודאי תשיב לנו שאין כל עונג של עוה"ז שוה אף לקצת עונג של עולם הבא. והסיבה לזה הוא, יען שנשמת האדם קודם שירדה לגוף היא אוכלת נהמא דכיסופא ואין לה שום זכות בלתי אשר יושיט לה המלך מלכו של עולם מאוצר של מתנת חנם, ולכן אין לה שום עונג ונחת רוח, אבל לאחר ירידתה בגוף היא אוכלת וניזונת ממעשה ידיה ופרי מעלליה, ולכן יש לה קורת רוח הרבה, וז"ש ר' יעקב אם תשאל מדוע הוריד הקב"ה את הנשמה בזה העולם, אענך ואומר לך. משום שיפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב, כי קודם שירדה הנשמה לגוף, אין לה שום קורת רוח מהעוה"ב, אבל אחר כן, יפה שעה אחת של קורת רוח שיש לה בעולם הבא מכל חיי העוה"ז, ע"כ דפח"ח.
בספר ישמח משה פ' וירא מביא גמ' סנהדרין צ"ח א' אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב, וכתב דמייתי הגמ' פסיק כולי הפך לבן טהור הוא ופרש"י כולו כלבן הארמי וקשה טובא למה דוקא נקט לבן וכי לא הי' רשע אחר בעולם ע"ש -- ופלא דלא נמצא פי' זה ברש"י בשום מקום. עיין סנהדרין דף צ"ז ע"א ברש"י ד"ה כלו הפך לבן וכו' וכן לא נמצא זה ברש"י סנהדרין דף צ"ח ע"א וצ"ע.
בפמ"ג יו"ד סימן א' שפ"ד סק"ד הביא פלוגתת הרא"ה והרשב"א במשמרת הבית לענין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, דהרא"ה סובר דרוב לאו דוקא אלא כל ומשמרת הבית סובר דכל הייני רוב שייך שפיר אבל רוב דליהוי כל זה לא מצינו עכ"ל וכבר הבאתי לעיל ב' ראיות להרא"ה מגמרא יבמות ומגמרא כתובות ע"ש, וכעת נ"ל ראיה ג' להרא"ה מגמ' קידושין מ"א ע"ב דקאמר מה לקדשים שכן רוב מעשיהן על ידי שליח ופרש"י רוב מעשיהם, כל עבודת הקרבתם על ידי כהנים שהם שלוחים עכ"ל, ומבואר דרוב לאו דוקא אלא כל והיינו כהרא"ה ז"ל.
בפרשת כי תשא העשיר לא ירבה וגו'. נראה לפ' העשיר, היינו מי שמקמץ כמרז"ל וסימנך עשירים מקמצין, לא ירבה הונו במה שמקמץ ואיני נותן צדקה, כמרז"ל אם אין ניתנין ליעקב נותנין לעשו הרשע, ועוד ארז"ל השער שאינו פתוח לצדקה הוא פתוח להרופא ולהאפאטהעקע ר"ל, והדל לא ימעיט הונו ממחצית השקל שנותן צדקה לעני, כמ"ש בעה"ט בתיבת ונתנו איש כיפר נפשו, אם תקראנו למפרע יהי' ג"כ ונתנו, לומר לך כל מה שאדם נותן לצדקה יחזור אליו ולא יחסר לי בשביל זה כלום עכ"ל ובמוסר הארכתי ואכ"מ.
באבות ספ"א כל ימי גודלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה – כלומר טוב לחכם יותר לשתוק ולא לדרוש דרשות יותר מדאי, יען ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה כלומר להמון העם לא הדרשה הוא העיקר אלא המעשה שמספר הדרשן בתוך הדרשה ורק זאת נשאר בזכרונו, והמוסר והתוכחה ששמע הכל נשכח מלבו, א"כ אך לשוא כל עמל הדרשן כי אינו פועל כלום בדרשותיו, ואין חכם כבעל הנסיון. ועיין לעיל מ"ש במס' אבות מעין זה, אך מ"ש כאן היא פשוט יותר וכמדומה לי שראיתי כן באיזה ספר ואין פנאי לחפש.
בתהלים סי' ס"ח וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה – אמר לי הרבני מ' יוסף שטיינער נ"י מק"ק מ' לאפאש יע"א בשם אדמי"ר הגאון מהר"ם שי"ק זי"ע שאמר בחג הפורים כי ההבדל בין שמחה לעליצה היינו כי השמחה הוא בלב והעליצה הוא הוראת השמחה בחוץ ע"י תודה וקול זמרה וקול ששון ולכאורה היה די בשמחה שבלב ולמה לי העליצה בשירה בפה, אך באמת אם היו שמחים רק בלב לא היו גם אחרים מתעוררים לשמוח, לכן כדי לעורר גם אחרים לשמחה מוכרחים הצדיקים להראות שמחתם בחוץ ע"י שירה בפה, והנה ידוע מגמרא מגילה דף י' ע"ב דלשון ישיש ביו"ד היינו פועל יוצא להשיש אחרים (ע"ש דקאמר ודיקא נמי דכתיב כן ישיש ולא כתיב ישוש) וז"ש וצדיקים ישמחו (בלב) אבל לא די להם בזה כי אם גם "יעלצו' בפה ובקול זמרה, לפני אלקים, ומדוע עושים כן. לז"א יען "וישישו' בשמחה, שרוצים גם להשיב ולשמח אחרים, וזה לא אפשר כי אם בעליצה ע"כ דפח"ח:
בר"פ האיש מקדש כתב הרי"ף ז"ל תניא ר' יהושע בן קרחה אומר מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל וגו' וכי כל הקהל שוחטים כו' מכאן ששלוחו ש"א כמותו, והקשה הר"ן ז"ל הא מסקינן בגמ' דמהאי קרא לחודי' ליכא למיגמר לכה"ת כולה דמה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח אלא אתיא מבנייהו דגירושין וקדשים ע"ש דמיישב הרי"ף בדוחק קצת – ולענ"ד נראה עפמ"ש בס' ישמח משה פ' בא להבין דברי ריב"ק מנין ששלוחו של אדם כמותו ולכאורה לשון של אדם הוא שפת יתר דהא באדם קיימינן בענין דינים והלכות, והול"ל מנין שהשליח כהמשלח. אך י"ל ל דודאי מכל תנ"ך נשמע בהשי"ת דמה שהשליח עשה הוי כאלו הוא עשה, וא' מהם כי הפיכת סדום ע"י מלאך כדכתיב לבלתי הפכי, וכמבואר בדברי רז"ל כי אחד הי' להפוך את סדום, ואעפ"כ כתיב וה' המטיר ויהפוך את הערים. ויהי בשחת אלקים את ערי הככר. ואם אמרתי אספרה כמו הראיות שיש לזה בכל תנ"ך יכלה הנייר והם לא יכלו וכו' וא"כ נשמע מכ"ז דמה שהשליח עושה הוי כאלו עשה המשלח, אך אין הנידון דומה לראי' דבשלמא באדם השליח שומע להצווי של המשלח, אבל עושה בכח של עצמו, והמשלח לא עביד ולא מידי, וא"כ י"ל דלא נחשב כאלו המשלח עשה, משא"כ בהשי"ת וכי כלום נמצא יש לו כח ותנועה גדולה או קטנה מעצמו זולת השפעת כח וחיות הנשפע מאתו ית', וא"כ אף אחר שנצטווה אין עושה בכח של עצמו רק בכח שמקבל מאתו ית' וא"כ תמיד הוא העושה ודאי דראוי לקרוא העשייה על שמו ית' משא"כ באדם, וזה שדייק ריב"ק לומר מנין ששלוחו של אדם כמותו וזה ברור ואמת בס"ד עכ"ל ודפח"ח ש"י. והנה בנדרים ל"ה איבעי' ולא איפשטא אי כהנים שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן נינהי, אמנם בקידושין כ"ג אר"ה ברי' דר"י הני כהני שליחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי ע"ש, א"כ י"ל דהגמ' דר"פ האיש מקדש סובר דכהנים שלוחי דידן נינהו ולכך קאמר מה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח ולכך בשחיטת הפסח ג"כ מועיל שליחות, אבל הרי"ף סובר כר"ה ברי' דר"י בקידושין כ"ג דכהנים שלוחי דרחמנא והשליח של השי"ת בודאי הוא כמותו כמ"ש בישמח משה הנ"ל וא"כ ליכא למיפרך מה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח לכן מועיל שליחות גם בפסח, זה אינו, דקדשים היינו שלוחי דרחמנא ובודאי שליח כמשלח משא"כ באדם. א"כ שפיר ילפינן מושחטו אותו וגו' שלוחו ש"א כמותו לכה"ת כולה.
באבות פ"א משנה ד' וה'. יוסי בן יועזר איש צרדה אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים וכו' יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך שמעתי בשם דרשן אחד שאמר כי צרדה הוא יישוב קטן בלתי מפורסם, לא יצא שמעו וטבעו בעולם. ואפשר שהוא רק כפר קטן. ולכן יוסי בז יועזר שהיה איש כלומר אדון צרדה לא היה צריך לזרז את יושבי המקום ולדרוש להם שיהי' ביתם פתיח לרוחה ויהיו עניים בני ביתם, כי בלא"ה כל בני כפרים זריזים בכמו אלה, והן המה המקיימים הכנסת אורחים במדה גדושה, ונותנים בשמחה רבה פת לאורחים וצדקה לעניים ולינת לילה לכל עובר ושב. רק לבנות להם בית המדרש אשר בו יתאספו ללמוד ת"ת דרבים זה אין ביכולתם, מחמת שהם במתי מספר ולכן אמר יוסי בן יועזר איש צרדה, לאחד מיחידי סגולה דשם, יהי ביתך בית ועד לחכמים, אשר בו יתאספו בני היישוב ללמוד תורה ברבים אמנם יוסי בן יוחנן שהיה איש ירושלים עיר הגדולה, אשר שם הוא להיפוך, בתי מדרש יש להם ארבעים או עוד יותר, ואין צריך לומר להם, יהי ביתך בית ועד לחכמים. אבל הכנסת אורחים במאכל ובמשתה וליתן להם לינת לילה זהו מילתא דלא שכיח בעיר גדולה, יען כי שם יש "האטעלע" לרוב, ועונים גם אומרים להאורחים, מדוע אתם מטילים עול עלינו לכו ולינו באחד ההאטעלע, [א"ה אולי על זה אמר שלמה המע"ה "לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים" כלומר אם נרצה ללין לינת לילה רק בכפרים נוכל כי ללין בכרכים לא יתנו לנו מקום ללין] לכן על יהי ביתך בית ועד לחכמים לא היה צריך יוסי בן יוחנן לזרז את יושבי ירושלים, כי שם יש בתי מדרשות לרוב אשר בהם יוכלו החכמים להתאסף יחד וללמוד תורה כרבים, אמנם על ש הכנסת אורחים ולינת לילה, כאן מצא יוסי בן יוחנן איש ירושלים לדבר ולעורר יושבי הערים הגדולים ולאמר להם יהי ביתך פתוח לרוחה כביתו של אברהם אבינו ע"ה ויהיו ענים בני ביתך -- וא"ש ודו"ק:
בפ' צו אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות "מצות" בלולות בשמן ורקיקי מצות" משוחים בשמן וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן -- ולכאורה קשה מדוע לא אמר הכתוב גם גבי סולת מורבכת חלות "מצות" כמו שאמר לעיל חלות מצות ורקיקי מצות ושמעתי בשם הגאב"ד דק"ק נאדיפאלו במחוז סילאדי מו"ה אשר אנשיל ווייס נ"י שאמר עפ"י הידוע דהחלוט ברותחין אינו בא לידי חימוץ (ע' שו"ע או"ח סימן תנ"ד מג"א ס"ק ד' ע"ש) וא"כ גבי סולת מורבכת דפרש"י"לחם חלוט ברותחין כל צרכו" הרי אי אפשר שיבא לידי חימוץ וא"כ. פשיטא דהחלות המה מצות ולכך לא הוצרך הכתוב להזכיר בפירוש ולומר כאן חלות מצות ע"כ דפח"ח.
(קכ)
תלמידי הרבני החריף ובקי מהו' שמואל משה ראזענבערג ני מק"ק נאווע מעסטא (סלאויאקייא) יע"א כתב לי בזה"ל:
רב ברכות כו' עלי ראש אדמו"ר הגאון המובהק שר התורה מאור הגולה מרן ר' גרשון שטערן שליט"א ישים נא עיניו הבדולחים על אלה הדברים אשר נפלו בגורלי מדי עיוני בספריו הנחמדים מפז וכו' (א) בילקה"ג ח"ב על אגדות הש"ס דף מ"ב מביא אדמ"ו שי' דפח"ח מס' כתנות אור עה"ת פ' משפטים על הגמ' כתובות ק"ה, מאי שוחד, שהוא חד. ואף כי הדברים נעימים עדיין איננו מיושב תיבת "שהוא" חד, ונלע"ד עפ"י הגמ' שבת י' כל דיין שדן ד"א לאמתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה, בראשית, אכן אם הדיין לוקח שוחד אז אינו דן ד"א לאמיתו לפי שמטה הדין ומצדד לזכות את מי שנתן לו שוחד, וממילא נשאר הקב"ה חד בלי שותף, וז"ש מאי שוחד "שהוא" חד, כלומר הקב"ה חד בלא שותף וק"ל (ב) בח"ר שו"ת סי' י"ב סעיף ב', היכן נמצא המאמר השגור בפי כל, למה נקרא שמי חזיר מפני שעתיד הקב"ה להחזירו לישראל ל כ"כ בס' שער ב"ר פ' שמיני כי מאמר זה אינו בנמצא בשום מקום עכל"ה ואנכי מצאתי המאמר בפסיקתא מובא בס' דמשק אליעזר מר' אליעזר ריינעש מפלאצק במפתחות הדמשק דפוס ווארשא תרנ"ח אות ח' וז"ל, והשבתי חי' רעה מן הארץ ואין חי' רעה אלא חזיר שנא' יכרסמנה חזיר מיער זה עשו הרשע, ולמה נקרא שמו חזיר שעתיד הקב"ה להחזירו לישראל עכ"ל (ג) בח"ר שבת דף כ' מדפי הספר הקשה אדמ"ו נ"י על המהרש"א ז"ל דקרא נודי ספרת וגו' לא מיירי אלא במוריד דמעות על מת דבלא"ה אסור לאדם להצטער ולבכות דלא הותר בכי' אלא למת עכ"ל, ממדרש רבה פ' ויצא וישא את קילו ויבך למה בכה א"ר אליעזר בשעה שהלך להביא א"ר מה כתיב בי ויקח העבד עשרה גמלים וגו' ואני לא נזם א' ולא צמיד אחד ע"ש, ואיך הותר ליעקב לבכות עבור זה וצ"ע ולע"ד כלים ד' המהרש"א ז"ל עפ"י הגמ' נדרים ז' ע"ב כי מתו כל האנשים מאי מיתה, עניות, ומעתה כשראה יעקב שהוא עני אין לו לא נזם ולא צמיד. בכה על עניותו שהוא ממש כמת ע"כ הי' מותר לו לבכות וק"ל (ד) בח"ב מס' ב"מ מהרי שלש סאים קמח סולת, הוא אמר קמח והיא אמרה סולת מכאן שאשה עיני' צרה באורחין. ומקשים העולם הלא סולת משובח יותר מקמח א"כ אדרבה עיני' יפה באורחין, ונ"ל עפ"י המבואר בפסחים מ' ע"א גבי מימרא דרבא מותר ללתות וכו' דקמח היינו בלח לתיתה ולא הוכשר לקבל טומאה אבל סולת הוכשר ע"י לתיתה וטמא ע"ש וז"ש הוא אמר קמח למען יוכלו המלאכים לאכול בלי שום, חשש טומאה, אבל היא אמרה סולת שהוא מוכשר לקבל טומאה כדי שלא יאכלו, ושרה באותו יום באמת פירסה נדה כנודע ושפיר למדו מכאן שהאשה עיני' צרה באורחין ודו"ק עכ"ל תלמיד חביב הנ"ל וזה תשובתי:
מ"ש באות ב' הנה כבר מדובר בזה בספרים והראו מקום לעיין בריטב"א על קידושין דף מ"ט ע"ב בד"ה תשעה נטלו. חזירים ע"ש, וגם עיין בספרי ילקוט הגרשוני עה"ת פי שמיני בד"ה את החזיר מש"ש בזה. ומ"ש באות ג' להצדיק ד' מהרש"א ז"ל בח"א שבת דף ק"ה בד"ה שנאמר שימה דמעתי וכו' לא נהירא לי דודאי מ"ש מהרש"א דלא הותר בכי' אלא למת, כוונתו על מת ממש, דאל"כ הדק"ל מנ"ל לבר קפרא דהאי קרא נודי ספרת אתה שימה דמעתי וגו' איירי במוריד דמעות על מת, דילמא איירי קרא בהנך ארבעה דחשובים כמתים שג"כ מיתר להם לבכות על צרתם. אלא ודאי כוונת מהרש"א דלא הותר בכי' אלא למת ממש, ולא על הנך ארבעה דחשובים כמתים דהמה רק כמתים ולא מתים ממש ולא מתים ממש, וכבר נודע מ"ש בזוה"ק בפסוק היה ה' כאויב ולא אויב ממש, היתה כאלמנה ולא אלמנה ממש ומזה למדו הפוסקי' דמה שנא' בכ"ף הדמיון אינו השוואה גמורה והדברים עתיקים -- ימ"ש באות ד' בגמ' דב"מ הוא אמר קמח וכו' בזה יפה כתב, אך כבר קדמו בזה רבינו הגאון הגדול רשכבה"ג מ' יוסף שאיל נ"ז זצ"ל בספרו "דברי שאול" חדושי אגדות במס' ב"מ דף פ"ז בד"ה כתיב קמח וכתיב סולת וכו' ע"ש ובס' קטן נקראו "שביבי אש" דפוס דעעש תרס"ג, כתב ג"כ כזאת בפ' וירא ע"ש וג"כ לא ראה שכבר קדמו בזה בס' דברי שאל הנ"ל דפוס לעמבערג תרל"ז:
(קכא)
בר"פ בשלח כי אמר אלקים פן ינחם העם וגו' כתב בס' מקרי דרדקי להגאון ר' הילל ל"ש ז"ל מקאלאמעא, קשה מאד. ישראל שמפורש עליהם בקבלה זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, אטו כשיראו מלחמה יחזרו למצרים וכו', לכן נלע"ד לפרש כוונה אחרת איתא במדרש שהקב"ה לא נתרצה למה שקיבל מרע"ה את הערב רב, שהרי כשעשו העגל אמר לו ה' לך רד כי שחת עמך. קבלת אותם ולא שאלת אותי, משו"ה בכוונה סיבב הקב"ה אותם להוליכם בדרך ארוך ועקום כדי שיתלבטי בטורח הדרך, וגם יראו מלחמה, מתוך כך מי שלבו חלוק ואין אהבתו אל ה' ולתורתו בלב שלם יחזור, וזה היה רצון השם, וז"ש ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים הגם שאותו דרך קרוב הוא, משום שאמר אלקים פן ע"י אריכות הדרך ינחם העם, העם דייקא הן הפחותים והערב רב, ושבו מצרימה, וזה אני רוצה, עכ"ל – וקשה לי על פירוש זה דא"כ הול"ל אולי ינחם העם וגו' דידוע **(נשמט מספרי ילקוט הגרשוני עה"ת פ' חיי שרה בפסוק ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל – כתב בס' יבין שמועה עה"ת מהגאון בעל שמן רוקח "ל בשם אבי אמו הרב הצדיק מהו' שמואל הכהן ז"ל מק"ק לאסק שאמר לפרש עפמ"ש חז"ל אין זקן אלא מי שקנה חכמה. והנה אחז"ל דיעה חסרת מה קנית, דיעה קנית מה חסרת, וז"ש ואברהם זקן שקנה חכמה וכיון שקנה חכמה וה' ברך את אברהם בכל דכיון דקנה דיעה לא חסר לו כלום עכדפ"ח. וימתקו דבריו עפמ"ש הפני יהושע בקדושין ל"ב ב' בהא דאמרי' אין זקן אלא מי שקנה חכמה דלכאורה אין רמז במלת זקן אלא זה קנה אבל לחכמה אין רמז וכתב הפנ"י לתרץ עפי"ד חז"ל הנ"ל דכיון דאמר זה קנה בעכ"ח חכמה דאי לא קנה חכמה מאי קנה וכדאמרינן דיעה חסרת מה קנית עכ"ל הטהור:)** מ"ש המפרשים שמלת פן תבא כשחפץ האומר בשלילת הדבר כמו פן יפתה לבבכם, פן יהי' דבר עם לבבך בליעל, וכמ"ש רז"ל השמר פן ואל אינו אלא ל"ת, ומלת אולי תבא פעמים רבות כשחפץ האומר בחיוב הדבר כמו אולי אבנה, אולי אכפרה בעד חטאתכם, (עיין בס' נתינה לגר על התרגום פ' חיי שרה בפסוק ואימר אל אדוני אלי לא תלך האשה אחרי ע"ש) וא"כ לפי פי' הגאון הנ"ל דהקב"ה חפץ שינחם העם וישובו מצרימה מדוע אמר פן ינחם העם דכיון שזה הי' רצון ה' שינחם העם הול"ל אולי ינחם העם וגו' – ולכן נ"ל יותר הפירוש האחר שכתב הגאון הנ"ל (שם) דהנה ישראל היו סבורים שהגאולה הזאת היא גאולת עולם ואין עוד גלית אחריה. שהרי משה לא אמר להם רק אהי' שלחני ולא אהי' אשר אהי' וגם היתה קבלה בידם כשיהי' עולם התיקון לא ישא גוי אל גוי חרב, משו"ה כשיראו מלחמה וידעו למפרע שיהי' עוד גלות, ירצו לחזור למצרים משום שיאמרו הפוכי מטרתי למה לי ודפח"ח:
(קכב)
בס' דבר יום ביומו ח"ב דף ס"ב הביא בשם הה"ק ר' זושא מהאניפאלו ז"ל ברמז המשנה ריש ברכות מאימתי קורין את שמע, מפחד ואימה מהשי"ת קורין את שמע, וע"ז כתב, שהרה"צ ר' משה פאנעט זיל מדעעש הוסיף דלכן פריך הש"ס תנא היכי קאי דקתני מאימתי הלא התנא הי' צ"ל מאהבה, ומתרץ תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך, עפי"ד הרע"ב פ"ק דאבות שהעובד מאהבה צריך ליראה ג"כ, כי מאהבה זהיר במ"ע ומיראה זהיר בל"ת, ושכיבה נקרא שב ואל תעשה וקימה נקרא קום ועשה, ואחרי שהקרא נקט תחלה יראה ואח"כ אהבה גם התנא נקיט הכי ע"כ דפח"ח:
(קכג)
בפ' יתרו וישמע יתרו פירש"י מה שמועה שמע ובא קרי"ס ומלחמת עמלק (ע' ילקוט הגרשוני לזבחים מש"ש בשם ס' תפארת הגרשוני) ובס' בית ישראל מהג"מ ישראל חיים בריין נ"י מביא בשם הגרה"ק ר' יחזקאל הלברשטאם ז"ל משינאווע דלכאורה קשה על יתרו למה לא בא מיד אחר יצי"מ וקרי"ס ולמה המתין עד אחר מלחמת עמלק ושנית קשה למה בא אל משה אל המדבר הלא יכיל לקבל עליו עול מלכות שמים ועול מצות באשר הוא שם בארץ מדין אך י"ל דליתרו הי' קשה דקרי"ס ומלחמת עמלק הוי תרתי דסתרי אהדדי דהא ידוע דע"י יצי"מ וקרי"ס עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, נמוגו כל יושבי כנען ע"י שימין ה' נאדרי בכח במצרים, היאך בא עמלק ללחום בישראל אחר שהיו מלומדים בנסים, ע"כ אמר יתרו בלבו שאפשר מה ששמע מקרי"ס היה גוזמא והפריזו על המידה, שאל"כ איך לא אחזו עמלק פחד ללחום עם ישראל, ע"כ גמר בדעתו לבוא אל משה המדברה לדרוש ולחקור אם אמת הדברים אשר שמע, וזה שכתב רש"י מה שמועה שמע "ובא" דהקושיא על ובא, ע"ז תירץ קרי"ס ומלחמת עמלק דהוי תרתי דסתרי אהדדי, ע"כ בא אל משה לראית אם כנים הדברים ע"כ דפח"ח:
(קכד)
בפ"ק דברכות אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה והקושיא ידוע, וע' מ"ש בזה בחיר, וכעת מצאתי בס' ישמח משה פ' יתרו, שכ' דודאי ביטול תורה בכלל יפשפש במעשיו, אך בכל העבירות אם לא מצא א"כ אין לתלות בהם אבל ביטול תורה אף אם לא מצא יכיל לתלות בו לפי שאין לו שיעור ומי יודע עד כמה יכבד העבודה ודו"ק כי הוא הפי' האמיתי בס"ד עכ"ל הטהור:
בסנהדרין צ"ד א' גנאי הוא למשה וששים רבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה' ותמוה הא אמרו השירה כולה ואטו תלי' בלשון ברוך (וע' בכתב סופר מיש בזה). ולי נראה יותר עפמ"ש בילקוט חבר בן חיים ח"ב פ' יתרו בשם מרן חת"ס ז"ל **(באבות פ"ב אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת – בס' חוט המשולש דף כ' מביא פי' בשם מרן חת"ס ז"ל, מי שמייגע את עצמו בלימוד וכל חפצו רק שילמוד הרבה וימלא כריסו בש"ס ופוסקים. אבל איני מייגע עצמו לחדש חידושים, זה אינו יכול להחזיק טובה לעצמו, וז"ש אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך. כי לכך נוצרת, כי מה שלמדת היה מוכן לפניך כאשר נוצרת ואין זה טובה שתחזיק לעצמך שתאמר שלך היא וק"ל.
בסידור באר חיים דף ל"א ע"ב כתב וז"ל, הדובר שלום מדקדק מדוע נשתנה ברכת התורה שהולכין בה הלילה אחר היום משארי מצות אשר היום הולך אחר הלילה ומתרץ בדוחק, ולא אדע מה קושיא הלא אמרינן (עירובין ס"ה א') ראב"י יזיף ביממא ופרע בליליא משום דאנן אגירי דיומא כמבואר שם וא"כ שפיר הלילה הולך אחר היום עכ"ל – ופלא גדול בעיני שלא ראו גם שניהם דהקושיא וגם התירוץ כתוב הדר היא בתלמידי רבינו יונה ז"ל על הרי"ף ספ"ק דברכות גבי ברכת התורה בד"ה ואומר מורינו הרב נר"ו וכו' עיי"ש ותמצא.
בס' כליל תפארת סוף דרוש י"ט כ' וז"ל הנה שמעתי לבאר מאמר תמוה בשם המגיד דק"ק דובנא ז"ל, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו לא אמר דוד אלא נגד כפויי טובה, ואמר הרב הנ"ל במשל לשני לווים אחד אומר אלך ואפרע חובי ואחזיק לו טיבותא ביישר כח גדול כי עשה לי טובה גדולה, והב' אומר אלך ואפרע חובי כי טוב לי שילוה לי עוד הפעם שנית ושלישית, והנה משמעות דברים של השני נראה אם לא הי' נצרך לעשות עמו חסד עוד הפעם לא היה פורע לו, וזה הפרעון אינו פורע לו בתם לבב, והנה כזאת וכזאת הוקשה לו להדורש, שאמר דוד הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. והוא כמו נתינת טעם מחמת שאתם צריכים לחסדו של השי"ת לעולם, לכן אמר, לא אמר דוד אלא נגד כפויי טובה והבן ודפח"ח עכ"ל.
בח"ר על אגדות הש"ס בברכות ל"ב ע"ב הבאתי המאמר גדולה תפלה ממע"ט שהרי מרע"ה אין גדול במע"ט ממנו ולא נענה אלא בתפלה דכתיב ויאמר ה' אל משה רב לך עלה ראש הפסגה – ולא הבאתי עליו שום פירוש – וכעת מצאתי בס' תורת משה מרבינו הגדול בעל חת"ס ז"ל, בפ' פקודי בד"ה ויקם משה את המשכן שכתב פירוש נכון מאד על מאמר זה, ולהיות שהספר הזה הוא שכיח ומצוי טובא בכל המדינות, על כן אחשוב למותר להעתיק דבריו הק' והרוצה למצוא לנפשו נחת יעיי"ש וימצא.
בילקה"ג עה"ת פ' תולדות הבאתי פירוש על אברהם הוליד את יצחק, בשם ספר קטן "ויעש אברהם" עיי"ש. וכעת ראיתי שהפירוש הזה כבר נדפס בספר גדול והוא ספר כלי יקר עה"ת פרשה הנ"ל בד"ה אברהם הוליד את יצחק עיי"ש ותמצא.)** ביאור הפסוק ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים וקשה כפל הלשון ואמר הח"ס ז"ל כי הנס בשעבוד מצרים היה בראשונה אחרי כי קצו המצרים מפני בנ"י ואין סכנה כסכנת שנאת ההמון עם ח"ו, וע"כ להציל אותנו מסכנה הזאת נתן השי"ת בלב פרעה שלקח אותנו תחת ידו והיינו עבדים לפרעה ועבד מלך מלך, נמצא דמה שהיינו עבדים לפרעה היה לטובתינו, וז"ש יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים, כלומר בזה שנתן בלב פרעה לקחת אתכם תחת יד עבודתו ועי"ז נצלתם מיד מצרים ואמנם אח"ז גאל אתכם והציל אתכם מיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים וכמ"ש עכ"ל ודפח"ח. וז"ש גנאי הוא למשה וס' רבוא שלא אמרו ברוך ה' על שעבוד פרעה שלקח אותנו לעבדים עד שבא יתרו וכו' כנ"ל וק"ל:
(קכה)
בהקדמה לבית שמואל על אהע"ז וכן בפני יושיע שבת פ"ז ע"א כ' בפשיטות דהקב"ה לא דיבר עם משה בלילה ע"ש, ופלא בעיני דהא איתא באבות דרבי נתן פ"ב פירש מן האשה כו' אמר מה אם ישראל כו' ואני שאני מזומן לכך בכל יום ויום ובכל שעה ואיני יודע אימתי מדבר עמי או ביום או בלילה עאכו"כ שאפרוש מן האשה כו' עכ"ל וצ"ע:
(קכו)
ברש"י בפ' אני חותנך יתרו בא אליך, אם אין אתה יוצא בגיני וכו' – מ"ש ע"ז בס' "שביבי אש" כבר קדמו הגאון ר' שאול ז"ל מאמסטרדאם בס' בנין אריאל' שכ' דקשה לי' לרש"י דלעיל כתיב ויבא יתרו חותן משה ובניו ואשתו, הקדים בנים לאשה, וכן הוא הסדר הנכון כמ"ש רש"י בפ' וישלח, עשו הקדים נשים לבנים אבל יעקב הקדים בנים לנשים, שהבנים חביבין על הצדיקים יותר מהנשים, וא"כ למה הקדים כאן האשה לבנים באמרו ואשתך ושני בניה, לכך פרש"י שכך שלח לו, אם אין אתה יוצא בגיני שאיני חביב עליך כל כך, צא בגין אשתך החביבה עליך יותר ממני, ואם גם בגינה אין אתה יוצא, צא בגין בניך שהם חביבים עליך יותר מן האשה, שכך היא מדת הצדיקים ולפ"ז באו הדברים על סדר הנכון ע"כ דפח"ח. ובס' לקוטי שלמה כתב ששמע לפרש לפי שחשב יתרו פן מתנשא משה עתה בהיותו ראש ומנהיג לכל עם ה' לא יתכבד בחותנו ולא יצא בגינו. לכן הזכירו אשתו שיזכור באיזה מעמד הי' אז כאשר נשאה, ואם גם זאת לא יכניעו, צא בגין בניך אשר שם האחד גרשם, ששם זה מזכירו תמיד גר הי' בארץ נכרי' ושם האחד אליעזר אלקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה, כולי האי ואולי יגרום הכנעה שיצא לקראתו עכ"ל – ובזה א"ש מה דכתיב אח"כ ויצא משה לקראת חותנו, כי האיש משה עניו מאד ואין צריך שאשתו ובניו יהיו גורמים הכנעתו רק יצא לקראת חותנו עצמו וק"ל:
(קכז)
ואלה המשפטים פירש ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלי מסיני – מ"ש ע"ז בספר "פרי העץ" דהוא רמז הרומז על הדיין שיהיה שפל ועניו כסיני הנמוך שבהרים, כבר קדמו בזה בס' תפארת יהונתן לכאן ע"ש. ולענ"ד יראה דידוע דחוקים הם המצות שאין השכל אנושי מחייבם, ומשפטים הם אלו שהשכל מחייב לעשותם, אמנם כתבו הראשונים דגם המשפטים צריך לקיימם בתורת חק, כי מלבד הטעם הנגלה ומובן בשכל יש להקב"ה בכל המצות טעם כמוס ונסתר שאינו נגלה בלתי לה' לבדו, ופירשו בזה הנוסח ותודיעינו ה' אלקינו את "משפטי" צדקך, דהיינו המשפטים המובנים בשכל, יתרו וכו' כנ"ל וק"ל:
**(בפרשת ויצא וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם פי' בס' משכנות יעקב לחכם ספרדי מהר"י ן' נעים ז"ל ע"ד מ"ש חז"ל בפ' חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך אמר דוד בכל יום ויום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך וכו' והיו רגלי מוליכות אותי לב"כ ולב"מ. דהאיש השלם נעשה לו ההליכה לדבר מצוה כטבע ראשון. ולפ"ז י"ל דאחר שנתגלה ליעקב אבינו תוקף קדושת המקום (כאומרו אכן יש ה' במקום הזה, אין זה כ"א בית אלקים וגו') כשהי' רוצה בבוקר ללכת לדרכו לא היה יכול, דבפועל היו רגליו מחזירות אותו למקום הקודש ולכן אמר וישא יעקב רגליו כאלו הוזקק לנשאם בעכ"ח שלא בטובתם ודפח"ח.
בס' וישב דקדקו המפרשים מדוע אחר סיפור החלום השני והנה השמש וגו' כתיב ויקנאו בו אחיו ובחלום הראשון לא כתיב ויקנאו וגו' אלא ויוסיפו עוד שנוא וגו' ונלע"ד דחלום דאלומות הי' מורה שהוא יהי' מארי דחיטי וכסף וזהב ירבה לו במכירת התבואות אבל התבואות של השבטים ירקבו ויאבדו כמ"ש במדרש והנה אנחנו מאלמים וגו' אתם כונסין פירות ואני כונס פירות, שלכם רקובים ושלי עומדין, ובאמת על זה אין מה לקנאות אותי כמ"ש דהמע"ה אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו, אמנם החלום השני והנה השמש והירח וגו' משתחוים לי, מורה דהשמש והירח ישתחוו ויהיו נכנעים ליהושע בן נון שיצא מזרעו של יוסף באמור שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון (ע' בכתב סופר על המדרש ואביו שמר את הדבר ורוה"ק אומרת שמור את הדברים שעתידין הדברים ליגע ע"ש דפח"ח) לכן כאשר שמעו השבטים שיצא ממנו צדיק גדול כזה שימשול על צבא מרום, היו מקנאים אותו שיזכה לבני בנים צדיקים כאלו, וא"ש ודו"ק.
בפ' מקץ ברש"י, (ויגלח. מפני כבוד המלכות, ב"ר) כתב בס' זכרון אפרים בשם ר"ע מברטנורה ז"ל צ"ב מאי קמ"ל פשיטא דמפני כבוד המלכות עשה זאת ועוד קשה למה לא תפש רש"י כל הפסוק ויגלח ויחלף שמלותיו שהרי גם את הכל עשה מפני כבוד המלכות, י"ל משום דקשה לו "ויגלח" דאין גלוח אלא בתער ומשמע מכאן שגלח גם את זקנו בתער, ואיך עשה הדבר האסור הזה להשחית פאת זקן, לכך פירש"י מפני כבוד המלכות דמשו"ה מותר וכדאמרינן אבטולס בר ראובן התירו לו לספר בתער מפני כבוד המלכות וכו' ולכך חפש רש"י ויגלח מפני כבוד המלכות עכ"ל – ובתורת משה מבעל חת"ס ז"ל כ' עפמ"ש חז"ל בר"ה יצא יוסף מבית אסורים וא"כ קשה איך הניח לגלח עצמו ביו"ט לכך פירש"י מפני כבוד המלכות שרי עיי"ש, ובס' "ילקוט הדרוש" הביא זה בשם "שארית יעקב" וחידוש בעיני שלא זכר תורת משה ולכאורה הי' נ"ל עפ"י דאיתא במדרש רבה פרשה ויחי סוף פרשה צ"ח דיוסף נזיר ממש היה עיי"ש בפ' ולקדקד נזיר אחיו, וא"כ קשה איך גילח עצמו הא נזיר אסור לגלח, ומצאתי במהרש"א ח"א לשבת דף קל"ט ע"א דהרגיש בזה וכתב דאיכא למימר דנזיר ממש היה אלא מפני כבוד מלכות גילח עצמו תוך ימי נזירתו עיי"ש, וא"כ י"ל דזה כוונת רש"י ויגלח מפני כבוד המלכות אלא דאחר העיון ברש"י פ' ויחי בפסוק ולקדקד נזיר אחיו, נראה דרש"י לא ס"ל כמ"ד נזיר ממש היה, אלא ס"ל כפירוש הראשון של המדרש רבה)** אמנם ותלמדנו לעשות בהם גופא חוקי רצונך כלומר שגם המשפטים צריך לקיים בתורת חק בלי טעם, ולא מצד הטעם המובן בשכל, והדברים עתיקים. וזה כוונת רש"י ואלה המשפטים כו' ואלה מוסיף על הראשונים הראשונים מקיימים אותם מסיני כלומר מצד שאז מסיני נצטוו עליהם, אף אלה המשפטים צריך לקיימם מסיני כלומר מצד שמסיני נצטוו עליהם ולא מצד הטעם המובן בשכל וא"ש ודו"ק (ומ"ש רש"י עוד ולמה נסמכה פרשת דינין לפ' מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח, עיין בכתב סופר עה"ת ביאור נחמד ע"ז):
(קכח)
במדרש תנחומא ואלה המשפטים זש"ה מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן וגו' – נ"ל ההמשך עפ"י מ"ש בס' ישמח משה בשם ס' חן טוב הטעם דאשר תשים לפניהם ואמרו חז"ל ולא לפני עכו"ם ולא לפני הדיוטות ואפי' דנין בדין תורה, לפי שעומק הדין אינו מושג אלא בהיות ה' עם השופט ומלמדו להועיל לכוון הדין כהלכה. וכדכתיב והיה ה' עם השופט. ואם אין הקב"ה בעת המשפט יכשל בדין ולא ידע בין ימין לשמאל, לכן כתיב מגיד דבריו ליעקב וגו'. לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בעל ידעום כי אין השכינה שורה על אוה"ע כידוע ע"ש. וז"כ המדרש דהי' קשה לי' בפ' ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ואחז"ל לפניהם ולא לפני עכו"ם ואפי' דנין בדין תורה, לז"א זש"ה מגיד דבריו ליעקב וגו' נא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום כמש"ל בשם החן טוב וא"ש:
(קכט)
כי תקנה עבד עברי וגו' – כתב בס' מקרי דרדקי:
קשה היה לו לומר כי כי תקנה עברי לעבד שהרי מעיקרא בשעת קנין לא היה עבד, אלא אפשר ליישב למאי שפירש"י שכוונת הפסוק הוא שמכרוהו בי"ד עבור גניבתו, ואמרו חז"ל דאם אין עושים רצונו של מקום אזי קרויים עבדים, מעתה א"ש שבאמת גם מתחילה היה עבד, ורק עתה הוא קנה אותו עכ"ל, ופי' זה הוטב בעיני מאד, אך שו"ר שכבר קדמו בזה בס' תפארת יהונתן ע"ש:
(וע' בס' שער בת רבים מ"ש בזה בשם אוה"ח הק' ואין להאריך):
(קל)
ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי קשה היה לו לומר אינני חפץ לצאת ולמה אמר לא אצא מה חפשי, וראיתי בילק"ס בשם ס' מלאכת מחשבת, שהאהבה מסרת האדם מדעת קונו ויוציאנו מרשות עצמו כמאחז"ל הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם כי אלו ג' מדות וביניהם התאוה שהיא האהבה מוציאות אותו מדעתי ומרשותו בעוה"ז, כי לב האוהב בדבר הנאהב וישעבד עצמו לו, ע"כ יאמר העבד אל נא אדוני אל תשלחני מאתך, כי אהבתי את אשתי ואת בני, וא"כ בודאי לא אצא חפשי לעולם, ותמיד אהיה נקשר בעבותות אהבה אף אם אצא מביתך, ע"כ דפח"ח:
(קלא)
ורצע אדוניו את אזנו במרצע, פרש"י אוזן הימנית דילפינן בגז"ש ממצורע ומה ראה אוזן לירצע מכל שאר איברים כו' – רבים תמהו למה לא הקשה רש"י בלא זה מה ראה אוזן לירצע וכו' (וע' בילקה"ג ח"ב על אגדות הש"ס ריש קידושין מ"ש בזה בשם ס' אהבת יהונתן ע"ש) ולענ"ד נראה דהנה ברשב"ם עה"ת כתב דרוצע אזנו לסימן עבדות ע"ש. ולכאורה קשה מה סימן עבדות יש ברציעת אוזן. וע"כ אפשר לומר שכן היה המנהג מקדמת דנא שכל הקונה עבד בשוק הי' רוצע אזנו וזה היה הסימן עבדות מימי קדם, וא"כ לא קשה כלל מה ראה אוזן לירצע, אמנם באמת א"א לומר כן דא"כ מדוע הקפידה התוה"ק דוקא שתהיה הרציעה באוזן הימנית דאם היה הרציעה באוזן סימן עבדות מקדמת דנא, מה לי אוזן הימנית מה לי אוזן השמאלית, אלא ודאי לא מטעם זה אמרה תורה שירצע אדוניו את אזנו, ע"כ שפיר הקשה רש"י אחר שהקדים דהרציעה היתה באוזן הימנית דוקא, ומה ראה אוזן לירצע מכל שאר איברים שבגוף וא"ש:
(קלב)
ואשר לא צדה וגו' אשר ינוס שמה וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות ר– כ' בעל הטורים ז"ל אשר ינוס שמה וסמיך ליה וכי יזיד איש לומר שאף המזיד גולה שם ובי"ד שולחין ולוקחין אותו משם (וכדאיתא במשנה **(שרחקו אותו אחיו ועשו אותו נזיר ופי' במת"כ מרוחק ומנוזר מהם כד"א נזורו אחור עכ"ל, וכן פירש גם רש"י בפ' הנ"ל פרישא דאחוהי שנבדל מאחיו כמו וינזרו מקדשי בנ"י. נזורו אחור עכ"ל, וא"כ א"א לומר דרש"י נתכוין למ"ש ודו"ק – ואולי כוונת רש"י בפשיטות, דחילוף בגדים הי' יוסף מוכרח לעשות כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק וכמ"ש ר"ע ספורנו ז"ל, אבל על גילוח קשה למה גילח עצמו הא לזה לא הי' מוכרח. וא"כ מדוע לא מיהר לבוא אל המלך, לכך פירש"י שגילח מפני כבוד המלכות וא"ש.
בחולין צ"ז ב' ומין במינו דליכא למיקם אטעמא א"נ מין בשא"מ דאיסורא וליכא קפילא בששים – והקשה בתשו' ברית אברהם ז"ל הול"ל אפילו בדאיכא קפילא אלא שנתערב אבמה"ח שאסור לב"נ ואינו יכול לטועמו, אפילו אי טעימה הוי רק משהו הא לא ניתנו שיעורין לב"נ כמ"ש הרמב"ם בפ"ט מה' מלכים – ונלפ"ד ליישב עפמ"ש אדמו"ר ז"ל בתשו' מהר"ם שיק או"ח ס"ס רנ"ח הטעם דב"נ חייב אפילו בכל שהו משום דבאמת גם בישראל הי' ראוי להיות חייב אפילו בכ"ש מטעם אחשבי' באכילתו רק בישראל ל"א דאחשבי' ק אמרינן להיפוך דמסתמא לא אחשבי' וכמ"ש הלח"מ בפ"ה מה' שבועות הלכה ה' משום דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, אך זה שייך בישראל וכו' אבל בגוי מנ"ל לומר שלא להחזיק אותו ברשעו, וכיו"ב כ' התוס' ביבמות דף קי"ט סד"ה מחוורתא דגבי כותים לא שייך לאחזוקי בחזקת כשרות וה"נ בגוי, ולכן אמרינן אחשבי' ולכך חייב אפילו בכל שהו עכ"ל ומעתה הרי ידוע דאחשבי' שייך רק כשהוא בעין אבל לא כשהוא בתערובת (וכ"כ חת"ס ז"ל בחי' לע"ז בסוגי' דנטל"פ ה דלא פגמא פורתא עיי"ש) וא"כ שפיר לא מצי רבא למימר אפילו בדאיכא קפילא אלא שנתערב אבמה"ח שאסור לב"נ וא"י לטועמו, דבאמת טעימה הוי רק משהו ואין לומר דב"נ חייב אפילו בכ"ש דהא הטעם משום דאחשבי' וכאן שהוא בתערובת לא שייך אחשבי' א"כ גם ב"נ יכול לטועמו וא"ש. (ועיין בס' חמדת ישראל מהגאון מ' מאיר דן פלאצקי נ"י מדוואהרט בקונטרס נר מצוה דף צ"ד עמוד ד' שכתב ג"כ דטעם הרמב"ם דב"נ חייב אפילו בכ"ש הוא משום דאחשבי' באכילתו עיי"ש שהאריך באמרי נועם)
בפ' ויגש אליו יהודה וגו' פרש"י שדבר אתו קשות כתב הגאון מליסא ז"ל בס' נחלת יעקב עה"ת, לכאורה נראה שהוא תמוה שמתחלה פסקו את הדין בעצמם שיהיו כולם עבדים וכמ"ש הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו וכי משום שהטיב עמם ושחרר כולם ולא לקח לעבד רק אותו שנמצא הגביע בידו, דבר אתו קשות,. ועוד שמתחלה פסקו את הדין שאותו שנמצא הגביע בידו יומת, ואח"כ פוחת והולך ואמר)** פ"ב דמכות וכ"פ הרמב"ם פ"ה מרוצח ה"ז ע"ש). ואפשר לומר כוונת הפסוק וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה וידמה בנפשו דגלות בעיר מקלט מכפר גם על המזיד, לזה אמר, מעם מזבחי תלמוד שתקחנו למות, דכשם שהמזבח אינו מכפר רק על השוגג אבל לא על המזיד, כן גם הגלות בע"מ אינו מכפר רק על השוגג אבל לא על המזיד וא"ש – ובסה"ק עבודת ישראל להמגיד מקאזניץ זי"ע כתב:
מכאן נוכל למצוא הרמז מ"ש בסידור האר"י ז"ל כי הרמ"ק קבל מפי אליהו ז"ל לבטל מחשבה זרה לומר פסוק אש תמיד תוקד על המזבח ע"ש ואפשר לפ"ז לפרש פסוק זה, וכי יזיד איש היצה"ר על רעהו הוא היצ"ט שהם יחדיו בלבו של אדם. להרגו בערמה במחשבת ערמימות וכוזבת, אז מעם מזבחי תקחנו למות, דהיינו דסגולה לומר הפסוק אש תמיד תוקד על המזבח כנ"ל ויעביר רוח הטומאה מן הארץ עכ"ד קדשו --- ולכאורה היצה"ר הוא מלאך ולא איש. אך באמת מצינו כ"פ דגם מלאך נקרא בשם איש, כגון ויאבק איש עמו בפ' וישלח) וכן וימצאהו איש (בפ' וישב) ורבים כאלה:
(קלג)
ויקחו לי תרומה מה כתיב למעלה ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה ענין הסמיכות, עיין בעה"ט ז"ל והוא דרך רחוקה, דהך תרומה אינה תרומה שניתנה לכהן – ועיין באבן עזרא ז"ל, ונ"ל כוונתו לפרש הסמיכות דבהיות משה בהר מ' יום היה חי בלא אכילה ושתיה בדרך נס ופלא גדול ובאמת רצון השי"ת שיתנהג העולם בדרך הטבע ולמעט בניסא עדיף, לכן צוה השי"ת ויקחו לי תרומה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ושם אדבר עם משה. ולא יצטרך לעלות אל ההר ולחיות בדרך נס ופלא וא"ש – ובספר מחשבת מרדכי להגאון ר"מ בנעט מנ"ש זצ"ל כ' ע"פ מדרש רבה בזאת הברכה אשר ברך משה איש אלקים וגו' אם איש למה אלקים ואם אלקים למה איש, קודם שעלה להר נקרא איש ולאחר שעלה להר מ' יום ולא אכל ושתה נקרא אלקים, והנה ידוע שאלת המין (סנהדרין ל"ט א') אלקיכם כהן הוא דכתיב ויקחו לי תרומה כי קברי' למשה במאי טביל, ולפ"ז ה"פ ויהי משה בהר מ' יום ומ' לילה א"כ היה נקרא שוב אלקים וא"כ לא היה שוב מטמא במיתו ולא קשה קושי' המין לכך אמר ויקחו לי תרומה ודפח"ח, ח והוא ע"ד דרוש, כי באמת כבר כתב בעל עיון יעקב ז"ל בסנהדרין שם דמעיקרא אין כאן קושיא, כי אין לדמות לעליון שום טומאה שהרי אפילו בד"ת מצינו הלא כה דברי כאש מה אש אינו מקבל טומאה כדאי' בברכות דף כ"ב, גם ויקחו לי תרומה חין ענין מצד הכהונה וכו' עיי"ש רק כבר כתבו ז"ל שאין משיבין על הדרוש.
(קלד)
במדרש באותו פרק שהקדימו נעשה לנשמע אמר הקב"ה למשה ויקחו לי תרומה כן מובא בס' בנין אריאל וע"ש מ"ש ע"ז ולענ"ד יובן בפשיטות עפמ"ש מרן חת"ס ז"ל בתורת משה דלכאורה צ"ע היה לי לומר תחלה ועשי לי מקדש ושכנתי בתוכם ואח"כ ויקחו לי תרומה אבל איך שייך לומר תחלה קחו לי תרומה על מה ולמה, ונ"ל שזהו בכלל הנסיון דנעשה ונשמע שיעשו טרם ישמעו ולא יהרהרו כלל אלא אמר קחו תרומה ולא ישאלו מה יעשה בה אלא לעשות רצונך אלקי חפצתי וכו' עכ"ל עיי"ש, וזה פירוש דברי המדרש הנ"ל וא"ש ודו"ק.
(קלה)
ויקחו לי תרומה פירש"י לי לשמי – פי' בס' כתנות אור עה"ת עפ"י דאיתא (פסחים נ' א') ר' אבינא רמי כתיב זה שמי לעולם וכתיב וזה זכרי לדור דור, אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב אני ביו"ד ה"י ונקרא אני באל"ף דל"ת, נמצא "שמי" היינו שם הוי"ה ב"ה ככתיבתו, ואיתא במס' תמיד פ"ז מ"ב במקדש היו אומרים את השם ככתבו וביו"ד ה"א) ובמדינה בכנויו (באל"ף דל"ת) וכתב הרע"ב משום שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך סרסהו ודרשהו בכל המקום אשר אבא אליך וברכתיך דהיינו במקדש שם אזכיר את "שמי" עכ"ל וזה כוונת הפסוק ופירש"י ויקחו לי תרומה לי לשמי, ר"ל שע"י תרומה זו תעשו מקדש וזהו "לשמי" שתוכלו לקרות שמי ככתבו ודפח"ח.
(קלו)
ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי – בכתב **(כולם יהיו עבדים ואח"כ שיחרר אותם ולא לקח רק אותו שנמצא הגביע בידו ודבר אתו קשות, ולתרץ זה נראה דהנה אף שהי' בידם להרוג את יוסף ואת פרעה ואת כל עמו עם כל זה היו נכנעים לו ומדברים בהכנעה, וחשבו כי אלקים מצא עונם ובעוונם הם נתפסים וכמ"ש מה נצטדק האלקים מצא את עון עבדיך דהיינו עון מכירת יוסף ולכך פסקו עליהם דין מיתה כי הגונב נפש ומכרו מות יומת, ואם מכירת יוסף עון הוא, ממילא אותו שהתחיל בעון זה הלא המה שמעון ולוי חייבים מיתה שזממו להמיתו כמ"ש לכו ונהרגהו, וחשבו שמסתמא סבב בעל הסיבות ית"ש שימצא הגביע ביד מי שנתחייב מיתה ולכך פסקו עליו מיתה ועל כולם פסקו עבדות כי בהסכמת כולם נמכר לעבד. ואח"כ כשראו שנמצא הגביע באמתחת בנימין שהוא אינו חייב במכירת יוסף מאומה, חזרו ודנו דין אחר. וחשבו שהתחיל השיעבוד מצרים, ולכך פסקו על כולם שיהיו עבדים, אמנם אח"כ כשראו שאמר להם ואתם עלו לשנים אל אביכם וראו שעדיין לא הגיע להם השעבוד מצרים וגם במכירת יוסף לא חטא בנימין מאומה, לכן כיון שלא הי' להם לתלות בשום דבר לקיחת בנימין לעבד, דיבר אתו קשות, ואמר שיהרוג אותו ואת עמו ויקח לו את בנימין ע"כ דפח"ח ש"י. בסנהדרין מ"ג ב' אריב"ל כל הזובח את יצרו כו' כתב במהרש"א ח"א וז"ל, ר"ל כל הכובש את יצרו כמו שיסד רבינו אפרים בסליחה למוסף דיה"כ, גבורות הזובחים אשר יצרם טובחים ומודים ומשבחים המה הגבורים וכו' ועפ"ד זה יתיישב מ"ש בשבת קכ"ט ב' מעלי יומא דעצרת נפיק ביה זיקא ושמיה טבוח דאי לא קבלו ישראל תורה הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו, דלכאורה קשה דלא ה"ל לקרותו טבות אלא טובח שבא לטבוח אחרים, אבל לפימ"ש הכא שהכובש את יצרו ומנצחו הוא זובח יצרו, במ"ת נמי דודאי ההוא זיקא שהוא השטן הוא היצה"ר הוא רוח מה"מ שבא לטבוח את ישראל אילו לא קבלו תורה, אבל כיון שקבלו התורה וכבשו את יצרם הרי אדרבה זבחו ישראל את היצה"ר ושפיר מקרי טבוח עכ"ל ודפח"ח – ואולי זה כוונת משה ואהרן שאמרו אלקי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלקינו פן יפגענו בדבר או בחרב (כמ"ש ס"פ שמות) דרך שלשת ימים היינו שלשה ימי הגבלה שקודם מ"ת ונזבחה לה' אלקינו היינו שנקבל התורה ונזבח את היצה"ר לפני ה' אלקינו, פן יפגענו ע"י ההוא זיקא דנפק במעלי יומא דעצרתא בדבר או בחרב ודו"ק (וע' ברבינו בחיי ז"ל עה"ת פ' בא שפי' על כי חג ה' לנו דהיינו חג שבועות ע"ש ודו"ק.) פק"ק מ' לודאש ב' שבט תפר"ח לפ"ק. גרשון ה"ק שטערן)** סופר מביא בשם ס' צפנת פענח שפירש מאמר חז"ל (ב"ב ט' ע"ב) וילבש צדקה כשריון לומר לך מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשרון גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה וכו' ואמר כי הכוונה דבקיבוץ צדקה כדי לעשות בגד לעני וכדומה כל אחד מהנותנים חשוב כאלו הוא עשה לעני כל הבגד מאחר שבלי נתינתו לא היו יכולים לעשות הבגד כי היה חסר נדבת לבו מהסכום, ולכן נחשב לכל אחד כאלו הוא נתן הכל, וכן בשריון כל קליפה וקליפה גורם לשריון ובהסיר אחת חסרון לעיקר השריון, וכתב כי זה כוונת הפסוק מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי שנחשב כמו מכל איש היה נלקח כל התרומה למשכן עכ"ד ז"ל – וחידוש בעיני שלא זכר שר התורה בעל כתב סופר ז"ל את רבינו ר"מ אלשיך ז"ל שפירש כן הפסוק הנ"ל והביא ממרחק לחמו וראיתי בס' משכנות יעקב מחכם ספרדי מהר"י ן' נעים ז"ל שפירש ויקחו לי תרומה מאת כל איש, כלומר אפילו ממי שאינו נותן בכל לבו ורק מפני הבושה נותן גם הוא, גם מאיש כזה יקחו לי תרומה כדי שלא לביישו, אמנם תרומה כזה נקרא רק בשם "תרומה" ולא בשם תרומת ה', אבל מן האיש אש ידבנו לבו, מאיש כזה תקחו את "תרומתי" כי תרומה כזאת היא התרומה שאני רוצה בה ונקראת בשם תרומת ה' עכ"ד ז"ל – ובשל"ה הק' כתב וז"ל:
ראיתי כתוב פירוש ע"ז הפסוק ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, דקשה מתחלה קורא התרומה על שמינו תרומה מאת כל איש, אח"כ קורא התרומה על שמו ית' כמ"ש תקחו את תרומתי, אלא הענין, הצורך למלאכת המשכן היה רב מאוד יותר מהנמצא, כי הזהב היה זהב טהור שאינו בנמצא הרבה, וכן שאר ענינים החשובים, ועל כל זאת היתה מגעת הנדבה יותר מכדי הצורך וזה הדבר היה מצד הברכה שנתן השי"ת בנדבה שמן המעט נעשה רב. וסיבת הברכה היתה מצד נדבת הלב. רציני לומר איש אחד הביא חתיכה זהב בלב טוב, והיה מצטער על שלא היה בידו יותר והיה מתאוה ליתן בכפלים רק שלא היתה בידו, הקב"ה היודע מחשבות צירף מחשבתו הטובה למעשה, ושלח הברכה במה שנתן שנעשה כמו שהיה מתאוה ליתן אף שלא היה בפועל, נמצא שזה המותר הקב"ה הוא הנותן ותרומה זאת היא שלו, וז"ש תקחו את "תרומתי" והיא באה מאת כל איש אשר ידבנו לבו ע"כ דפח"ח, (וע' בילקוט הגרשוני ח"ר על אגדות הש"ס בהשמטות למס' יומא דף ע"ה מ"ש בשם ס' "ראש דוד" להחיד"א ז"ל בפ' ויקהל, וכעת ראיתי שהוא מובא גם בס' נחל קדומים לכאן ע"ש.
(קלז)
ככל אשר אני מראה אותך את תבנית וגו' וכן תעשו – אפשר שהוא על דרך הבטחה, כלומר אע"ג שנראה כי בדרך הטבע אי אפשר לעשות, ולכוין הכל שיהי' כתבנית המשכן שלמעלה, מ"מ אני מבטיח אתכם שחפץ ה' בידכם יצליח וכן תעשו הכל ממש ככל אשר אני מראה אותך וגו' ואיש – ומה שפירש"י וכן תעשו לדורות וכו' והרמב"ן הקשה עליו, עיין בתשו' חת"ס סי' רל"ו מ"ש בזה, ומורי הגאון ז"ל במהר"ם שיק לתרי"ג מצות מצוה צ"ה לא זכר שר תשובה הנ"ל:
(קלח)
בהפטורה וה' נתן חכמה לשלמה ויהי שלום בין חירם ובין שלמה – בסה"ק עבודת ישראל הביא בשם זוה"ק דהקשה מה שייך זה לזה ועיי"ש שכתב חיר"ם רומז להקב"ה שהוא חי ורם (והוא כדאי' במנחות כ"ט ע"ב חטרי להו לגגיה דחי"ת כלומר חי הוא ברומו של עולם ע"ש) ועפ"י דרכו דרך הקודש אומר גם אני דידוע דכל אדם שהוא עני בדעת לעולם הוא מריב בלבו עם הקב"ה שלא נתן לו די מחסורו כמאמר חז"ל אין אדם מת וחצי תאותו בידו יש. לו מנה רוצה מאתים וכו' וא"כ אין לו שלום עם הקב"ה אבל שלמה המע"ה שה' נתן לו חכמה וממילא לח היה חסר לו כלום וכמ"ש חז"ל דעת קנית מה חסרת, הוא היה לו שלום עם הקב"ה ולא ביקש ממנו לתת לו עוד איזה דבר, יען שבאמת ע"י החכמה שבלבו לא היה חסר לו כלים, וז"ש וה' נתן חכמה לשלמה, וע"כ ויהי שלום בין חי רם דהיינו הקב"ה ובין שלמה וא"ש:
(קלט)
בח"ר מזה החיבור בלקוטים לפרקי אבות אות כ"ח הבאיתי על המאמר כל ימי גודלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, דמי ששומע חרפתו ושותק א"צ לסיגופים ותעניות ויכול לענג את גופו במאכל ומשתה ואעפי"כ עונותיו מתכפרים וכמ"ש חז"ל כל המעביר על מדותיו מעבירין ממנו כל פשעיו, וז"ש לא מצאתי שום דבר שיהי' טוב לגוף שלא יצטרך לסיגופים ותעניות יותר משתיקה. וכעת מצאתי בס' ישמח משה פ' תצוה שכתב יש להוסיף בזה המאמר ולאמרו באופן אחר, כי כיון שכל ימיו נתגדל בין החכמים לא מצא הטוב לגוף מהשתיקה, כי הם לא יחרפוהו, והבן עכ"ל הטהור:
(קמ)
ואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך שמן זית וגו' – תיבת ואתה צ"ב, ונלע"ד עפמ"ש בס' תפארת יהונתן לכאן דהמנורה מורה על התורה ולכן אמר חכתית' למאור כי לזכות לאור התורה א"א אלא בכתיתה כדאיתא בברכות ס"ג ע"ב הסכת ושמע ישראל כתתו עצמכם על דברי תורה כדאמר ר"ל מנין שאין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באוהל, וגם צריך ללמוד בהתמדה גדולה מחמת השכחה כדכתיב התעיף עינך בו ואיננו, ולכן אמר להעלות נר תמיד כלומר נר התורה יהיה דולק אצלם תמיד בני הפסק, וכל זה הוא מחמת השכחה, דאם היה האדם לימד התורה פעם א' ולא הי' שוכחה לעולם לא היה צריך כתיתה ויגיעה. וגם לא היה צריך ללמוד בהתמדה **(בתוס' ע"ז דף כ"ד ע"ב הקשו למ"ד יתרו לאחר מתן תורה בא, א"כ צפורה אשת משה לא באה חלא לאחר מתן תורה ותיקשי על הא דאמרינן (יבמות ס"ב א') ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו וקחשיב פירש מן האשה ומאי קאמר הא לא היתה צפורה עמו, ותירצו שהקב"ה הסכים ידו על שנתן לב לפרוש מן האשה כשתבוא אליו (וע"ש במהר"ם לובלין ז"ל) – ובזה י"ל למ"ד יתרו לאחר מתן תורה בא, דזה כוונת הפסוק ויקח יתרו חתן משה את צפורה אשת משה אחר שלוחיה, כלומר לקח את צפורה אחר שכבר נתן משה לב לשלחה מאתו ולפרוש ממנה וא"ש וד"ק:
נשמט מספרי ילקוט הגרשוני עה"ת פ' בלק
וירא בלעם וגו' ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו – פי' מהר"י אברבנאל ז"ל כי בלעם הסיב פניו והלטיש רעיוניו להתבונן בקיום עם ישראל במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים, דהקב"ה הוציא להם מים מצור החלמיש, והאכילם את המן והגיז להם שלוים מן הים, וראה כי השגחה פרטית של הקב"ה חופף עליהם כל היום וכל קיומם במדבר הוא חוץ לדרך האבע, א"כ לעם כזה שחי בדרך נסיי ודאי לא יזיק כל נחושי וכשפי בלעם, לכן לא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, יען וישת אל המדבר פניו ודפח"ח:)** תמיד בלי הפסק, והנה אמרו חז"ל ערובין נ"ד א' דאלו לא שיבר משה את הלוחות לא נשתכחה תורה מישראל, הרי דמשה היה גורם השכחה לישראל. ולכן א"ל הקב"ה למשה "ואתה" משה שגרמת שכחה לישראל בשבירת הלוחות לכן תצוה את בנ"י ויקחו אליך שמן זית זך "כתית" למאור וגם להעלות נר "תמיד" וא"ש ודו"ק:
(קמא)
ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשי את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי פירש"י לקדשו ולהכניסו בכהונה ע"י הבגדים שיהא כהן לי. ולשון כהונה שירות היא וכו' ובאבן עזרא ז"ל כתב:
לכבוד ולתפארת שיתפארו בהם כי אין אחד מישראל שילבש כאלה. וא"כ ע"י הבגדים האלה ניכרים הם שהם כהני ה' משרתי אלקינו, וזה כבודם ותפארתם ודו"ק – ועיין בשל"ה הקדוש שדקדק על אימרו ית' אשר מלאתיו רוח חכמה הלא קאי על חכמי לב א"כ הול"ל אשר מלאתים וגו' ותירץ דאשר מלאתיו וגו' קאי על אהרן עיי"ש, ונלע"ד לפרש דהנה איתא בשבת קמ"ה ב' מפני מה ת"ח שבבבל מצויינין לפי שאינן בני תורה ופירש"י מצויינין בלבושים נאים, שאינן בני תורה כל כך לכבדם כבני א"י מחמת תורתם. מכבדים אותם מחמת לבושיהן שנראין חשובין עכ"ל, וז"ש ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, נראה מזה ח"ו שאין יכולים לכבדו מחמת תורתו וחכמתו, רק צריך שיכובד מחמת בגדיו הנאים, לזה אמר. ואתה תדבר אל כל חכמי לב, אשר באמת מלאתיו (דהיינו את אהרן) רוח חכמה, וא"צ שיתכבד מחמת בגדים נאים, רק ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי, שע"י הבגדים יהא ניכר שהוא משרת בקודש, וזה כבודו ותפארתו ודי"ק היטב:
(קמב)
בפ' כי תשא זה יתנו וגו' מחצית השקל ה"ג לפי שחטאו במחצית היום (דכתיב כי בושש משה בירושלמי פ"ב דשקלים ודרשינן בא שש) יתנו מחצית השקל. ור"פ בשם ר' לוי לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף ונפל לכ"א ואחד מהם מחצה"ש לפיכך יתן כ"א ואחד מחצה"ש:
ובשירי קרבן הקשה א"כ בני יוסף ובנימין לא ישקלו וכן קשה נמי אמ"ד שבשביל חטא העגל שקלו א"כ שבט לוי לא ישקלו:
וכתב בס' מתא דירושלים דבאמת מזה הטעם אמר ר' לוי לפי שמכרו בכורה של רחל ובזה היה העיקר לוי, וכ"ת לפי טעם זה יפטרו בני יוסף ובנימין י"ל דהם חייבים לשקול בשביל חטא העגל ושני הטעמים צריכין ע"כ דפח"ח ומ"ש בירושלמי פ"א דשקלים כל העובר על הפקודים כל דעבר בימא יתן, עיין בס' ש "אפריון" עה"ת שמאריך בזה ולפנ"ד נראה דקי"ס מגדיל חטא העגל, דע"י קרי"ס אזדה לה מליצת מרע"ה, למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים, ואמרו חז"ל (שמות רבה פ' מ"ג) כך אמר משה רבון העולם הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים שהיו עובדין טלאים ולמדו מהם בניך ואף הם עשו העגל, ולפיכך אמר אשר הוצאת מארץ מצרים דע מהיכן הוצאת אותם עכ"ל, ולפ"ז אפשר דלא היו צריכין ליתן מחצה"ש לכפר על חטא העגל, אבל ע"י שנקרע להם הים, וכולם הראו באצבעם ואמרו זה אלי ואנוהו כדאיתא (שמות רבה סוף פ' כ"ג). א"כ אחרי שזכו למראה נפלאה כזאת, איך נפלו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא עשות העגל, ולכך אמרו חז"ל כל דעבר בימא יתן מחצה"ש לכפר על חטא העגל, וא"ש ודו"ק:
העשיר לא ירבה. כ' בלקוטי חבר בן חיים ח"ב בשם ס' אבני שוהם, תיבות העשיר לא ירבה נקוד במונח רביע. והרמז דאחז"ל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וארבע חלקים יניח לו וזה מונח רביע (ואני ראיתי מובא כן בשם הגר"א ז"ל). ומעין זה ראיתי בס' מקרי דרדקי פ' וארא פ' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים "והוצאתי אתכם" נקוד במונח רביע, והרמז דאחז"ל בפ' וחמשים עלו אחד מחמשה עלו וארבע חלקים נשארו מונח במצרים, וזהו והוצאתי אתכם אז מונח רביע ודפח"ח וכמש"ל בשם ירושלמי וכ"ה גם בתנחומא דמחצה"ש הוא בשביל העגל, ראיתי בכלי יקר שהקשה הלא בחטא העגל היו כל ישראל שוים זקנים עם נערים וכופר לא נתנו כ"א מי שהיא מבן כ' ומעלה, וחידוש בעיני שלא ראה מ"ש רבינו בחיי ז"ל בד"ה מחצית וכו' שלא היה נותן אלא מבן כ' ומעלה לפי שאין בי"ד של מעלה מענישים בפחות משל כ' עיי"ש, וכ"כ גם האלשיך ז"ל בכאן ע"ש]:
(קמג)
בפ' ויקהל ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קידש וגו' פירש"י הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת באלשיך ז"ל מדקדק למה אמר תעשה בצירי הול"ל תעשה בפתח, ועוד כי העשיית מלאכה אין צריך להזכיר, רק הול"ל ביום השביעי לא תעשו מלאכה ונ"ל ליישב בהקדם מ"ש בגור ארי' על רש"י הקדים להם אזהרת שבת וכו' וא"ת מהיכא תיתי שידחה שבת הרי שבת עשה ול"ת ומלאכת המשכן שה וקיי"ל דאין עשה דוחה עשה ול"ת, ובפ' קדושים ביאר הרא"ם דהוי ילפינן מפסח ותמיד דהם צרכי גבוה ודוחים שבת וכו' ודבר זה לא יתכן דלא דחי שבת רק בקבוע זמנו דבמועדו כתיב, אבל דבר שאין לו זמן אין איה להתיר עכ"ל. ונלע"ד דטענת הגור ארי' על הרא"ם אינה טענה, דבאמת התורה גופא אמרה לנו דמטעם דמלאכת המשכן אין לו זמן קבוע אינו דוחה שבת, וכמ"ש הר"ע ספורנו ז"ל בפ' כי תשא על פסוק ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון וגו' וז"ל:
הנה ששת ימי המעשה תוכלו לעשות מלאכת המשכן וא"כ אין ראוי שתדחה שבת מפניה שאין שום מצוה דוחה שבת אלא א"כ יהיה לה זמן קבוע ויארע הזמן בשבת כמו עבודה ומילה אבל כשאפשר לעשות המצוה ביום אחר אינה דוחה את השבת כלל עכ"ל, וא"כ כאן בפ' ויקהל נמי כתבה התורה הטעם דמלאכת המשכן אינה דוחה שבת, משום ששת ימים תעשה מלאכה כלומר הלא תוכל העשות בששת ימי המעשה וא"כ אין לה זמן קבוע כמו עבודה ומילה, ועל כן וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה', ומיושב בזה מה שהקשה גור ארי' על הרא"ם, וגם מיושבים בזה ב' הדקדוקים של הר"מ אלשיך ז"ל, למה אמר תעשה בצירי וגם למה הזכיר העשיית מלאכה, וא"ש ודו"ק:
(קמד)
וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים – עיין פירש"י ז"ל – ובס' מקרי דרדקי כתב הכוונה עפמ"ש במג"א או"ח סי' ש"מ סק"ג הטווה מן החי פטור דאין דרך טוייה בכך מעתה י"ל מאחר שאמר להם משה שמלאכת המשכן אינו דוחה שבת, משו"ה אותן נשים שהיו חכמניות ויודעות שהדין הוא הטווה מן החי פטור וז"ש אשר נשא לבן אותנה בחכמה, משו"ה טוו את העזים כפירש"י מעל גבי העזים, ומינה שלא חיללו שבת ואפי"ה קיימו המצוה של עשיית מלאכת המשכן עכ"ל ולא זכר שר שכבר קדמו בזה בספר ישמח משה בסוף סדרה זו עיי"ש ותמצא:
(קמה)
ביומא ס"ו ע"ב שאלה אשה חכמה את ר"א ומאחר שמעשה העגל שוין מפני מה אין מיתתן שוה (שהיו בו ג' מיתות. מיתת סייף, מיתת מגפה, מיתת הדרוקן) אמר לה אין חכמה אשה אלא בפלך שנא' וכל אשה חכמת לב בידיה טוו
עכ"ל הגמרא ובעל עיון יעקב ז"ל שם וכן בגאון יעקב שבגליון העין יעקב נדחקו לפרש מאמר זה, ועיין בזה בספר נפש יהונתן מרבינו ר' יהונתן ז"ל מפראג בפ' כי תשא, וגם בס' תורת משה מרבינו בעל חת"ס ז"ל ג"כ בפ' כי תשא ד"ה כשלשת אלפי איש' מ"ש בזה בדרך רחוק קצת, ואולם תלמידו ז"ל בלקוטי חבר בן חיים ח"ב הביא לנו פירוש בדרך קרוב יותר, מרבו הגאון בעל חת"ס ז"ל, כי ר"א הבין דאשה חכמה הזאת בלתי ספק כבר שמעה תירוץ על שאלתה, כדאיתא כאן בגמ' עדים והתראה בסייף. עדים בלא התראה במגפה, לא עדים ולא התראה בהדרוקן (וכן פירש"י בפ' כי תשא בפ' ויזר ע"פ המים וישק את בנ"י עיי"ש) רק עיקר שאלתה היה למה נדונו אותן שבעדים והתראה בסייף, הלא עובד ע"ז הוא בסקילה (ומה שפירש"י כאן שנידונו כמיתת בני נח שכל מיתתן בסייף עיין במהרש"א ח"א מה שהקשה עליו ויותר קשה מה שהקשה בס' תנובת יהודה דא"כ הלך שבעדים בלא התראה הו"ל לדון בסייף. דהא קיימא לן בסנהדרין נ"ז ע"ב דב"נ נידון בע"א בלי התראה, ולא זכר שכבר קדמו בקושיא זו במראה הפנים על ירושלמי סוטה דף ט"ז ע"א עייש"ה) וצריך לומר כפירש"י בפ' כי תשא בפסק ויזר על פני המים וגו' שנדוני בסייף כמשפט אנשי עיר הנדחת אמנם קשה הא בעיהנ"ד בעינן עד שיודחו רובה, ובעגל כיון שהנשים לא חטאו בעגל וכל העול' מחצה זכרים ומחצה נקבות והיינו דקשה לה לאשה חכמה הנ"ל ואמנם מנא ידעינן דנשים לא חטאו בעגל, י"ל מדחזינן שהנשים לא הביאו זהב לכפר על מעשה העגל כי אם הביאו מטוה, ש"מ שלא הוצרכו לכפרה משום שלא חטאו בעגל, וע"ז השוב לה ר"א ידעתי בתי ידעתי מאין באת להקשות, מהמטוה שהביאו הנשים, ע"ז אני אימר לך משם אין ראיה כי י"ל מה שהביאו מטוה הוא משום שאין חכמה לאשה אלא בפלך והמטוה יקר אצל הנשים יותר מן הזהב ע"כ דפח"ח – אך לענ"ד כל זה הוא רק לחדודי, דבאמת ר"א לא רצה להשיב לה משום דסובר דאסור ללמד נשים תורה, וכן איתא בפירוש בירושלמי פ"ג דסוטה (על עובדא זאת ממש) שאמר להורקנוס בנו ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים עייש, (ומובא בסוטה דף כ"א ע"ב בתוס' ד"ה בן עזאי ובמהרש"א שם), וכ"ה גם במדרש במדבר רבה פרשה ט') ע"ש, וזה כוונת ר"א דאין חכמה לאשה אלא בפלך, ואין לה לעסוק אלא בחכמת הטוויה אבל לא בחכמת התורה, וזה פשוט וברור:
(קמו)
בפ' פקודי אלה פקודי המשכן משכן העדות פירש"י עדות לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם כתב בס' מקרי דרדקי אות תתק"נ וז"ל:
יש לדייק מ"ט אמר מעשה העגל ולא חטא העגל, ועוד קשה למאי שאחז"ל אין לך כל פקידה ופקידה שאין בה ג"כ מעון העגל, מזה מוכח שהחטא לא נמחק, ואפשר לומר מאחר דעבירות ע"ז חמורה משאר עבירות עד שגם מחשבת ע"ז מצטרף למעשה משא"כ בשאר עבירות, והנה אחז"ל תפילה אם אין עושה כולה עושה מחצה, ומשה התאמץ בתפלה עבור ישראל עי"כ נמחל להם עתה מעשה העגל, מעשה דייקא ולא גם מחשבת העבירה, ובזה אפשר ליישב קושי התוס' יבמות ע"ב ע"א ד"ה נזופין. שהרי מחל להם הקב"ה ונעשה משכן והשרה שכינתו ביניהם, משום דרק מעשה העגל נמחל להם, אבל מעון מחשבת ע"ז שלא נמחל להם להם, עדיין היו נזופין עכ"ל – ובמחכ"ת צלל במים אדירים והעלה חרס בידו, דהרי קושי' התוס' ביבמות הנ"ל הוא על פירש"י שם שפי' דנזופי הוו ממעשה העגל, וע"ז הקשו התוס' וכן גם בחדושי הרשב"א ז"ל שם שהרי מחל להם הקב"ה וכו' וא"כ איך מתרץ בזה קושי' התוס' דלא נמחל להם רק "מעשה" העגל אבל לא המחשבה, הלא קושי' התוס' עדיין קשה על רש"י שכתב דנזופי הוו "ממעשה" העגל, ופלא דהוא מדייק בלשון רש"י דכאן, ולא דייק בלשון רש"י דיבמות הנ"ל – אמנם לענ"ד יש ליישב קושי' התוס' הנ"ל על רש"י עפמ"ש הר"ע ספורנו ז"ל בפ' כי תשא בפסוק וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, וביום פקדי שיוסיפו לחטוא כמו במרגלים, ופקדתי עליהם חטאתם זה החטא ולא אוסיף עוד עבור לו וכו' וכן הורה באמרו שם עד אנה ינאצוני העם הזה, כי מאחר ששנו באולתם הם מוחזקים להוסיף לאשמה בה כאמרם ז"ל (יומא פ' יוהכ"פ) כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו כלומר נעשית עליו כהיתר עכ"ל, א"כ ע"י חטא דמרגלים חזר וניעור חטא העגל וע"כ פירש"י נזופי הוו ממעשה העגל וא"ש ודו"ק (והדיוק על פירש"י דכאן למה אמר מעשה העגל ולא חטא העגל, יש ליישב בפשוט דכבר כתבתי בח"ר על אגדות הש"ס דף ז' מדפי הספר דבחטא העגל הי' המחשבה טוב רק המעשה היה רע עיי"ש באריכות, וע"כ נקיט רש"י "מעשה" העגל משו דלא חטאו רק בהמעשה וא"ש):
(קמז)
וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אותם משה ואיתא במדרש מה ברכה ברכם, אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם – וכתב בס' בנין אריאל, ראוי לשום לב אל המדרש הזה מאיזה טעם שואל מה ברכה ברכם הלא כמה וכמה ברכות יש. ועיי"ש מ"ש בזה. ולענ"ד נראה לפרש המדרש בהקדם ב' דקדוקים שהביא. בס' שער בת רבים על הפסוק שלפנינו (א) במ"ש וירא משה וגו' וכי רק משה לבד ראה והרי כל ישראל ראו (ב) מ"ש כן עשו הוא מיותר אחרי אמרו והנה עשו אותה. ועיי"ש מ"ש בזה. והנה כבר הרגיש הר"מ אלשיך ז"ל בדקדוקים אלו, וכתב לפרש הפסוק עפ"י מ"ש לעיל בפ' תרומה על ועשו לי מקדש וגו' שאומרו וכן תעשו, חוזר אל אומרו ושכנתי בתוכם, שאמר ב' דברים (א) ועשו לי מקדש (ב) ושכנתי בתוכם, שיעשו באופן אשכן בתוכם ממש, שיהיו צדיקים ראוים לכך. (וכמאמר חז"ל ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כל אחד ואחד דהיינו שהם בעצמם יהיו היכל ה' כמאמר היכל ה' המה, אוהל שכן באדם, וכדומה הרבה פסוקים המורים על זה) על (הא') אומר ככל אשר אני מראה אותך ועל (הב') אמר וכן תעשו. וזש"ה וירא משה את כל המלאכה והנה על (הא') עשו כאשר צוה, ועל (הב') שהוא ג"כ ציויו ית' אמר כן עשי, ולא ראה זה כי אם משה לבדו ברוח הקודש אשר אתו, וזהו וירא משה כי הוא לבדו הרואה בשני הדברים, וע"כ ראה שהיו ראויים לברכה עכ"ל הטהור ונמצא לפי"ז ישראל הגיעו אז למדריגה גבוהה וגדולה מאד שעשו וקיימו גם מה שצוה ה' ושכנתי בתוכם דהיינו בתוך כל א' וא' והיו הם בעצמם מרכבה לשכינה כהאבות הקדושים, וא"כ יפה שאל המדרש מה ברכה ברכם, איזה ברכה הי' יכול מרע"ה לברכם עוד אחרי שהגיעו למדריגה עליונה כזאת ולאנשים אשר אלה להם מה חסר להם עוד – וע"ז השיב המדרש שאמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, והוא עפ"י מה דאיתא (בתענית ה' ו') דא"ל ר' יצחק לרב נחמן אמשול לך משל למה"ד לאדם שהי' מהלך במדבר והי' רעב ועיף וצמא ומצא אילן שפירותיו מתוקים וכו' וכשבקש לילך א"ל אילן אילן במה אברכך וכו' אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך, אף אתה במה אברכך אם בתורה הרי יש לך ואם בעושר הרי יש לך ואם בבנים הרי יש לך אלא יהי רצון שיהו כל צאצאי מעיך כמותך – והנה איתא בגמ' (שבת ל"ב ב') רבי אומר בעון נדרים בנים מתים כשהן קטנים שנא' אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ולא תאמר לפני המלאך כי שגגה הוא למה יקצוב האלקים על קולך וחבל את מעשה ידיך, איזה הן מעשה ידיו" של אדם הוי אומר בניו ובנותיו של אדם וזה שאמר להם משה, אעפ"י שאתכם אין צריך לי לברך עוד מאחר שהגעתם למדריגה עליונה כזאת, שהשכינה שורה בתוך כל אחד ואחד מכם, מכל מקום עוד יש לי ברכה אחת שאוכל לברך אתכם בה, והיא יהי רצון שתשרה שכינה "במעשה ידיכם" דהיינו בבניכם, ובבנותיכם ג"כ תשרה שכינה כמו בכם, והוא על דרך שאמר ר' יצחק לר' נחמן יהי רצון שיהו כל צאצאי מעיך כמותך, וא"ש ודו"ק היטב כי נכון הוא בעזהי"ת:
השמטות ולקוטים אלו כתבתי בחפזי וגמרתי בעזהי"ת פק"ק מאראש לודאש יום ב' לסדר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם שנת תפר"ח לפ"ק וחתמתי שמי אנא זעירא שבזעירי, כתותי מכתת שיעורי, גרשון ה"ק שטערן רב דפה והגליל יע"א בעהמ"ח ספרי ילקוט הגרשוני י"ב חלקים.
זה שמי וזה זכרי לדואר דואר: מחיר האחרון של ספר זה 200 לעי ובשאר מדינות 1 דאללאר וחצי. וכל המוסיף מוסיפין לו מן השמים ולמצוה גדולה מאד יחשב לו לעמוד לימין מחבר ספר תלמודי, כי נודע לכל באי עולם השפל הזה, כמה רע ומר גורל מחברי ספרים בהלכה ואגדה, כי לא כמחברים ספרי למודי חול, מחברי ספרי למודי קודש, כי בעוד שהמחברים ספרי חול ימכרו כתבי יד שלהם להמדפיס בעד הון רב, ורבים מהם מתעשרים עושר גדול, מחברי ספרי קודש עטה עט סופר אך עט לפזר ולהוציא מכיסם הון רב בעד ההדפסה, ושום מדפיס בעולם אין קונה כתבי יד שלהם להוציאם לאורה, על כן קשה למחברים כמוני כפלים כיולדה להדפיס איזה ספר, וגם אחרי' שכבר סבלו חבלי לידה וכבר נולד ספרם למז"ט ויצא לאויר העולם, אין קונה דברי תורה כי אם אחד בעיר ושנים במשפחה, וגם אלה נושאים ונותנים הרבה עם מחבר כמוני על דברי המחיר, ואומרים לו:
ספרך אשר כתבת הוא מתוק וטוב לעינים. אך הקשית לשאול עבורו מחיר גדול עצום ורב כזה, ואין איש שם על לב, כמה הוצאות הוציא וכמה טרחות ויגיעות ויסורים סבל המחבר הזה. עד שראה את ספרו יוצא מתחת מכבש הדפוס – לכן כל איש אשר שביב אש דת וניצוץ קטן אחד מחכמת התלמוד עודנה בוער בלבו, חייב לבוא לעזרת מחבר כמוני, שכל מה שטרח לא טרח אלא בשביל לזכות את הרבים בחידושי הלכה ואגדה הקרובים לאמת בס"ד. ולקנות ממני את חיבוריי בכסף מלא. ולא ירע לבבו בתתו לי מחיר הגון, כי בגלל הדבר הזה יברכהו ה' בכל מעשיו ובכל משלח ידיו אכי"ר.