ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
ילקוט הגרשוני מעדני פסח · (ח)
בפסחים פ"ה ע"א והתניא ועצם לא תשברו בו וכו' אבל בעצם שיש בו מוח שובר ואוכל כו' שהרי יבא עשה וידחה ל"ת, כשהוא אומר ועצם לא ישברו בו בפסח שני שאין ת"ל שהרי כבר נאמר ככל חוקת הפסח יעשו אותו הוי אומר אחד עצם שי"ב מוח וא' עצם שא"ב מוח עכ"ל הברייתא -- ומכאן מקשין העולם על הת"ק דרשב"ג דסובר בפסחים דף ו' שואלי' ודורשי' בה' הפסח קודם לפסח ל' יום. ואמר הגמ' טעמא דת"ק שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על הפסח שני, וכתבו התוס' אע"ג שע"י שאלתם הוזקק לומר להן מ"מ לא הי' צריך להאריך אלא אל תעשו פסח ותו לא עכ"ל, ולפי המבואר בכאן הא דאסור לשבור עצם שי"ב מוח לא ידענו רק מפ"ש דכתיב בפ"ש ועצם לא ישברו בו א"כ מנ"ל לת"ק דרשב"ג דשואלי' ודורשי' כו' דלמא לכך הוצרך לומר דין פ"ש שידעו דלא לשבור עצם שי"ב מוח גם בראשון והוא קושי' נאה. ועיין בתשו' בית שערים או"ח סי' קמ"ז שם הקשה מו"ח הגאון ז"ל כן מעצמו. ותירץ דכוונת הת"ק כיון דעמד בפ"ר לא הי' לו לומר בדיני פסח שני רק מה שצריך גם לראשון אבל הוא דרש להם בהלכות פסח השני מה שאינו שייך לראשון וא"כ מוכח דשואלין ודורשין וכו', וסיים דשוב מצא בס' אור חדש פסחים ה' שהקשה ותירץ כן יעו"ש (והס' או"ח אינו בידי כעת) -- והנה בזה אני מבין דברי הגמרא פסחים ו' ע"ב ורשב"ג אמר לך איידי דאיירי במילי דפסחא מסיק להו לכל מילי דפסחא ולכאורה אין זה סברא כ"כ לומר איידי דאיירי במילי דפסח ראשון מסיק לכל מילי דפסח שני. אבל להנ"ל א"ש וה"ק איידי דאיירי במילי דפסח שני עכ"פ מה ששייך לראשון דהיינו ועצם לא ישבר בו כדי שידעו דלא לשבור עצם שי"ב מוח גם בפ"ר, לכך מסיק להו לכל מילי דפסח שני ואינו מוכח דינו של ת"ק דשואלי' ודורשי' כו' ל' יום וא"ש -- אמנם לפענ"ד יש ליישב הקושי' בדרך אחר והוא עפ"י הגמ' פסחים צ"ה א' דפליגי רבנן על איסי בן יהודא דרבנן נפקא להו דפסח שני במצוה שבגופו הכתוב מדבר, מקרא ועצם לא ישברו בו מה שבירת העצם מיוחד מצוה שבגופו אף כל מצוה שבגופו, ואיסי ב"י אומר יעשו אותו במצוה שבגופו הכתוב מדבר, ופריך הגמ' איסי ב"י האי עצם מאי עביד ליה, ומשני מיבעי לי' לאחד עצם שי"ב מוח וא' עצם שא ב מוח עיי"ש. ולכאורה קשה על רבנן מנא להו דאסור לשבור אפי' עצם שי"ב מוח כיון דלדידהו האי עצם דפ"ש אינו מיותר. וכתב בצל"ח שם דגם רבנן מודו דאסור לשבור אפי' שי"ב מוח אלא דלא מצרכי לזה קרא מיותר וסבירא להו דבלא"ה אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וכדאמר רבא בזבחים דף צ"ז ע"ב ודלא כמו שפרשו התוס' שם בד"ה ואחד עצם דמהכא יליף ולענ"ד רבא שם קאי אליבא דרבנן (דפליגי על איסי ב"י) וראיה לדבר דשם בזבחים קאמר רבא אין עשה דוחה את ל"ת שבמקדש שנאמר ועצם לא תשברו בו והיינו קרא דפסח ראשון. דבפ"ש כתיב ועצם לא ישברו בו וא"כ מקרא דפסח ראשון עצמו אמר א' עצם שי"ב מוח וא' עצם שאין בו מוח והיינו שבלא"ה אין עדל"ת שבמקדש עכ"ל הצל"ח ז"ל -- וא"כ לפי"ז אין שום קושיא על הת"ק דרשב"ג ושפיר הוכיח מדעומד בפ"ר ומזהיר על פ"ש דשואלין ודורשין וכו' דהא י"ל דס"ל כרבנן דפליגי על איסי בן יהודא וס"ל דילפינן מפסח ראשון עצמו דאסור לשבור אפי' עצם שי"ב מוח משום דאין עדל"ת שבמקדש וא"כ לא היה צריך לומר להם שום דין מדיני פ"ש ומוכח שפיר דשואלין ודורשין וכו' וא"ש:
אלא דעדיין קשה על התוס' שפירשו בזבחים צ"ז ע"ב דגם רבא יליף הא דאין עדל"ת במקדש מדכתיב בפסח שני ועצם לא ישברו בו כהברייתא דכאן, אבל לולי הקרא דפסח שני לא היינו יודעים דאין עדל"ת שבמקדש, א"כ הדק"ל על הת"ק דרשב"ג הנ"ל איך מוכיח דשואלין ודורשין וכו' הא הוצרך מרע"ה לומר להם קרא ועצם לא ישברו בו דכתיב בפ"ש כדי שידעו דלא לשבור עצם שי"ב מוח גם בראשון -- לכן נ"ל ליישב באופן אחר (וכמדומה לי שכבר קדמוני בזה האחרונים ז"ל) והוא דבפסח מצרים לא היה שום ס"ד לומר דמותר לשבור עצם שיש בו מוח משום עדל"ת, דכל עדל"ת ילפינן מכלאים בציצית אבל בל"ז לא היינו אומרים דעשה דוחה לית, אם כן במצרים שעדיין לא נתנה תורה ולא הי' בעולם לא כלאים ולא ציצית א"כ מהיכי תיתי לומר דמותר לשבור עצם שי"ב מוח מצד עדל"ת דמי הגיד להם דעשה דוחה ל"ת, וא"כ שפיר לא הוצרך מרע"ה לומר להם אז שום דין מדיני פסח שני וא"ש דברי ת"ק דרשב"ג ולק"מ -- ועוד נ"ל עפימ"ש הגאון מהו' יעקב מאיר פאדווה ז"ל אבדק"ק בריסק דליטא בס' נחלי מים בדרוש י' לשה"ג בסוכה כ"ה ע"ב ברש"י ד"ה שחל שביעי שלהן ואע"ג דחזי לאורתא לא אישתרי דקסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ, מ"מ שמעינן מיני' דעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי נטמאו במתיהן שבעת ימים לפני הפסח ואע"פ שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהן אלמא מצוה קלה הבא לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא. והוא תמוה מאוד כמו שתמהו הראשונים דמהיכא שמעינן דהעוסק במצוה הוא פטור מן המצוה, הלא המה היו סבורים שיעשו פסח אף שהם טמאים כמו שאמרו למרע"ה למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו. ובחידושי הריטב"א נדחק מאוד וגם בס' פנ"י הניח דברי רש"י בקשיא. ולע"ד האיר ה' את עיני שרש"י בצחות לשונו מיישב קושיא זאת. דהנה איתא בספרי פ' בהעלתך ומובא גם ברש"י בחומש שם. למה נגרע אמר להם אין קדשים קרבין בטומאה. אמרו לו יזרק הדם על הטמאים ויאכל הבשר לטהורים. אמר להם עמדו ואשמעה וכו'. וביאר המזרחי ז"ל דקשה היה לספרי למה הוצרך מרע"ה בשאלה פשוטה כזו לומר עמדו ואשמעה וכי לא היה לו להשיב אין קדשים קרבים בטומאה והם עצמם איך שאלו על זה, לפיכך הוצרכו לומר כשאמרו לו למה נגרע השיב להם מיד אין קדשים קרבין בטומאה. והם חזרו אמרו לו יזרק הדם על הטמאים ויאכל הבשר לטהורים. כלומר שמתחלה לא שאלנו אלא על זה. ואז נסתפק משה ואמר עמדו ואשמעה. נמצא עפ"י ספרי גם הם ידעו בודאי שלא יאכלו הבשר בטומאה רק סברתם היה על הקרבה דיזרק הדם עליהם ויאכל הבשר לטהורים. וצ"ל דאף דקיי"ל דהפסח אינו נשחט אלא למנוייו. מ"מ סברתם היה דיכולים הם לימנות על הפסח ועוד טהורים. דמשנה שלימה שנינו היכא דנשחט הפסח לטהורים ולטמאים הפסח כשר. וכן מצאתי אח"כ בס' זרע אברהם פירוש על הספרי הביא כן בשם זית רענן. וע"ז השיב להם להם משה מפי הקב"ה דהמה נדחו לפסח שני ולא יזרק עליהם הדם וכדאמרינן בפסחים דף ס"ב דבכל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהם ואילו בפסח ערל וטמא אינן משלחין פסחיהם. זה ביאור דברי הספרי. ועפי"ז א"ש דברי רש"י ז"ל, ולשון רש"י מאיר כשמש בצהרים דמדייק בלשונו הזך דמזה שמעינן דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, מדייק בלשונו ואעפ"י שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהם. והכוונה אף דהמה סברו שיקריבו קרבן פסח בטומאה מ"מ זה בודאי ידעו שלא יאכלו הפסח בטומאה, ונמצא מבטלים מצות עשה דאכילת פסחים, הגם דהוו סברי דלא ימנעו מזה מלהקריב עליהם הפסח מ"מ אכילת פסחים מ"ע ואף למ"ד אכילת פסחים לא מעכבא א מ"מ מצות עשה בודאי איכא. וזה ברור כשמש בצהרים וכ"ת אמאי קרי לה הש"ס לפי"ז מ"ע דאיכא כרת כיון דלפי דעתם דהיו סבורים דיכולים להקריב עליהם הפסח רק המה לא יאכלו לפי"ז אין בו כרת דהא אכילת פסחים לא מעכבא ואפילו למ"ד דאכילת פסחים מעכבא עכ"ח הם היו סוברים דלא מעכבא מדסברי להקריב הפסח והבשר יאכל לטהורים. ז"א דמ"מ מיקרי עשה שיש בה כרת כיון דבפסח גופיה איכא כרת מיקרי גם אכילת הפסח מצוה שיש בה כרת דעיקר הפסח לאכילה קאי וכדאיתא במשנה דפסחים ע"ו ע"ב הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה. וע"ש בפרש"י שכשנצטווה עיקר הפסח לאכילה נצטוה דכתיב לפי אכלו, וראיה ברורה לזה מש"ס פסחים דף צ"ב ע"א דקאמר רבא ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת וכו' עיי"ש ביתר דברי הגאון מהרי"מ הנ"ל שסיים בזה"ל:
הרי אף דעיקר אכילת פסחים לית בה כרת דאכילת פסחים לא מעכבא מ"מ קרי ליה רבא גופיה בפסחים שם עשה שיש בו כרת וזה פשוט עכ"ל -- המורם מדברי הגאון מהרי"מ ז"ל כיון דבפסח גופיה איכא כרת מיקרי גם אכילת הפסח מצוה שיש בה כרת דעיקר הפסח לאכילה קאי -- ומעתה מיושב שפיר קושי' העולם הנ"ל לת"ק דרשב"ג. דהנה הקשו התוס' בפסחים פ"ה ע"א למה צריך קרא דועצם לא ישברו בו בפסח שני דלא לשבור אפילו עצם שי"ב מוח דלא נימא דמותר מצד עשה דוחה ל"ת, תיפוק לי' דל"ה בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה, אמנם לפי דברי הגאון הנ"ל מיושב שפיר לפי מ"ש האחרונים ז"ל דבכל עשה החמור לא צריך להיות בעידנא משום דעשה החמור דוחה ל"ת הקל מצד הסברא, ולכך לא צריך להיות דומיא דכלאים בציצית ודוחה אף דל"ה בעידנא, א"כ באכילת הפסח דמיקרי עשה שי"ב כרת כיון דבפסח גופיה איכא כרת, א"כ דוחה לאו דשכירת עצם דקיל מצד הסברא, ולא בעינן בעידנא, א"כ שפיר סד"א דאתי עשה דאכילת הפסח דהוי עשה שי"ב כרת ודחי לי' אף דל"ה בעידנא, לכך צריך קרא דועצם לא ישברו בו בפ"ש לאוריי דלא נימא עשה דוחה ל"ת, אך התינח לבתר דכתיב בפרשת פסח שני, דבפסח איכא כרת כדכתיב והאיש אשר הוא טהור ובדרך רחוקה לא הי' וחדל לעשות הפסח ונכרתה וגו', שפיר גם אכילת הפסח הוי מ"ע שי"ב כרת והו"א דדוחה ל"ת אף דל"ה בעידנא. אבל בפסח מצרים דעדיין לא נאמר כרת בפסח גופי' א"כ מכ"ש דאכילת פסח ל"ה עשה שי"ב כרת, א"כ מהיכי תיתי לומר עדל"ת הא דלא הוי בעידנא. א"כ לא הוצרך מרע"ה לומר אז שום דין מדיני פסח שני וא"ש דברי הת"ק דרשב"ג ולק"מ: