אור ברסלב
ילקוט הגרשוני על השס חלק ג ילקוט הגרשוני מעדני פסח

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן

ילקוט הגרשוני מעדני פסח

הקדמה

פתח דברי יאיר בשמעתתא כדרכי בשני החלקים הראשונים.

(א)

וזה החלי בס"ד במס' פסחים דף מ"ד ע"ב ור"ע כדרב חייא ברי' דר"ה דאמר לא אסרה תורה אלא קדירה ב"י הלכך לאו נטל"פ הוא. וכתבו התוס' בד"ה ורבנן כו' ולר"מ דסובר נטל"פ אסור דגמר מגיעולי נכרים כו' מצי למילף נמי מגיעולי נכרים לטעם כעיקר כיון דלאו חידוש הוא. והקשה המהרש"א א"כ אמאי הוצרך הגמ' לומר דר"ע סובר לא אס"ת אלא קדירה ב"י, הול"ל בפשיטות טפי דר"ע ס"ל כר"מ דנטל"פ אסור וג"נ לאו חידוש הוא ושפיר יליף טע"כ מגיעולי נכרים. ובאחרונים ז"ל כתבו תירוצים שונים לקושי' המהרש"א הנ"ל ואענה גם אני את חלקי דהנה איתא בשבת דף ס"ד ע"ב עה"פ והדוה בנדתה, זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין. עד שבא ר' עקיבא ולימד א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה, אלא מה ת"ל והדוה בנדתה, בנדתה תהא עד שתבא במים. ועיין בתוס' יומא דף ע"ח ע"א ד"ה מכאן כו' שאלו מקמי רב יהודה גאון זצ"ל טבילת נדה מדאורייתא מנלן. והשיב קל וחומר ממגעה. ור"ת פירש דנפקא מדכתיב במי נדה ודרשינן בע"ז (ע"ה ע"ב) מים שהנדה טובלת בהן. ור"י פירש מדכתיב והדוה בנדתה ודרשינן בשבת (ס"ד ע"ב) בנדתה תהא עד שתבא במים ע"כ -- ומדקדק בס' אור חדש בפתיחה למס' קידושין, ר"ע דדריש לקרא דוהדוה בנדתה על טבילת נדה, הא כבר מוכח לה מקרא דמי נדה יתחטא דכתיב בגיעולי מדין כפי' ר"ת הנ"ל, ותירץ דר"ע סובר דאך במי נדה קאי על הזאה כפרש"י בחומש פ' מטות שחיטוי זה לטהרו מטומאת מת והצריכו הכתוב גיעול לטהרו מן האיסור וחיטוי לטהרו מן הטומאה יעו"ש (וכ"כ הרמב"ן שם וז"ל ולבי מהרהר עוד לומר שהטבילה הזו, ר"ל טבילת כלים מדבריהם והמקרא אסמכתא עשו אותו, וכן אונקלוס מתרגם אותו בחטוי הזאה של אפר פרה עכ"ל). ועיין גם בתשו' חת"ס ז"ל חיו"ד סי' קצ"ד שכתב ג"כ דזקנים הראשנים ס"ל טבילת כלים דאורייתא וילפי טבילת נדה לבעלה מה"ת ממי נדה יתחטא כפי' ר"ת הנ"ל, ולדידהו י"ל קרא דזכרי' דמייתי הש"ס יומא ע"ח מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנדה כפי' הרד"ק זבה, וס"ל זבה בעי מים חיים, אבל ר"ע כהלכתא זבה לא בעי מים חיים, ועכ"ח נדה דקרא דזכרי' יתפרש מי אדיותא, וה"נ אך במי נדה יתחטא בתורה ג"כ מי אדיותא, ואהזאת ז' וג' קאי ולא אטבילת כלים ולא טבילת נדה לבעלה כלל עכ"ד חת"ס ז"ל יעו"ש:

והנה הקשה הרשב"א בתשובה מנלי' לר"מ ללמוד מגיעולי נכרים דנטל"פ אסור דלמא להכי אצריך זן רחמנא הגעלה משום שמא יבשל בו הישראל דבר חריף וחורפא מחלי' לי' לשבח, ותירץ בתשו' חת"ס חיו"ד סי' ק"י לפמ"ש הר"ן בסוף ע"ז לדעת כמה פוסקים דס"ל דהקפידה תורה תעבירו באש ואח"כ במי נדה יתחטא אבל בהיפוך הוה ליה כטובל ושרץ בידו, וא"כ אי ס"ד נטל"פ מותר רק משום דברים חריפי' א"כ כיון דעכ"פ הבלוע כמות שהוא עתה שרי באכילה מה"ת לדברים שאינם חריפים אין כאן טובל ושרץ בידו ואפילו טבילה קודם הגעלה נמי תשתרי, אלא עכ"ח הבלוע אסורה כמות שהיא כשרץ ממש ומיושב קושי' הרשב"א ע"כ דפח"ח. -- ומעתה התינח למ"ד טבילת כלים דאוריי' והקפידה תורה על הגעלה תחלה ואח"כ טבילה דאל"כ הוי טובל ושרץ בידו, איכא למימר כתירוץ החת"ס ז"ל, אבל ר' עקיבא דעכ"ח סובר טבילת כלים רק דרבנן וקרא רק אסמכתא בעלמא, ליכא למימר כתירוץ הנ"ל דהא קרא לא איירי בטבילת כלים כלל ומי נדה יתחטא קאי רק אהזאת ג' וז' כנ"ל וא"כ אי אפשר ללמוד מגיעולי מדין דנטל"פ אסור, דהא י"ל דצוה להגעיל משום שמא יבשלו בו דברים חריפים כקושי' רשב"א הנ"ל לאמת, א"כ מיושב שפיר קושי' המהרש"א ולא מצי הש"ס לומר דר"ע ס"ל כר"מ דנטל"פ אסור, ומוכרח רק לומר דר"ע ס"ל לא אסרה תורה אלא קדירה ב"י, כלומר משום שמא יבשלו בו אח"כ דברים חריפים דעי"כ תמיד יש להקדירה דין בת יומא, וא"ש ודו"ק:

(והנה בילקה"ג ח"ר על סדר א"ב אות חיישינן למיעוטא הב' כתבתי ליישב קושי' המהרש"א הנ"ל באופן נאה מאוד, עפ"י הקדמה מראש יוסף חולין סוגי' דרוב וכ"כ עוד שאר אחרונים ז"ל דריע חייש למיעוטא מה"ת מדאמר אלו הי' בסנהדרין לא הי' נהרג אדם מעולם ע"ש, אך כעת מצאתי בס' לב ארי' על חולין דף י"ז ע"א שכתב דגם ר"ע לא חייש למיעוט רק מדרבנן והא דאמר דלא הי' נהרג אדם מעולם היינו משום דס"ל דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כמ"ש התוס' בכמה דוכתי ע"ש, ולכך חוזרני בי ממ"ש שם:)

(ב)

על קושית העולם (מובא, בס' מעין חכמה לתרי"ג מצות דפוס לבוב דף נ"ב) דרב אשי סותר עצמו, דבזבחים דף צ"ז אמר דיקדש הו"ל עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, ולכך אין ע' דאכילת קדשים דוחה ל"ת דקדשים פסולים, ובפסחים דף מ"ה מתרץ אליבא דר"ע ע דנזיר וחטאת הוי שני כתובים הבכ"א, וקשה הלא אצטריך יקדש בחטאת כדי דלא נימא ע' דוחה ל"ת ועיין בילקה"ג לאו"ח רס"י י"ז שתירצתי עפ"י הקדמה מהרמב"ם דר"ע הי' תלמידו של ר' אליעזר ומסתמא כר"א רבי' ס"ל, וכעת ראיתי דגם רש"י במס' ר"ה דף י"ט ע"א כתב דר"ע הי' תלמידו ש ר"א עיי"ש, ועפי"ז תירצתי הקושי' הנ"ל בטוב טעם בעזהי"ת. ועתה נ"ל ליישב הקושיא, בהקדם מ"ש התוס' בזבחים דף ל"ג ע"ב דעשה שיש בה כרת חמיר ודוחה אף ל"ת ועשה, ונ"ל דזה תליא בפלוגתת הקדמונים אי עשה חמיר מל"ת או ל"ת חמירא מעשה ואעפ"כ ע' דוחה ל"ת, והנה הרמב"ן בפ' יתרו כתב בפסוק זכור את יום השבת לקדשו דמ"ע גדולה ממצות ל"ת כמו שהאהבה גדולה מיראה כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה עכ"ל. והנה לפי סברא זו כל עשה חמור מל"ת ולכך אמרו ע' דוחה ל"ת. ובכל זאת קיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ולפי סברת התוס' בכ"מ גם הל"ת אינו נדחה כי העשה שעם הל"ת הוא מאלם את הלאו וע"כ אפי' הלאו אינו נדחה, ודלא כהריב"א דסובר דהא דאין עדל"ת ועשה היינו משום דאין עשה דוחה עשה אבל הל"ת נדחה, ואם עבר וקיים העשה אינו לוקה משום דהעשה דוחה לל"ת ולא נשאר אלא עשה ואין לוקין על העשה, וכבר כתבו האחרונים ז"ל דרב אשי סובר כהתוס' ולא כהריב"א, מדאמר בשבת כ"ה ובפסחים פ"ד דא"צ קרא מיוחד להורות דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט, משום דשבתון הוי עשה ואין ע' דוחה ל"ת ועשה, ואי כהריב"א אכתי צריך קרא מיוחד להורות דאם עבר ושרף קדשים ביו"ט לוקה, משא"כ לטעמא דרב אשי אינו לוקה משום דהל"ת נדחה ואין לוקין על עשה, אעכ"ח מוכח דרב אשי לא ס"ל כהריב"א אלא כדעת התוס' דהעשה מאלם לל"ת ואפי' הל"ת אינו נדתה ואנן השתא אליבא דרב אשי קיימינין ע"כ אין לנו אלא סברת התוס' ומעתה לפי סברת הרמב"ן ז"ל דכל עשה חמור מל"ת ואפ"ה אין עשה דוחה ל"ת ועשה, משום דע"י העשה נעשה הלאו אלים. א"כ הה"ד עשה שי"ב כרת אינה יכולה לדחות ל"ת ועשה משום אלמות הלאו, מה אמר מ"מ עשה שי"ב כרת חמיר מעשה גרידא זה אינו דהא מבואר ביבמות דף ז' ע"א דאם ל"ת חמור מעשה ואפ"ה עשה דוחה ל"ת אז אפי' ל"ת שי"ב כרת נדחה מפני העשה דמה לי חומרא זוטא ומה לי חומרא רבה עיי"ש, א"כ הה"ד לפי סברת הרמב"ן דעשה דוחה ל"ת משום דעשה חמור מל"ת ואפ"ה אין עשה דוחה ל"ת ועשה הה"ד דגם עשה שי"ב כרת אינו יכול לדחות ל"ת ועשה דמה לי חומרא זוטא ומה לי חומרא רבה וזה ברור. אמנם למ"ד דל"ת חמור מעשה ואפ"ה עדל"ת מכח גזיה"כ, אז שפיר נוכל לומר כדעת התוס' בזבחים ל"ג הנ"ל דעשה שי"ב כרת דחמור דוחה אפי' ל"ת ועשה דדוקא עשה גרידא דקילא ומצד הסברא לא הי' דוחה ל"ת רק מגזיה"כ ע"כ אין בכחה לדחות ל"ת ועשה, משא"כ עשה שי"ב כרת דחמירא ומצד הסברא דוחה ל"ת, ע"כ אפי' ל"ת דנעשה אלים ע"י העשה ג"כ יכולה לדחות:

והנה יש להוכיח דהתנא רע"ק סובר כהרמב"ן הנ"ל דעשה חמור מל"ת, וממילא דסובר דגם עשה שי"ב כרת אינו דוחה ל"ת ועשה כמו שביארנו בס"ד, דהנה בריש פסחים הוכיח רע"ק דתשביתו הוא מעיו"ט משום דביו"ט אסור דאב"ח אלא שריפה ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. והקשה הגאון ר' מאיר צבי אבדק"ק סאמבור זצ"ל ומובא בתשו' בית יצחק יו"ד סי' מ"ה לפימ"ש התוס' בפסחים דף ה' ד"ה דהא, דכיון דאיתקיש השבתת שאור לאכילת חמץ א"כ יהא חייב על השבתת שאור כרת, ותירץ בצל"ח דמתי יהי' חייב אם בערב הפסח דהוא שעת השבתה אז גם על אכילה אינו חייב כרת, ואם נימא בפסח יהא חייב אין לומר כן דאיך יתכן דבשעת השבתה אינו חייב ולאחר מכאן יהא חייב והקשה הגאון הנ"ל דא"כ איך הוכיח ר"ע דתשביתו הוא מעיו"ט משום דביו"ט אסור לשרוף. הלא אם נימא דתשביתו הוא ביו"ט א"כ חייב כרת על השבתת שאור כקושיית התוס' דלא שייך תירוץ הצל"ח ויכול לשרוף החמץ ביו"ט משום דעשה דהשבתה דוחה ל"ת דיו"ט, ואין לומר דיו"ט הוי ל"ת ועשה דהרי כתבו התוס' זבחים ל"ג ע"ב דעשה שיש בה כרת דוחה לל"ת ועשה ע"כ הקושיא. וע"כ לתרץ הקושיא עכ"ח צ"ל כמ"ש דרע"ק סובר כהרמב"ן הנ"ל דכל עשה חמור מל"ת ולכך אמרינן עדל"ת, ואפ"ה קיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, א"כ הה"ד עשה שי"ב כרת אע"ג דחמור מל"ת אינו דוחה ל"ת ועשה וכמש"ל:

הנה בזבחים צ"ז ב' אמר רבא דלכך אין עשה דאכילת קדשים דוחה הל"ת דאכילת קדשים פסולים משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, ורב אשי אמר משום דיקדש הוי עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה עיי"ש, וצ"ב במאי קמפלגי, ומצאתי בזה בילקוט הרועים ח"ר דף מ"ו באות עדל"ת שמביא דהאחרונים כתבו דהא דעדל"ת דנחלקו הקדמונים אי הטעם משום דעשה חמור מל"ת או דגזיה"כ הוא כמ"ש ביבמות ז' תליא בפלוגתא דרבא ורב אשי, דרבא דסובר אין עדל"ת שבמקדש והיינו דהל"ת דבמקדש חמיר (עיין בהגהות רעק"א ז"ל לעירובין דף ק' בשם המהרי"ק שורש קל"ט בשם התוס' עיי"ש), לכך אין עדל"ת. ט שבמקדש, מוכח דבכל מקום עשה חמור מל"ת, משא"כ לרב אשי דס"ל עשה דוחה ל"ת שבמקדש ס"ל דכל ל"ת חמור מעשה ואפ"ה דוחה הה"ד ל"ת שבמקדש עיי"ש. ומעתה לר"ע דסובר כהרמב"ן הנ"ל דעשה חמור מל"ת כמו שהוכחנו לעיל. גם רב אשי מודה לסברא דרבא דאין עדל"ת שבמקדש דהא אליבא דהרמב"ן הטעם דעשה דוחה:

ל"ת הוא משום דעשה חמור מל"ת, ממילא בל"ת שבמקדש א דהל"ת חמור מהעשה אין בכח העשה לדחות, וא"כ מיושב שפיר קושי' העולם הנ"ל דאליבא דר' עקיבא שפיר מתרץ רב אשי בפסחים דף מ"ה דחטאת ונזיר הוי שני כתובים הבכ"א, דאליבא דר"ע לא צריך יקדש בחטאת כדי דלא נימא עשה דוחה ל"ת, דהא בלא"ה אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וא"ש ודו"ק:

(ג)

ובאופן ב' י"ל עפ"י דאיתא בפסחים צ"ו ע"א ת"ר ככל חוקת הפסח יעשו אותו במצוה שבגופו הכתוב מדבר וכו' יכול אפילו מצוה:

שלא על גופו ת"ל ועצם לא ישברו בו שבירת העצם מיוחד מצוה שבגופו אף כל מצוה שבגופו, איסי בן יהודא:

אומר יעשו אותו במצוה שבגופו הכתוב מדבר. ופריך הגמ' איסי בן יהודא האי עצם מאי עביד ליה. ומשני דמיבעי ליה לאחד עצם שיש בו מוח וא' עצם שאין בו מוח ע"כ. וקשה מנלי' לת"ק דאב"י דאסור לשבור אף עצם שי"ב מוח, וכתבו קצת מפורשים דלת"ק דאב"י לא צריך קרא על זה כיון דבלא"ה אין עדל"ת כיון דל"ה בעידנא. אמנם בס' ילקוט הרועים ח"ר אות פסח מביא בשם ספר ברכת אברהם לפסחים דף צ"ו דהת"ק דאב"י פליג על אב"י בגוף האיסור דשבירת עצם שי"ב מוח, וס"ל דמותר לשבור עצם שי"ב מוח ואמרינן עשה דוחה ל"ת עיי"ש ---ולפי"ז י"ל דגם רב אשי לא פליג על רבא שמוכיח מר"ש בן מנסיא דסובר דאסור לשבור עצם שי"ב מוח, וקשה נימא עדל"ת, ועכ"ח דאין עדל"ת שבמקדש, אלא דעדיין קשה לת"ק דאב"י דס"ל דמותר לשבור עצם שי"ב מוח מטעם עדל"ת, וא"כ סובר דעשה דוחה אף ל"ת שבמקדש, א"כ לדידיה אכתי תקשי על הברייתא דיקדש להיות כמוה וכו' ניתי עשה ולידחי את ל"ת, על כן כדי ליישב הברייתא אליבא:

דכל התנאים, אמר רב אשי יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, אבל לפי"מ דקיי"ל להלכה כר"ש בן מנסיא וכאיסי בן יהודא לגבי הת"ק דאב"י, וסבירא לן דאסור לשבור בפסח אף עצם שי"ב מוח. גם רב אשי מודה לרבא דאין עדל"ת שבמקדש, וע"כ אליבא דהלכתא שפיר אמר בפסחים מ"ה דחטאת ונזיר הוי שני כתובים הבכ"א, ולא צריך יקדש להורות דאין עדל"ת ועשה. דבלא"ה נמי אין עדל"ת שבמקדש וא"ש:

(ד)

ובאופן ג' י"ל עפ"י דאיתא בעירובין ק' ע"א בנתערב מתן ד' במתן א' ר' אליעזר אומר ינתנו במתן ד' (ופירש"י דאתי עשה דחטאת דכתיב ונתן על קרנות ודחי לבל תוסיף דבכור), ור' יהושיע אומר ינתנו במתנה א' והקשו התוס' לר' יהושיע (ע"ש במהרש"א) ליתי עשה ולידחי לאו דבל תוסיף, ותירצו דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע"י פשיעה הוא בא והי' יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ"ל -- והקשו האחרונים א"כ מאי פריך הגמ' בזבחים צ"ז ליתי עשה ולידחי ל"ת הא גם הכא העשה בא ע"י פשיעה שהניח ליגע ולבלוע בשר קודש כשר מבשר קודש פסול (ועיין בתשו' נוב"י מהד"ת חאהע"ז סי' קמ"א שהאריך בזה), ולפענ"ד בפשיטות לק"מ, דהרי ר' אליעזר סובר בעירובין הנ"ל דגם אם בא העשה ע"י פשיעה ג"כ דוחה ל"ת, וא"כ שפיר פריך הש"ס לר"א עכ"פ ניתי עשה ולידחי ל"ת והרי הברייתא דיקדש להיות כמוה נשנה בת"כ פ' צו, בלי שום מחלוקת, וא"כ לר' אליעזר נימא עשה דוחה ל"ת, וע"כ טרחו רבא ורב אשי ליישב הקושיא גם אליבא דר' אליעזר, אבל לפי"מ דקיי"ל להלכה בכל מקום כר' יהושיע לגבי ר' אליעזר, באמת לק"מ קושי' הש"ס בזבחים, ושפיר מתרץ רב אשי בפסחים דחטאת ונזיר הוי שני כתובים הבכ"א דלדידן לא שייך בזה עדל"ת:

ובמה שכתבתי לעיל באופן ב' בשם ספר ברכת אברהם דהת"ק דאיסי בן יהודא סובר דמותר לשבור בפסח עצם שי"ב מוח משום דעדל"ת, הנה לכאורה כמו זר נחשב לייחס לתנא אחד שיטה שלא מצינו להדיא לשום תנא שיסבור כן, אבל באמת דברי הברכת אברהם צדקו מאד יען כי התנא דתוספתא דפסחים פרק ששי ג"כ סובר כן וז"ל שם:

השובר את העצמות לאכול כזית מוח מן המוח שבראש ובקולית אינו עובר בל"ת עכ"ל, ועכ"ח הטעם משום דאמרינן עדל"ת, א"כ ודאי לא רחוקה היא לומר דגם הת"ק דאב"י סובר כן (ואפשר דהת"ק דאב"י הוא בעצמו התנא דתוספתא הנ"ל) – ועיין בס' מתא דירושלים על הירושלמי פ"ז דפסחים הלכה י' שתמה על התוספתא הנ"ל דהא בבבלי פסחים פ"ה ע"א מבואר בהדיא דעצם לא ישברו בו דפסח שני אתיא לעצם שי"ב מוח ומאי טעמא דהאי תנא דתוספתא דפליג דא"כ ועצם לא ישברו בו מיותר ותירץ בדרך הפלפול דלהתנא דתוספתא אתיא ועצם לא נשברו בו בפ"ש להורות דאיכא לאו בשבירה, לאפוקי דלא יימא כקושי' הגאון ר' אברהם ברודא זצ"ל, דילמא כוונת הכתוב דא"צ לשבור, דהו"א דצריך לשבור ולבדוק שמא ניקב קרום של מוח, קמ"ל דלא משום דאזלינן בתר רובא, כמ"ש בשעה"מ סוף ה' קרבן פסח בשם ס' צאן קדשים יעו"ש. ולפענ"ד אין צורך בפלפולים, כי פשוט דהתנא דתוספתא הנ"ל סובר כהת"ק דאב"י בפסחים צ"ה אי דאמר יכול אפילו מצוה שלא על גופו ת"ל ועצם לא ישברו בו מה שבירת העצם מיוחד מצוה שבגופו אף כל מצוה שבגופו. א"כ ועצם לא ישברו בו בפסח שני להכי אצטריך ואינו מיותר כלל, ותמה אני על בעל מתא דירושלים ז"ל שנעלם ממנו סוגיא דפסחים צ"ה הנ"ל ונחית לפלפול שלא לצורך כלל. -- ועכ"פ מש"ל דרב אשי בזבחים צ"ז רצה ליישב הברייתא דיקדש אליבא דכל התנאים א"ש אפילו אם לא נימא כהספר ברכת אברהם דהת"ק דאב"י סובר דמותר לשבור עצם שי"ב מוח דהרי מ"מ איכא האי תנא דתוספתא הנ"ל דסובר דעשה דאכילת הפסח דוחה ל"ת דשבירת העצם אף שהוא ל"ת שבמקדש, ואליבי' לא א"ש תירוצא דרבא, אבל להלכתא דקיי"ל דאסור לשבור עצם שי"ב מוח גם רב אשי מודה דאין עדל"ת שבמקדש וא"ש קושיית העולם:

(ה)

ובאופן ד' י"ל דרך חידוד דהנה בקידושין ל"ג ב' חשיב ה' מצות שהם מ"ע שהז"ג ונשים פטורות, סוכה ולולב שופר וציצית ותפילין, וכ' התוס' דציצית היינו אליבא דר' שמעון במנחות מ"ג א' דס"ל לילה לאו זמן ציצית הוא ופוטר נשים וכן הלכה וכו' ע"ש. -- ובילקוט שמעוני סוף ספר בראשית נדפס מזית רענן לרבינו המגן אברהם זצ"ל, דיש רמ"ח אברים באדם כנגד רמ"ח מ"ע, ולכן נ"ל דקחשיב בקידושין מ"ע שהז"ג נשים פטורות סוכה לולב שופר ציצית ותפילין וכתבו התוספות ציצית איכא מ"ד דחייבות דלילה זמן ציצית הוא, וא"כ נשארו ד' לפי שאשה יש לה ד' אברים יתרים כדאיתא בנידה וקיי"ל כל יתר כנטול דמי א"כ ה"ל ד' חסרים ולכן פטורה מד' מצות עכ"ל הטהור. -- ולכאורה קשה לפי"ז מ"ט דר"ש דפוטר נשים מציצית. אמנם באמת מבואר בגמ' בכורות דף מ"ה סוף ע"א דלר' עקיבא יש לאשה רנ"ג אברים עש"ה וברש"י שם ד"ה ולר"ע, א"כ אליבא דר"ע יש לאשה ה' אברים יתרים וקיי"ל כל יתר כנטול דמי א"כ ה"ל ה' חסרים, ומשו"ה סובר ר"ש דפטורה מה' מצות, דר"ש תלמידו של ר"ע הוי כדאיתא במנחות דף ע"ב א' וברש"י שם ד"ה רבו של אביו יעו"ש, ובשיטתי' דרבי' קאי דיש לאשה ה' אברים יתרים ומשו"ה פוטר נשים מציצית וא"ש. -- אמנם באמת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' טומאת מת הלכה ז' סובר דלר' עקיבא יש לאשה רנ"א אברים וע"כ פוסק כר' עקיבא וכמבואר בכסף משנה שם עש"ה, א"כ לפי"ז אליבא דר"ע יש לאשה ג' אברים יתרים וקיי"ל כל יתר כנטול דמי א"כ ה"ל ג' חסרים, ולכן פטורה מג' מצות דהיינו שופר ולולב ותפילין, אבל בסוכה ובציצית נשים חייבות, דלילה זמן ציצית הוא ול"ה מעשהז"ג. וסוכה נמי, אשה נשואה לבעל נהי דמשום עצמה פטורה אבל משום בעלה שיוכל הוא לקיים תשבו כעין תדורו חייבת גם היא בסוכה, וכמ"ש בס' תורה תמימה ס"פ אמור בפסוק בסכות תשבו שבעת ימים וגו' אות קס"ט יעו"ש. -- ומעתה מיושב שפיר קושי' הנ"ל דהא כ' במלוא הרועים (ערך עדל"ת אות כ"א) דאם נשים חייבות בציצית אז אין דוחה ל"ת רק עשה השוה בכל כמו ציצית דדחי כלאים אבל עשה שאינה שוה בכל אינה דוחה ל"ת, א"כ לר' עקיבא דסובר דיש לאשה רנ"א אברים ולכן נשים חייבות בציצית כנ"ל, א"כ לפי"ז עשה דאכילת קדשים דאינה שוה בכל דאינה אלא בכהנים כמ"ש במלוא הרועים (ערך עד"ל אות כ"ז) עיי"ש, אינה דוחה ל"ת דקדשים פסולים וא"צ יקדש לגלויי דאינה דוחה ל"ת ועשה, דבלא"ה לא דחי מצד דאינה עשה השוה בכל, וסוגיא דזבחים צ"ז אזלא אליבא דמ"ד דנשים פטורות מציצית משום דסובר דיש לאשה רנ"ג אברים וכל יתר כנטול דמי כנ"ל, וע"כ שפיר אמר רב אשי בפסחים מ"ה אליבא דר"ע דנזיר וחטאת הוו ב' כתובים הבכ"א, דדוקא למ"ד דנשים פטורות ציצית ואפי' עשה שאינה שוה בכל דוחה ל"ת כמו ציצית דדחי כלאים אע"ג דאינו שוה בכל, הוצרך רב אשי לתרץ דיקדש הוא עשה ואין ע' דוחה ל"ת וע'. משא"כ לר"ע דס"ל נשים חייבות בציצית בלא"ה לא דחי כנ"ל, והרמב"ם ז"ל אעפ"י שסובר דיש לאשה רנ"א אברים אפ"ה סובר דנשים פטורות מציצית לפי דהוא לית לי' דרוש הזית רענן הנ"ל, משא"כ רב אשי שפיר י"ל דסובר כנ"ל, וא"כ אינו סותר א"ע מפסחים לזבחים כנלע"ד בדרך חידוד וא"ש:

(ודרך אגב ארשום פה הכתוב אצלי מכבר בגליון הגמ' בכורות הנ"ל, דאמר רב דאברים היתרים שבאשה אין מטמאין באוהל שנא' וזאת התורה אדם כי ימות באהל דבר השוה לכל אדם. כן פסק הרמב"ם בפ"ב מה' טומאת מת הלכה ז' וע"ש בכ"מ. ופלא על בעל עין משפט ז"ל שלא ציינו. וגם על בעל ילקוט שמעוני ז"ל יש להפליא על שלא הביא גמרא זאת בפ' חוקת עכ"ל שם):

(ו)

בפסחים ס"ו ע"ב ופסח גופא דדחי טומאה מנלן א"ר יוחנן דא"ק איש כו' איש נדחה לפ"ש ואין צבור נדחין לפ"ש אלא עבדי בטומאה והקשה לו ריש לקיש אימא איש נדחה לפ"ש, צבור לית להו תקנתא לא בפ"ר ולא בפ"ש, אלא אמר ריש לקיש מהכא וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש יאמר טמאי מתים וקל וחומר לזבין ומצורעין אלא יש לך שעה שזבי' ומצורעי' משתלחין ואין טמאי מתים משתלחין ואיזה זה פסח הבא בטומאה, ואביי אמר לעולם מקרא קמא ואין להקשות דצבור כלל לא, דא"כ לנפש למה לי וכו' ע"ש בגמ' ורש"י -- ובצל"ח הקשה לשיטת הרמב"ם דאין שוחטין וזורקין על טבול יום דמת, אבל שוחטין וזורקין על טבול יום דזב. א"כ עדיין קשה דלמא צבור לא עבדי כלל לא בפסח ראשון ולא בפ"ש, והקרא לנפש אתי לזה, דאשו"ז על טבול יום דמת אבל על טבו"י דזב ושאר טומאות שפיר שוחטין וזורקין ע"ש -- ונלע"ד דבאמת מהאי טעמא נאיד הרמב"ם ז"ל מילפותא דר' יוחנן מקרא דאיש איש כי יהי' טמא לנפש איש נדחה לפ"ש וכו' ונקט בפ"ד מה' ביאת המקדש ובפ"ז מה' קרבן פסח ה"א לימוד אחר שפסח דוחה טומאה מדכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אנשים יחידים נדחין לפ"ש ואין צבור נדחין לפ"ש אלא עושי פ"ר בטומאה, וכתב הכ"מ בפ"ד מביאת המקדש הלכה ט"ז דכן הוא בספרי פ' בהעלתך ע"ש, ובצל"ח פסחים דף פ' ע"א הקשה על הרמב"ם וכי כעורה זו ששנו בתלמוד בבלי מאיש כי יהי' טמא איש נדחה וכו' ולמה שביק הרמב"ם דברי הגמר' ונקט דרשת הספרי יעו"ש, אמנם להנ"ל א"ש דעל דרשת ר' יוחנן מאיש כי יהיה טמא איש נדחה וכו' קשה קושי' ריש לקיש אימא דצבור לא עבדי כלל לא בפ"ר ולא בפ"ש, ותירוצא דאביי לא מספיק לשיטת הרמב"ם דאשו"ז על טבו"י דמת ושו"ז על טבו"י דזב כקושי' הצל"ח הנ"ל לאמת, ולכן שביק הרמב"ם דברי ר' יוחנן, ונקט דרשת הספרי דלפי דרשה זו דרשינן שפיר אנשים יחידים טמאים לנפש הוא דכתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, הא אם צבור טמאים לנפש שפיר יכולים לעשות ביום ההוא, וכמ"ש בצל"ח פסחים דף פ' ע"א עייש"ה:

ובזה מיושב ג"כ קושי' התוס' פסחים ס"ו ע"ב בד"ה אלא אמר ריש לקיש וישלחו מן המחנה. תימא לרשב"א לדריש לקיש הניחא לר' יהודא אלא לר' שמעון דאמר לקמן דלהכי כתב רחמנא טמא מת זב ומצורע לפי שחלוקים בשילוח מחנות פסח דדחי טומאה מנא ליה עכ"ל. אמנם להנ"ל לק"מ דקושי' ריש לקיש אימא צבור לית להו תקנתא לא בפ"ר ולא בפ"ש, לא קשה רק לפי הלימוד דר' יוחנן. אבל לדרשת הספרי מקרא ויהי אנשים אשר היו טמאים וכו' לק"מ דלדרשה זו מבואר דדוקא אנשים יחידים טמאים לא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, אבל אם היו צבור טמאים שפיר יכלו לעשות ביום ההוא, וא"כ מבואר להדיא דצבור עושין פ"ר בטומאה, וא"כ ל"ק קושי' הרשב"א מנלי' לר"ל אליבא דר' שמעון דפסח דחי טומאה דהא ידוע דסתם ספרי הוא ר' שמעון, א"כ יש לו לימוד מקרא דויהי אנשים וכו' דפסח דחי טומאה וא"ש:

רק לפי"ז קשה למה לו לריש לקיש ללמוד דפסח דחי טומאה מקרא וישלחו מן המחנה וכו' תיפוק לי' מדרשה דספרי מדכתיב ויהי אנשים יחידים וכו' כנ"ל, אמנם ע"ז י"ל דריש לקיש ניחא לי' טפי ללמוד זה מקרא וישלחו מן המחנה וכו' לפי שהי' קשה לו בקרא דכתיב שאמרו האנשים ההמה למשה ואהרן אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב וגו', והוא פלא כיון שהם טמאים ואין יכולים לעשות הפסח איך אמרו למה נגרע וגו', אלא ודאי כיון שהם ידעו מכבר דצבור עושין פ"ר בטומאה א"כ חזינן דפסח דוחה טומאה ע"כ שאלו למה נגרע וכו' מה חילוק יש בין צבור טמאים ליחיד טמא ולמה לא יעשה גם היחיד פסח בטומאה, אך התינח אם הא דפסח דוחה טומאה נפקא מקרא וישלחו מן המחנה וגו' שפיר איכא למימר דאנשים ההם ששאלו זה בערב פסח, כבר ידעו דפסח דוחה טומאה מקרא וישלחו מן המחנה שנאמר בר"ח ניסן כדאמר ר' לוי בגיטין דף ס' ע"א דפרשת שילוח טמאים נאמר ביום שהוקם המשכן והוא בר"ח ניסן. אבל אם הא דפסח דחי טומאה נפקא מויהי אנשים וכו' כדרשה דספרי, וזה לא נאמר רק בערב פסח כמ"ש התוס' בפסחים דף ו' ריש ע"ב אליבא דת"ק דאמר שהיא במיתה ביד"ש דהיינו טמא ששימש או כרת משום כנודע) בקרבן שאינו דוחה שבת אם עבר והקריב ודאי שואלין ודורשין בה' הפסח ל' יום קודם לפסח (וקדקיי"ל בטוש"ע או"ח סי' תכ"ט ע"ש), א"כ מנין היו יודעים אותן האנשים מכבר דפסח דחי טומאה בצבור, ואיך שאלו למה נגרע וגו' לכן ניחא לי' לריש לקיש טפי ללמיד דפסח דחי טומאה מקרא וישלחו מן המחנה וגו' אבל מודה דלר' שמעון ודאי נפקא דפסח דחי טומאה מדרשה דספרי מדכתיב ויהי אנשים יחידים וכו' וא"ש ודו"ק:

(ו)

באופן ב' י"ל על קושית התוס' הנ"ל ללימוד דריש לקיש מקרא וישלחו מן המחנה א"כ לר' שמעון פסח דדחי טומאה מנליה, דהנה כתב בצל"ח בד"ה דדחי טומאה מנ"ל, ואין לומר ק"ו אם דחו. שבת החמורה שהיא בסקילה אינו דין שידחו טומאה הקלה משום ביאת מקדש אבל מיתת סנהדרין ליכא, דאיכא למיפרך כיון דמחלל עבודה לא שייך שידחה משא"כ שבת אפי' קרבן שאינו דוחה שבת אם עבר והקריב כשר עכ"ל -- ולכאורה למ"ד מצהב"ע דפסול היינו מדאורייתא. וכמו שסובר ר"ש בן יוחאי בסוכה ר"פ לולב הגזול דף ל' ע"א וכמבואר בתשו' הגאון בן הנוב"י ז"ל בנוב"י מהד"ת חאו"ח סי' קל"ד יעוש"ה, א"כ לר"ש (דסתם ר"ש היינו רשב"י פסול משום מצהב"ע, (ואין לומר אדרבה עדל"ת, דהא שבת הוי ל"ת ועשה, וגם הוא ל"ת שיש בו כרת ואילו דוחה העשה לל"ת), וגם אין לומר דבעבירה שרק היום גורם האיסור לא אמרי' מצהב"ע, דהרי כתב בילקוט הרועים ח"ב דף מ"ד עמוד ג' בשם ס' ברכת אברהם פסחים ל"ב שהוכיח מפסחים מ"ח א' דאם אמרינן מצהב"ע מדאורייתא אין חילוק בין אם האיסור מצד עצמו או מחמת היום אבל אי מצהב"ע מדרבנן בכה"ג שהוא מחמת היום לא הוי מצהב"ע עכ"ל ע"ש. א"כ לפי"ז לר"ש דס"ל מצהב"ע דפסול הוא מדאורייתא בקרבן שאינו דוחה שבת אם עבר והקריב פסול מצד דה"ל מצהב"ע, וא"כ לא שייך הפירכא שכתב בצל"ח כיון דמחלל עבודה לא שייך שידחה משא"כ שבת אפי' קרבן שאינו דוחה אם עבר והקריב כשר, דהא לר"ש אם עבר והקריב פסול מצד מצהב"ע, וא"כ לר"ש לא צריך קרא דפסח דחי טומאה דהא אתיא מק"ו אם דוחה שבת החמורה שהוא בסקילה, אינו דין שידחה טומאה הקלה שהיא ביד"ש וכו' כקושית הצל"ח ז"ל לאמת וא"ש:

(ח)

בפסחים פ"ה ע"א והתניא ועצם לא תשברו בו וכו' אבל בעצם שיש בו מוח שובר ואוכל כו' שהרי יבא עשה וידחה ל"ת, כשהוא אומר ועצם לא ישברו בו בפסח שני שאין ת"ל שהרי כבר נאמר ככל חוקת הפסח יעשו אותו הוי אומר אחד עצם שי"ב מוח וא' עצם שא"ב מוח עכ"ל הברייתא -- ומכאן מקשין העולם על הת"ק דרשב"ג דסובר בפסחים דף ו' שואלי' ודורשי' בה' הפסח קודם לפסח ל' יום. ואמר הגמ' טעמא דת"ק שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על הפסח שני, וכתבו התוס' אע"ג שע"י שאלתם הוזקק לומר להן מ"מ לא הי' צריך להאריך אלא אל תעשו פסח ותו לא עכ"ל, ולפי המבואר בכאן הא דאסור לשבור עצם שי"ב מוח לא ידענו רק מפ"ש דכתיב בפ"ש ועצם לא ישברו בו א"כ מנ"ל לת"ק דרשב"ג דשואלי' ודורשי' כו' דלמא לכך הוצרך לומר דין פ"ש שידעו דלא לשבור עצם שי"ב מוח גם בראשון והוא קושי' נאה. ועיין בתשו' בית שערים או"ח סי' קמ"ז שם הקשה מו"ח הגאון ז"ל כן מעצמו. ותירץ דכוונת הת"ק כיון דעמד בפ"ר לא הי' לו לומר בדיני פסח שני רק מה שצריך גם לראשון אבל הוא דרש להם בהלכות פסח השני מה שאינו שייך לראשון וא"כ מוכח דשואלין ודורשין וכו', וסיים דשוב מצא בס' אור חדש פסחים ה' שהקשה ותירץ כן יעו"ש (והס' או"ח אינו בידי כעת) -- והנה בזה אני מבין דברי הגמרא פסחים ו' ע"ב ורשב"ג אמר לך איידי דאיירי במילי דפסחא מסיק להו לכל מילי דפסחא ולכאורה אין זה סברא כ"כ לומר איידי דאיירי במילי דפסח ראשון מסיק לכל מילי דפסח שני. אבל להנ"ל א"ש וה"ק איידי דאיירי במילי דפסח שני עכ"פ מה ששייך לראשון דהיינו ועצם לא ישבר בו כדי שידעו דלא לשבור עצם שי"ב מוח גם בפ"ר, לכך מסיק להו לכל מילי דפסח שני ואינו מוכח דינו של ת"ק דשואלי' ודורשי' כו' ל' יום וא"ש -- אמנם לפענ"ד יש ליישב הקושי' בדרך אחר והוא עפ"י הגמ' פסחים צ"ה א' דפליגי רבנן על איסי בן יהודא דרבנן נפקא להו דפסח שני במצוה שבגופו הכתוב מדבר, מקרא ועצם לא ישברו בו מה שבירת העצם מיוחד מצוה שבגופו אף כל מצוה שבגופו, ואיסי ב"י אומר יעשו אותו במצוה שבגופו הכתוב מדבר, ופריך הגמ' איסי ב"י האי עצם מאי עביד ליה, ומשני מיבעי לי' לאחד עצם שי"ב מוח וא' עצם שא ב מוח עיי"ש. ולכאורה קשה על רבנן מנא להו דאסור לשבור אפי' עצם שי"ב מוח כיון דלדידהו האי עצם דפ"ש אינו מיותר. וכתב בצל"ח שם דגם רבנן מודו דאסור לשבור אפי' שי"ב מוח אלא דלא מצרכי לזה קרא מיותר וסבירא להו דבלא"ה אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וכדאמר רבא בזבחים דף צ"ז ע"ב ודלא כמו שפרשו התוס' שם בד"ה ואחד עצם דמהכא יליף ולענ"ד רבא שם קאי אליבא דרבנן (דפליגי על איסי ב"י) וראיה לדבר דשם בזבחים קאמר רבא אין עשה דוחה את ל"ת שבמקדש שנאמר ועצם לא תשברו בו והיינו קרא דפסח ראשון. דבפ"ש כתיב ועצם לא ישברו בו וא"כ מקרא דפסח ראשון עצמו אמר א' עצם שי"ב מוח וא' עצם שאין בו מוח והיינו שבלא"ה אין עדל"ת שבמקדש עכ"ל הצל"ח ז"ל -- וא"כ לפי"ז אין שום קושיא על הת"ק דרשב"ג ושפיר הוכיח מדעומד בפ"ר ומזהיר על פ"ש דשואלין ודורשין וכו' דהא י"ל דס"ל כרבנן דפליגי על איסי בן יהודא וס"ל דילפינן מפסח ראשון עצמו דאסור לשבור אפי' עצם שי"ב מוח משום דאין עדל"ת שבמקדש וא"כ לא היה צריך לומר להם שום דין מדיני פ"ש ומוכח שפיר דשואלין ודורשין וכו' וא"ש:

אלא דעדיין קשה על התוס' שפירשו בזבחים צ"ז ע"ב דגם רבא יליף הא דאין עדל"ת במקדש מדכתיב בפסח שני ועצם לא ישברו בו כהברייתא דכאן, אבל לולי הקרא דפסח שני לא היינו יודעים דאין עדל"ת שבמקדש, א"כ הדק"ל על הת"ק דרשב"ג הנ"ל איך מוכיח דשואלין ודורשין וכו' הא הוצרך מרע"ה לומר להם קרא ועצם לא ישברו בו דכתיב בפ"ש כדי שידעו דלא לשבור עצם שי"ב מוח גם בראשון -- לכן נ"ל ליישב באופן אחר (וכמדומה לי שכבר קדמוני בזה האחרונים ז"ל) והוא דבפסח מצרים לא היה שום ס"ד לומר דמותר לשבור עצם שיש בו מוח משום עדל"ת, דכל עדל"ת ילפינן מכלאים בציצית אבל בל"ז לא היינו אומרים דעשה דוחה לית, אם כן במצרים שעדיין לא נתנה תורה ולא הי' בעולם לא כלאים ולא ציצית א"כ מהיכי תיתי לומר דמותר לשבור עצם שי"ב מוח מצד עדל"ת דמי הגיד להם דעשה דוחה ל"ת, וא"כ שפיר לא הוצרך מרע"ה לומר להם אז שום דין מדיני פסח שני וא"ש דברי ת"ק דרשב"ג ולק"מ -- ועוד נ"ל עפימ"ש הגאון מהו' יעקב מאיר פאדווה ז"ל אבדק"ק בריסק דליטא בס' נחלי מים בדרוש י' לשה"ג בסוכה כ"ה ע"ב ברש"י ד"ה שחל שביעי שלהן ואע"ג דחזי לאורתא לא אישתרי דקסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ, מ"מ שמעינן מיני' דעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי נטמאו במתיהן שבעת ימים לפני הפסח ואע"פ שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהן אלמא מצוה קלה הבא לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא. והוא תמוה מאוד כמו שתמהו הראשונים דמהיכא שמעינן דהעוסק במצוה הוא פטור מן המצוה, הלא המה היו סבורים שיעשו פסח אף שהם טמאים כמו שאמרו למרע"ה למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו. ובחידושי הריטב"א נדחק מאוד וגם בס' פנ"י הניח דברי רש"י בקשיא. ולע"ד האיר ה' את עיני שרש"י בצחות לשונו מיישב קושיא זאת. דהנה איתא בספרי פ' בהעלתך ומובא גם ברש"י בחומש שם. למה נגרע אמר להם אין קדשים קרבין בטומאה. אמרו לו יזרק הדם על הטמאים ויאכל הבשר לטהורים. אמר להם עמדו ואשמעה וכו'. וביאר המזרחי ז"ל דקשה היה לספרי למה הוצרך מרע"ה בשאלה פשוטה כזו לומר עמדו ואשמעה וכי לא היה לו להשיב אין קדשים קרבים בטומאה והם עצמם איך שאלו על זה, לפיכך הוצרכו לומר כשאמרו לו למה נגרע השיב להם מיד אין קדשים קרבין בטומאה. והם חזרו אמרו לו יזרק הדם על הטמאים ויאכל הבשר לטהורים. כלומר שמתחלה לא שאלנו אלא על זה. ואז נסתפק משה ואמר עמדו ואשמעה. נמצא עפ"י ספרי גם הם ידעו בודאי שלא יאכלו הבשר בטומאה רק סברתם היה על הקרבה דיזרק הדם עליהם ויאכל הבשר לטהורים. וצ"ל דאף דקיי"ל דהפסח אינו נשחט אלא למנוייו. מ"מ סברתם היה דיכולים הם לימנות על הפסח ועוד טהורים. דמשנה שלימה שנינו היכא דנשחט הפסח לטהורים ולטמאים הפסח כשר. וכן מצאתי אח"כ בס' זרע אברהם פירוש על הספרי הביא כן בשם זית רענן. וע"ז השיב להם להם משה מפי הקב"ה דהמה נדחו לפסח שני ולא יזרק עליהם הדם וכדאמרינן בפסחים דף ס"ב דבכל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהם ואילו בפסח ערל וטמא אינן משלחין פסחיהם. זה ביאור דברי הספרי. ועפי"ז א"ש דברי רש"י ז"ל, ולשון רש"י מאיר כשמש בצהרים דמדייק בלשונו הזך דמזה שמעינן דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, מדייק בלשונו ואעפ"י שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהם. והכוונה אף דהמה סברו שיקריבו קרבן פסח בטומאה מ"מ זה בודאי ידעו שלא יאכלו הפסח בטומאה, ונמצא מבטלים מצות עשה דאכילת פסחים, הגם דהוו סברי דלא ימנעו מזה מלהקריב עליהם הפסח מ"מ אכילת פסחים מ"ע ואף למ"ד אכילת פסחים לא מעכבא א מ"מ מצות עשה בודאי איכא. וזה ברור כשמש בצהרים וכ"ת אמאי קרי לה הש"ס לפי"ז מ"ע דאיכא כרת כיון דלפי דעתם דהיו סבורים דיכולים להקריב עליהם הפסח רק המה לא יאכלו לפי"ז אין בו כרת דהא אכילת פסחים לא מעכבא ואפילו למ"ד דאכילת פסחים מעכבא עכ"ח הם היו סוברים דלא מעכבא מדסברי להקריב הפסח והבשר יאכל לטהורים. ז"א דמ"מ מיקרי עשה שיש בה כרת כיון דבפסח גופיה איכא כרת מיקרי גם אכילת הפסח מצוה שיש בה כרת דעיקר הפסח לאכילה קאי וכדאיתא במשנה דפסחים ע"ו ע"ב הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה. וע"ש בפרש"י שכשנצטווה עיקר הפסח לאכילה נצטוה דכתיב לפי אכלו, וראיה ברורה לזה מש"ס פסחים דף צ"ב ע"א דקאמר רבא ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת וכו' עיי"ש ביתר דברי הגאון מהרי"מ הנ"ל שסיים בזה"ל:

הרי אף דעיקר אכילת פסחים לית בה כרת דאכילת פסחים לא מעכבא מ"מ קרי ליה רבא גופיה בפסחים שם עשה שיש בו כרת וזה פשוט עכ"ל -- המורם מדברי הגאון מהרי"מ ז"ל כיון דבפסח גופיה איכא כרת מיקרי גם אכילת הפסח מצוה שיש בה כרת דעיקר הפסח לאכילה קאי -- ומעתה מיושב שפיר קושי' העולם הנ"ל לת"ק דרשב"ג. דהנה הקשו התוס' בפסחים פ"ה ע"א למה צריך קרא דועצם לא ישברו בו בפסח שני דלא לשבור אפילו עצם שי"ב מוח דלא נימא דמותר מצד עשה דוחה ל"ת, תיפוק לי' דל"ה בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה, אמנם לפי דברי הגאון הנ"ל מיושב שפיר לפי מ"ש האחרונים ז"ל דבכל עשה החמור לא צריך להיות בעידנא משום דעשה החמור דוחה ל"ת הקל מצד הסברא, ולכך לא צריך להיות דומיא דכלאים בציצית ודוחה אף דל"ה בעידנא, א"כ באכילת הפסח דמיקרי עשה שי"ב כרת כיון דבפסח גופיה איכא כרת, א"כ דוחה לאו דשכירת עצם דקיל מצד הסברא, ולא בעינן בעידנא, א"כ שפיר סד"א דאתי עשה דאכילת הפסח דהוי עשה שי"ב כרת ודחי לי' אף דל"ה בעידנא, לכך צריך קרא דועצם לא ישברו בו בפ"ש לאוריי דלא נימא עשה דוחה ל"ת, אך התינח לבתר דכתיב בפרשת פסח שני, דבפסח איכא כרת כדכתיב והאיש אשר הוא טהור ובדרך רחוקה לא הי' וחדל לעשות הפסח ונכרתה וגו', שפיר גם אכילת הפסח הוי מ"ע שי"ב כרת והו"א דדוחה ל"ת אף דל"ה בעידנא. אבל בפסח מצרים דעדיין לא נאמר כרת בפסח גופי' א"כ מכ"ש דאכילת פסח ל"ה עשה שי"ב כרת, א"כ מהיכי תיתי לומר עדל"ת הא דלא הוי בעידנא. א"כ לא הוצרך מרע"ה לומר אז שום דין מדיני פסח שני וא"ש דברי הת"ק דרשב"ג ולק"מ:

(ט)

ועל קושי' התוס' בפסחים פ"ה הנ"ל למה צריך קרא דאסור לשבור אפי' עצם שי"ב מוח דלא נימא עדל"ת תיפוק לי' דלא הוי בעידנא דמיעקר לאו מקיים העשה, ראיתי בס' משיב נפש לפסחים דף ק"כ שמביא תירוץ בשם שו"ת אמרי בינה להגאון ר' צבי הירש חיות ז"ל עפמ"ש הרמב"ם בפ"י מקרבן פסח ה"ט דבגדי הרך אסור לאכול עצמות הרכין משום דשובר העצם ע"ש, א"כ לולי דהיה קרא דאסור לשבור עצמות שי"ב מוח היה מותר לאכול עצמות הרכין ואפי' דשובר עצמות בכ"ז שוב שפיר י"ל עדל"ת דהו"ל בעידנא, וכמ"ש בביצה ד"ח דבהדי דכתיש מכסה, ה"נ הרי שובר בשעת אכילה ע"כ דפח"ח. ולפענ"ד נראה דהטעם דבעינן בעידנא היינו משום דלא דמי לכלאים בציצית ומבואר באחרונים הטעם דבעינן בכל עדל"ת שיהי' דומיא דכלאים בציצית, משום דמצד הסברא לא היינו אומרים עדל"ת יען דהל"ת חמור מהעשה דעל הל"ת לוקין וכמ"ש ביבמות ז' ע"א עי"ש, רק גלי קרא בכלאים בציצית דעדל"ת אבל היכא דל"ה בעידנא ואינו דומה לכלאים בציצית שם הדרינן לסברא דהל"ת חמור מהעשה ואין עדל"ת, אמנם התינח בכל מקום דאין הל"ת נצמח מהעשה שם שפיר י"ל דהל"ת חמור מהעשה וע"כ בעינן בעידנא, אבל בל"ת העצם לא תשברו בו דדרשינן בו בכשר ולא בפסול א"כ כל הל"ת נצמח מהעשה של הפסח דהוא כשר, ובפרט לרבי דס"ל בפסחים פ"ד כל הראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם ושאין ראוי לאכילה אין בו משום שבירת עצם ע"ש, א"כ כל הלאו דשבירת עצם שרשו בהעשה של אכילת הפסח, ואיך נימא דהל"ת דהוא תולדה דהעשה חמור מהאב דהיינו העשה, ולכן העשה דאכילת הפסח דוחה הל"ת דש"ע מצד הסברא, ולא בעינן שיהי' דומיא דכלאים בציצית וממילא לא בעינן שיהי' בעידנא כנלע"ד:

ובאופן ב' נ"ל דהנה התוס' בכאן שינו הלשון והעתיקו דאמר רבא אין עדל"ת בקדשים ומשמע דבקדשים תליא מילתא ולא במקדש, והנה כבר כתבו האחרונים דעשה החמור לגבי ל"ת הקל דוחה ל"ת אף דל"ה בעידנא, משום דעשה החמור דוחה ל"ת מצד הסברא ולא בעי להיות דומיא דכלאים בציצית ולא בעינן שיהי' בעידנא, וע"כ לולי דגלי קרא דאסור לשבור עצם שי"ב מוח הו"א דעשה דאכילת הפסח דהוא עשה דקדשים דבכל קדשים נמי איכא מ"ע דאכילה בין הנאכלים לכהנים בין הנאכלים לישראל כמ"ש רש"י בפסחים נ"ט ע"א (וע' במנחת חינוך מצוה ק"ב שכתב דזה דלא כצל"ח ביצה י"ט שנסתפק בזה ע"ש), וא"כ עשה דאכילת פסח דהוא עשה דקדשים חמור משאר ל"ת שאינו ל"ת דקדשים והוי חמור נגד קל דא"צ להיות בעידנא כנ"ל והשתא שפיר הו"א דעשה דאכילת הפסח דוחה ל"ת דועצם לא תשברו בו דהוא אינו ל"ת מצד קדשים דהרי בשאר קדשים מותר לשבור עצמות כדאיתא בילקוט פ' בא רמז רי"ב בשם המכילתא, ועצם לא תשברו בו, בו ולא בשאר כל הקדשים, וכן איתא גם במדרש תנחומא ס"פ בא. בו לא תשברו ושאר קדשים קלים אינו עובר על מצות לא תשברו ע"ש, א"כ ל"ת דעצם לא תשברו בו לא הוי ל"ת בקדשים דהרי בשאר כל הקדשים אינו נוהג ל"ת זה כלל רק גזיה"כ הוא בפסח דוקא, והנה זה פשוט דכמו דל"ת בקדשים חמור טפי משאר ל"ת (ומש"ה אין עדל"ת בקדשים) הה"ד עשה דקדשים חמור טפי משאר עשה, וממילא שפיר הו"א דאכילת הפסח דהוא עשה דקדשים, שכן מ"ע דאכילה נוהג בכל הקדשים, ומשא"כ ל"ת דעצם לא תשברו בו, א"כ שפיר דוחה אע"ג דלא הוי בעידנא, דהא למ"ע דאכילת הפסח יש חומר מצד דהוי עשה בקדשים. מה שאין לל"ת דעצם לא תשברו בו, א"כ הוי עשה החמור לגבי ל"ת הקל דדוחה הל"ת מצד הסברא, וא"צ להיות דומיא דכלאים בציצית, וממילא דוחה ל"ת אף שאינו בעידנא. לכך צריך קרא ועצם לא ישברו בו בפסח שני, לגלות דמ"מ כיון דפסח הוה קדשים, ע"כ גם הל"ת דשבירת עצם הוי ל"ת בקדשים, ואף שאינו מצד דהוי קדשים אפי"ה הוי ל"ת בקדשים ואין עדל"ת בקדשים וא"ש ודו"ק:

ובאופן ג' י"ל עפמ"ש בילקוט הרועים ח"ר דף י"א (אות אפשר לקיים שניהם) בשם המפורשים הטעם דצריך להיות בעידנא משום דחיישינן שמא ימות ולא יקיים המצוה אח"כ עיי"ש, וא"כ הרי כתב בחת"ס עה"ת פ' בהעלתך בפסוק איש איש כי יהי' טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם וז"ל:

יש לדקדק על אריכות הלשון, ונראה דאיתא בגמ' פסחים דהם היו טמאים ממיתת נדב ואביהוא דא"א למימר ממיתת אדם אחר דהא קודם חטא מתאוננים לא הי' מת שום אדם ובודאי מה שאמר הקב"ה לדורותיכם לא נתכוין לומר שיחטאו וימותו אלא דקאי אדרך רחוקה, וזה פי' הקרא איש איש כי יהי' טמא לנפש או בדרך רחוקה, והוסיף הקרא לפרש לכם או לדורותיכם פי' היינו טמא לנפש כמו שאמרנו וקאי לכם אדלעיל מיני' ואו לדורותיכם קאי על דרך רחוקה לדורותיכם עכ"ל עיי"ש -- א"כ לפי"ז שפיר הוצרך מרע"ה לומר להם ועצם לא ישברו בו בפסח שני למען ידעו דלא לשבור עצם שיש בו מוח שלא יאמרו דעשה דוחה ל"ת, כי קודם חטא מתאוננים לא הי' מת שום אדם, וא"כ לא שייך החשש שמא ימות ולא יקיים המצוה אח"כ, וממילא לגבייהו העשה דוחה ל"ת אף שאינו בעידנא, ולכך אמר להם מרע"ה ועצם לא ישברו בו בפסח שני כדי שידעו דלא לשבור עצם שי"ב מוח גם בפסח ראשון וא"ש ודו"ק:

(יוד)

בפני יהושע בליקוטים ממס' פסחים דף ס"ו ע"ב כתב ליישב קושי' התוס' שם על ר"ל הניחא לר"י אלא לר' שמעון פסח חי טומאה מנ"ל. ותו"ד דכאן אזיל הגמ' אליבא דהילל דלא יליף ממשמעות במועדו אבל לר' שמעון י"ל באמת דיליף דפסח דחי טומאה ממשמעותו דמועדו ע"ש. ובס' משיב נפש לפסחים כתב:

עיין באור חדש דבאמת י"ל דיליף ממועדו רק דממועדו לא שמעינן רק אחת כמו שבת אבל לא תרתי שבת וטומאה וע"כ קשה לר"ש מנ"ל דדחי טומאה עכ"ל. והנה הס' או"ח אינו בידי כעת. אמנם לענ"ד צדקו ד' הפנ"י ז"ל דהא בפ' בהעלתך כתיב ב' פעמים במועדו, ויעשו בנ"י את הפסח במועדו, בארבעה עשר יום בחדש הזה בין הערבים תעשו אותו במועדו, א"כ מכח שניהם ילפינן שפיר דפסח דחי שבת וגם טומאה (ועי' בגור ארי' על רש"י שם שכ"כ בהדיא ע"ש) ומיושב שפיר קו' התוס'. שו"ר בילקוט פ' בהעלתך בשם הספרי דהא דפסח דחי שבת וטומאה ילפי' מדכתיב ב' פעמים במועדו וידוע דסתם ספרי ר"ש וא"כ ודאי דלק"מ --- אמנם לפי דהפנ"י כתב זה בדרך תמיה על הרשב"א שבתוס' הנ"ל למה הניח הקושיא בתימה הא י"ל דר"ש יליף ממשמעות במועדו (וע' בשעה"מ פ"ו מקרבן פסח ה"ב שכ' ג"כ כד' הפנ"י וכתב וז"ל:

שקושיא זו שהקשו בתוס' לק"מ ויש לתמוה על תמיהתם ז"ל וכו' ע"ש) לכן נ"ל דשפיר הקשה הרשב"א, דהנה בילקוט הרועים ח"ר דף מ"ז (אות פסח הב') כתב במ"ש תוס' פסחים ס"ו א' בד"ה מה מועדו כו' דאיכא מיד דיליף מגז"ש דמועדו מועדו, ואיכא מ"ד דיליף ממשמעות במועדו וע"כ תנאי היא ע"ש, ולכאור' במאי פליגי, והביא בס' מספר צבאם בשם הגאון מהו' צבי הירש ז"ל מבערלין דפליגי בזה דלמ"ד טומאה הותרה בצבור ס"ל דממשמעות במועדו גופי' נפקא לן דדחי טומאה, אבל התנא דיליף מגז"ש ס"ל דטומאה דחויה וצריך ילפותא גמורה וממשמעות דמועדו לא משמע ליה ע"ש באריכות. וא"כ לפי"ז ר' שמעון דסובר בפסחים ע"ז א' טומאה דחויה בצבור עכ"ח דלא יליף הא דפסח דחי טומאה ממשמעות במועדו וא"כ ליתא לתירוץ הפנ"י והשעה"מ ויפה הניח הרשב"א ז"ל קושיתו בתימה -- ובזה ובן ג"כ לשון התוס':

אלא אמר ר"ל וישלחו מן המחנה. תימה לרשב"א לדריש לקיש הניחא לר' יהודא אלא לר' שמעון דאמר לקמן דלהכי כתב רחמנא טמא מת זב ומצורע לפי שחלוקים בשילוח מחנות פסח דדחי טומאה מנא ליה עכ"ל. והקשה המהרש"א ז"ל הא גם לר' יהודא לא ניחא דהא מסיק לקמן דלר' יהודא ההוא צרוע וזב אתו לדר' אליעזר דבשעה שאין טמאי מתים משתלחין אין זבין ומצורעין משתלחין א"כ יקשה גם לר' יהודא מנ"ל דפסח דחי טומאה, (וכוונת מהרש"א כמ"ש הצל"ח עפ"י הגמ' מנחות צ"ה ע"א דלר"א דאמר דחקו זבין וכו' גם כשהוגלל הפרוכת הותרו זבים ומצורעים ליכנס לשם וא"כ כבר יש שעה שאין טמאי מתים משתלחין אף אם לא היה פסח דוחה טומאה ע"ש דפח"ח]. אמנם לפמ"ש לר' יהודא באמת ניחא דאפילו אם לא יכול למילף דפסח דחי טומאה מקרא וישלחו מן המחנה וגו' כדריש לקיש, אעפי"כ לר' יהודא לשיטתו דסובר בפסחים דף ע"ז ע"א ובשאר דוכתין דטומאה הותרה בצבור, לדידי' באמת ילפינן הא דפסח דחי טומאה ממשמעותו דמועדו, והתינח לר' יהודא, אלא לר' שמעון דאמר לקמן דלהכי כתב רחמנא טמא מת זב מצורע לפי שחלוקים בשילוח מחנות, וגם סובר בפסחים ע"ז א' ובשאר דוכתין טומאה דחויה בצבור ושפיר קשה דריש לקיש, התנא ר' שמעון פסח דדחי טומאה מנא ליה, דהא ר' שמעון דסובר טומאה דחויה עכ"ח דלא יליף ליה ממשמעותו דמועדו וא"ש ודו"ק כי נכון הוא בעזהי"ת. (ובזה מיושב ג"כ לשון התוס' -- הניחא לר' יהודא, ע' כפות תמרים יומא ע"ג ב' ד"ה מודה ר"ל שאסור מדרבנן ודו"ק):

(יא)

בשואל ומשיב מהדורא רביעאי ח"א סי' מ"ב כתב בפשיטות למ"ד טומאה דחוי' בצבור היכא דאיכא טהורים ועברו הטמאים ועשו בטומאה אזי חייבים הטמאים כרת על ביאת מקדש יעו"ש בראש הסימן -- ופלא בעיני שלא זכר שר דברי הצל"ח פסחים ס"ז ע"ב (בד"ה ההוא מיבעי לי' לכדתניא ר"א אומר) שכתב בזה"ל, ואף דר"ש סבר טומאה דחויה היא בצבור מ"מ היינו דמהדרינן אטהורין אבל אטו אם שמש הנימא אפילו היה שם כהן טהור אטו מי חייב הטמא על ביאת מקדש בעת עשותו התמיד עכ"ל וצ"ע:

(יב)

בפסחים ס"ו א' ת"ר הלכה זו נתעלמה מבני בתירה וכו' פירש"י הלכה זו שפסח דוחה שבת עכ"ל, ולכאורה שפת יתר הוא ואפילו בלא פירש"י היינו יודעים זה, ואפשר דכוונת רש"י בזה לאפוקי מפירוש הצל"ח ז"ל הלכה זו נתעלמה מב"ב פעם א' שחל י"ד להיות בשבת, זה עצמו שהניחו לחול י"ד בשבת הי' העלמת הלכה מהם דהיה להם לעבר השנה שלא יחול י"ד בשבת ע"ש, ולשלול זה כתב רש"י הלכה זו שפסח' דוחה שבת ודלא כפי' הצל"ח, (וע' בהגהות נימוקי הגרי"ב ז"ל בש"ס ווילנא שנמשך אחר פי' הצל"ח ופירש בזה דברי הירושלמי דכאן ע"ש וצ"ע:

וראיתי בתל תלפיות מחברת כ"ב אות רמ"א שמביא בשם מהו' ישראל חיים נכד הגאון ר' דוד דייטש זצ"ל דה"ט דנעלם הלכה מב"ב אי פסח דוחה שבת דבני בתירה לשיטתייהו דס"ל מי שאין לו קרקע פטור מפסח כמ"ש התו' פסחים דף ג' סוף ע"ב עיי"ש, ולכן נסתפקו כקושי' המפורסמת מהגאון רד"ד הנ"ל כיון דבידו להפקיר קרקעותיו אפשר דאינו דוחה עיי"ש, והנה יש סמך לדבריו ממ"ש בחת"ס חאו"ח סס"י קכ"ד עיי"ש. אך באמת ד' החת"ס שם צע"ג וכבר השיג עליו נכדו הגאון ז"ל בשו"ת שבט סופר או"ח סי' מ"ב עיי"ש. וע' גם בספר המקנה חלק ג' דף קי"ט בשם מו"ח הגאון ר' עמרם זצ"ל, ובס' משיב נפש לפסחים ג' ע"ב ד"ה ובעיקר וכו' ובילקוט הרועים ח"ר אות פסח החמישי ע"ש. ולכן אין לבנות על יסוד זה החלוש והרעוע:

עוד שם שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו -- כתב בהגהות מצפה איתן בש"ס ווילנא עפי"ד הפנ"י בפסחים ו' ע"ב דהת"ק דרשב"ג דס"ל שואלין ודורשין בה' הפסח קוה"פ ל' יום, ס"ל דפסח שעשו ישראל במדבר נעשה שלא עפ"י הדיבור, אבל רשב"ג דסובר שתי שבתות, ס"ל דפסח מדבר היה עפ"י הדיבור עיי"ש, ולפי"ז א"ש כפול הלשון שכחו ולא ידעו, עפמ"ש קצת מחברים דלמ"ד פסח מדבר לא הוה הוראת שעה ה"ל למילף מיניה דדוחה שבת דפסח מדבר בשבת היה. ובפסחים כ"א ריש ע"ב איתא ר' יהודא בן בתירה אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור ל' יום קודם לפסח, ופירש"י הני ל' יום משעה שחל עליו חובת ביעור מששואלין בהלכות הפסח עכ"ל, א"כ ריב"ב סובר כת"ק דרשב"ג הנ"ל דפסח מדבר שנעשה בשבת היה מן הדין ולא עפ"י הדיבור, וא"כ ה"ל למילף מיניה דפסח דוחה שבת ושכחו דברי עצמם ולא ידעו וכו' -- והנה קרוב לזה כתב גם בס' אור חדש למס' קידושין דף ל"ז בסוגיא דחדש עיי"ש ותמצא -- ועיין בחדושי חת"ס ז"ל למסכת שבת דף קל"ז ע"א מ"ש ביישוב כפל הלשון שכחו ולא ידעו ע"ש דפח"ח -- ולפי פירוש הצל"ח ז"ל בהלכה זו נתעלמה מב"ב וכו' שהבאתי לעיל, י"ל בפשיטות דבאמת רצו ב"ב לעבר השנה כדי שלא יחול ע"פ בשבת, אלא ששכחו עפ"י סיבה לעשות כן (וכדאיתא בירושלמי כדי ליתן גדולה להילל ע"ש), ואח"כ כשבא ע"פ לא ידעו אם פסח ד"ש אם לאו והיינו שכחו ולא ידעו וא"ש. (וע"ע בחכמת שלמה בשו"ע או"ח סי' ת"ל מש"ש בזה ע"ש]:

ובתל תלפיות מחברת י"ח אות ק"מ נדפס על סוגיין קונטרס גדול מאת הגאון ר' פנחס צימעטבוים נ"י רב"ד דגראסווארדיין יע"א, ושם נאמר מ"ש הגאון האדיר רי"ט אלגאזי ז"ל בשו"ת שמחת יו"ט סי' נ"ט ליישב קושי' התוס' בסוגיין אמאי צריך למילף מגז"ש דמועדו בפסח ממועדו בתמיד, ואמאי לא ילפינן ממשמעותו דמועדו, ותירץ הגאון הנ"ל דאי ממשמעות הו"א הא דפסח ד"ש הוי רק דחויה אבל לא הותרה בהיתר גמור וממילא מהדרינן בכל מאי דאפשר לעשותה בלא דחיית שבת כגון שישחטו שנים בזה יכול וזה יכול דפטורים מה"ת לכך צריך למילף בגז"ש דמועדו מועדו מתמיד דהא בתמיד דקרב בשבת ודאי דהותרה לגמרי וכדאיתא ביומא דף מ"ו ע"ב דשבת הותרה בתמיד וכדמוכח ממאי דכתיב בתמיד במועדו והלא כבר כתיב עולת שבת בשבתו מלבד עולת התמיד הרי מפורש יוצא דתמיד דוחה שבת וא"כ מה ת"ל עוד במועדו גבי תמיד אע"כ צ"ל דאצטריך במועדו דתמיד כי היכי דלא לימא דאף דתמיד קרב בשבת מ"מ דחוי' היא בשבת אבל מה דאפשר ע"י ב' דזה יכול וזה יכול דפטורים מה"ת עבדינן קמ"ל במועדו יתירה דהותרה הוא בשבת] ולא מהדרינן לעשות בלא חילול, והיינו טעמא דילפינן פסח מתמיד מגז"ש דמועדו דפסח דוחה שבת בגדר הותרה, אבל ממשמעותו דמועדו ל"ה ידעינן אלא דשבת דחוי' אצל פסח ומהדרינן בכל מה דאפשר לעשות בלא חילול לזה אצטריך הגז"ש ללמד גבי פסח נמי הותרה שבת בהיתר גמור כמו בתמיד וא"צ למהדר לעשות בלא חילול עכ"ד הרי"ט אלגאזי ז"ל ודפח"ח. ועפי"ז כתב הרה"ג מ' פינחס נ"י דזה הי' ספיקא דב"ב אי פסח דוחה שבת לגמרי והותרה בהיתר גמור, או אינו אלא דחוי' וע"ז אמר להם מגז"ש דמועדו מועדו דתמיד ומוכח דהותרה לגמרי ע"ש באריכות גדול -- ולפענ"ד לכך מינוהו נשיא עליהם, ולכאורה מה ראו בו חכמה יתירה בזה שקיבל גז"ש מרבותיו שמעי' ואבטליון, וכי בשביל גז"ש אחד שיודע כבר ראוי הוא להיות נשיא וכבר נתעורר בזה הגאון ר' יעקב עמדין ז"ל בקונטרס "פסח גדול" שיסד על סוגיין ע"ש, ולפי"ז ניחא דבאמת הי' הילל יכול להביא להם ראיה דפסח דוחה שבת מרומיא דקראי דלא ילין לבוקר וגו' דקרא עכ"ח מיירי בי"ד שחל להיות בשבת וכדאיתא בפסחים דף נ"ט ע"ב, או מפסח מדבר או מפסח גלגל שהי' בשבת, או ממשמעותו דמועדו, והיינו ששאלו אותו בני בתירה מנין לך, ואם תאמר דמוכח כן מכל הני ראיות, עדיין מנין לך דא"צ למיהדר אחר שנים בזה יכול וזה יכול דפטורים מה"ת, אך הילל הבין כוונתם ואמר להם דמוכח בגז"ש דמועדו מועדו מתמיד דהוא בגדר הותרה לגמרי כמו תמיד דהותרה לגמרי בשבת, והיינו החכמה יתירה שראו בהילל ולכך מינוהו מיד נשיא עליהם וא"ש -- אך בגוף החידוש של הרה"ג מהו' פינחס הנ"ל דבני בתירה נסתפקו אם הוא בגדר דחוי' או בגדר הותרה, לא ראה שכבר קדמו בזה בשו"ת גורן דוד (מהגאון ר' אהרן דוד דייטש ז"ל אבדק"ק יארמוט) חאו"ח סי' ל"ג ע"ש ותמצא. והספר הזה כבר נדפס בשנת תרמ"ה לפ"ק:

וגם על מ"ש בשם השמחת יו"ט יש להפליא לכאורה דא"כ מה אמר בפסחים ס"ו ע"ב אשכחן תמיד ופסח דדחו שבת, דדחו טומאה מנ"ל, ופירש"י הואיל ומועדו לא משמע לי' יעו"ש, וקשה דילמא באמת משמע לי', רק הי' צריך הגז"ש כדי לידע דשבת הותרה, משא"כ טומאה באמת קיי"ל טומאה דחוי' היא בצבור, וא"כ הא דתמיד ופסח דחו טומאה באמת נוכל למילף ממשמעותו דמועדו דהא י"ל גם הילל יליף ממשמעות, אלא דהגז"ש דמועדו מועדו מתמיד אצטריך לי' למען דעת כי שבת הותרה אצל פסח כמו דהותרה אצל תמיד וא"צ למיהדר לעשות בלא חילול וצע"ג:

והנה מאז אמרתי ואח"כ מצאתי בתל תלפיות הנ"ל אות קע"ה שכ"כ גם ידידי הגאון מ' חיים אפרים באלאיטי נ"י מטארנאלליא יע"א, עפימ"ש בצל"ח במשנה אמר לו ר"ע או חילוף שחיטה שהיא משום מלאכה אינו דין שלא תדחה שבת דהיינו שהיה לחכמים לגזור ולאסור בשבת, והשיב לו ר"א, עקיבא עקרת מה שכתוב בתורה במועדו בין בחול בין בשבת וכיון שהתירה תורה בפירוש אין כח ביד חכמים לגזור ולאסור כמ"ש הטו"ז באו"ח סי' תקפ"ח ע"ש -- ולפ"ז אפשר לומר דבני בתירה ודאי היו יודעים דפסח דוחה שבת רק היו מסופקים אם אין מקום לחכמים לגזור מעתה בזה ולאסור בשבת, עד שאמר להמיוא הילל מגז"ש דמועדו מועדו מתמיד וגז"ש הוא כמפורש בתורה להיתר ושוב אין כח ביד חכמים לגזור ולאסור ולפי"ז יפלו כל הדקדוקים הידועים בסוגיין, ושוב ראיתי בשו"ת:

גורן דוד חאו"ח סי' ל"ב שהולך ג"כ בדרך זה דמספקא להו לב"ב אם אין מקום לחכמים לגזור מעתה בזה ולאסור בשבת משום שמא יעביר הסכין של שחיטה ד"א ברה"ר כמו דגזרו בשופר ובמגלה, ותלי"ת כיוונתי מעצמי לדבריו אלה בדרוש לשבת הגדול והארכתי בזה הרבה אך אכ"מ להאריך בדרושים ע"ד הפלפול:

ועיין בהגהות הגאון מ' אלעזר משה הלוי הורוויץ לאבדק"ק פינסק שנדפסו בש"ס ווילנא שכ' וז"ל:

דף ס"ו ע"א ולא ידעו אם פסח דוחה שבת וכו' נ"ל דלא מספקא להו דמה"ת לא יעשו לפסח בשבת דלא אשכחן כה"ג מצוה הכתובה בתורה סתם שתבטל בשנה אחת וכו' וגם פסח, מדבר בשבת היה. אלא דאפשר בגוונא דליכא מלאכה מה"ת כגון שישחוט בשמאל או (ישחטו) שנים למאי דקי"ל דכשר. אך לדידן דאסירי מדרבנן קמיבעא להו עכ"ל וצ"ע חדא מה בכך דאסירי מדרבנן הא השחיטה הי' בעזרה ואין שבות במקדש וא"כ מה מספקא להו, ועוד זה שכתב כגון שישחוט בשמאל ודאי צ"ע דהא שחיטה בשבת חייב משום נטילת נשמה או משום צובע ומה לי אם ישחוט בשמאל או בימין, וע' בתל תלפיות מחברת י"ח דף קצ"ו ותמצא שהרה"ג מ' שלום ליב אייזענבאך נ"י מירושלים תובב"א השיג כן על מ"ש הרה"ג מ' פינחס נ"י באות ק"מ בשם בנו החו"ב מ' דוד נ"י, ולא ראה:

שכן יש להשיג על מה שנדפס בש"ס ווילנא בהגהות:

הרא"מ הורוויץ הנ"ל:

ובהיותי בזה ראיתי דבר פלא בספר מקרי דרדקי, להגאון מ' הילל ל"ש ז"ל מקאלאמעא בפרשת בהעלתך שכתב וז"ל:

עיין (סימן ט' פסוק י"ג) וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא כי קרבן ה' לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא. קשה לי כפל הלשון. מאחר שכבר ונכרתה הנפש הרי יש בכלל מאתים מנה, א"כ למה הוסיף עוד ואמר חטאו ישא, וג"כ קשה:

מ"ט לא אמר גם אח"כ ונכרתה, וגם תיבות אלה "לא הקריב במועדו" לכאורה מיותרים המה, מאחר שכבר אמר וחדל לעשות הפסח. ולולי דמסתפינא הי' נלע"ד לומר דאם ביטל מצות עשיית הפסח אם חל ע"פ להיות בחול אזי עונשו בכרת אבל אם חל ע"פ להיות בשבת:

אם ביטל מצוה זאת יש מקום לומר דעונשו רק הוא כמו אם ביטל מצות תפילין וכיו"ב, אבל עונש כרת לא מוטל עליו משום שע"י שביטל מצוה זאת גרם שלא נתחלל שבת. בשחיטות הקרבן שג"כ עונשו כרת, ונהי שאמרה תורה. שמצות פסח דוחה שבת, סוף סוף עונש כרת ליכא על המבטל אותו מצוה בשבת, עיין (פסוק ב' שם) פירש"י. במועדו אף בשבת, מעתה אפשר לפרש כוונת הפסוק וחדל לעשות הפסח, והיינו כשחל ע"פ בימי החול, משו"ה ונכרתה, אבל כי קרבן ה' לא הקריב במועדו, דהיינו כשחל ע"פ להיות בשבת אזי רק חטאו ישא, אבל עונש כרת ליכא עכ"ל -- ופלא בעיני דהא מה שפסח דוחה שבת הותרה בהיתר גמור כדילפינן בגז"ש מועדו מועדו מתמיד כמש"ל באריכות. א"כ א"א לומר דאם ביטל מצוה זאת גרם שלא נתחלל שבת בשחיטת הקרבן, והלא אפילו קיים מצוה זאת ג"כ לא נתחלל השבת כלל מאחר דשבת הותרה בהיתר גמור אצל הפסח, הא חדא, ועוד הרי איתא בפסחים דף צ"ג דלרבי דקיי"ל כוותי' האי חטאו ישא כרת הוא עיי"ש וצ"ע:

(יג)

והנה לעיל כתבתי בשם הרה"ג מ' פנחס צ"ב נ"י דבני בתירה נסתפקו אם הא דפסח דוחה שבת הוא הותרה או דחוי', ועתה עיינתי שנית בתל תלפיות מחברת י"ח הנ"ל, וראיתי שם בדף ק"ע כי הרה"ג הנ"ל כתב כן בשם השמחת יו"ט לרי"ט אלגאזי ל וזה לשון הרה"ג הנ"ל שם:

ועפי"ז נבוא לפתיחת דברינו דהנה על קושי' העולם הנ"ל שהקשו דמאי נסתפקו ב"ב אם פסח דוחה שבת אם לאו הא מוכח מפסח מדבר דעשו בשבת, תירוץ השמחת יו"ט הנ"ל דב"ב שנסתפקו אם פסח דוחה שבת לא על עיקר פסח אם נעשה בשבת נסתפקו דלא נעלם מעיניהם מעשה שהיה באותו שנה ששחטו פסח בשבת, אלא נסתפקו אי הא דפסח דוחה הוא הותרה או דחויה, ואי דחוי' יש לומר שבאותו מעשה פסח מדבר כל העבודה היה נעשית ע"י שנים בזה יכול זה יכול דמותר מה"ת, ולעולם דחוי' היא ולא דחי שבת ע"י אחד עש"ה עכ"ל הרה"ג הנ"ל -- ועתה תראה כי הגאון בעל גורן דוד ז"ל בתשו' לאו"ח סי' ל"ג זכה לכוון לדעת הרי"ט אלגאזי ז"ל בזה, כי גם הוא כתב שם ככל החזיון הזה -- אפס כי קשה על שניהם הקושי' שהקשיתי לעיל מפסחים ס"ו סוף ע"ב דאמר אשכחן תמיד ופסח דדחי שבת דדחי טומאה מנ"ל ופירש"י הואיל ומועדו לא משמע ליה מנ"ל דדחי וכו' ע"ש, ולפ"ד הגאונים הנ"ל קשה טובא מנלי' להגמ' דהלל לית לי' משמעות דמועדו, דילמא באמת דרש משמעות דמועדו, והא דהשיב לבני בתירה מגז"ש דמועדו מועדו מתמיד, היינו משום דממשמעותו דמועדו לא הי' מוכח דשבת הותרה אצל פסח והי' אפ"ל דרק דחוי' הוא ולא היה נפשט הספק שנסתפקו ב"ב, אבל לענין טומאה דבאמת קיי"ל דטומאה רק דחוי' בצבור באמת גם הילל יליף ליה ממשמעות במועדו וצע"ג. והנה הספר שמחת יו"ט לרי"ט אלגאזי ז"ל אינו בידי ולא אוכל לראות אם הרגיש בקושיא זו דקשה על דבריו כנ"ל אם לאו:

ובמש"ל סוף אות י"ב בשם ספר מקרי דרדקי פ' בהעלתך דבע"פ שחל להיות בשבת מי שלא עשה פסח אינו חייב כרת יעו"ש, ראיתי כעת דיש כדמות ראיה לדבריו, מהא דאיתא בתוס' בפסחים דף צ' ע"ב על הא דאמר דהטמאים הללו טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בע"פ שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. ביום ההוא הוא דאין יכולים לעשות אבל למחר יכולין לעשות. וכתבו התוס' וא"ת למה אמר להם לידחות לפסח שני יטבלו בו ביום וישחטו עליהם. וי"ל דשמא כן עשו ובשעה ששאלו לא טבלו עדיין ואמר להו משה אם לא תטבלו היום תדחו לפסח שני עכ"ל. והקשה המהרש"א בפסחים דף צ"ב ע"ב (בתוס' ד"ה אלו פטורין כו') כיון דלמ"ד נמי אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ חייב כרת אם לא טבל ועשה בראשון אמאי א"ל משה אם לא תטבלו תדחו לפסח שני כמ"ש התוס' לעיל טפי הל"ל להו דחייבים לטבול היום ויעשו פסח ראשון דאם לא תטבלו תתחייבו כרת ודו"ק עכ"ל המהרש"א ז"ל ה אמנם לפי"ד הספר מקרי דרדקי ניחא דהא אותו פסח שנעשה אז במדבר חל ע"פ להיות בשבת (כמ"ש כל המפורשים בסוגי' דבני בתירה וכנודע) א"כ אפילו אם לא יטבלו ולא יעשו פסח ג"כ לא יתחייבו כרת ומיושב קושי' מהרש"א ז"ל ודו"ק:

(יד)

והנה בס' בנין אריאל מהגאון ר' שאול מאמס -- טערדאם זצ"ל בפ' בהעלתך מביא תירוץ על קושי' התוס' הנ"ל (למה אמר להם לדחות לפסח שני יטבלו בו ביום וישחטו עליהם) בשם אביו הגאון מ' ארי' ליב זצ"ל, עפ"י גמ' דשבת פ' ר' עקיבא דמבואר שם דאותו יום שעשו ישראל פסח במדבר שבת היה, וא"כ אפשר דמבעי' להו אם יטבלו ואז ידחו את השבת בשחיטת הפסח, ואולי יש תקנה אחרת שלא יצטרכו לכך, וע"ז היה התשובה שיכולין לעשות פסח שני ומוטב שלא יטבלו ואז לא תדחה השבת עכ"ל עיי"ש -- אמנם לפי התירוץ הזה מוכח דשבת רק דחוי' היא אצל הפסח. והא דפסח דוחה שבת אינו רק דחוי' ולא הותרה בהיתר גמור, ויתכן לומר דבאמת היינו פלוגתייהו דבני בתירה והילל, דבני בתירה ס"ל כתירוץ הנ"ל על קושי' התוס' ולכך ס"ל דהא דפסח דוחה שבת הוא רק דחויה ולא הותרה, אמנם הילל שאמר דמגז"ש מועדו מועדו מתמיד מוכח דפסח בשבת הוא היתר גמור ולא בגדר דחוי', ס"ל עיקר כתירוץ התוס' בפסחים הנ"ל ולא כתירוץ הגאון הנ"ל בבנין אריאל:

(אחר כותבי כ"ז מצאתי פלפול עצום בסוגיא דבני בתורה הנ"ל בס' דורש לציון ממרן הנוב"י ז"ל בדרוש ג' ובשו"ת בית יצחק מהגאון מלבוב ז"ל ח"ר ליו"ד סי' נ"ד נ"ה ונ"ו ע"ש ותמצא בר"ס נ"ה, שגם הוא כתב דהספק של בני בתירה היה רק אם הא דפסח דוחה שבת הוא הותרה או אינו אלא דחויה ע"ש, ואיני רוצה להאריך בזה יותר):

(טו)

בילקוט הגרשוני ח"ג על סדר א"ב בחלק המכתבים דף י"ז בד"ה לאות פסח הבאתי בשם ס' דרך חיים על הל' פסח ר"ס תכ"ט וז"ל:

הקשה הגאון בעל שאגת ארי' ז"ל בסי' ס"ה על מה אמרו הטמאים למה נגרע כו' הא בלא"ה היה להם לידע דטמא אינו אוכל בקדשים ובפסח כתיב איש לפי אכלו דבעינן גברא דחזי לאכילה ומפסח שני עדיין לא ידעו. ונראה לתרץ דאיתא בקידושין דף ל"ז ע"ב בתוס' ד"ה הואיל ונאמר וכו' שכל ארבעים שנה לא הקריבו אלא פסח זו בלבד. וא"ת למה לא הקריבו אלא פסח זו בלבד ותירצו בתירוץ האחרון לפי שהיו רובם ערלים וערל אסור באכילת פסח ע"ש ולפ"ז מיושב קושי' שאג"א דגם ישראל לא הוי ראוים לעשות הפסח מחמת שהיו רובם ערלים רק עפ"י הדיבור היו עושים שלא כדין, א"כ שפיר שאלו למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' בתוך בני ישראל פי' מאחר שהם ג"כ אינם ראויים לעשות הפסח כסברת התוס' הנ"ל והם עושים עפ"י הדיבור א"כ גם אנחנו עפ"י הדיבור נעשה כמו כל ישראל, ולזה השיב מרע"ה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם. תיבת לכם מיותר. אך זה הדבר אשר רמז מרע"ה בתיבת לכם פי' אם יצוה ה' לכם ג"כ לעשות הפסח כמו כל ישראל ע"כ דפח"ח -- וכעת ראיתי שבעיקר הדברים כבר קדמו הגאון בעל אור חדש ז"ל במס' קידושין דף ל"ז ע"ב עיי"ש ותמצא -- ועיין לקמן בקונטרס זה אות י"ט מש"ש בשם ספר המקנה על קידושין. ועפי"ז א"ש דברי הגאון בעל דרך חיים הנ"ל ודו"ק:

(טו)

בפ' בהעלתך פירש"י פסח שני מצה וחמץ עמו בבית ואין יו"ט ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו עכ"ל -- ובס' מנחת חינוך מצוה שפ"א כתב על פירש"י הנ"ל. מבואר דאסור לאכול חמץ עם הפסח שני והוא אצלי דבר חדש מאוד ולא ידעתי מהיכן יצא לרבינו זה דנראה דאין איסור כלל וכו' אבל שיהי' אסור בחמץ דבר זה הוא תמוה אצלי מאוד וכו' עכ"ל -- ולע"ד י"ל דהנה איתא בפסחים צ"ה ע"א דהתנא דברייתא שם ס"ל דקרא דלא ישאירו ממנו עד בוקר הנאמר בפסח שני ממעט הלאו דבל יראה ובל ימצא ואי לאו קרא הו"א דגם בפסח שני עוברין בב"י וב"י (וכ"כ שם הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות עיי"ש) -- והנה הר"ן ז"ל ריש פסחים כתב הטעם דאמרה תורה בחמץ לא יראה ולא ימצא הוא משום דחששה תורה דילמא אתי למיכל מיני' הואיל וכל השנה לא בדילי מני' -- וע' בחי' חת"ס ז"ל לביצה דף ז' ע"ב וב"ה ילפי ביעור מאכילה נ"ל דב"ה ס"ל כמ"ש ר"ן ריש פסחים וכו' משום דלמא אתי למיכל מיני' וא"כ חד טעמא הוא וילפינ' ביעור מאכילה. וב"ש ס ס"ל דגזיה"כ בעלמא הוא וכו' וכיון דגזיה"כ הוא ומצוה בפ"ע לא ילפי' ביעור מאכילה עכ"ל -- וא"כ ב"ש וב"ה הלכה כב"ה וקיי"ל כהר"ן דטעם דבל יראה וב"י הוא משום דלמא אתי למיכל מיני' והשתא אי ס"ד דאין בפסח שני שום איסור חמץ כלל, למה לי קרא למעוטי שאין שייך בו הלאו דבל יראה ובל ימצא, תיפוק ליה דכאן לא שייך כלל החשש דלמא אתו למיכל מיני' דהא מותר באכילה, אלא עכ"ח עמו באכילתו אסור לאכול חמץ ושייך שפיר החשש דילמא אתי למיכל החמץ עם הפסח כיון דלא בדיל מיני' כל השנה, ולכן הו"א דשייך בו הלאו דב"י וב"י, משו"ה כתב רחמנא מיעוטא להורות דאינו אסור בבל יראה וב"י, א"כ שפיר פירש"י דפסח שני אסור החמץ עמו באכילתו שו"ר דיש לדחות דודאי לולי מיעוטא הו"א דשייך בפסח שני בל יראה וב"י ואז ודאי הי' אסור החמץ ג"כ באכילה, אבל בתר דמיעטי' רחמנא מבל יראה וב"י מנ"ל דיש איסור חמץ כלל בפסח שני וק"ל -- ולכן ליישב פירש"י ז"ל צ"ל כמ"ש בס' חמדת ישראל (דפוס פיעטרקוב שנת תרס"ג) מהגאון מהו' מאיר דן פלאצקי אבדק"ק דוואהרט שליט"א בדף כ"ו מדפי הספר עמוד ג' עיי"ש ותמצא -- ומחמת כי עמוס עלי עול הצבור אינני יכול להעמיק ולעיין בזה יותר למצוא מקור נפתח לדברי רש"י ז"ל, אשר בודאי לא ענה זאת מלבו, ואולי יתעוררו רבים על ידי לעיין בזה ותרבה הדעת:

(יז)

בפסחים צ"ה א' במתני' מה בין פסח הראשון לשני, הראשון אסור בב"י וב"י והשני חמץ ומצה עמו בבית, הראשון טעון הלל באכילתו, והשני אינו טעון הלל באכילתו, זה וזה טעון הלל בעשייתן, ונאכלין צלי על מצות ומרורים ודוחין את השבת --- כתב בצל"ח ז"ל, ונאכלין צלי וכו' ודוחין וכו' הנה דוחין את השבת הוא ביום, ונאכלין צלי הוא בלילה, והיה לו להקדים דוחין, את השבת ואח"כ ונאכלין צלי, ואולי משום דנאכלין צלי נוהג בכל שנה ושנה ודחיית שבת לא שייך אלא כשחל בשבת לכך הקדים דבר שהוא תדיר עכ"ל והנה חידוש בעיני שלא העיר הצל"ח ז"ל דלשיטת רש"י (פסחים צ"ה ב') דהא דפסח שני דוחה שבת הוא משום דבשני כתיב ביה במועדו, למ"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני, (ע"ש בד"ה דוחה את השבת) א"כ לר' נתן דס"ל בפסחים דף צ"ג דהך במועדו אפסח ראשון קאי, פסח שני אינו דוחה את השבת (וכ"כ בצל"ח פסחים צ"ג ומיישב בזה מה שפסק הרמב"ם כרבי עייש"ה) וא"כ מה דקתני במתני' ודוחין את השבת הוא רק למ"ד דבמועדו קאי אפסח שני, אבל לרבי נתן דס"ל דקאי אראשון, פסח שני אינו דוחה את השבת, וא"כ י"ל דלכך קתני ודוחין את השבת בסוף, כמ"ש כהאי גוונא רבינו בעל תוס' יו"ט ז"ל (בשבת פ' כלל גדול) במשנה דאבות מלאכות כו' בד"ה המכבה והמבעיר:

דמשו"ה איחר הבערה לומר שבהבערה איכא מאן דס"ל שאין בה חיוב חטאת שאינה אלא בלאו והוא ר' יוסי שאמר הבערה ללאו יצאת וכו' עיי"ש וה"נ איחר דוחין את השבת לומר שבזה איכא מ"ד דפסח שני אינו דוחה שבת והוא ר' נתן דסובר דהך במועדו קאי אראשון ולא אשני -- ואפשר דהצל"ח ז"ל לא רצה להאריך בזה וכתב ליישב דקדוקו באופן שיהיה מיושב גם לדעת התוס' (יומא דף נ"א) שכתבו דגם רבי נתן סובר דפסח שני דוחה שבת ויליף לי' מבכל חוקת הפסח יעשו אותו ע"ש באורך:

אמנם כד דייקת שפיר, תמצא דתירוצי הנ"ל על דקדוק הצל"ח ז"ל עולה יפה גם לשיטת התוס' יומא דף נ"א הנ"ל, כי אף דבהא דפסח שני דוחה שבת ליכא פלוגתא וכ"ע הכי ס"ל, מ"מ בדיוקא דמתניתין, דקתני דוחין את השבת, שבת אין, טומאה לא, איכא פלוגתא. כדאיתא בגמרא דכאן עמוד ב':

ונאכלין צלי וכו' שבת אין, טומאה לא מתניתין דלא כרבי יהודא דסובר אף דוחה את הטומאה עיי"ש, א"כ שפיר י"ל דלהכי נקיט התנא דמתניתין ונאכלין צלי וכו' תחילה ואח"כ קתני ודוחין את השבת לומר דבזה איכא מ"ד דפליג וס"ל דלא רק שבת אלא אף טומאה והוא ר' יהודא דסובר דפ"ש דוחה אף את הטומאה, ולכך כיון דבבא זו ודוחין את השבת ולא את הטומאה במחלוקת שנוי' ואיכא מ"ד דסובר דדוחה אף טומאה. לכך שנאה התנא לבסוף ונקט תחילה ונאכלין צלי וכו' כיון דבזה ליכא פלוגתא כלל והוא ע"ד שכתב התוי"ט ז"ל גבי המכבה והמבעיר כנ"ל -- ובזה מיושב לי מאוד דקדוק עצום בגמ' דכאן ע"ב: דמרשים הדיוק על הפיסקא ונאכלין צלי וכו' שבת אין טומאה לא, מתניתין דלא כר' יהודא וכו', וקשה הלא על ונאכלין צלי וכו' ליכא שום קושי', אלא הדיוק של הגמרא שבת אין טומאה לא א וכו' קאי על מ"ש במשנה ודוחין את השבת, ומדוע מביא הגמ' הא דקתני ונאכלין צלי וכו', אלא דלהגמ' גופא הי' קשה קושי' הצל"ח מדוע נקט המשנה תחילה ונאכלין צלי וכו', היה לו. להקדים ודוחין את השבת דהוא ביום ואח"כ ונאכלין צלי וכו' דהוא בלילה, ע"ז אמר כיון דמוכח ממתניתין ודוחין את השבת אבל טומאה לא ובזה איכא פלוגתא כנ"ל, לכך איחר התנא ודוחין את השבת ונקט תחילה ונאכלין צלי על מצה ומרורים דבענין זה ליכא שום פלוגתא וקאי אליבא דכ"ע וא"ש ודו"ק, ותלי"ת מקום הניח לי הצל"ח ז"ל להתגדר בו:

(חי)

בספר חבלים בנעימים מהגאון מ' יהודה ליב גראהבארט נ"י אבדק"ק מאקאווי יע"א בערך פסח שני אינו טעון הלל באכילתו משום קרא ליל התקדש חג דוקא ליל המקודש לחג טעון הלל, קשה למה לי קרא הא מצוה שאינו על גופו א"צ בפסח שני והלל הוי מצוה שלא על גופו וגם למה טעון הלל בעשייתו משום דקרא ממעט רק לילה ולא יום סוף סוף הא הוי מצוה שלא על גופו עכ"ל -- ולענ"ד נ' פשוט דהקרא לא ממעט מצוה שלא על גופו אלא מה דהוי מצוה מן התורה, אבל הלל דאינו אלא מצוה דרבנן כמסקנת השאגת ארי' ז"ל בסי' ס"ט יעו"ש, זה לא ממעט הקרא, דהקרא לא קאי על מצות דרבנן, ואפי' לדעת הרמב"ן ז"ל המובא בשאג"א סי' הנ"ל דס"ל דהלל דרגלים ושחיטת הפסח הוי הלממ"ס, ג"כ לא ממעט הקרא, דהקרא לא קאי על הלממ"ס כמ"ש התוס' בנזיר דף ס"א סע"ב בד"ה אימא וכו' דאין סברא דליתי מיעוטא למעט דבר שאינו אלא הלממ"ס עכ"ל ע"ש, וע"ע בתשו' חת"ס חיו"ד סי' ע"ב בזה, וא"ש ודו"ק:

(יט)

בקידושין דף ל"ז ע"ב כתבו התוס' בד"ה הואיל כו' וא"ת א"כ למה לא עשו כי אם פסח אחד, וי"ל לפי שהיו רובם ערלים וכתיב כל ערל לא יאכל בו והיינו גנותם ומ"מ אינם חוטאים במה שלא עשו אותו דהא ערל אסור באכילת פסח עכ"ל. ועיין בשעה"מ פ"ט מה' קרבן פסח הלכה ט' שנתקשה טובא בדברי תוס' הללו עש"ה - אמנם הגאון בעל הפלא"ה זצ"ל בס' המקנה לקידושין ביאר דברי התוס') עפ"י דאיתא ביבמות לא ניתנה פריעה לאאע"ה דכתיב קח לך חרבות צורים ושוב מול מאי שוב מול לפריעה, והנה ודאי אין לומר דלא נצטוו ע"י משה כלל, אלא תחילת מצות פריעה היה ע"י יהושיע, דהא כתיב אלה המצות. שאין נביא רשאי לחדש דבר, אע"כ צ"ל דהציווי הוי בסיני, אלא כי היכי שלא מלו בניהם משום שלא נשבה רוח:

צפונית ה"נ לא פרעו היוצאים ממצרים משום סכנה דלא נשבה רוח צפונית, נמצא לפי"ז כיון דנצטוו על הפריעה הו"ל כולם ערלים דמל ולא פרע כאילו לא מל ובזה א"ש דברי התוס' דהכא עכ"ל הטהור עיי"ש -- ועפי"ז א"ש מש"ל באות ט"ו בשם ספר דרך חיים על הל' פסח עיי"ש והבן מאוד:

(כ)

בחולין י"א א' מנה"מ דא"ר זיל בתר רובא כו' מר ברי' דרבינא אמר אתיא משבירת עצם בפסח דא"ר ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא לאו משום דאזלי' בת"ר וסתם גמרא שם דחי להא ילפותא ואמר ממאי דילמא דמנח גומרתא עלי' וקלי' לי' ובדיק לי' דתני' השורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם ע"כ -- מבואר מזה דסתם גמרא דהיינו רב אשי כמ"ש תוס' בחולין ב' ע"ב ד"ה אנא וכו' ע"ש, ס"ל דע"י גומרתא אין שום איסור התורה דאם הי' בו איזה איסור מה"ת לא הי' יכול לדחות דברי מר ברי' דרבינא דלמא דמנח גומרתא עלי' וכו' והוא פשוט -- ומעתה דעת לנבון נקל להבין פלוגתא דרבא ורב אשי בזבחים צ"ז ב' דרבא מתרץ הקושי' בברייתא דיקדש ניתי עשה ולידחי ל"ת משום דאין עדל"ת שבמקדש שנאמר ועצם ל"ת בו כו' אחד עצם שי"ב מוח כו' אמאי ניתי עשה ולידחי לית אלא אין עדל"ת שבמקדש, ורב אשו אמר יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, וכתבו קצת אחרונים ז"ל דנראה מפשטות הסוגיא דרב אשי חולק על רבא, וצריך להבין במאי קמיפלגי -- אמנם להנ"ל מובן מאוד דהנה התוס' בזבחים שם הקשו איך הוכיח רבא מהא דאסור לשבור עצם שי"ב מוח דאין עדל"ת שבמקדש, הא שאני הכא משום דאפשר לקיים שניהם דמנח גומרתא עילויה ושקיל ליה מוח, ותירצו דרבא לטעמיה דאמר בפסחים פ"ד ע"ב דלא אפשר בגומרתא משום הפסד קדשים יעו"ש. ומעתה התינח לרבא דס"ל דפ"י גומרתא יש בו איסור דאורייתא משום פסידא דקדשים, אבל רב אשי דהוא סתם גמרא דחולין י"א ע"א דמדחה ילפותא דמר ברי' דרבינא דאזלי' בת"ר מפסח דא"ר ועצם ל"ת בו וכו' דילמא דמנח גומרתא עלי' וכו' א"כ מוכח דסובר דע"י גומרתא אין שום איסור מדאורייתא, א"כ הד"ק התוס' לדוכתא מנ"ל להוכיח מאיסור ש"ע שי"ב מוח דאין עדל"ת שבמקדש דלמא שאני הכא משום דאפשר לקיים שניהם דמנח גומרתא עילויה וכו' ומשו"ה פליג רב אשי על רבא ואומר תירוץ אחר משום דיקדש הוא עשה ואין עדל"ת ועשה וא"ש ודו"ק:

(כא)

בשעה"מ פ"י מקרבן פסח מביא קושי' הגאון ר' אברהם ברודא ז"ל דמנ"ל דועצם לא תשברו בו לאזהרה אתא אימא דא"צ לשוברו קאמר דסד"א דמחוייב לשבור ולבדוק שמא ניקב קרום של מוח כדאי' בחולין די"א קמ"ל דא"צ דאזלי' בתר רובא דדומי' דהכי אמרי' בזבחים דף ס"ו אמר ר' אלעזר בר' שמעון שמעתי שמבדילין בחטאת העוף ומאי לא יבדיל אין צריך להבדיל וכו' (עיין בלשון השעה"מ), הוא מותיב והוא מפרק לה דכיון דדרשינן בו בכשר ולא בפסול עכ"ח דקרא לאזהרה אתא ע"כ -- ואותו צדיק אברהם ה"ה הגאון מאוליינוב ז"ל בספרו תולדות אברהם דף ק"ו לא ראה הכעה"מ ותירץ כן מעצמו ע"ש -- והשעה"מ שם מביא עוד תירוץ בשם ספר צאן קדשים על זבחים דהא בפסח שני נמי כתיב ועצם לא תשברו בו ועכ"ח ללאו כתיב ע"ש -- ובתל תלפיות מחברת ה' אות טז מביא תירוץ דבלאו דלא תוציא מן הבית כו' כתיב בלשון יחיד ובלאו דועצם לא תשברו בו כתיב בלשון רבים (ובאמת פלא דבפסוק אחד משנה הלשון מיחיד לרבים), וכתב הגאון מהרש"ז מוואלאזין תלמיד הגר"א ז"ל ומובא בס' תולדות אדם דבזה נרמז הדין דקיי"ל יש שובר אחר שובר ואין מוציא אחר מוציא והבן. ולפ"ז איך נוכל לומר דא"צ דא"כ למה שינה וכתב בלשון רבים לא תשברו ע"כ -- ובמתא דירושלים תירץ עפ"י הירושלמי פ"ז דפסחים הלכה י"א, דמדלא כתיב ועצמות לא תשברו אלא ועצם לא תשברו דרשינן דאתא לחייב על כל עצם ועצם (ע"ש בקה"ע ובתוספותיו לשם) א"כ עכ"ח ח מוכח דקרא לאזהרה אתא ולפענ"ד נראה דהנה כתב בשעה"מ שם דקושי' הגאון מהרא"ב ז"ל סובבת על מר ברי' דרבינא דיליף משבירת עצם דאזלינן בת"ר דאלו לפי האמת דנפקא לן דאזלינן בת"ר מקראי אחריני כדמסקינן בחולין י"א, לק"מ דעכ"ח קרא לאזהרה אתא, דאילו לומר דא"צ ומשום דאזלינן בת"ר, הרי נפקא לן הא מלתא מקראי אחרינא יעו"ש -- ומעתה כיון דקושי' הגאון הנ"ל קאי רק על מר ברי' דרבינא, י"ל דלכאורה הא אנן לא קיי"ל כר' אלעזר בר' שמעון דאמר שמעתי שמבדילין בחטאת העוף ומאי לא יבדיל א"צ להבדיל, רק הקושיא הכי הוא, הלא מוכח מכח קושיא זו דלא ילפינן הא מלתא דאזלינן בת"ר משבירת עצם בפסח, דאל"כ ר"א בר' שמעון מנליה דאסור לשבור עצם בפסח דלמא א"צ לשבור קאמר דהו"א דצריך קמ"ל דא"צ משום דאזלינן בת"ר, אעכ"ח הא דאזלינן בת"ר ילפינן מקראי אחריני, אבל מר ברי' דרבינא דיליף דאזלינן בת"ר משבירת עצם בפסח לדידי' שפיר קשה התינח לשאר תנאים אבל לר' אלעזר בר' שמעון הא דא"ר זיל בתר רובא מנלן, דאין לומר דיליף משבירת עצם בפסח דא"כ מנליה דאסור לשבור עצם דלמא א"צ לשבור קאמר דסד"א דצריך קמ"ל דא"צ משום דאזלי' בת"ר, וכי יחלוק ר"א בר' שמעון על הלכה פסוקה דהשובר עצם בפסח טהור לוקה -- כן צריך להסביר הקושיא דבאופן אחר אין כאן שום קושיא ומעיקרא ליתא כמובן -- ואחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת יש לאל ידינו לתרץ הקושיא בטוב טעם ודעת בעזהי"ת:

דהנה כבר הבאתי בילקוט הגרשוני ח"ר על סדר א"ב (אות דרשינן טעמא דקרא) בשם הגאון הקדוש מהו' משה טייטעלבוים ז"ל מאוהעל דלר' שמעון דס"ל דרשינן טעמא דקרא לא צריך למילף רוב מרישא של עולה או מפרה אדומה, דלדידי' מוכח רובא דליתא קמן מסנהדרין גופא, דטעמא מאי אמרה תורה אחרי רבים להטות, משום דרוב פעמים הרוב מכוין יותר אל האמת מן המיעוט, א"כ באח"ר להטות גופא נכלל גם רובא דליתא קמן, ותירץ בזה קושית התוס' בחולין דף י"א שהקשו מנ"ל לר' שמעון דטריפות פוסל בפרה הא כיון דמכשיר פרה ביוצא דופן עכ"ח דלית לי' חטאת קרי' רחמנא, ולכאורה מאי קושיא, דלמא אה"נ לר"ש גם טריפה כשר בפרה, אלא קושית התוס' קאי לרבה בר שילא דיליף דאזלי' בת"ר מפרה אדומה, ע"כ הקשו התוס' איך יליף רבה בר שילא רוב מפ"א הא אכתי לר"ש מנלן דאזלינן בת"ר ואין לומר דיליף מפ"א דמנ"ל לר"ש דטריפות פוסל בפרה, ולפי הנ"ל ניחא די"ל באמת לר"ש טריפה כשר בפרה, ואי דקשה מנלן רוב ז"א דאליבא דר' שמעון דדריש טעמא דקרא לא צריך כלל ילפותא על רוב דילפינן רובא דליתא קמן ג"כ מסנהדרין ע"כ דפח"ח:

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה