ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
ילקוט הגרשוני מעדני פסח · (ב)
על קושית העולם (מובא, בס' מעין חכמה לתרי"ג מצות דפוס לבוב דף נ"ב) דרב אשי סותר עצמו, דבזבחים דף צ"ז אמר דיקדש הו"ל עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, ולכך אין ע' דאכילת קדשים דוחה ל"ת דקדשים פסולים, ובפסחים דף מ"ה מתרץ אליבא דר"ע ע דנזיר וחטאת הוי שני כתובים הבכ"א, וקשה הלא אצטריך יקדש בחטאת כדי דלא נימא ע' דוחה ל"ת ועיין בילקה"ג לאו"ח רס"י י"ז שתירצתי עפ"י הקדמה מהרמב"ם דר"ע הי' תלמידו של ר' אליעזר ומסתמא כר"א רבי' ס"ל, וכעת ראיתי דגם רש"י במס' ר"ה דף י"ט ע"א כתב דר"ע הי' תלמידו ש ר"א עיי"ש, ועפי"ז תירצתי הקושי' הנ"ל בטוב טעם בעזהי"ת. ועתה נ"ל ליישב הקושיא, בהקדם מ"ש התוס' בזבחים דף ל"ג ע"ב דעשה שיש בה כרת חמיר ודוחה אף ל"ת ועשה, ונ"ל דזה תליא בפלוגתת הקדמונים אי עשה חמיר מל"ת או ל"ת חמירא מעשה ואעפ"כ ע' דוחה ל"ת, והנה הרמב"ן בפ' יתרו כתב בפסוק זכור את יום השבת לקדשו דמ"ע גדולה ממצות ל"ת כמו שהאהבה גדולה מיראה כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה עכ"ל. והנה לפי סברא זו כל עשה חמור מל"ת ולכך אמרו ע' דוחה ל"ת. ובכל זאת קיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ולפי סברת התוס' בכ"מ גם הל"ת אינו נדחה כי העשה שעם הל"ת הוא מאלם את הלאו וע"כ אפי' הלאו אינו נדחה, ודלא כהריב"א דסובר דהא דאין עדל"ת ועשה היינו משום דאין עשה דוחה עשה אבל הל"ת נדחה, ואם עבר וקיים העשה אינו לוקה משום דהעשה דוחה לל"ת ולא נשאר אלא עשה ואין לוקין על העשה, וכבר כתבו האחרונים ז"ל דרב אשי סובר כהתוס' ולא כהריב"א, מדאמר בשבת כ"ה ובפסחים פ"ד דא"צ קרא מיוחד להורות דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט, משום דשבתון הוי עשה ואין ע' דוחה ל"ת ועשה, ואי כהריב"א אכתי צריך קרא מיוחד להורות דאם עבר ושרף קדשים ביו"ט לוקה, משא"כ לטעמא דרב אשי אינו לוקה משום דהל"ת נדחה ואין לוקין על עשה, אעכ"ח מוכח דרב אשי לא ס"ל כהריב"א אלא כדעת התוס' דהעשה מאלם לל"ת ואפי' הל"ת אינו נדתה ואנן השתא אליבא דרב אשי קיימינין ע"כ אין לנו אלא סברת התוס' ומעתה לפי סברת הרמב"ן ז"ל דכל עשה חמור מל"ת ואפ"ה אין עשה דוחה ל"ת ועשה, משום דע"י העשה נעשה הלאו אלים. א"כ הה"ד עשה שי"ב כרת אינה יכולה לדחות ל"ת ועשה משום אלמות הלאו, מה אמר מ"מ עשה שי"ב כרת חמיר מעשה גרידא זה אינו דהא מבואר ביבמות דף ז' ע"א דאם ל"ת חמור מעשה ואפ"ה עשה דוחה ל"ת אז אפי' ל"ת שי"ב כרת נדחה מפני העשה דמה לי חומרא זוטא ומה לי חומרא רבה עיי"ש, א"כ הה"ד לפי סברת הרמב"ן דעשה דוחה ל"ת משום דעשה חמור מל"ת ואפ"ה אין עשה דוחה ל"ת ועשה הה"ד דגם עשה שי"ב כרת אינו יכול לדחות ל"ת ועשה דמה לי חומרא זוטא ומה לי חומרא רבה וזה ברור. אמנם למ"ד דל"ת חמור מעשה ואפ"ה עדל"ת מכח גזיה"כ, אז שפיר נוכל לומר כדעת התוס' בזבחים ל"ג הנ"ל דעשה שי"ב כרת דחמור דוחה אפי' ל"ת ועשה דדוקא עשה גרידא דקילא ומצד הסברא לא הי' דוחה ל"ת רק מגזיה"כ ע"כ אין בכחה לדחות ל"ת ועשה, משא"כ עשה שי"ב כרת דחמירא ומצד הסברא דוחה ל"ת, ע"כ אפי' ל"ת דנעשה אלים ע"י העשה ג"כ יכולה לדחות:
והנה יש להוכיח דהתנא רע"ק סובר כהרמב"ן הנ"ל דעשה חמור מל"ת, וממילא דסובר דגם עשה שי"ב כרת אינו דוחה ל"ת ועשה כמו שביארנו בס"ד, דהנה בריש פסחים הוכיח רע"ק דתשביתו הוא מעיו"ט משום דביו"ט אסור דאב"ח אלא שריפה ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. והקשה הגאון ר' מאיר צבי אבדק"ק סאמבור זצ"ל ומובא בתשו' בית יצחק יו"ד סי' מ"ה לפימ"ש התוס' בפסחים דף ה' ד"ה דהא, דכיון דאיתקיש השבתת שאור לאכילת חמץ א"כ יהא חייב על השבתת שאור כרת, ותירץ בצל"ח דמתי יהי' חייב אם בערב הפסח דהוא שעת השבתה אז גם על אכילה אינו חייב כרת, ואם נימא בפסח יהא חייב אין לומר כן דאיך יתכן דבשעת השבתה אינו חייב ולאחר מכאן יהא חייב והקשה הגאון הנ"ל דא"כ איך הוכיח ר"ע דתשביתו הוא מעיו"ט משום דביו"ט אסור לשרוף. הלא אם נימא דתשביתו הוא ביו"ט א"כ חייב כרת על השבתת שאור כקושיית התוס' דלא שייך תירוץ הצל"ח ויכול לשרוף החמץ ביו"ט משום דעשה דהשבתה דוחה ל"ת דיו"ט, ואין לומר דיו"ט הוי ל"ת ועשה דהרי כתבו התוס' זבחים ל"ג ע"ב דעשה שיש בה כרת דוחה לל"ת ועשה ע"כ הקושיא. וע"כ לתרץ הקושיא עכ"ח צ"ל כמ"ש דרע"ק סובר כהרמב"ן הנ"ל דכל עשה חמור מל"ת ולכך אמרינן עדל"ת, ואפ"ה קיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, א"כ הה"ד עשה שי"ב כרת אע"ג דחמור מל"ת אינו דוחה ל"ת ועשה וכמש"ל:
הנה בזבחים צ"ז ב' אמר רבא דלכך אין עשה דאכילת קדשים דוחה הל"ת דאכילת קדשים פסולים משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, ורב אשי אמר משום דיקדש הוי עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה עיי"ש, וצ"ב במאי קמפלגי, ומצאתי בזה בילקוט הרועים ח"ר דף מ"ו באות עדל"ת שמביא דהאחרונים כתבו דהא דעדל"ת דנחלקו הקדמונים אי הטעם משום דעשה חמור מל"ת או דגזיה"כ הוא כמ"ש ביבמות ז' תליא בפלוגתא דרבא ורב אשי, דרבא דסובר אין עדל"ת שבמקדש והיינו דהל"ת דבמקדש חמיר (עיין בהגהות רעק"א ז"ל לעירובין דף ק' בשם המהרי"ק שורש קל"ט בשם התוס' עיי"ש), לכך אין עדל"ת. ט שבמקדש, מוכח דבכל מקום עשה חמור מל"ת, משא"כ לרב אשי דס"ל עשה דוחה ל"ת שבמקדש ס"ל דכל ל"ת חמור מעשה ואפ"ה דוחה הה"ד ל"ת שבמקדש עיי"ש. ומעתה לר"ע דסובר כהרמב"ן הנ"ל דעשה חמור מל"ת כמו שהוכחנו לעיל. גם רב אשי מודה לסברא דרבא דאין עדל"ת שבמקדש דהא אליבא דהרמב"ן הטעם דעשה דוחה:
ל"ת הוא משום דעשה חמור מל"ת, ממילא בל"ת שבמקדש א דהל"ת חמור מהעשה אין בכח העשה לדחות, וא"כ מיושב שפיר קושי' העולם הנ"ל דאליבא דר' עקיבא שפיר מתרץ רב אשי בפסחים דף מ"ה דחטאת ונזיר הוי שני כתובים הבכ"א, דאליבא דר"ע לא צריך יקדש בחטאת כדי דלא נימא עשה דוחה ל"ת, דהא בלא"ה אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וא"ש ודו"ק: