אור ברסלב
יושר לבב בית שני › חדר שני

יושר לבב· רבי עמנואל חי ריקי

בית שני · חדר שני

חדר ראשון

פרק א

הלא זאת חקרנוה כן היא על פי הדברים האמורים כי הפרצופים העליונים כלם מרוחניות אותיות התורה הם כי בהם נאצלו ובהם הם תלויים ועומדים ועל ידיהם מוסיפים כח ההשפעה בהם ובכחם הם משפיעים אותה לתחתונים אשר גם הם בהם נבראו נוצרו ונעשו ובהשתלשלם מעילה לעילה עד בואם בין הגשמים אף הם ע"י הסמנים הם נגשמים בצורה שאנו מציירים אותם באותם הסמנים ושמם ומוצאם וצורתם האמיתי נגלה אלינו יותר מכל האומות אעפ"י שעד דור הפלגה היו מדברים כלם בלשון הקדש על כי אנו קבלנו התורה שנצטרפה מהם ובעינינו ראינו אותם בצאתם מפי הקב"ה במתן תורה כמשאז"ל על פסוק וכל העם רואים את הקולות רואים את הנשמע והוא כי בשמעם תיבת אנכי היו רואים באויר בתחילה האלף ואחריה הנון ואחריהם הכף ואחר הכף היו"ד ובזה ידענו בבירור שצורה זו הוא צורת האותיות הצריכות להתחבר יחד כדי שתעשה תיבת אנכי וכן כל תיבה תיבה עד שנגלה להם צורת כל האותיות והטעמים והנקודות והתגין הנמשכים עמהם כי כלם נמצאו בדברות שניות טעם הראשונות כזכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכן הוכיחו התוס' מהש"ס (בפסחים דף ו' ע"ב בד"ה) אבל בתרי עניני דכל השני דברות דשמות והמשנה תורה נאמרו כלהו בדבור אחד ואפשר דמה"ט קבלנום בטעמים כפולים ואף שמותיהם מאז קבלום באמיתות מפי עליון אשר מסרם למשה וצורה זו אשר ראו שנתגשמה באויר העולם הזה במתן תורה נעשית מהשתלשלות הצורה שיש להם בגבהי מרומים וצריך להבינה על הדרך שכתבנו על דמיון צורתנו לדמיון צורת הפרצופים העליונים בבית ראשון חדר שני פרק ח' וט':

פרק ב

ומאותיות אלו הרוחניות צירף הקב"ה כל התורה כלה וכפי השתלשלותה מעולם לעולם כך מתעבה ומתמעט רוחניותה עד כי בהגיע אלינו נגשמה בפשטות המצות והסיפורים והשבחים והתוכחות שבה ודרך משל נאמר כי תיבת בראשית במקומה העליון באצילות הרוחניות שבה היא כפטיש יפוצץ סלע לכמה צירופים של שמות הקדש שממנה יוצאים וכמ"ש חז"ל כל התורה כלה שמותיו של הקב"ה הם וברדתה בבריאה היא מתלבשת בצירוף הכתוב בתורה שהוא בראשית ורומז למקומה העליון אשר הוא בספירת חכמה הנקראת ראשית והדורשה ביצירה ימצא בה פירושיה הנעלם שאין זה פשוטו של מקרא והוא שיפרשנה בראשית עם התורה שנקראת ראשית אבל פשוטו של מקרא של עולם המעשה הזה הוא בתחילה או בראשונה וכיוצא בו א"כ אפוא כשיבוא אדם להבין תיבת זו יפרישנה על כי פשוטה כמשמעה שפירושה בראשונה ולהיותה כתובה בלשון בראשית ולא בלשון התחלה אף כי פירוש פשוטה התחלה הוא יאמר כי נתנה להדרש והוא כי ע"י התורה הנקראת ראשית נעשה ראשית זה ועל כי לא נכתב בפירוש בתורה אלא הסתירה ה' תחת לשון ראשית יאמר כי רומז למקום העליון שבו עבר הכח הניתן לתורה שהיתה כלי אומנתו של הקב"ה כמשאז"ל להתחיל בריאה זו והיא החכמה שבספירות ולפי שאפשר היה לרמוז דברים אלו בלשון אחר כי בכמה שמות נקראים ספירת החכמה והתורה וכן ראשית פעולה ולא רצה הקב"ה לרמזם אלא בתיבה זו של בראשית נאמר דלא היה אפשר מבלעדה מפני הסוד המתעלם בצרופה והשמות היוצאים ממספרה שבהם נובע כח הא"ס ועל ידם נתן כח בספירת החכמה שתוכל בכלי אומנות של התורה לעשות ראשית זה הנזכר בספור זה ועל דרך זה וכיוצא בו מתבארים כל עניני התורה בכלליה ופרטיה ותבותיה ואותיותיה ולפיכך בהגיונה וקיום מצותיה הכתובים בה אנו מוסיפים כח ברוחניותה שתעמיד הבנין הנסתר אשר בו נבנה:

פרק ג

והתורה הזאת אשר צירף כדאמרן הורידה מן השמים לארץ כדי שעל ידי קיום מצותיה במעשה ולמודה בדבור וידיעה שמותיה במחשבה וכוונת שרשם המתלבש בהם ומחיים יעמדו יחדיו פרצופי אבי"ע שבכחה נבראו ולא יתפרדו איש מעל אחיו אלא אדרבה אורותיהם יחבקו וינשקו זה את זה ויזדווגו זה עם זה ויורידו בכח יחודם שפע רב ממקורם וישפיעו אותו לתחתונים כדי שיתקיימו בו העולמות וירושת התורה זו לא רצה הקב"ה להורישה כי אם לעמו ישראל על כי נשמותיהם חצובות הם מהפרצופים העליונים מקום מעמד ומושב רוחניות אותיותיה כי ימצא מין את מינו ונעור לעשות פעולתו ולא עשה כן לכל גוי אשר אין נשמותיהם משם אלא למען ידעו כי מלכותו בכל משלה השריש לשונות כל אומה ואומה בתורתו כגון טוטפות ודומה לו וצוה להם שבע מצות ואפשר דהם כנגד שבעה מלכים שמתו שמן הסיגים אשר מהם נפרדו במיתתם נשמותיהם נעשו ועל כי הסיגים האלה בלתי ראוים היו להתברר במחשבה לא ניתן להם צווי הוצאת כח המחשבה שהוא הדבור בדברי התורה אלא אדרבה נאסר להם למודה:

פרק ד

ולפיכך נעדר מאוה"ע ידיעת רזי התורה כי מה לכהן בבה"ק שיכירו אותן שם ומה שאנו רואים בעוונותינו שכמה מהם השיגו בחקירת' איזו דבר שבקדושה עווותינו ועוונות אבותינו שרבו גרמו זה אשר גלו נשמותינו וכדי להחיותנו שם כביכול הוצרך הקב"ה להאיר שם אור מועט להאיר לנשמות ההם ובכח האור ההוא רואים כבאספקלריא שאינה מאירה דבר מה הנמצא בקדושה וקולטים הדבר ההיא ופולטים אותה לנשמות החצונים הנחצבים מהם אבל האור הזה אשר שם אין לו קיום והעמדה בהם כי הוא כלה ואבד ברוב הזמן ולכן בצאת הנשמות הקדושות האסורים שם מהם אז כרשעים בחשך ידמו יאמר עליהם ואפשר שמשום זה אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף הרומזים לנשמות שנטמעו בגוף טמא זה כידוע כי בצאת נשמות אלו אז ימותו ויבלעו ויבא בן דוד הא למה זה דומה לסם אחד אשר ראיתי בעיני שיש לו סגולה לגנוב אור השמש והוא שנותנים אותו בתיבה קטנה ופותחים התיבה לנגד השמש והוא גונב האור וסוגרים שם התיבה ומביאים אותה בחדר חשוך ושם פותחים אותה והסם ההוא מאיר המקום ההוא החשוך אור מועט כנר קטן והאור הזה הולך ומתמעט מעט מעט עד כי כלה ואבד ונשאר הסם והמקום חשוך כבראשונה ה"נ אור זה בקליפות גנוב הוא אתם מאור הנשמות שבהיותם שם מאירים כשמש מאור הקדושה שע"י קליפת נוגה נמשך להם ולכן בצאת הנשמות משם אותו האור מועט כלה ואבד מעט מעט עד כי ישארו בחשך כבראשונה ובזה תוכל להבין כמה גדול כח אור האצילות המאיר בו הקו עצמו המסתתר בתוכו מאור בי"ע שהארתו אשר קולטים הפרצופים ההם היא המאירתם ולא הוא בעצמו ולכן תדע מפני מה נשתנו עולמות אלו מהאצילות בכמה דברים:

פרק ה

והנה אמרו חכמים שאם לא חטאו ישראל לא היה ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וס' יהושע שבו חלוק הארץ ולא שתהיה נעדרת מכל הכתוב בה בשביל זה דהא אפילו מגילת אסתר ניתנה למשה בסיני כשז"ל ואין ספק דנאמר לו שאם יחטאו ויגלו ויארע להם כך יהיה כך ויכתבו במקרא כך וכן כל הכתוב בכ"ד ספרים כך ניתן לו וידעו שאם יארע כך יכתבו כך אבל אם לא היה חוטאים לא תהיה כתובה כך אלא שתהא שאריתה מחוברת מדברים רעים שיהיו אותיותיה מצורפות בענין שיצאו מהם תיבות וענינים משונים מאלו שיהיו משתעשעים הקורים בהם ולא היו מצטערים כמו שאנו מצטערים עתה בקראנו אותם הדברים הרעים והתכחות שבה והדברים אחרים הנמשכים עמהם ושהוצרכו להכתב מחמתם מפני חטאינו שכך נאמר לו למשה שאם יחטאו תהיה שארית התורה כתובה אבל לעולם לא יוסיפו ולא יגרעו אותיותיה מאשר נמצאים בה עתה ומי יודע אם לא היתה כך כתובה במרום טרם יחטאו אלא דמפני חטאים נתערבו האותיות ברדתם למטה ונעשו כדרך שהיא כתובה לפנינו כפי מעשינו אבל במקומה במרום אפשר שנשארה כמו שהיתה וכדאיתא בזהר פ' בלק על פסוק ומגבעות אשורנו דהאי מגבעות במתיבתא עילאה מלא ובמתיבתא דרקיע חסר ומתיבתא עילאה היא מתיבתא דקב"ה ומתיבתא דרקיעא היא מתיבתא דמטטרון כמבואר בזהר חדש פ' יתרו ואפשר דמה"ט לפעמים אין אנו משגיחין בבת קול כההיא דתנורו של עכנאי ולפעמים אנו משגיחין עליה כההיא דהלכה כב"ה כי כפי הישיבה הרוחנית שהיה הבת קול יוצא ממנה כך היא השגחתנו עליה כי פסק הלכה שבישיבה אחת מהם בעליונים דווקא הוא ולכן אין אנו משגיחין עליה בתחתונים והפסק הלכה שנעשה ברוחני בישיבה אחרת היה הפסק הראוי לתחתונים ורז"ל היו מבחינים בבת קול ההיא ויודעים מאיזו ישיבה היתה יוצאת לפיכך היו יודעים איזו ראוים להיות כן בתחתונים ואיזו אינה ראייה כי אם בעליונים ואפשר דמהאי טעמא אמרו אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל כי מנהג העם בזה הוא כרבים לגבי יחיד וכתיב אחרי רבים להטות ומאמר אליהו יהיה לו העמדה בישיבה העליונה על הדרך האמור בענין זה של החליצה אף כי בענינים אחרים ישגיחו על פסק דינו מהטעם האמור לעיל כי רז"ל ידעו כי נפסק במרום כן לתחתונים ומי יודע אם לא תהיה כזאת המחלוקת המדומה שהזכירו רז"ל כההוא מעשה דרבא בר נחמני בפ' הפועלים דקא מפלגי הקב"ה ומתיבתא דרקיעא בספק קדם שער לבן לבהרת או לא דהקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיעא אומר טמא והוא דעל פי התורה אשר נתן לנו משמע הכי ומשמע הכי ותרוויהו איתינהו דבמתיבתא עילאה דקב"ה אין להם שליטה לחצונים בספק טומאה זו ולכן הוא טהור כי במתיבתא דקב"ה דהיא המתיבתא עילאה לית תמן פרכי וקשיין אלא במתיבתא דרקיעא דהכי מפורש בזהר חדש פ' יתרו ובהאי מתיבתא דרקיעא דלפי משמעות לשון הזהר על מגבעות פסק דינה הוא המתפשט בתחתונים ולא אותו דמתיבתא עילאה דקב"ה כי לפעמים אין כח בתחתונים לקבלו או מטעם אחר פסקו שהוא טמא כי בתחתונים יש לחצונים שליטה אף בספק טומאה זו כי בהאי מתיבתא אית פרכי וקושין סוד קושי הקליפות כדאמרן לעיל והענין הוא שאחרי אמרם הם טמא שמעו מפי הקב"ה שאמר טהור ולא הזכירו בש"ס סברת הקב"ה בראשונה כדין טומאות וטהרות דמתחילין מן הגדול דהא הקב"ה מלך הוא ולא תענה על רב כתיב אלא הקדימוהו בלישנא משום כבודו וכשמעם בני הישיבה כך לא הוו ידעי אי הוה אמר הכי לסתור דבריהם כדי שיחזרו בהם ויפסקו כדבריו שהוא טהור כדי שיתפשט פסק דינם בתחתונים או אי הוי כשאר הדברים הנאמרים באמת במתיבתא דקב"ה בענין אחד ובמתיבתא דרקיעא על פי פשוטן בענין אחר ושלא רצה הקב"ה בסתירה זו כי אם להודיע שבמתיבתא דידיה בסודו הכמוס ספק זה אינו טמא כי אם טהור ושלכן טומאת ספק זה תהיה קלה ולא יחמירו בה מאחר שאין כחה יפה בשני הישיבות בשוה לחומרא ולפיכך אמרו מאן נוכח מן התחתונים אמיתות ענין זה וביררו רבא בר נחמני שהיה קורא על עצמו אני יחיד בנגעים כמבואר התם ומי יודע אם לא היתה שורש נשמתו מהיושבים במתיבתא דקב"ה שהוא יחיד בעולמו ושלכן ביררו אותו לבאר הפסק שנפסק שם ודמהאי טעמא היה קורא על עצמו יחיד ואלו היה מוכיח בחיים חיותו היתה נפסקת ההלכה במתיבתא דרקיעא כהוכחתו ופסק ההלכה ההיא דקאמרא טהור היתה מתפשטת בתחתונים אבל מכיון שלא הוכיחו אלא בשעת יציאת נשמה אף הוא כאותם בני מתיבתא דרקיעא הוה חשוב אז ולא היה הוכחתו הוכחה כי קראו עליו התחתונים המקרה של לא בשמים היא ולא פסקו כמותו וכמ"ש הכ"מ בסוף פ"ב מה' טומאת צרעת ע"ש ולא על חנם שנה ר' יהושע דבורו בסוף פ"ד דנגעים ואמר על ספק זה קיהה במקום אמרו טהור בפירוש כי היה מקהה בשיניו על החולקים עליו להיות סברתו סברת הקב"ה ולא היה יכול להוציאו מפיו בפירוש מאחר כי הוא עצמו במחלוקת תנורו של עכנאי קם על רגליו ואמר לא בשמים היא אין משגיחין בבת קול כי ידע דאותו בת קול היתה יוצאת ממתיבתא דקב"ה המדברת בעליונים ולא בתחתונים כדאמרן לעיל ואם היה מוכיחים על פניהם היו סותרים דבריו בדבריו ולפי שדעתו היתה כהוכחת רבא בר נחמני לא היה חש עתה לכלל זה דהוה ס"ל דבמתיבתא דרקיעא מחוייבים היו לפסוק כן לתחתונים שזו היתה כוונת הקב"ה ומתת אלהים היא להסכים בעולם הזה לסדר הכתוב במרום ע"י הדרושים שאנו דורשים בה שאנו גורעים ומוסיפים ודורשים ולהבחין גם כן במה שמדבר בעליונים דוקא ובמה שמדבר אף בתחתונים ועל שהשיגו בנות צלפחד לסדר הכתוב במרום במה שנשאו ונתנו לפני משה בנחלתם נשתבחו מאת ה' באמור כן בנות צלפחד דוברות דאמרו רז"ל דהסכים דעתם לדעת המקום דאמר לו הקב"ה למשה כך היתה כתובה פרשה זו לפני במרום מכלל דלא כל הפרשיות כתובים במרום כמו שהם כתובים בתורה אלא בסדר ובסגנון אחר כתובים הם שם וברדתם כפי מעשנו כך מצטרפים האותיות ואפשר דמ"ה הוי הקרי כתיב בכלל ולכל אחד יהיה לו טעם פרטי למה הוצרך להגלות ואפשר גם כן דמה"ט אמרו רז"ל דאין מוקדם ומאוחר בתורה פירוש בתורה זו שבידנו כי למעלה היא מסודרת וכן אמרו דברה תורה כלשון בני אדם ופירושו גם כן על דרך זה הוא ומה"ט נמצאו בתורה תיבות שרז"ל אמרו עליהם שהם חסרים כגון ביום כלת ולבני הפלגשם וכיוצא ואנו רואים שבס"ת שלנו מלאים הם ואם נמצאים חסרים פסול ואין זה אלא כי רז"ל לא כוונו במאמרם כי אם לס"ת הכתוב במרום וכמ"ש לעיל על ומגבעות דאי לאו הכי מי הרשה לרז"ל לומר מה שאינו וכדאיתא בר"מ פ' פנחס דף רנ"ד א' ז"ל דאינון לית לון רשו למגרע ולא לאוספא הא כתיב כלות מלא באורייתא מאן יהיב לון רשות למגרע אות מיניה דהיא ואנו וכו' אלא ודאי הוא כדאמרן וכן יהיה מה שמצאו כתוב בתורתו של ר"מ כתנות אור במקום כתנות עור דקאי בתורתו שבמרום כי כל אלו השנויים למקומם העליון רמזו כי בהשתלשלם למטה נשתנו קצת ענינים ותיבות ממנה כפי מעשה בני אדם דשייכי לאותם הענינים וכמו כן במעשה התחתונים מתהפכים הענינים ממטה למעלה מחשך לאור ותהיה זו עוד כוונת אמרם ז"ל בתורתו של ר"מ וכו' כי לבלר היה ובקיום מצות עשה של כתיבת ס"ת למטה נעשה דוגמתו למעלה כידוע ובעוצם כוונתיו בכתיבתו האירו מכבודו ועשו פרי למעלה עד שנתקנו הכתנות עור שבספרו וחזרו לאיתנם הראשון ונהפכו מעור לאור וכל אשר אנו אומרים בתורה שבכתב נוכל לומר גם כן בתורה שבעל פה אשר היא כתובה במרום במקום הנקרא פה כידוע ולכן נשתלשלה לנו על פה ומה"ט אנו מוצאים בה כמה דברים שלא כסדרן כגון חסורי מחסרא וכיוצא בו וכדאיתא בר"מ פ' פנחס בלשון הנ"ל:

פרק ו

ואפשר שמפני שינוי לשונות אלו העליונים מן התחתונים רצה הקב"ה שלא יהיה פירוש התורה אחד לבד מוסכם מהכל אלא שיהיה בו מחלוקת וכדאיתא בירושלמי שמשה רבינו ביקש מהקב"ה שיתן לו הלכה פסוקה והקב"ה לא רצה וזה יהיה כדי שלא נטעה לומר בהיותנו כלם מסכימים לפירוש אחד שאין לנו בה אלא מה שעינינו רואות ושלכן מוכרחים אנחנו במעשינו כי התורה קדמה לעולם ובה היו כתובים כבר כל אשר היינו עתידים לחטא וכיוצא אלא נדע שאינו כן שלא היתה סדרה במרום כך אלא סדרה היה משתנה ממקום למקום כפי המקום שנמצאת בה וכן היה משתנה במקום אחד עצמו סדר הכתוב מצדו האחר לסדר הכתוב מצדו השנית ולכן כפי סדר מקום מחצב הנשמה של הנביא או החכם ההוא כך נסדר ונתחדש אותו ענין על ידו למטה שלא היה כן אם היה עזר מאת ה' שיתחדש אותו דבר למטה ע"י נביא או חכם אחר שמחצב נשמתו למעלה אינו מקום מחצב הנביא או החכם האחר נמצא שבהיותם בעולם הזה וכל אחד חוזר תורתו אשר למד בעולם טרם בואו לעולם הזה וכדאיתא בזהר ויקרא דף ס"א ע"ב ז"ל וכל מאן דאולפין בהאי עלמא כולהו ידעו עד לא ייתון לעלמא ותנינא האי באינון זכאי קשוט עכ"ל כל אחד מסדרה ומבארה על פי דרכו אשר ראה במקום מחצב נשמתו נמצא שאלו ואלו דברי אלהים חיים הם ואין שום אחד מהם טועה בדבר שאומר אם זוכה שלא יהיה נשכח ממנו מה שראה למעלה אלא במה שסבור שבעולם הזה הגשמי צריך שתהיה מסודרת ומבוארת על סדר הראוי למחצב נשמתו שאם לא הכינו ה' לכך לא יעשה כן במקומנו הגשמי אלא יהיה נפסק ההלכה כדברי החולק עמו או לא יתחדש אותו דבר בעוה"ז על ידו עד כי יבא אותו האיש הראויה לו כי אין אדם נוגע במוכן לחבירו אף כי ברוב חכמתו וחריפותו נטל חלקו וחלק חבירו בסדר וביאור התורה והבחנת הבנה זו תלאה ה' בכללים אשר כלל בתורתו לפסוק הלכה כגון אחרי רבים להטות וכיוצא בו ודוק כי בזה תבין מאי נפקא להו לב"ש וב"ה במחלוקת הכללי דהללו אומרים דהלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו והוא דאתי לאשמועינן דבפרטות מחלוקותיהם לא היתה כוונתם לעולם הרוחני לבד כי אם לעולם הגשמי זה דכל אחד היה סבור שכך צריך לעשות בעולם המעשה הזה והפך מזה יהיה כוונת אמרם ז"ל בכמה מקומות להלכה ולא למעשה דאי לאו הכי קשה אם הלכה היא למה לא נעשה בה מעשה אלא דכוונתם היתה לומר להלכה עליונה וכדאמרן ומשום הכי פירשו בה ולא למעשה כדי שלא נפרשנה כסתם הלכה האמורה בכל מקום דר"ל למעשה:

פרק ז

ולכן השמר אל תפן אל און בראות כמה דברים סותרים זה את זה בתורתנו הקדושה באמור שקצתם שקר הם כי כלם במקומם הם עומדים חיים קיימים נכונים ואמיתיים ואף לשונות הגוים אשר תמצא בה כגון טוטפות שהם שני לשונות כתפי ואפריקי שמהם אנו לומדים הארבעה בתים שבתפילין וכגון הן ה' אלהיך שאנו מפרשים אותו אחד כי כן הוא בלשון יון וכן יגר שהדותא שהוא תרגום וכיוצא בו וכמו שאמרו רז"ל וגם התורה שבע"פ שאנו מוצאים כיוצא בזה אל תהא סבור שאותו לשון נכרי הוא ומפני שלא היה נמצא בלשון הקדש שם לאותו דבר לכך נצרך אותו לשון נכרי כי טעות גדול אתה טועה בזה חדא כי מאחר שהעולם ומלואו נברא בלשון הקדש כמשאז"ל א"א שימצא בו דבר גדול או קטון שלא תהיה לה זכרון בלשון הקדש ועוד דבעינינו אנו רואים בכמה מדברים אלו המתבארים בלשון נכרי שיש להם שם בלשון הקדש ולכן אל תתן דופי בתורתנו הקדושה בסברא זו אלא הפוך בה והפוך בה דכלא בה ולשונות נכרים שבה לשון הקדש הם שנשתמשו בהם הנכרים והם שורש הקדושה שבלשונם דמבלעדם לא היה להם קיום והעמדה וכמ"ש בפ"ג וכמו שהארכתי בספרי הון עשיר במס' אבות בפירוש גמטריות על זה ולכן א"א לשום לשון מהם שלא יתערב בו איזו תיבה של לשון הקדש שאותה התיבה או תיבות הם שורש הקדושה שבלשון ההוא וכפי בחינתם כן היא השרשתם בענין אחד מן התורה ולא בענין אחר ועיין עוד מזה בספרי הון עשיר הנ"ל:

פרק ח

וכן תן דעתך כשתקרא בדברי רבותינו גנאי בעלי אגדה אשר רוב סודי תורה נסתרים בה כידוע לי"ח וכן אמרו רז"ל רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם למוד אגדה שלא תבא בזה לידי מינות ולזלזל בה אלא תדקדק יפה יפה בלשון המגנה אותה כמו שדקדקתי אני בו ותראה שמגנה הכתיבה בהם כי מרוב קדושתם לא ניתנה להכתב אף כי משום עת לעשות לה' התירו לכתוב התורה שבע"פ שלא תשכח מפי זרענו דרך עבודת ה' כי ע"י הכתיבה מגשים אותה בגשם האותיות וגם הקורא בה אינו טורח לילך אצל מי שילמדנה לו פה אל פה מאחר שהיא כתובה לפניו ובא לידי טעות בהבנתה לפי שעל פי פשוטה אינה מובנת והסוד אינה נגלה בה ככל דבר סוד המבואר אלא נסתר במליצתה ויופי דבריה המושכים לבו של אדם כמים ולכן הקורא בה הוא בסכנת טעיות גדולות יותר מהקורא בפשוטו של מקרא או בספרים שהסוד נגלה בהם ולכן היו קוראים הראשונים לספרי אגדה ספרי קוסמים כדאיתא בירושלמי שצריך לקסום מה הוא פירוש עניינה כי נסתר הוא ודוק ותמצא כי כן הוא כמו שאמרתי שלספרי אגדה דווקא ולכותבים אותה היו מבזים ומרננים אחריהם לא ליודעים אותה ומגידים אותה בעל פה כי הם אינם טועים בפירושה:

פרק ט

והט אזנך ושמע כל הנמצא כתוב בדברי רז"ל בענין זה של קנטור בעלי אגדה ותראה איך במתק לשונם לא כיוונו אלא לאשר אמרתי דאזלינן בתר רובא כי כל התורה שבעל פה משבחת האגדה ובראשונה נזכיר מיש בירושלמי דמעשרות ר' זעירא ור' אבא ור' לוי הוא יתבי והוה רבי זעירא מקנטר ליאין דאגדתא וצווח לון ספרי קסמי אמר ליה ר' אבא בר כהנא למה את מקנטר לון שאל ואינון מגיבין לך אמר ליה מהו דין דכתיב כי חמת אדם תודך וגו' והשיבו לו דרישיה דקרא מדבר בעה"ז וספיה בעוה"ב א"ל או נימור איפכא דרשיה בעוה"ב וספיה בעוה"ז ור' לוי מפרש לו כל הפסוק בענין אחר ואח"כ אמר ר' זעירא היא הפכא והיא מהפכא לא שמעינן מינה כלום ע"כ ודרך כללות נוכל לומר שר' זעירא לא היה חפץ בלמוד של אגדה על כי הוא לא היה צריך לו כי כבר קיים מה שמוטל עליו בגלגול אחר ולפיכך היה סבור בדעתו שלא טוב עושים כל ההוגים בה ולכן היה מקנטרם בדברים אלו ולהוגים בדברי הרב האר"י זלה"ה דבר זה מובן הוא אבל בפרטות מה שכתבתי בפ' ח' מובן הוא דלא היה מתרעם אלא על הכותבים אותה דמאחר שאינה צריכה כשאר התורה שבע"פ לא היתה ראויה להכתב מאחר שהיא מוציאה את המקרא מידי פשוטו ובצאתו מהפשט אפשר לפרש בו דרך רמז פירושים שונים הסותרים זה את זה משא"כ בפשט שאין למקרא אלא פשט אחד ואם יש עוד פירוש אחר הוא דומה לראשון וכן כלם מאחר שצריכים להיות כלם בנוים על יסוד אחד של פשט הפסוק ולכן אף כי בדוחק התירו לכתבה ולא תהיה נסתרת מן האומות כמו שהיתה בהיותה בע"פ וכמשאז"ל על פסוק אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו לא יוכלו להוציא אף הם פירוש על פי דרכם כסל למו מיוסד על הפסוק כי פשוטו של מקרא ינגנו ולא ידמה לפירושים שונים דאנו מפרשים אותו דלהיותם אמת ימצאום כלם מיוסדים על פשוטו של מקרא אבל באגדה אם רואים בכתיבתנו אותה שאנו מפרשים אותו דרך רמז יוצא מידי פשוטו בפירושים שונים אף כי סותרים זה את זה ירצו אף הם כקוף לפני אדם לדמות לו ולהפוך פי' הפסוק ללענה ורוש דרך רמז ויאמרו דאמת הוא אף כי יסתיר פשט הכתוב באמרם שאף אנו מודים בפירושים כיוצא באלו ולכן היה ר' זעירא מקנטר על הכותבים אותה דווקא:

פרק י

והכי מוכח ממאי דגרסינן בירושלמי דשבת פ' ט"ז ר' חייא בר אבא חמא חד ספרא דאגדתה אמר אי מה כתיב באות תקטע ידה דכתבתה אמר ליה חד אבוי דההוא גברא כתבא אמר ליה כן אמרית תקטע ידא דכתבתה והוה ליה כן בשגגה שיוצא מלפני השליט ע"כ הרי שעל הכתיבה הקפיד וקלל מי שכתבה וזו יהיה כוונת ריב"ל דגרסינן התם קודם ר' חייא אמר ריב"ל הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק (ובמסכת סופרים פי"ג גרסינן אין לו חלק לעוה"ב) הדורשה מתחרך (ובמסכת סופרים הנ"ל גרסינן מתברך) והשומעה אינו מקבל שכר אמר ריב"ל אנא מיומוי לא אסתכלית בספרא דאגדתא אלא חד זמן אסתכלית אשכחית כתוב בה וכו' עד ולאהרן קדוש ה' אפילו כן אנא מתבעית בלליא ע"כ דמשמע מדבריו שכל החרדה הזאת לא נאמר אלא על הכותבה והדורשה והשומעה מפי הכתב ועל הקוראה מתוך הכתב כריב"ל דאבעית בליליא מפני שקרא בה בתוך הספר ביום כנראה מפשטן של דבריהם ולגירסת מס' סופרים דגרסינן מתברך ואף לגירסת הירושלמי דיש לפרש מתחרך מאש המלאכים התאבים לשמוע דבריו כיונתן בן עוזיאל שהיה האש מלהט' סביביו כשהיה עוסק בסתרי תורה אתי שפיר לפרש הדורשה בע"פ מפני שהוא בקי בה ואפילו הכי השומעה ממנו אינו מקבל שכר כי אינו מבינה כדורשה מעצמו והכותב אותה לא בלבד שאינו מקבל שכר אלא אף נענש מהטעם שכתבתי בפ' ח' ובעל כרחנו מוכרחים אנו לפרש דברי ריב"ל לשבח האגדה ולא לגנאי דאי לאו הרי קשיא דריב"ל אריב"ל דגרסינן במדרש תהלים כי לא יבינו אל פעולות ה' חזקיה אמר אלו תקופות ריב"ל אמר אלו אגדות הרי דקרי לאגדות פעולות ה' לעוצם סודם ביופי מליצתם ומאי דאיתא בירושלמי דפסחים פ' תמיד נשחט מוכיח טעם זה דמשום הסתר הסוד בלבוש מליצתה בקל אדם טועה מדרך השכל אותה ולכן אסור לכותבה דגרסינן התם ר' שמלאי אתא לגבי ר' יונתן א"ל אלפן אגדה א"ל מסורת בידי מאבותי שלא ללמד אגדה לא לבבלי ולא לדרומי שהן גסי הרוח ומעוטי תורה ע"כ לפיכך הכותב אותה נענש כי הוא גרמא בנזיקין שילמדו אותה אף הבלתי ראוים לה ואפשר שמפני מעוט תורה שבם יטעו בהבנתה ויצאו מאמיתותה לכפירה ולפי מה שנראה כדי שלא תשתכח פירושי אבי"ע מתורתנו הקדושה התירוה להנשא אף היא על ידי ספר כתוב וחששו שלא תאבד יותר משאר התורה שבע"פ הכתובה דהא משום עת לעשות לה' התירו להצילה מפני הדלקה משא"כ שאר התורה שבע"פ כמבואר במס' סופרים פ' י"ז כי יותר קל הוא שתשכח פי' אחד מפרושי האגדה שאין בהם הלכה למעשה משתשתכח פרטי התורה שבע"פ שהם הלכה למעשה שמידי יום ביום הם נזכרים ונעשים ומראית המעשה אנו מזכירים ההלכה וכמו שאז"ל וממאי דגרסינן בתמורה דף י"ד מוכח כל מאי דאמרן דאיסורה הוא כתיבתה ולמודה מתוך הספר ושבסוף התירו את האסור משום עת לעשות לה' דגרסינן התם ומנחתם ונסכיהם וגו' מקיש נסכים וכו' אמר מאן יהיב גברא וכתבי אגדתא וכו' ואי משכח גברא כתב איגדתא והא א"ר אבא אמר ר' יוחנן כותבי ספרים כשורפי תורה והלומד מהם אין לו קבול שכר דדריש רבא וכו' אמרי מלתי חדתי שאני דהא ר' יוחנן ור"ל מעייני בספרא דאגדתא בשבתא ודרשי הכי עת לעשות לה' הפרו תורתך מוטב תעקר אות אחת מן התורה ואל תשכח תורה מישראל ע"כ:

פרק יא

וגם בספרי סודות שבהם מבואר הסוד בגלוי צריך אדם ליזהר מאד בו שלא יטעה בראות בו דברים שנראים כסותרים זה את זה על כי הדבר רק הוא אבל באמת אינם סותרים כי כמה דברים עליונים ששמם שוה נמצאו ואין מקומם שוה וכן כמה פעולות משונות זו מזו נקראים על שם פעולה אחת וכמה דברים נמצאו בפרטי הפרצופים דומים למה שנמצאו בכללי העולמות וכמה מיני כלליות יש בפרצופים בהתלבשם תחתונו של זה בעליונו של זה וכן בפרצוף עצמו כמה מיני כלליות נמצאו בו מימינו בשמאלו ומשמאלו בימינו ואפשר שלזה כוונו רז"ל באמרם על לא תסור וגו' אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין תשמע לו וכן נמצאו כמה מיני כלליות בפרצופים מראשו ברגליו ורגליו בראשו כורידי הדם שבאדם הסובבים את כלו ועובר ושב הדם בהם מאבר לחבירו וכן כמה אורות משונות יש בהם ששמם שוה ודרך עמידתם משונה כי זה פנימי וזה חצון או זה ישר וזה עגול וכמה מיני נסיעות יש באורות אלו יש מהם בכח כי מתרבה אורם או מתמעט וזהו עלייתם וירידתם ויש מהם בפועל ויש מהם דתרויהו איתינהו בהו פעם בדרך זה ופעם בדרך זה ואף בעת אשר הוא בפועל רושם הנשאר במקום אשר נסעו משם עושה הפעולה שהיה עושה האור או שמתפשט שם אור אחר וקונה הרושם ההוא שם אור האחר ויש מהם שעליתם ירידה היא להם לגבי המקום ששם עלו שאינם חשובים שם עד שיתרבה האור בהם שם וכמה שמות מושאלים מאחד לחבירו נמצאו בהם:

פרק יב

ועל פי הדברים האלה יתיישבו כל מיני סתירות הנמצאות בנסתרות אבל צריך שיהיה המיישבם חכם ומבין מדעתו שלא יצטרך לשאול עליהם וכדתנן ולא במרכבה ביחיד אלא א"כ היה חכם ומבין מדעתו דמפרשינן בש"ס לחכם ומבין מדעתו דפירש רש"י ז"ל ולא במרכבה ביחיד אא"כ היה חכם ומבין מדעתו שלא יצטרך לשאול לרב כשיסתפק לו דלאו אורח ארעא לפרושא בהדיא עכ"ל דאף אם יטעה כשאין לו ממי ללמוד הקב"ה מקבל טעותו באהבה כמו שאז"ל על פסוק ודגלו עלי אהבה וכדאיתא בזהר בסוד ערבי נחל אבל להטעים אותו החילוק או הישוב בלתי מפורש ובלתי מיוסד לאחרים מדעתו לא נכון לעשות כן וה"ט דבימי רשב"י כשלא ידעו להשיב דבר מפי הקבלה היו אומרים לא שמענא ביה מידי ולא אימא ולא היו אומרים ולא ידענה שאפשר שיודעים היו לישב אותו ענין מדעתם אבל מאחר שלא שמעוהו מפי הקבלה לא היו רוצים לומר אותו לאחרים והיינו דכתיב ודגלו בכנוי שפירשוהו רז"ל וטעותו כי הטעות שהוא טועה לעצמו אמר ה' עלי אהבה אבל לא הטעות אשר יטעה את אחרים כי קשה לתקן תיקון גמור המחטיא לאחרים אפילו חטא קל וכמו שדקדקתי בספרי מעשה חושב על פסוק אם יהיו חטאכם כשנים וגו' ומאחר שמדעתו אמר כן ולא מפי הקבלה או ראיות עצומות כמפי הקבלה או שהרשוהו מן השמים לחדש מה שנשמתו משגת באותו ענין הכמוס אפשר שגם הוא טועה אם לא יסמוך אותו ישוב או אותו ענין על סמוכות שיש בהם ממש ולכן מאד מאד צריך אדם ליזהר בחכמה זו של סוד שמספרו יין שעליה נאמר סוף פסוק זה של ודגלו עלי אהבה שהרי תחילתו הוא הביאני אל בית היין שלא יבא למעט בכבוד שמים כדי להרבות בכבודו ולהראות לבני אדם כאילו כל סתרי בראשית נגלו בחכמתו בהשיב תשובה על כל דבר אשר ישאלו לו לפי מעוט שכלו ודעתו אף אם הלכה רופפות היא בידו אלא לא יתבייש לומר לא שמעתי כי מדה זו היא עיקר גדולת חכמתו כדאיתא בירושלמי בההיא אגרתא דיקר שכתבו לחכם אחד שהוצרך לצאת ממקומו ולילך במקום שאין מכירין אותו לחפור אוכל לנפשו:

פרק יג

ואל תשיבני על דברי לאמר כי כמה דברים אתה מוצא בדברי האר"י זלה"ה שנתיישבו ממנו מדעתו ובכח חקירתו בחכמה המפוארה הזאת שאני לא כן אדמה ולבבי לא כן יחשוב שיהיו הדברים ההם מיוסדים על חקירתו לבד אלא חקוקים היו בלבו כבר על פי הקבלה או על פי השגת נשמתו הרמה דא"א לעולם לשכל אנושי להשיג בחקירה לבד פרטי הדברים הנסתרים בפרצופים העליונים כמו שפירטם האר"י זלה"ה אלא שאחר קבלת אותם הדברים על פי התורה או על פי קבלתו הפרטית או על פי השגת נשמתו הרמה רצה להטעימם בחקירותיו השכליות ודעתו הרחבה וכמה דברים ימצאו שם שהנם על פי החקירה ואינו יכולים להשיב עליהם אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה אבלי מאחר שאנו מאמינים באמונה שלימה שקבלתו היתה אמיתות על מה שקבל אנו סומכים אף כי החקירה הנעשת על הקבלה ההיא אינה מתישבת בלבנו דידענו בבירור כי לא יועילו החקירות הגשמיות כי אם להמשיל בדעתנו הדברים הרוחנים הבלתי נראים איך הם עומדים או פועלים לא להוכיחם שיהיו כמו שאנו מדמים אותם דווקא כי לא ראי זה כראי זה כדי שנאמר שצריכים להיות זה כזה ממש וכמו שהוכחתי בבית א' חדר ב' פ' ח' וט' בראית המראה הלטושה ע"ש כי מאלהינו תשא ברכה:

תוכן העניינים

יושר לבב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה