אור ברסלב
יושר לבב בית שני › חדר ראשון

יושר לבב· רבי עמנואל חי ריקי

בית שני · חדר ראשון

בית שני

פרק א

אין ספק דאף כי צמצם עצמו הא"ס עד חוץ ממקום העולמות ושאינו מתפשט בתוכם כי אם כחוט אחד המגיע עד סוף האצילות כידוע מ"מ אין נקודה במקום הצמצום שתהיה נעדרת מהשגחתו בדקדוק עצום ובהסתר נעלם דרך הפרצופים העליונים ונמצא דבכל מקום שאנו עומדים לפניו אנו עומדים כי אין מקום פנוי מהשגחתו השוה בכל מקום ויכול לפעול בה איזו פעולה שחפץ ורוצה אם דין או רחמים וכיוצא ואף כי בפרצופים העליונים מקומות מקומות יש משונות זו מזו היישות המחודש אשר בהם עשאם גורם השינוי דבכוונה מכוונת בראם כך שקצתם יהיו מוכנים לקבל מדה אחת וקצתם מדה אחרת אבל הוא הנסתר בהם שבכחו הם פועלים יכול לפעול דין במקום המוכן לרחמים כפי רצונו אם ירצה, כי השגחתו ויכלתו שוה בכל מקום באחדות מציאותו שהוא שוה:

פרק ב

וכל זה אליהו הנביא גלה לנו דאמר אנת חכים ולא בחכמה ידיעא אנת הוא מבין ולא בבינה ידיעא דחכים ירמוז למה שהוא קודם הצמצום ומבין לאחר הצמצום שנעשה דבר מתוך דבר כדרך הבינה ואז היינו יכולים לקרותו בשם הוא כדאמרן בבית א' ח"א פ"ח משא"כ טרם הצמצום שאף זה השם של הוא אינו נכון לו והיינו דבחכים לא הזכיר הוא ובמבין הזכיר הוא והיינו דקאמר עוד לית לך אתר ידיעא אלא לאשתמודעא תוקפך וחילך לבני נשא דאתר והוא המקום אין לו זכרון כי אם אחר הצמצום שקודם הצמצום לא היה מקום כלל ותוקפך דקאמר הוא כנגד הצימצום וחילך כנגד התפשטות הקו דאחד מורה דין ואחד מורה רחמים והיינו דקאמר אח"כ ולאחזאה לון איך יתנהג עלמא בדינא וברחמים דאינון צדק ומשפט כפום עובדיהון דבני נשא ודין איהו גבורה משפט עמודא דאמצעיתא והוא הוא מדת הרחמים כידוע צדק מלכותא קדישא והיא דינא רפיא כידוע משא"כ דין דגבורה דהוא דינא קשיא לפיכך הזכיר את שניהם והקדים בתחילה דינא ורחמי כמו שקדם הצמצום שהוא סוד הדין להתפשטות הקו סוד הרחמים וכסדר הזה אמר דאית צדק ומשפט והקדים צדק שהוא הדין כדכתיב בדיינים צדק צדק תרדוף וכשהזכיר מקומם הקדים משפט לצדק כי כחותם המתהפך נתקן בתחילה עמודא דאמצעיתא שהוא המשפט טרם שיתקן מלכותא קדישא דהיא הצדק ונמצא לפי זה כי על ידי הצימצום נמצא הדין כדין של גבורה שהוא הקשה שבכל הדינים ועל ידי התפשטות נעשה במקום התפשטות הקו רחמים שהוא המשפט כאמור ומהשתתפו עם שארית מקום הצמצום שהיה הדין קשה נעשה אותו הדין דין רפיא כדין של צדק כאמור וכל זה נעשה בסוד החסד הפשוט של הקו שהוא הסיבה ראשונה ממש לפיכך לא הזכירו עם שמות המחודשים ודוק וקאמר עוד מאזני צדק תרין סמכי קשוט הין צדק אות ברית וחותם דבריו באמרו כלא לאחזאה איך מתנהג עלמא אבל לאו דאית לך צדק ידיע דאיהו דין ולא משפט ידיעא דאיהו רחמי ולא מכל מדות אילין כלל לאפוקי חסד דלא נזכר דהאי אית ביה כי פשוט הוא כי חפץ חסד הוא ובנסעו נעשה המקום שנסע משם דין ובבואו עוד במקום ההוא מתמתק המקום ההוא ונעשה רחמים ואח"כ משתוף מקומות אלו מתמזג הדין אם הוא קשה ונעשה רפה נמצאו שכל המדות האלו בחסדו הפשוט המציאם מכאן למדנו כל אשר אמרנו בהשגחת סיבה ראשונה ויכלתה כי בה מדבר אליהו הנביא וכזה אנו אומרים בז"א הנקרא בפינו בשם הקב"ה ובשם הויה כידוע אף כי צלם דמות תבניתו מחודש הוא משום נשמתו הפנימית שהיא הסיבה הראשונה המסתתרת בו כי בה הוא מהולל בכל התשבחות שלא בשאלה כי אם באמיתות כי הוא אלהות גמור כדאיתא בכתבי האר"י מאחר דהאלוה גמור והוא הא"ס מתלבש בו:

פרק ג

ובהשגחתו הפרטית יודע כל אשר נעשה בכל העולמות בגלוי בסתר בדקדוק עצם ואף טרם יחשב לעשות המעשה ההוא הוא יודעו וכ"ש אחר שיהיה נחשב במחשבה וכל זה יודע בידיעה אמיתית כשרוצה כי אינו מוכרח במעשיו לידע מה שהוא אינו רוצה לידע והעדר ידיעה זו ברצונו אינו פוגם בכבודו ובשורש זה יתיישב סתירת הסברא הנמצאת בדברים אשר הודיענו הבורא בתורתו אשר הנחילנו כי הוא יודע עתידות על ברים ושמה שהוא גוזר ובכללו מה שיודע על בוריו מוכרח להיות ושהרשות נתונה לנו לעשות מה שלבנו חפץ אם טוב אם רע ושאין עול בדינו אשר דן אותנו כפי מעשנו שמאלו הדברים נתהווה הסתירה העצומה שהרגישו בה הראשונים ולא ידעו מה השיב בה וקצתם רצו לישבה באמרם שאין ידיעתו כידיעתנו וזה אמת ואין ספק כי הוא וידיעתו אחד הוא מאחר כי אין בו מקום פרטי לכח ידיעתו כמו שיש בנו דנמצא בזה שאין ידיעתו כידיעתנו אבל מחסרון ידיעת מה יתן ומה יוסיף במעשנו שינוי זה הקושיא במקומה עומדת וקצתם רצו לישבה באמרם שאין ידיעתו אמיתות כי אם כידיעת חוזים בכוכבים והמביט בתשובה זו הוא רואה שאינה מתישבת על הלב אפילו להעמיד אותה בפרצופים הנבראים ששמם כשם רבם מרוב קרבתם אליו כ"ש שאנו צריכים להעמידה בנשמתם שאינה מתיישבת מאחר שבה נוגע בכבוד הבורא בסברו שאין ידיעתו אמיתות ולכן אין ידיעתו גזרה ולכאורה העדר תשובה זו יפה היה ממציאותה זאת:

פרק ד

אבל בשורש האמור שאין להסתפק בו יתיישב הכל והוא דאין ספק דמי שרוצה למחול על כבוד שהוא שלו כחכם כבודו מחול כי רצונו זה הוא כבודו והוא יתעלה כהחכם הוא בדבר זה אף כי מלך הוא מאחר שאין מלכותו כמלכות בשר ודם התלוי באחרים שהם העם שממליכים אותו עליהם כדכתיב שום תשים עליך מלך דנמצא שבלא עם שימלוך עליהם אינו מלך ולכן אין הרשות בידו למחול על כבודו כי כבודו כבוד העם הוא אלא מלכות שלו היא דהא אמרינן ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך דמלבד הרמז שרומז בהקדים מֶלֶך למָלַך שלא כסדר הזמנים שז"א הנקרא הויה אשר הוא עתה מֶלֶך הוא אשר מָלַך וימלוך ואתא לאשמועינן שנשמתו היא הסיבה ראשונה ורומז גם כן שעתה שנבראו הברואים והכירו אותו למֶלֶך ידעו כי הוא מָלַך וימלוך מה שלא היה כן טרם היותו מֶלֶך על נברא שעדיין לא נמצא מי שהיה יודע כי הוא מָלַך וימלך כי אם הוא ורומז גם כן שאף באותו זמן דלא הוו שייכי לומר בה סדר הזמנים של מָלַך וימלוך הוא היה מֶלֶך דאין מלכותו תלוי בחדוש שנתחדש בבוא סדר זמנים מאחר שיכול היה לברוא לו עם כשהיה רוצה והוה ליה כדבר הראוי לבילה שאין בילה מעכבת בו ולכן אף כי מֶלֶך הוא יכול למחול על כבודו כהחכם דכבוד תורתו שלו הוא דגם הוא כבוד מלכותו שלו הוא:

פרק ה

והנה עינינו רואות כי הוא יתעלה בכמה דברים מפני רצונו הטוב לא חס לכבודו ובריאת העולמות בחסדו הפשוט תוכיח כי נתרצה למלאות קצת ממקום חסד אורו הפשוט בדברים גשמיים אף נבזים ושפלים ע"י בריאת העולם ועל כי עלה ברצונו הפשוט כך אין אנו אומרים דאין זה כבודו מאחר כי בידו להחזירו לאיתנו ברגע כממריה כשירצה וכמו כן אנו יודעים שהיכולת בידו להכריח את ברואיו להרע או להטיב ולא חס על כבודו ולא רצה להכריחם אלא הרשה אותם שיעשו מה שלבם חפץ והואיל וזה היה ברצונו וברגע כממריה באיזה עת שהוא רוצה יכול ליקח רשות מהם אין אנו אומרים דאין זה כבודו כי רצונו זה בדבר וכיוצא בו הוא כבודו וכן אמרו רז"ל לר' ישמעאל להמנע אמו מלשתות ממי רחיצת רגליו מהאי טעמא כדאיתא בירושלמי פ' הרואה הכא נמי נאמר בענין ידיעתו שאין ספק שכל מה שרוצה לידע הוא יודע בכל עת ובכל שעה ובכל רגע וידיעתו היא אמיתות ולכן גזרה הוא ובעל כרחה היא תתקיים אבל מה שהוא אינו רוצה לראות ולא לידע ביכלתו הוא שלא יראנו ולא ידענו אף כי כלו גלוי לפניו כי לא איש אל שכשיש לפניו דבר מה וקושרים אותו בעפעפי עיניו פתוחות וקשורות שבעל כרחו מוכרח הוא לראות אותן דבר שלפניו אלא לבורא יש יכולת בידו שלא לראות מה שלפניו אף כי עיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם ואין זה פגם בכבודו מאחר כי רצונו כך ובאותו רגע שעולה ברצונו לראות ולידע מה שלא רצה לידע עתה אז הוא רואהו וידעו ואין מי שיעכב בידו ואדרבא בכבודו היינו פוגמים אם היינו חושבים שהוא נעדר מזה היכולת ושמוכרח הוא לראות מה שלפניו וכמו כן שהוא מוכרח לידע כל עתידות על בורים אף אם אינו רוצה לראותם ולידע אותם:

פרק ו

ועתה כל הדברים שהעיד האל על עצמו בתורתו הקדושה אמיתיים הם ואין בהם נפתל ועקש כי אל אמונה ואין עול במה שמעניש לעוברי רצונו ומשלם שכר טוב להולכים בתמים עמו על כי הרשות נתונה להם מאתו להרע או להיטב במה שהעלים עינו בדבר זה לבד ולא רצה לדעת העתיד לבא על בוריו כי אם כחוזים בכוכבים ע"י מחצב נשמותיהם ודרך הלוכים מהעולם העליון לעולם הזה הידוע לו אם יטו לטובה או לרעה בטבעם ומשלם להם שכרם כפי הטורח שטרחו להפוך טבעם אם רע הוא לעבדו או מענישם על אשר שנו את טעמם להפוך את טבעם לרעה אם טוב הוא למרוד בו וכמו שפרשתי בספרי חושב מחשבות על מאמר רז"ל דאמר הקב"ה לדור שירה אתה אומר על מפלתו של שאול אלמלא אתה שאול והוא דוד אבדתי כמה דוד מפניו ואף החזיון המועט הזה לא נעדר כחו להמנע עצמו ממנו אם רוצה וברגע כממריה כשעולה ברצונו לידע אותו על בוריו כמו שרואה ויודע העתידות של כל שאר עינייני העולם ופרטי האישים שבו בדקדוק עצום אין מי שיעכב על ידו כי מי יאמר לו מה תעשה וכזה תדין לכל הדברים אשר תשמע שאומרים על הקב"ה כיוצא באלו:

פרק ז

והיינו דאמור רבנן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כי הוא נטל רשותו בזה ונתנו לבני אדם כמה שלא רצה לידע בטיפה שבו נוצר אם צדיק או רשע יהיה כמאמרם ז"ל ואלו צדיק ורשע לא קאמר משא"כ שאר מקריו שרצה לידע אותם כלם על בורים כעשיר ועני וכיוצא כמאמרם ז"ל חוץ מצנים ופחים כמשאז"ל הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים שהם החולאים הבאים על האדם מצנה או מחום מפני שהוא לא שמר עצמו מהם כי גם זה תחת סוג יראת ה' הוא כי כן צוה לנו שנשמור את עצמנו ממקרים שאנו יכולים להשמר מהם כדכתיב וגם את דמכם לנפשותיכם אדרוש וזה אינו בידי שמים כי העלים עינו אף מידיעה זו בכוונה מכוונת כדאמרן אלא אם כן שהקדים מעשיו הטובים להם בענין שמפרותיו המאכילו הקב"ה בעולם הזה הוא במה שרוצה לידע בדקדוק אף הדברים האלה העתידים לבוא עליו כדי להקדים לו רפואה ולהצילו מהם שלו יוזק לא בהם ולא בכיוצא בהם ממזיקי הנפש שהם העבירות כדכתיב רגלי חסידיו ישמור וכתיב שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם:

פרק ח

ואף מן הכשפים שכחם רב שמכחישין פמליא של מעלה שהם המלאכים שאין בהם כח להתיר את האסור בהם כמו שיש להם כח להתיר ולהציל את האדם ממקרים רעים אחרים דלכאורה נראה דכח הטומאה עדיפא משלהם כי כן האלהים עשה שיראו מלפניו להעדיף זכותיה כר' חנינא הקב"ה מצילו כדכתיב אין עוד מלבדו ואפילו כשפים וכמשאז"ל דאין כחם עדיפא ברצון הבורא אלא על המלאכים ולכן אלו לא הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים לא היה כח בשום מלאך להוציאם מאחר שהם היו אסורים שם ע"י כשפים מלבד הטעם האחר שיש לומר והוא שהמלאכים עצמם היו אסורים תחת מצרים עם ישראל וכמשאז"ל ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים:

פרק ט

ואין לי ספק שאעפ"י שאין בהם כח למלאכים להתיר האסור בכשפים אחר שנאסר מ"מ יש כח בידם לשמרם שלא יאסרו כי כוחא דהיתירא עדיף דסוף סוף הם השומרים משמרת הקדש שלא יכנס בו ערל וטמא אבל במקום שהיה שם שמירה פחותה ונכנסו אין להם כח לגרשם משם אלא מי שברא כחם הרב הוא יגרשם ומזה למדנו שא"א להתיר המכושף בהשבעת מלאכים כי אם בשמות הקדש ואפשר שבאלו השמות התיר ריב"ל הכשוף שעשתה ההיא מטרוניתא ואסרה לארבא א"נ מאחר שהיה נזהר בג' דברים ששומרים את האדם משליטת הכשוף עליו היה לו כח להתירה אף בשמות מלאכים כי הכשוף ההוא לדידיה דהוה נזהר בדברים האמורים כמבואר התם הוה ליה כאדם שסגר לפני חבירו דלת בלי מנעול מבחוץ שכל עת שאינו דוחפו אינו יכול לפתחו אבל בדחיפה בעלמא אף כי הוא מבפנים פותחו מאחר שאינו סגור במנעול מבחוץ משא"כ אם היה כח לכשוף לחול עליו מפני שאינו נזהר בג' הדברים שאז היה כסגור במנעול דאין חבוש יכול להתיר עצמו מבית האסורים אפילו ע"י השבעות המלאכים כדאמרן ואי בעית אימא דלא אסרא הארבא ע"י כשפים אלא ע"י שדים דיש הפרש ביניהם כמשאז"ל בלטיהם מעשה שדים בלהטיהם מעשה כשפים ששמם מוכיח עליהם כפי מה שאמרו רז"ל שמכחישין פמליא של מעלה והוא דמתישין כחן של מלאכים וכדאמרן אבל השדים אין כחו יפה נגד המלאכים דהא גרועים הם מהם כי יש להם שלשה דברים כבני אדם וכמשאז"ל ולכן אין הדעת מכרעת שלא יהיה כח המלאכים עודף על כחם להוציא מידם האסור תחת ידיהם ובפסחים דף ק"י מבואר הוא דקשים מעשה כשפים ממעשה שדים ע"ש וכשתתבונן בחלוקים אלו תתישב דעתך בכמה דברים מענינים אלו הנזכרים בדברי רז"ל דנראים כסותרים זה את זה ותראה איך כל דבריהם אמת וצדק:

פרק י

ועל פי הדברים אשר אמרנו כי העלם ידיעה ברצונו אינו העדר כבוד לו כל רצון המשתנה מפני העלים ידיעה שקדמה לו ברצונו אין בו פגם בכבודו כלל כי בדבר זה כביכול הוא רצה להיות כאחד האדם כמו שאמרנו וכל גזרותיו מעיקרא גוזר אותם בתנאי זה שלא ישתנו האישים שגזר עליהם ממה שהיו בעת שגזר והתנאי הזה אף כי אינו מפורש בצחות לשונו הסתום בגזרתו כוללו הן לטוב הן לרע וכמו שאז"ל על פסוק והעלהו שם לעולה דעקידה דבכונה מכוונת לא אמר לו בצויו ושחטהו במקום והעלהו כדי לומר אסיקתיה אחתיה ובזה אינו משנה בדבורו או מקיים גזרתו בדרך אחר כשאין תנאי בדבורו כמשאז"ל בענין גזרה גשמי השנה המועטים יהיו או רבים שאת אשר גזר עליהם אינו משתנה אף אם נשתנו אנשי המדינה שעליהם גזר ואפילו הכי אינו מודדים אלא במדה הראויה להם בעת ירידת הגשמים אף כי לא זאת היתה המדה הראויה להם בעת הגזרה מאחר כי עתה נשתנו ממה שהיו אז ועל דרך זה יש לישב על הלב כל ענין הדומה לזה בענין שלא נחשוב שינוי ברצון הבורא:

פרק יא

ומאחר כי בורא עולם ה' ברצונו הטוב ברא הנבראים כלם מיש שחדש הוא מאין ושהוא מחל על כבודו בברוא אותם וגם מוחל על כבודו מידי יום ביומו בהעלים עינו מידיעה זו האמורים כדי להיטיב להם אין לקצתם להתרעם למה נבראו בצורה פחותה ומחומר גרוע מקצתם האחר ולמה יהיו קצתם עבדים ומומתים מקצתם האחר הנעבד כי חכמתו יתעלה ראה וידע כי בריאה זו הגרוע טובה להם יותר מהעדר מציאותם ולכן ברא היש אשר חדש בענין שיצא ממנו אף אלו הבריאות הפחותות ומשום הכי ראוי הוא שימחלו על כבודם המדומה הואיל ומי שבראם מחל גם הוא על כבודו להנאתם וכן אין להתרעם על הבורא בראות רשע וטוב לו או צדיק ורע לו ומשפטים כיוצא באלו הנראים בלתי צודקים וכמ"ש בבית א' חדר ד' פ"ז כי הוא הוא היודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי ולא אנחנו ולכן אין להרהר על מדותיו כי משפטי ה' אמת וצדקו יחדיו והאריכות בזה הוא ללא צורך כי טעמם ונמוקם בכתבי האר"י מבואר הוא ובדרך משל המתישב על הלב כבר כתבתים בעולם קטן ואשר יקראנו מתחילתו ועד סופו ויתן עיניו בו בכללו ובפרטו בדקדוק ענייניו ויעיין עליו בעיון רב יראה כי ה' נצב עליו:

תוכן העניינים

יושר לבב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה