אור ברסלב
יושר לבב בית שני

יושר לבב· רבי עמנואל חי ריקי

בית שני

בית ראשון

חדר ראשון

פרק א

אין ספק דאף כי צמצם עצמו הא"ס עד חוץ ממקום העולמות ושאינו מתפשט בתוכם כי אם כחוט אחד המגיע עד סוף האצילות כידוע מ"מ אין נקודה במקום הצמצום שתהיה נעדרת מהשגחתו בדקדוק עצום ובהסתר נעלם דרך הפרצופים העליונים ונמצא דבכל מקום שאנו עומדים לפניו אנו עומדים כי אין מקום פנוי מהשגחתו השוה בכל מקום ויכול לפעול בה איזו פעולה שחפץ ורוצה אם דין או רחמים וכיוצא ואף כי בפרצופים העליונים מקומות מקומות יש משונות זו מזו היישות המחודש אשר בהם עשאם גורם השינוי דבכוונה מכוונת בראם כך שקצתם יהיו מוכנים לקבל מדה אחת וקצתם מדה אחרת אבל הוא הנסתר בהם שבכחו הם פועלים יכול לפעול דין במקום המוכן לרחמים כפי רצונו אם ירצה, כי השגחתו ויכלתו שוה בכל מקום באחדות מציאותו שהוא שוה:

פרק ב

וכל זה אליהו הנביא גלה לנו דאמר אנת חכים ולא בחכמה ידיעא אנת הוא מבין ולא בבינה ידיעא דחכים ירמוז למה שהוא קודם הצמצום ומבין לאחר הצמצום שנעשה דבר מתוך דבר כדרך הבינה ואז היינו יכולים לקרותו בשם הוא כדאמרן בבית א' ח"א פ"ח משא"כ טרם הצמצום שאף זה השם של הוא אינו נכון לו והיינו דבחכים לא הזכיר הוא ובמבין הזכיר הוא והיינו דקאמר עוד לית לך אתר ידיעא אלא לאשתמודעא תוקפך וחילך לבני נשא דאתר והוא המקום אין לו זכרון כי אם אחר הצמצום שקודם הצמצום לא היה מקום כלל ותוקפך דקאמר הוא כנגד הצימצום וחילך כנגד התפשטות הקו דאחד מורה דין ואחד מורה רחמים והיינו דקאמר אח"כ ולאחזאה לון איך יתנהג עלמא בדינא וברחמים דאינון צדק ומשפט כפום עובדיהון דבני נשא ודין איהו גבורה משפט עמודא דאמצעיתא והוא הוא מדת הרחמים כידוע צדק מלכותא קדישא והיא דינא רפיא כידוע משא"כ דין דגבורה דהוא דינא קשיא לפיכך הזכיר את שניהם והקדים בתחילה דינא ורחמי כמו שקדם הצמצום שהוא סוד הדין להתפשטות הקו סוד הרחמים וכסדר הזה אמר דאית צדק ומשפט והקדים צדק שהוא הדין כדכתיב בדיינים צדק צדק תרדוף וכשהזכיר מקומם הקדים משפט לצדק כי כחותם המתהפך נתקן בתחילה עמודא דאמצעיתא שהוא המשפט טרם שיתקן מלכותא קדישא דהיא הצדק ונמצא לפי זה כי על ידי הצימצום נמצא הדין כדין של גבורה שהוא הקשה שבכל הדינים ועל ידי התפשטות נעשה במקום התפשטות הקו רחמים שהוא המשפט כאמור ומהשתתפו עם שארית מקום הצמצום שהיה הדין קשה נעשה אותו הדין דין רפיא כדין של צדק כאמור וכל זה נעשה בסוד החסד הפשוט של הקו שהוא הסיבה ראשונה ממש לפיכך לא הזכירו עם שמות המחודשים ודוק וקאמר עוד מאזני צדק תרין סמכי קשוט הין צדק אות ברית וחותם דבריו באמרו כלא לאחזאה איך מתנהג עלמא אבל לאו דאית לך צדק ידיע דאיהו דין ולא משפט ידיעא דאיהו רחמי ולא מכל מדות אילין כלל לאפוקי חסד דלא נזכר דהאי אית ביה כי פשוט הוא כי חפץ חסד הוא ובנסעו נעשה המקום שנסע משם דין ובבואו עוד במקום ההוא מתמתק המקום ההוא ונעשה רחמים ואח"כ משתוף מקומות אלו מתמזג הדין אם הוא קשה ונעשה רפה נמצאו שכל המדות האלו בחסדו הפשוט המציאם מכאן למדנו כל אשר אמרנו בהשגחת סיבה ראשונה ויכלתה כי בה מדבר אליהו הנביא וכזה אנו אומרים בז"א הנקרא בפינו בשם הקב"ה ובשם הויה כידוע אף כי צלם דמות תבניתו מחודש הוא משום נשמתו הפנימית שהיא הסיבה הראשונה המסתתרת בו כי בה הוא מהולל בכל התשבחות שלא בשאלה כי אם באמיתות כי הוא אלהות גמור כדאיתא בכתבי האר"י מאחר דהאלוה גמור והוא הא"ס מתלבש בו:

פרק ג

ובהשגחתו הפרטית יודע כל אשר נעשה בכל העולמות בגלוי בסתר בדקדוק עצם ואף טרם יחשב לעשות המעשה ההוא הוא יודעו וכ"ש אחר שיהיה נחשב במחשבה וכל זה יודע בידיעה אמיתית כשרוצה כי אינו מוכרח במעשיו לידע מה שהוא אינו רוצה לידע והעדר ידיעה זו ברצונו אינו פוגם בכבודו ובשורש זה יתיישב סתירת הסברא הנמצאת בדברים אשר הודיענו הבורא בתורתו אשר הנחילנו כי הוא יודע עתידות על ברים ושמה שהוא גוזר ובכללו מה שיודע על בוריו מוכרח להיות ושהרשות נתונה לנו לעשות מה שלבנו חפץ אם טוב אם רע ושאין עול בדינו אשר דן אותנו כפי מעשנו שמאלו הדברים נתהווה הסתירה העצומה שהרגישו בה הראשונים ולא ידעו מה השיב בה וקצתם רצו לישבה באמרם שאין ידיעתו כידיעתנו וזה אמת ואין ספק כי הוא וידיעתו אחד הוא מאחר כי אין בו מקום פרטי לכח ידיעתו כמו שיש בנו דנמצא בזה שאין ידיעתו כידיעתנו אבל מחסרון ידיעת מה יתן ומה יוסיף במעשנו שינוי זה הקושיא במקומה עומדת וקצתם רצו לישבה באמרם שאין ידיעתו אמיתות כי אם כידיעת חוזים בכוכבים והמביט בתשובה זו הוא רואה שאינה מתישבת על הלב אפילו להעמיד אותה בפרצופים הנבראים ששמם כשם רבם מרוב קרבתם אליו כ"ש שאנו צריכים להעמידה בנשמתם שאינה מתיישבת מאחר שבה נוגע בכבוד הבורא בסברו שאין ידיעתו אמיתות ולכן אין ידיעתו גזרה ולכאורה העדר תשובה זו יפה היה ממציאותה זאת:

פרק ד

אבל בשורש האמור שאין להסתפק בו יתיישב הכל והוא דאין ספק דמי שרוצה למחול על כבוד שהוא שלו כחכם כבודו מחול כי רצונו זה הוא כבודו והוא יתעלה כהחכם הוא בדבר זה אף כי מלך הוא מאחר שאין מלכותו כמלכות בשר ודם התלוי באחרים שהם העם שממליכים אותו עליהם כדכתיב שום תשים עליך מלך דנמצא שבלא עם שימלוך עליהם אינו מלך ולכן אין הרשות בידו למחול על כבודו כי כבודו כבוד העם הוא אלא מלכות שלו היא דהא אמרינן ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך דמלבד הרמז שרומז בהקדים מֶלֶך למָלַך שלא כסדר הזמנים שז"א הנקרא הויה אשר הוא עתה מֶלֶך הוא אשר מָלַך וימלוך ואתא לאשמועינן שנשמתו היא הסיבה ראשונה ורומז גם כן שעתה שנבראו הברואים והכירו אותו למֶלֶך ידעו כי הוא מָלַך וימלוך מה שלא היה כן טרם היותו מֶלֶך על נברא שעדיין לא נמצא מי שהיה יודע כי הוא מָלַך וימלך כי אם הוא ורומז גם כן שאף באותו זמן דלא הוו שייכי לומר בה סדר הזמנים של מָלַך וימלוך הוא היה מֶלֶך דאין מלכותו תלוי בחדוש שנתחדש בבוא סדר זמנים מאחר שיכול היה לברוא לו עם כשהיה רוצה והוה ליה כדבר הראוי לבילה שאין בילה מעכבת בו ולכן אף כי מֶלֶך הוא יכול למחול על כבודו כהחכם דכבוד תורתו שלו הוא דגם הוא כבוד מלכותו שלו הוא:

פרק ה

והנה עינינו רואות כי הוא יתעלה בכמה דברים מפני רצונו הטוב לא חס לכבודו ובריאת העולמות בחסדו הפשוט תוכיח כי נתרצה למלאות קצת ממקום חסד אורו הפשוט בדברים גשמיים אף נבזים ושפלים ע"י בריאת העולם ועל כי עלה ברצונו הפשוט כך אין אנו אומרים דאין זה כבודו מאחר כי בידו להחזירו לאיתנו ברגע כממריה כשירצה וכמו כן אנו יודעים שהיכולת בידו להכריח את ברואיו להרע או להטיב ולא חס על כבודו ולא רצה להכריחם אלא הרשה אותם שיעשו מה שלבם חפץ והואיל וזה היה ברצונו וברגע כממריה באיזה עת שהוא רוצה יכול ליקח רשות מהם אין אנו אומרים דאין זה כבודו כי רצונו זה בדבר וכיוצא בו הוא כבודו וכן אמרו רז"ל לר' ישמעאל להמנע אמו מלשתות ממי רחיצת רגליו מהאי טעמא כדאיתא בירושלמי פ' הרואה הכא נמי נאמר בענין ידיעתו שאין ספק שכל מה שרוצה לידע הוא יודע בכל עת ובכל שעה ובכל רגע וידיעתו היא אמיתות ולכן גזרה הוא ובעל כרחה היא תתקיים אבל מה שהוא אינו רוצה לראות ולא לידע ביכלתו הוא שלא יראנו ולא ידענו אף כי כלו גלוי לפניו כי לא איש אל שכשיש לפניו דבר מה וקושרים אותו בעפעפי עיניו פתוחות וקשורות שבעל כרחו מוכרח הוא לראות אותן דבר שלפניו אלא לבורא יש יכולת בידו שלא לראות מה שלפניו אף כי עיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם ואין זה פגם בכבודו מאחר כי רצונו כך ובאותו רגע שעולה ברצונו לראות ולידע מה שלא רצה לידע עתה אז הוא רואהו וידעו ואין מי שיעכב בידו ואדרבא בכבודו היינו פוגמים אם היינו חושבים שהוא נעדר מזה היכולת ושמוכרח הוא לראות מה שלפניו וכמו כן שהוא מוכרח לידע כל עתידות על בורים אף אם אינו רוצה לראותם ולידע אותם:

פרק ו

ועתה כל הדברים שהעיד האל על עצמו בתורתו הקדושה אמיתיים הם ואין בהם נפתל ועקש כי אל אמונה ואין עול במה שמעניש לעוברי רצונו ומשלם שכר טוב להולכים בתמים עמו על כי הרשות נתונה להם מאתו להרע או להיטב במה שהעלים עינו בדבר זה לבד ולא רצה לדעת העתיד לבא על בוריו כי אם כחוזים בכוכבים ע"י מחצב נשמותיהם ודרך הלוכים מהעולם העליון לעולם הזה הידוע לו אם יטו לטובה או לרעה בטבעם ומשלם להם שכרם כפי הטורח שטרחו להפוך טבעם אם רע הוא לעבדו או מענישם על אשר שנו את טעמם להפוך את טבעם לרעה אם טוב הוא למרוד בו וכמו שפרשתי בספרי חושב מחשבות על מאמר רז"ל דאמר הקב"ה לדור שירה אתה אומר על מפלתו של שאול אלמלא אתה שאול והוא דוד אבדתי כמה דוד מפניו ואף החזיון המועט הזה לא נעדר כחו להמנע עצמו ממנו אם רוצה וברגע כממריה כשעולה ברצונו לידע אותו על בוריו כמו שרואה ויודע העתידות של כל שאר עינייני העולם ופרטי האישים שבו בדקדוק עצום אין מי שיעכב על ידו כי מי יאמר לו מה תעשה וכזה תדין לכל הדברים אשר תשמע שאומרים על הקב"ה כיוצא באלו:

פרק ז

והיינו דאמור רבנן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כי הוא נטל רשותו בזה ונתנו לבני אדם כמה שלא רצה לידע בטיפה שבו נוצר אם צדיק או רשע יהיה כמאמרם ז"ל ואלו צדיק ורשע לא קאמר משא"כ שאר מקריו שרצה לידע אותם כלם על בורים כעשיר ועני וכיוצא כמאמרם ז"ל חוץ מצנים ופחים כמשאז"ל הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים שהם החולאים הבאים על האדם מצנה או מחום מפני שהוא לא שמר עצמו מהם כי גם זה תחת סוג יראת ה' הוא כי כן צוה לנו שנשמור את עצמנו ממקרים שאנו יכולים להשמר מהם כדכתיב וגם את דמכם לנפשותיכם אדרוש וזה אינו בידי שמים כי העלים עינו אף מידיעה זו בכוונה מכוונת כדאמרן אלא אם כן שהקדים מעשיו הטובים להם בענין שמפרותיו המאכילו הקב"ה בעולם הזה הוא במה שרוצה לידע בדקדוק אף הדברים האלה העתידים לבוא עליו כדי להקדים לו רפואה ולהצילו מהם שלו יוזק לא בהם ולא בכיוצא בהם ממזיקי הנפש שהם העבירות כדכתיב רגלי חסידיו ישמור וכתיב שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם:

פרק ח

ואף מן הכשפים שכחם רב שמכחישין פמליא של מעלה שהם המלאכים שאין בהם כח להתיר את האסור בהם כמו שיש להם כח להתיר ולהציל את האדם ממקרים רעים אחרים דלכאורה נראה דכח הטומאה עדיפא משלהם כי כן האלהים עשה שיראו מלפניו להעדיף זכותיה כר' חנינא הקב"ה מצילו כדכתיב אין עוד מלבדו ואפילו כשפים וכמשאז"ל דאין כחם עדיפא ברצון הבורא אלא על המלאכים ולכן אלו לא הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים לא היה כח בשום מלאך להוציאם מאחר שהם היו אסורים שם ע"י כשפים מלבד הטעם האחר שיש לומר והוא שהמלאכים עצמם היו אסורים תחת מצרים עם ישראל וכמשאז"ל ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים:

פרק ט

ואין לי ספק שאעפ"י שאין בהם כח למלאכים להתיר האסור בכשפים אחר שנאסר מ"מ יש כח בידם לשמרם שלא יאסרו כי כוחא דהיתירא עדיף דסוף סוף הם השומרים משמרת הקדש שלא יכנס בו ערל וטמא אבל במקום שהיה שם שמירה פחותה ונכנסו אין להם כח לגרשם משם אלא מי שברא כחם הרב הוא יגרשם ומזה למדנו שא"א להתיר המכושף בהשבעת מלאכים כי אם בשמות הקדש ואפשר שבאלו השמות התיר ריב"ל הכשוף שעשתה ההיא מטרוניתא ואסרה לארבא א"נ מאחר שהיה נזהר בג' דברים ששומרים את האדם משליטת הכשוף עליו היה לו כח להתירה אף בשמות מלאכים כי הכשוף ההוא לדידיה דהוה נזהר בדברים האמורים כמבואר התם הוה ליה כאדם שסגר לפני חבירו דלת בלי מנעול מבחוץ שכל עת שאינו דוחפו אינו יכול לפתחו אבל בדחיפה בעלמא אף כי הוא מבפנים פותחו מאחר שאינו סגור במנעול מבחוץ משא"כ אם היה כח לכשוף לחול עליו מפני שאינו נזהר בג' הדברים שאז היה כסגור במנעול דאין חבוש יכול להתיר עצמו מבית האסורים אפילו ע"י השבעות המלאכים כדאמרן ואי בעית אימא דלא אסרא הארבא ע"י כשפים אלא ע"י שדים דיש הפרש ביניהם כמשאז"ל בלטיהם מעשה שדים בלהטיהם מעשה כשפים ששמם מוכיח עליהם כפי מה שאמרו רז"ל שמכחישין פמליא של מעלה והוא דמתישין כחן של מלאכים וכדאמרן אבל השדים אין כחו יפה נגד המלאכים דהא גרועים הם מהם כי יש להם שלשה דברים כבני אדם וכמשאז"ל ולכן אין הדעת מכרעת שלא יהיה כח המלאכים עודף על כחם להוציא מידם האסור תחת ידיהם ובפסחים דף ק"י מבואר הוא דקשים מעשה כשפים ממעשה שדים ע"ש וכשתתבונן בחלוקים אלו תתישב דעתך בכמה דברים מענינים אלו הנזכרים בדברי רז"ל דנראים כסותרים זה את זה ותראה איך כל דבריהם אמת וצדק:

פרק י

ועל פי הדברים אשר אמרנו כי העלם ידיעה ברצונו אינו העדר כבוד לו כל רצון המשתנה מפני העלים ידיעה שקדמה לו ברצונו אין בו פגם בכבודו כלל כי בדבר זה כביכול הוא רצה להיות כאחד האדם כמו שאמרנו וכל גזרותיו מעיקרא גוזר אותם בתנאי זה שלא ישתנו האישים שגזר עליהם ממה שהיו בעת שגזר והתנאי הזה אף כי אינו מפורש בצחות לשונו הסתום בגזרתו כוללו הן לטוב הן לרע וכמו שאז"ל על פסוק והעלהו שם לעולה דעקידה דבכונה מכוונת לא אמר לו בצויו ושחטהו במקום והעלהו כדי לומר אסיקתיה אחתיה ובזה אינו משנה בדבורו או מקיים גזרתו בדרך אחר כשאין תנאי בדבורו כמשאז"ל בענין גזרה גשמי השנה המועטים יהיו או רבים שאת אשר גזר עליהם אינו משתנה אף אם נשתנו אנשי המדינה שעליהם גזר ואפילו הכי אינו מודדים אלא במדה הראויה להם בעת ירידת הגשמים אף כי לא זאת היתה המדה הראויה להם בעת הגזרה מאחר כי עתה נשתנו ממה שהיו אז ועל דרך זה יש לישב על הלב כל ענין הדומה לזה בענין שלא נחשוב שינוי ברצון הבורא:

פרק יא

ומאחר כי בורא עולם ה' ברצונו הטוב ברא הנבראים כלם מיש שחדש הוא מאין ושהוא מחל על כבודו בברוא אותם וגם מוחל על כבודו מידי יום ביומו בהעלים עינו מידיעה זו האמורים כדי להיטיב להם אין לקצתם להתרעם למה נבראו בצורה פחותה ומחומר גרוע מקצתם האחר ולמה יהיו קצתם עבדים ומומתים מקצתם האחר הנעבד כי חכמתו יתעלה ראה וידע כי בריאה זו הגרוע טובה להם יותר מהעדר מציאותם ולכן ברא היש אשר חדש בענין שיצא ממנו אף אלו הבריאות הפחותות ומשום הכי ראוי הוא שימחלו על כבודם המדומה הואיל ומי שבראם מחל גם הוא על כבודו להנאתם וכן אין להתרעם על הבורא בראות רשע וטוב לו או צדיק ורע לו ומשפטים כיוצא באלו הנראים בלתי צודקים וכמ"ש בבית א' חדר ד' פ"ז כי הוא הוא היודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי ולא אנחנו ולכן אין להרהר על מדותיו כי משפטי ה' אמת וצדקו יחדיו והאריכות בזה הוא ללא צורך כי טעמם ונמוקם בכתבי האר"י מבואר הוא ובדרך משל המתישב על הלב כבר כתבתים בעולם קטן ואשר יקראנו מתחילתו ועד סופו ויתן עיניו בו בכללו ובפרטו בדקדוק ענייניו ויעיין עליו בעיון רב יראה כי ה' נצב עליו:

חדר שני

פרק א

הלא זאת חקרנוה כן היא על פי הדברים האמורים כי הפרצופים העליונים כלם מרוחניות אותיות התורה הם כי בהם נאצלו ובהם הם תלויים ועומדים ועל ידיהם מוסיפים כח ההשפעה בהם ובכחם הם משפיעים אותה לתחתונים אשר גם הם בהם נבראו נוצרו ונעשו ובהשתלשלם מעילה לעילה עד בואם בין הגשמים אף הם ע"י הסמנים הם נגשמים בצורה שאנו מציירים אותם באותם הסמנים ושמם ומוצאם וצורתם האמיתי נגלה אלינו יותר מכל האומות אעפ"י שעד דור הפלגה היו מדברים כלם בלשון הקדש על כי אנו קבלנו התורה שנצטרפה מהם ובעינינו ראינו אותם בצאתם מפי הקב"ה במתן תורה כמשאז"ל על פסוק וכל העם רואים את הקולות רואים את הנשמע והוא כי בשמעם תיבת אנכי היו רואים באויר בתחילה האלף ואחריה הנון ואחריהם הכף ואחר הכף היו"ד ובזה ידענו בבירור שצורה זו הוא צורת האותיות הצריכות להתחבר יחד כדי שתעשה תיבת אנכי וכן כל תיבה תיבה עד שנגלה להם צורת כל האותיות והטעמים והנקודות והתגין הנמשכים עמהם כי כלם נמצאו בדברות שניות טעם הראשונות כזכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכן הוכיחו התוס' מהש"ס (בפסחים דף ו' ע"ב בד"ה) אבל בתרי עניני דכל השני דברות דשמות והמשנה תורה נאמרו כלהו בדבור אחד ואפשר דמה"ט קבלנום בטעמים כפולים ואף שמותיהם מאז קבלום באמיתות מפי עליון אשר מסרם למשה וצורה זו אשר ראו שנתגשמה באויר העולם הזה במתן תורה נעשית מהשתלשלות הצורה שיש להם בגבהי מרומים וצריך להבינה על הדרך שכתבנו על דמיון צורתנו לדמיון צורת הפרצופים העליונים בבית ראשון חדר שני פרק ח' וט':

פרק ב

ומאותיות אלו הרוחניות צירף הקב"ה כל התורה כלה וכפי השתלשלותה מעולם לעולם כך מתעבה ומתמעט רוחניותה עד כי בהגיע אלינו נגשמה בפשטות המצות והסיפורים והשבחים והתוכחות שבה ודרך משל נאמר כי תיבת בראשית במקומה העליון באצילות הרוחניות שבה היא כפטיש יפוצץ סלע לכמה צירופים של שמות הקדש שממנה יוצאים וכמ"ש חז"ל כל התורה כלה שמותיו של הקב"ה הם וברדתה בבריאה היא מתלבשת בצירוף הכתוב בתורה שהוא בראשית ורומז למקומה העליון אשר הוא בספירת חכמה הנקראת ראשית והדורשה ביצירה ימצא בה פירושיה הנעלם שאין זה פשוטו של מקרא והוא שיפרשנה בראשית עם התורה שנקראת ראשית אבל פשוטו של מקרא של עולם המעשה הזה הוא בתחילה או בראשונה וכיוצא בו א"כ אפוא כשיבוא אדם להבין תיבת זו יפרישנה על כי פשוטה כמשמעה שפירושה בראשונה ולהיותה כתובה בלשון בראשית ולא בלשון התחלה אף כי פירוש פשוטה התחלה הוא יאמר כי נתנה להדרש והוא כי ע"י התורה הנקראת ראשית נעשה ראשית זה ועל כי לא נכתב בפירוש בתורה אלא הסתירה ה' תחת לשון ראשית יאמר כי רומז למקום העליון שבו עבר הכח הניתן לתורה שהיתה כלי אומנתו של הקב"ה כמשאז"ל להתחיל בריאה זו והיא החכמה שבספירות ולפי שאפשר היה לרמוז דברים אלו בלשון אחר כי בכמה שמות נקראים ספירת החכמה והתורה וכן ראשית פעולה ולא רצה הקב"ה לרמזם אלא בתיבה זו של בראשית נאמר דלא היה אפשר מבלעדה מפני הסוד המתעלם בצרופה והשמות היוצאים ממספרה שבהם נובע כח הא"ס ועל ידם נתן כח בספירת החכמה שתוכל בכלי אומנות של התורה לעשות ראשית זה הנזכר בספור זה ועל דרך זה וכיוצא בו מתבארים כל עניני התורה בכלליה ופרטיה ותבותיה ואותיותיה ולפיכך בהגיונה וקיום מצותיה הכתובים בה אנו מוסיפים כח ברוחניותה שתעמיד הבנין הנסתר אשר בו נבנה:

פרק ג

והתורה הזאת אשר צירף כדאמרן הורידה מן השמים לארץ כדי שעל ידי קיום מצותיה במעשה ולמודה בדבור וידיעה שמותיה במחשבה וכוונת שרשם המתלבש בהם ומחיים יעמדו יחדיו פרצופי אבי"ע שבכחה נבראו ולא יתפרדו איש מעל אחיו אלא אדרבה אורותיהם יחבקו וינשקו זה את זה ויזדווגו זה עם זה ויורידו בכח יחודם שפע רב ממקורם וישפיעו אותו לתחתונים כדי שיתקיימו בו העולמות וירושת התורה זו לא רצה הקב"ה להורישה כי אם לעמו ישראל על כי נשמותיהם חצובות הם מהפרצופים העליונים מקום מעמד ומושב רוחניות אותיותיה כי ימצא מין את מינו ונעור לעשות פעולתו ולא עשה כן לכל גוי אשר אין נשמותיהם משם אלא למען ידעו כי מלכותו בכל משלה השריש לשונות כל אומה ואומה בתורתו כגון טוטפות ודומה לו וצוה להם שבע מצות ואפשר דהם כנגד שבעה מלכים שמתו שמן הסיגים אשר מהם נפרדו במיתתם נשמותיהם נעשו ועל כי הסיגים האלה בלתי ראוים היו להתברר במחשבה לא ניתן להם צווי הוצאת כח המחשבה שהוא הדבור בדברי התורה אלא אדרבה נאסר להם למודה:

פרק ד

ולפיכך נעדר מאוה"ע ידיעת רזי התורה כי מה לכהן בבה"ק שיכירו אותן שם ומה שאנו רואים בעוונותינו שכמה מהם השיגו בחקירת' איזו דבר שבקדושה עווותינו ועוונות אבותינו שרבו גרמו זה אשר גלו נשמותינו וכדי להחיותנו שם כביכול הוצרך הקב"ה להאיר שם אור מועט להאיר לנשמות ההם ובכח האור ההוא רואים כבאספקלריא שאינה מאירה דבר מה הנמצא בקדושה וקולטים הדבר ההיא ופולטים אותה לנשמות החצונים הנחצבים מהם אבל האור הזה אשר שם אין לו קיום והעמדה בהם כי הוא כלה ואבד ברוב הזמן ולכן בצאת הנשמות הקדושות האסורים שם מהם אז כרשעים בחשך ידמו יאמר עליהם ואפשר שמשום זה אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף הרומזים לנשמות שנטמעו בגוף טמא זה כידוע כי בצאת נשמות אלו אז ימותו ויבלעו ויבא בן דוד הא למה זה דומה לסם אחד אשר ראיתי בעיני שיש לו סגולה לגנוב אור השמש והוא שנותנים אותו בתיבה קטנה ופותחים התיבה לנגד השמש והוא גונב האור וסוגרים שם התיבה ומביאים אותה בחדר חשוך ושם פותחים אותה והסם ההוא מאיר המקום ההוא החשוך אור מועט כנר קטן והאור הזה הולך ומתמעט מעט מעט עד כי כלה ואבד ונשאר הסם והמקום חשוך כבראשונה ה"נ אור זה בקליפות גנוב הוא אתם מאור הנשמות שבהיותם שם מאירים כשמש מאור הקדושה שע"י קליפת נוגה נמשך להם ולכן בצאת הנשמות משם אותו האור מועט כלה ואבד מעט מעט עד כי ישארו בחשך כבראשונה ובזה תוכל להבין כמה גדול כח אור האצילות המאיר בו הקו עצמו המסתתר בתוכו מאור בי"ע שהארתו אשר קולטים הפרצופים ההם היא המאירתם ולא הוא בעצמו ולכן תדע מפני מה נשתנו עולמות אלו מהאצילות בכמה דברים:

פרק ה

והנה אמרו חכמים שאם לא חטאו ישראל לא היה ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וס' יהושע שבו חלוק הארץ ולא שתהיה נעדרת מכל הכתוב בה בשביל זה דהא אפילו מגילת אסתר ניתנה למשה בסיני כשז"ל ואין ספק דנאמר לו שאם יחטאו ויגלו ויארע להם כך יהיה כך ויכתבו במקרא כך וכן כל הכתוב בכ"ד ספרים כך ניתן לו וידעו שאם יארע כך יכתבו כך אבל אם לא היה חוטאים לא תהיה כתובה כך אלא שתהא שאריתה מחוברת מדברים רעים שיהיו אותיותיה מצורפות בענין שיצאו מהם תיבות וענינים משונים מאלו שיהיו משתעשעים הקורים בהם ולא היו מצטערים כמו שאנו מצטערים עתה בקראנו אותם הדברים הרעים והתכחות שבה והדברים אחרים הנמשכים עמהם ושהוצרכו להכתב מחמתם מפני חטאינו שכך נאמר לו למשה שאם יחטאו תהיה שארית התורה כתובה אבל לעולם לא יוסיפו ולא יגרעו אותיותיה מאשר נמצאים בה עתה ומי יודע אם לא היתה כך כתובה במרום טרם יחטאו אלא דמפני חטאים נתערבו האותיות ברדתם למטה ונעשו כדרך שהיא כתובה לפנינו כפי מעשינו אבל במקומה במרום אפשר שנשארה כמו שהיתה וכדאיתא בזהר פ' בלק על פסוק ומגבעות אשורנו דהאי מגבעות במתיבתא עילאה מלא ובמתיבתא דרקיע חסר ומתיבתא עילאה היא מתיבתא דקב"ה ומתיבתא דרקיעא היא מתיבתא דמטטרון כמבואר בזהר חדש פ' יתרו ואפשר דמה"ט לפעמים אין אנו משגיחין בבת קול כההיא דתנורו של עכנאי ולפעמים אנו משגיחין עליה כההיא דהלכה כב"ה כי כפי הישיבה הרוחנית שהיה הבת קול יוצא ממנה כך היא השגחתנו עליה כי פסק הלכה שבישיבה אחת מהם בעליונים דווקא הוא ולכן אין אנו משגיחין עליה בתחתונים והפסק הלכה שנעשה ברוחני בישיבה אחרת היה הפסק הראוי לתחתונים ורז"ל היו מבחינים בבת קול ההיא ויודעים מאיזו ישיבה היתה יוצאת לפיכך היו יודעים איזו ראוים להיות כן בתחתונים ואיזו אינה ראייה כי אם בעליונים ואפשר דמהאי טעמא אמרו אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל כי מנהג העם בזה הוא כרבים לגבי יחיד וכתיב אחרי רבים להטות ומאמר אליהו יהיה לו העמדה בישיבה העליונה על הדרך האמור בענין זה של החליצה אף כי בענינים אחרים ישגיחו על פסק דינו מהטעם האמור לעיל כי רז"ל ידעו כי נפסק במרום כן לתחתונים ומי יודע אם לא תהיה כזאת המחלוקת המדומה שהזכירו רז"ל כההוא מעשה דרבא בר נחמני בפ' הפועלים דקא מפלגי הקב"ה ומתיבתא דרקיעא בספק קדם שער לבן לבהרת או לא דהקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיעא אומר טמא והוא דעל פי התורה אשר נתן לנו משמע הכי ומשמע הכי ותרוויהו איתינהו דבמתיבתא עילאה דקב"ה אין להם שליטה לחצונים בספק טומאה זו ולכן הוא טהור כי במתיבתא דקב"ה דהיא המתיבתא עילאה לית תמן פרכי וקשיין אלא במתיבתא דרקיעא דהכי מפורש בזהר חדש פ' יתרו ובהאי מתיבתא דרקיעא דלפי משמעות לשון הזהר על מגבעות פסק דינה הוא המתפשט בתחתונים ולא אותו דמתיבתא עילאה דקב"ה כי לפעמים אין כח בתחתונים לקבלו או מטעם אחר פסקו שהוא טמא כי בתחתונים יש לחצונים שליטה אף בספק טומאה זו כי בהאי מתיבתא אית פרכי וקושין סוד קושי הקליפות כדאמרן לעיל והענין הוא שאחרי אמרם הם טמא שמעו מפי הקב"ה שאמר טהור ולא הזכירו בש"ס סברת הקב"ה בראשונה כדין טומאות וטהרות דמתחילין מן הגדול דהא הקב"ה מלך הוא ולא תענה על רב כתיב אלא הקדימוהו בלישנא משום כבודו וכשמעם בני הישיבה כך לא הוו ידעי אי הוה אמר הכי לסתור דבריהם כדי שיחזרו בהם ויפסקו כדבריו שהוא טהור כדי שיתפשט פסק דינם בתחתונים או אי הוי כשאר הדברים הנאמרים באמת במתיבתא דקב"ה בענין אחד ובמתיבתא דרקיעא על פי פשוטן בענין אחר ושלא רצה הקב"ה בסתירה זו כי אם להודיע שבמתיבתא דידיה בסודו הכמוס ספק זה אינו טמא כי אם טהור ושלכן טומאת ספק זה תהיה קלה ולא יחמירו בה מאחר שאין כחה יפה בשני הישיבות בשוה לחומרא ולפיכך אמרו מאן נוכח מן התחתונים אמיתות ענין זה וביררו רבא בר נחמני שהיה קורא על עצמו אני יחיד בנגעים כמבואר התם ומי יודע אם לא היתה שורש נשמתו מהיושבים במתיבתא דקב"ה שהוא יחיד בעולמו ושלכן ביררו אותו לבאר הפסק שנפסק שם ודמהאי טעמא היה קורא על עצמו יחיד ואלו היה מוכיח בחיים חיותו היתה נפסקת ההלכה במתיבתא דרקיעא כהוכחתו ופסק ההלכה ההיא דקאמרא טהור היתה מתפשטת בתחתונים אבל מכיון שלא הוכיחו אלא בשעת יציאת נשמה אף הוא כאותם בני מתיבתא דרקיעא הוה חשוב אז ולא היה הוכחתו הוכחה כי קראו עליו התחתונים המקרה של לא בשמים היא ולא פסקו כמותו וכמ"ש הכ"מ בסוף פ"ב מה' טומאת צרעת ע"ש ולא על חנם שנה ר' יהושע דבורו בסוף פ"ד דנגעים ואמר על ספק זה קיהה במקום אמרו טהור בפירוש כי היה מקהה בשיניו על החולקים עליו להיות סברתו סברת הקב"ה ולא היה יכול להוציאו מפיו בפירוש מאחר כי הוא עצמו במחלוקת תנורו של עכנאי קם על רגליו ואמר לא בשמים היא אין משגיחין בבת קול כי ידע דאותו בת קול היתה יוצאת ממתיבתא דקב"ה המדברת בעליונים ולא בתחתונים כדאמרן לעיל ואם היה מוכיחים על פניהם היו סותרים דבריו בדבריו ולפי שדעתו היתה כהוכחת רבא בר נחמני לא היה חש עתה לכלל זה דהוה ס"ל דבמתיבתא דרקיעא מחוייבים היו לפסוק כן לתחתונים שזו היתה כוונת הקב"ה ומתת אלהים היא להסכים בעולם הזה לסדר הכתוב במרום ע"י הדרושים שאנו דורשים בה שאנו גורעים ומוסיפים ודורשים ולהבחין גם כן במה שמדבר בעליונים דוקא ובמה שמדבר אף בתחתונים ועל שהשיגו בנות צלפחד לסדר הכתוב במרום במה שנשאו ונתנו לפני משה בנחלתם נשתבחו מאת ה' באמור כן בנות צלפחד דוברות דאמרו רז"ל דהסכים דעתם לדעת המקום דאמר לו הקב"ה למשה כך היתה כתובה פרשה זו לפני במרום מכלל דלא כל הפרשיות כתובים במרום כמו שהם כתובים בתורה אלא בסדר ובסגנון אחר כתובים הם שם וברדתם כפי מעשנו כך מצטרפים האותיות ואפשר דמ"ה הוי הקרי כתיב בכלל ולכל אחד יהיה לו טעם פרטי למה הוצרך להגלות ואפשר גם כן דמה"ט אמרו רז"ל דאין מוקדם ומאוחר בתורה פירוש בתורה זו שבידנו כי למעלה היא מסודרת וכן אמרו דברה תורה כלשון בני אדם ופירושו גם כן על דרך זה הוא ומה"ט נמצאו בתורה תיבות שרז"ל אמרו עליהם שהם חסרים כגון ביום כלת ולבני הפלגשם וכיוצא ואנו רואים שבס"ת שלנו מלאים הם ואם נמצאים חסרים פסול ואין זה אלא כי רז"ל לא כוונו במאמרם כי אם לס"ת הכתוב במרום וכמ"ש לעיל על ומגבעות דאי לאו הכי מי הרשה לרז"ל לומר מה שאינו וכדאיתא בר"מ פ' פנחס דף רנ"ד א' ז"ל דאינון לית לון רשו למגרע ולא לאוספא הא כתיב כלות מלא באורייתא מאן יהיב לון רשות למגרע אות מיניה דהיא ואנו וכו' אלא ודאי הוא כדאמרן וכן יהיה מה שמצאו כתוב בתורתו של ר"מ כתנות אור במקום כתנות עור דקאי בתורתו שבמרום כי כל אלו השנויים למקומם העליון רמזו כי בהשתלשלם למטה נשתנו קצת ענינים ותיבות ממנה כפי מעשה בני אדם דשייכי לאותם הענינים וכמו כן במעשה התחתונים מתהפכים הענינים ממטה למעלה מחשך לאור ותהיה זו עוד כוונת אמרם ז"ל בתורתו של ר"מ וכו' כי לבלר היה ובקיום מצות עשה של כתיבת ס"ת למטה נעשה דוגמתו למעלה כידוע ובעוצם כוונתיו בכתיבתו האירו מכבודו ועשו פרי למעלה עד שנתקנו הכתנות עור שבספרו וחזרו לאיתנם הראשון ונהפכו מעור לאור וכל אשר אנו אומרים בתורה שבכתב נוכל לומר גם כן בתורה שבעל פה אשר היא כתובה במרום במקום הנקרא פה כידוע ולכן נשתלשלה לנו על פה ומה"ט אנו מוצאים בה כמה דברים שלא כסדרן כגון חסורי מחסרא וכיוצא בו וכדאיתא בר"מ פ' פנחס בלשון הנ"ל:

פרק ו

ואפשר שמפני שינוי לשונות אלו העליונים מן התחתונים רצה הקב"ה שלא יהיה פירוש התורה אחד לבד מוסכם מהכל אלא שיהיה בו מחלוקת וכדאיתא בירושלמי שמשה רבינו ביקש מהקב"ה שיתן לו הלכה פסוקה והקב"ה לא רצה וזה יהיה כדי שלא נטעה לומר בהיותנו כלם מסכימים לפירוש אחד שאין לנו בה אלא מה שעינינו רואות ושלכן מוכרחים אנחנו במעשינו כי התורה קדמה לעולם ובה היו כתובים כבר כל אשר היינו עתידים לחטא וכיוצא אלא נדע שאינו כן שלא היתה סדרה במרום כך אלא סדרה היה משתנה ממקום למקום כפי המקום שנמצאת בה וכן היה משתנה במקום אחד עצמו סדר הכתוב מצדו האחר לסדר הכתוב מצדו השנית ולכן כפי סדר מקום מחצב הנשמה של הנביא או החכם ההוא כך נסדר ונתחדש אותו ענין על ידו למטה שלא היה כן אם היה עזר מאת ה' שיתחדש אותו דבר למטה ע"י נביא או חכם אחר שמחצב נשמתו למעלה אינו מקום מחצב הנביא או החכם האחר נמצא שבהיותם בעולם הזה וכל אחד חוזר תורתו אשר למד בעולם טרם בואו לעולם הזה וכדאיתא בזהר ויקרא דף ס"א ע"ב ז"ל וכל מאן דאולפין בהאי עלמא כולהו ידעו עד לא ייתון לעלמא ותנינא האי באינון זכאי קשוט עכ"ל כל אחד מסדרה ומבארה על פי דרכו אשר ראה במקום מחצב נשמתו נמצא שאלו ואלו דברי אלהים חיים הם ואין שום אחד מהם טועה בדבר שאומר אם זוכה שלא יהיה נשכח ממנו מה שראה למעלה אלא במה שסבור שבעולם הזה הגשמי צריך שתהיה מסודרת ומבוארת על סדר הראוי למחצב נשמתו שאם לא הכינו ה' לכך לא יעשה כן במקומנו הגשמי אלא יהיה נפסק ההלכה כדברי החולק עמו או לא יתחדש אותו דבר בעוה"ז על ידו עד כי יבא אותו האיש הראויה לו כי אין אדם נוגע במוכן לחבירו אף כי ברוב חכמתו וחריפותו נטל חלקו וחלק חבירו בסדר וביאור התורה והבחנת הבנה זו תלאה ה' בכללים אשר כלל בתורתו לפסוק הלכה כגון אחרי רבים להטות וכיוצא בו ודוק כי בזה תבין מאי נפקא להו לב"ש וב"ה במחלוקת הכללי דהללו אומרים דהלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו והוא דאתי לאשמועינן דבפרטות מחלוקותיהם לא היתה כוונתם לעולם הרוחני לבד כי אם לעולם הגשמי זה דכל אחד היה סבור שכך צריך לעשות בעולם המעשה הזה והפך מזה יהיה כוונת אמרם ז"ל בכמה מקומות להלכה ולא למעשה דאי לאו הכי קשה אם הלכה היא למה לא נעשה בה מעשה אלא דכוונתם היתה לומר להלכה עליונה וכדאמרן ומשום הכי פירשו בה ולא למעשה כדי שלא נפרשנה כסתם הלכה האמורה בכל מקום דר"ל למעשה:

פרק ז

ולכן השמר אל תפן אל און בראות כמה דברים סותרים זה את זה בתורתנו הקדושה באמור שקצתם שקר הם כי כלם במקומם הם עומדים חיים קיימים נכונים ואמיתיים ואף לשונות הגוים אשר תמצא בה כגון טוטפות שהם שני לשונות כתפי ואפריקי שמהם אנו לומדים הארבעה בתים שבתפילין וכגון הן ה' אלהיך שאנו מפרשים אותו אחד כי כן הוא בלשון יון וכן יגר שהדותא שהוא תרגום וכיוצא בו וכמו שאמרו רז"ל וגם התורה שבע"פ שאנו מוצאים כיוצא בזה אל תהא סבור שאותו לשון נכרי הוא ומפני שלא היה נמצא בלשון הקדש שם לאותו דבר לכך נצרך אותו לשון נכרי כי טעות גדול אתה טועה בזה חדא כי מאחר שהעולם ומלואו נברא בלשון הקדש כמשאז"ל א"א שימצא בו דבר גדול או קטון שלא תהיה לה זכרון בלשון הקדש ועוד דבעינינו אנו רואים בכמה מדברים אלו המתבארים בלשון נכרי שיש להם שם בלשון הקדש ולכן אל תתן דופי בתורתנו הקדושה בסברא זו אלא הפוך בה והפוך בה דכלא בה ולשונות נכרים שבה לשון הקדש הם שנשתמשו בהם הנכרים והם שורש הקדושה שבלשונם דמבלעדם לא היה להם קיום והעמדה וכמ"ש בפ"ג וכמו שהארכתי בספרי הון עשיר במס' אבות בפירוש גמטריות על זה ולכן א"א לשום לשון מהם שלא יתערב בו איזו תיבה של לשון הקדש שאותה התיבה או תיבות הם שורש הקדושה שבלשון ההוא וכפי בחינתם כן היא השרשתם בענין אחד מן התורה ולא בענין אחר ועיין עוד מזה בספרי הון עשיר הנ"ל:

פרק ח

וכן תן דעתך כשתקרא בדברי רבותינו גנאי בעלי אגדה אשר רוב סודי תורה נסתרים בה כידוע לי"ח וכן אמרו רז"ל רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם למוד אגדה שלא תבא בזה לידי מינות ולזלזל בה אלא תדקדק יפה יפה בלשון המגנה אותה כמו שדקדקתי אני בו ותראה שמגנה הכתיבה בהם כי מרוב קדושתם לא ניתנה להכתב אף כי משום עת לעשות לה' התירו לכתוב התורה שבע"פ שלא תשכח מפי זרענו דרך עבודת ה' כי ע"י הכתיבה מגשים אותה בגשם האותיות וגם הקורא בה אינו טורח לילך אצל מי שילמדנה לו פה אל פה מאחר שהיא כתובה לפניו ובא לידי טעות בהבנתה לפי שעל פי פשוטה אינה מובנת והסוד אינה נגלה בה ככל דבר סוד המבואר אלא נסתר במליצתה ויופי דבריה המושכים לבו של אדם כמים ולכן הקורא בה הוא בסכנת טעיות גדולות יותר מהקורא בפשוטו של מקרא או בספרים שהסוד נגלה בהם ולכן היו קוראים הראשונים לספרי אגדה ספרי קוסמים כדאיתא בירושלמי שצריך לקסום מה הוא פירוש עניינה כי נסתר הוא ודוק ותמצא כי כן הוא כמו שאמרתי שלספרי אגדה דווקא ולכותבים אותה היו מבזים ומרננים אחריהם לא ליודעים אותה ומגידים אותה בעל פה כי הם אינם טועים בפירושה:

פרק ט

והט אזנך ושמע כל הנמצא כתוב בדברי רז"ל בענין זה של קנטור בעלי אגדה ותראה איך במתק לשונם לא כיוונו אלא לאשר אמרתי דאזלינן בתר רובא כי כל התורה שבעל פה משבחת האגדה ובראשונה נזכיר מיש בירושלמי דמעשרות ר' זעירא ור' אבא ור' לוי הוא יתבי והוה רבי זעירא מקנטר ליאין דאגדתא וצווח לון ספרי קסמי אמר ליה ר' אבא בר כהנא למה את מקנטר לון שאל ואינון מגיבין לך אמר ליה מהו דין דכתיב כי חמת אדם תודך וגו' והשיבו לו דרישיה דקרא מדבר בעה"ז וספיה בעוה"ב א"ל או נימור איפכא דרשיה בעוה"ב וספיה בעוה"ז ור' לוי מפרש לו כל הפסוק בענין אחר ואח"כ אמר ר' זעירא היא הפכא והיא מהפכא לא שמעינן מינה כלום ע"כ ודרך כללות נוכל לומר שר' זעירא לא היה חפץ בלמוד של אגדה על כי הוא לא היה צריך לו כי כבר קיים מה שמוטל עליו בגלגול אחר ולפיכך היה סבור בדעתו שלא טוב עושים כל ההוגים בה ולכן היה מקנטרם בדברים אלו ולהוגים בדברי הרב האר"י זלה"ה דבר זה מובן הוא אבל בפרטות מה שכתבתי בפ' ח' מובן הוא דלא היה מתרעם אלא על הכותבים אותה דמאחר שאינה צריכה כשאר התורה שבע"פ לא היתה ראויה להכתב מאחר שהיא מוציאה את המקרא מידי פשוטו ובצאתו מהפשט אפשר לפרש בו דרך רמז פירושים שונים הסותרים זה את זה משא"כ בפשט שאין למקרא אלא פשט אחד ואם יש עוד פירוש אחר הוא דומה לראשון וכן כלם מאחר שצריכים להיות כלם בנוים על יסוד אחד של פשט הפסוק ולכן אף כי בדוחק התירו לכתבה ולא תהיה נסתרת מן האומות כמו שהיתה בהיותה בע"פ וכמשאז"ל על פסוק אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו לא יוכלו להוציא אף הם פירוש על פי דרכם כסל למו מיוסד על הפסוק כי פשוטו של מקרא ינגנו ולא ידמה לפירושים שונים דאנו מפרשים אותו דלהיותם אמת ימצאום כלם מיוסדים על פשוטו של מקרא אבל באגדה אם רואים בכתיבתנו אותה שאנו מפרשים אותו דרך רמז יוצא מידי פשוטו בפירושים שונים אף כי סותרים זה את זה ירצו אף הם כקוף לפני אדם לדמות לו ולהפוך פי' הפסוק ללענה ורוש דרך רמז ויאמרו דאמת הוא אף כי יסתיר פשט הכתוב באמרם שאף אנו מודים בפירושים כיוצא באלו ולכן היה ר' זעירא מקנטר על הכותבים אותה דווקא:

פרק י

והכי מוכח ממאי דגרסינן בירושלמי דשבת פ' ט"ז ר' חייא בר אבא חמא חד ספרא דאגדתה אמר אי מה כתיב באות תקטע ידה דכתבתה אמר ליה חד אבוי דההוא גברא כתבא אמר ליה כן אמרית תקטע ידא דכתבתה והוה ליה כן בשגגה שיוצא מלפני השליט ע"כ הרי שעל הכתיבה הקפיד וקלל מי שכתבה וזו יהיה כוונת ריב"ל דגרסינן התם קודם ר' חייא אמר ריב"ל הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק (ובמסכת סופרים פי"ג גרסינן אין לו חלק לעוה"ב) הדורשה מתחרך (ובמסכת סופרים הנ"ל גרסינן מתברך) והשומעה אינו מקבל שכר אמר ריב"ל אנא מיומוי לא אסתכלית בספרא דאגדתא אלא חד זמן אסתכלית אשכחית כתוב בה וכו' עד ולאהרן קדוש ה' אפילו כן אנא מתבעית בלליא ע"כ דמשמע מדבריו שכל החרדה הזאת לא נאמר אלא על הכותבה והדורשה והשומעה מפי הכתב ועל הקוראה מתוך הכתב כריב"ל דאבעית בליליא מפני שקרא בה בתוך הספר ביום כנראה מפשטן של דבריהם ולגירסת מס' סופרים דגרסינן מתברך ואף לגירסת הירושלמי דיש לפרש מתחרך מאש המלאכים התאבים לשמוע דבריו כיונתן בן עוזיאל שהיה האש מלהט' סביביו כשהיה עוסק בסתרי תורה אתי שפיר לפרש הדורשה בע"פ מפני שהוא בקי בה ואפילו הכי השומעה ממנו אינו מקבל שכר כי אינו מבינה כדורשה מעצמו והכותב אותה לא בלבד שאינו מקבל שכר אלא אף נענש מהטעם שכתבתי בפ' ח' ובעל כרחנו מוכרחים אנו לפרש דברי ריב"ל לשבח האגדה ולא לגנאי דאי לאו הרי קשיא דריב"ל אריב"ל דגרסינן במדרש תהלים כי לא יבינו אל פעולות ה' חזקיה אמר אלו תקופות ריב"ל אמר אלו אגדות הרי דקרי לאגדות פעולות ה' לעוצם סודם ביופי מליצתם ומאי דאיתא בירושלמי דפסחים פ' תמיד נשחט מוכיח טעם זה דמשום הסתר הסוד בלבוש מליצתה בקל אדם טועה מדרך השכל אותה ולכן אסור לכותבה דגרסינן התם ר' שמלאי אתא לגבי ר' יונתן א"ל אלפן אגדה א"ל מסורת בידי מאבותי שלא ללמד אגדה לא לבבלי ולא לדרומי שהן גסי הרוח ומעוטי תורה ע"כ לפיכך הכותב אותה נענש כי הוא גרמא בנזיקין שילמדו אותה אף הבלתי ראוים לה ואפשר שמפני מעוט תורה שבם יטעו בהבנתה ויצאו מאמיתותה לכפירה ולפי מה שנראה כדי שלא תשתכח פירושי אבי"ע מתורתנו הקדושה התירוה להנשא אף היא על ידי ספר כתוב וחששו שלא תאבד יותר משאר התורה שבע"פ הכתובה דהא משום עת לעשות לה' התירו להצילה מפני הדלקה משא"כ שאר התורה שבע"פ כמבואר במס' סופרים פ' י"ז כי יותר קל הוא שתשכח פי' אחד מפרושי האגדה שאין בהם הלכה למעשה משתשתכח פרטי התורה שבע"פ שהם הלכה למעשה שמידי יום ביום הם נזכרים ונעשים ומראית המעשה אנו מזכירים ההלכה וכמו שאז"ל וממאי דגרסינן בתמורה דף י"ד מוכח כל מאי דאמרן דאיסורה הוא כתיבתה ולמודה מתוך הספר ושבסוף התירו את האסור משום עת לעשות לה' דגרסינן התם ומנחתם ונסכיהם וגו' מקיש נסכים וכו' אמר מאן יהיב גברא וכתבי אגדתא וכו' ואי משכח גברא כתב איגדתא והא א"ר אבא אמר ר' יוחנן כותבי ספרים כשורפי תורה והלומד מהם אין לו קבול שכר דדריש רבא וכו' אמרי מלתי חדתי שאני דהא ר' יוחנן ור"ל מעייני בספרא דאגדתא בשבתא ודרשי הכי עת לעשות לה' הפרו תורתך מוטב תעקר אות אחת מן התורה ואל תשכח תורה מישראל ע"כ:

פרק יא

וגם בספרי סודות שבהם מבואר הסוד בגלוי צריך אדם ליזהר מאד בו שלא יטעה בראות בו דברים שנראים כסותרים זה את זה על כי הדבר רק הוא אבל באמת אינם סותרים כי כמה דברים עליונים ששמם שוה נמצאו ואין מקומם שוה וכן כמה פעולות משונות זו מזו נקראים על שם פעולה אחת וכמה דברים נמצאו בפרטי הפרצופים דומים למה שנמצאו בכללי העולמות וכמה מיני כלליות יש בפרצופים בהתלבשם תחתונו של זה בעליונו של זה וכן בפרצוף עצמו כמה מיני כלליות נמצאו בו מימינו בשמאלו ומשמאלו בימינו ואפשר שלזה כוונו רז"ל באמרם על לא תסור וגו' אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין תשמע לו וכן נמצאו כמה מיני כלליות בפרצופים מראשו ברגליו ורגליו בראשו כורידי הדם שבאדם הסובבים את כלו ועובר ושב הדם בהם מאבר לחבירו וכן כמה אורות משונות יש בהם ששמם שוה ודרך עמידתם משונה כי זה פנימי וזה חצון או זה ישר וזה עגול וכמה מיני נסיעות יש באורות אלו יש מהם בכח כי מתרבה אורם או מתמעט וזהו עלייתם וירידתם ויש מהם בפועל ויש מהם דתרויהו איתינהו בהו פעם בדרך זה ופעם בדרך זה ואף בעת אשר הוא בפועל רושם הנשאר במקום אשר נסעו משם עושה הפעולה שהיה עושה האור או שמתפשט שם אור אחר וקונה הרושם ההוא שם אור האחר ויש מהם שעליתם ירידה היא להם לגבי המקום ששם עלו שאינם חשובים שם עד שיתרבה האור בהם שם וכמה שמות מושאלים מאחד לחבירו נמצאו בהם:

פרק יב

ועל פי הדברים האלה יתיישבו כל מיני סתירות הנמצאות בנסתרות אבל צריך שיהיה המיישבם חכם ומבין מדעתו שלא יצטרך לשאול עליהם וכדתנן ולא במרכבה ביחיד אלא א"כ היה חכם ומבין מדעתו דמפרשינן בש"ס לחכם ומבין מדעתו דפירש רש"י ז"ל ולא במרכבה ביחיד אא"כ היה חכם ומבין מדעתו שלא יצטרך לשאול לרב כשיסתפק לו דלאו אורח ארעא לפרושא בהדיא עכ"ל דאף אם יטעה כשאין לו ממי ללמוד הקב"ה מקבל טעותו באהבה כמו שאז"ל על פסוק ודגלו עלי אהבה וכדאיתא בזהר בסוד ערבי נחל אבל להטעים אותו החילוק או הישוב בלתי מפורש ובלתי מיוסד לאחרים מדעתו לא נכון לעשות כן וה"ט דבימי רשב"י כשלא ידעו להשיב דבר מפי הקבלה היו אומרים לא שמענא ביה מידי ולא אימא ולא היו אומרים ולא ידענה שאפשר שיודעים היו לישב אותו ענין מדעתם אבל מאחר שלא שמעוהו מפי הקבלה לא היו רוצים לומר אותו לאחרים והיינו דכתיב ודגלו בכנוי שפירשוהו רז"ל וטעותו כי הטעות שהוא טועה לעצמו אמר ה' עלי אהבה אבל לא הטעות אשר יטעה את אחרים כי קשה לתקן תיקון גמור המחטיא לאחרים אפילו חטא קל וכמו שדקדקתי בספרי מעשה חושב על פסוק אם יהיו חטאכם כשנים וגו' ומאחר שמדעתו אמר כן ולא מפי הקבלה או ראיות עצומות כמפי הקבלה או שהרשוהו מן השמים לחדש מה שנשמתו משגת באותו ענין הכמוס אפשר שגם הוא טועה אם לא יסמוך אותו ישוב או אותו ענין על סמוכות שיש בהם ממש ולכן מאד מאד צריך אדם ליזהר בחכמה זו של סוד שמספרו יין שעליה נאמר סוף פסוק זה של ודגלו עלי אהבה שהרי תחילתו הוא הביאני אל בית היין שלא יבא למעט בכבוד שמים כדי להרבות בכבודו ולהראות לבני אדם כאילו כל סתרי בראשית נגלו בחכמתו בהשיב תשובה על כל דבר אשר ישאלו לו לפי מעוט שכלו ודעתו אף אם הלכה רופפות היא בידו אלא לא יתבייש לומר לא שמעתי כי מדה זו היא עיקר גדולת חכמתו כדאיתא בירושלמי בההיא אגרתא דיקר שכתבו לחכם אחד שהוצרך לצאת ממקומו ולילך במקום שאין מכירין אותו לחפור אוכל לנפשו:

פרק יג

ואל תשיבני על דברי לאמר כי כמה דברים אתה מוצא בדברי האר"י זלה"ה שנתיישבו ממנו מדעתו ובכח חקירתו בחכמה המפוארה הזאת שאני לא כן אדמה ולבבי לא כן יחשוב שיהיו הדברים ההם מיוסדים על חקירתו לבד אלא חקוקים היו בלבו כבר על פי הקבלה או על פי השגת נשמתו הרמה דא"א לעולם לשכל אנושי להשיג בחקירה לבד פרטי הדברים הנסתרים בפרצופים העליונים כמו שפירטם האר"י זלה"ה אלא שאחר קבלת אותם הדברים על פי התורה או על פי קבלתו הפרטית או על פי השגת נשמתו הרמה רצה להטעימם בחקירותיו השכליות ודעתו הרחבה וכמה דברים ימצאו שם שהנם על פי החקירה ואינו יכולים להשיב עליהם אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה אבלי מאחר שאנו מאמינים באמונה שלימה שקבלתו היתה אמיתות על מה שקבל אנו סומכים אף כי החקירה הנעשת על הקבלה ההיא אינה מתישבת בלבנו דידענו בבירור כי לא יועילו החקירות הגשמיות כי אם להמשיל בדעתנו הדברים הרוחנים הבלתי נראים איך הם עומדים או פועלים לא להוכיחם שיהיו כמו שאנו מדמים אותם דווקא כי לא ראי זה כראי זה כדי שנאמר שצריכים להיות זה כזה ממש וכמו שהוכחתי בבית א' חדר ב' פ' ח' וט' בראית המראה הלטושה ע"ש כי מאלהינו תשא ברכה:

חדר שלישי

פרק א

ומפני שרצה הקב"ה לזכות את ישראל שיתקרבו אליו בעבודתם התמידית גוזר לפעמים איזו גזרה רעה להרע או שלא להטיב ורצה בעת גזרתו שלא תתבטל אותה גזרה אלא על ידי מעשה הטוב המנגד לגזרה ההיא או על ידי תפלה שנתפלל אליו כדי שבעשן העולה מנר נשמתו הנכבה מאורה בדבר ההוא החסרה ממנו שאנו צריכים להתפלל עליה תדליק באור אותיות העליונות המתעוררים ויצאים לקראת המזכירם ומכוונם במצותו ובתפלתו וישפיעו אליו השפע הראוי ליתן לו דרך הפרצופים העליונים אשר שם הם קבועים בדרך שתי נרות שכשנכבת התחתונה מקרבין עשנה העולה לעליונה והיא נדלקת אבל אם אינה מעלה עשן כל שהוא לפחות שהוא התעוררות מעט כמ"ש הרב בכוונת מעלה עשן לא תדלק לעולם אם לא יגיענה ממש לשלהבת העליונה זה נמנע מן הנשמה הכלואה בגוף עד בוא עת פקודתה ואף אם רואה שאין תפלתו עושה פרי למטה אם אין בה מום ידע שאינו מוציא דבריו לבטלה אלא פועל בפרצופים העליונים חלק הפעולה כלו או מקצתו השייך לצנור נשמתו החצובה משם המעלה עשן תפלתו בהם והכי אמרינן בזהר שמיני דף מ"א ומאן דידע ליחדא שמא קדישא אע"ג דברכאן לא משתכחי בעלמא סמיך וסעיד לה לכ"י בגלותא ונמצא שאם אין התפלה עושה כלה עושה מחצה כמו שארז"ל וסוף השכר לבא כשיושלם פעולת העליונים בכל צנורו או גם בכל הצנורות הצריכות לגמר הפעולה ההיא:

פרק ב

והנה ידענו כי כח כוונת השמות בתפלה גדול מאד עד כי בהעדר כוונתם צועקים ואינם נענים כמשאז"ל וכמו שאירע בחרבן הבית שמפני העדר ידיעת השמות לא עלה ביד בני ישראל להסתיר בה"מ מעיני האומות למען לא ישלחו בו יד וכמשאז"ל על פסוק חלל ממלכה ושריה ולפי שאם ח"ו לא היה שופך חמתו על העצים ועל האבנים בחרבן הבית היה מכלה שונאיהם של ישראל לפיכך חשבוהו למדת רחמים אז העלם ידיעת השמות שהעלים הקב"ה מישראל בפעם ההיא במה שהחליף שמות הממונים העליונים ויהיה זו כוונת אמרם על פסוק לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ אל תקרא שַׁמות אלא שֵׁמות כי השממה הזאת נעשתה על ידי חילוף השמות כדאמרן להציל את ישראל מן הכליה בר מינן לפיכך הזכיר עליה שם הויה שהוא רחמים ובזה לשון הפסוק עם אל תקרי מיושב ואז העלם ידיעת השמות היה טוב להם אבל בכל מקום דלא שייך הטעם ההוא כלל אינו טוב לפי שאינו מתפלל בשם כי השמות הם המה הממשיכים כחות העליונים למטה:

פרק ג

והואיל וכח המשל גדול מאד להבין סודי התורה כמשאז"ל על פסוק משלי שלמה אמשל לך משל שבו תראה כח השמות למה הוא דומה ואיך מתפשט והוא כי השמש שולח חציו וכל עת שהם נפרדים זה מזה אין חומם רב ובהתקרבם זה לזה על ידי זכוכית המוכן לכך שם רבה כחם עד שהנוגע על הזכוכית מלמעלה יחמם ידו יותר משאילו היה מניחה באויר אור השמש ובהתלבשם בו כדי לעבור מצדו האחר נתגבר כחם על כי מתיחדים ומתקרבים יותר עד שמצד האחר של הזכוכית נתאחדו כל כך שיש בהם כח להצית אש בסמרטוט או כיוצא בו שיה' נוכח סמוך להם בנקודת אחדותם וע"י הסמרטוט הזה הדלוק יכול להדליק אף דבר קשה שהוא רחוק מהם בהולכת הסמרטוט הנה והנה נמצא לפי זה שמי שאינו רוצה לחמם את עצמו כי אם מעט ישב במקום שהשמש שולח חציו ונצוציו ומי שחפץ בחום מרובה יביא זכוכית כנגדם ויניח ידיו עליו ומי שצריך להוציא אש מהם יניח הזכוכית בענין שיעברו מצדו האחר ואם חפץ שזה האש יודבק בדבר מה כי צריך לו יניח דבר רך שיוכל לקבלו שידלק בו ואם צריך להדליק דבר קשה יביא אצלו הדבר רך הדולק כדי להדליקו ואח"כ משתמש באש ההוא כרצונו להזיק בו או להנאות ממנו:

פרק ד

כן הוא ממש פעולת השמות הקדושים שכפי זכרון כוונתם כן הוא דרך הנאתם ורבוי השפעתם כי השמש הוא כח הניתן להם מאת הקב"ה ונצוציו הם אותיות של השם הנפרדות זו מזו והתקרבם כאחד אצל הזכוכיות הוא כללות אותיותיהם שנעשה מהם שם אחד והתלבשות בזכוכית הוא מספרם כי נכללים עוד ומתקרבים יותר זה אצל זה אבל עדיין המספר הוא משני אותיות או יותר ואף אם יהיה מאות אחד הוא כולל אחרים הרבה מקובצים יחד ועברם מצדי אחר של הזכוכית ששם נקבצו כלם בנקודה אחת הוא האחד הנתוסף בשביל הכלל והאש המציתים אז הוא ההשפעה שמשפיע השם ההוא וכחו המתגלה והסמרטוט הנדבק בו האש הזה הוא התיבה שבה רמוז השם הקדוש ההוא והעץ הקשה שע"י הסמרטוט מתדלק הוא האיש הזכרם או מכוונם בתורתו או בתפלתו שבכחם הנדבק בו פועל ועשה כל מה שיש בכח הנשפע מהשם ההוא לעשות ומזה תדון לכל העניינים ותיבות אותיות התורה והתפלה כי כפי צורך ההשפעה הנצרכת על ידם כך הוא דרך הזכרת וכוונתם הרי לך מבואר איך המתפלל בכוונת השמות נענה ומהמשל האמור תבין מה ראו על ככה אנשי כנה"ג לקבץ סודות ושמות מרובים בתיבות מועטות שסדרו בתוך התפלה עד שכמעט א"א לכוין הכוונות המרובות ורבוי השמות ההם במבטא האותיות המעוטות אשר כללם בהם והוא כי בהיות השמות נפרדים בכוונה הרי הם כנצוצות השמש שאין להם כח לשרוף בהיותם נפרדים משא"כ בהתקבץ ע"י הזכוכית ניצוצות רבות בנקודה אחת:

פרק ה

וזו היא סדר העבודה הנכונה שכשאמר ברוך אתה הו"יה יכוין לפשוטו שנתברך ז"א הנקרא הויה ואשתו עמו כי כגופו היא הנקראת אדני אשר על ידה מחלק שפעו לתחתונים ולכן אין להפרידה ממנו לעולם ומה היא הברכה שנתברך ז"א ושיתברך הוא שירמוז בדעתו שיושפע בפנימיות שבו והם הפרצופים העליונים המתלבשים בפנימיותו שהם כמו אבריו הפנימיים שפע מהסיבה ראשונה המסתתרת בהם והם בו שעל כן תכף עמו מזכירים אותו בלשון נסתר באמור אשר קדשנו ולא אשר קדשתנו ושהשפע הזה יתפשט בו ובכל אבריו דרך הצנור הנדרש ונקרא בשם ברוך אתה בכח סוד השמות הראוים לצנור ההוא המשפיע ולאבריו המושפעים אשר הם נמצאים בכח מספר התיבות והאותיות של ברוך אתה הויה אשר הוא מוציאו מפיו וממנו ינתן השפע ההוא לנוקביה וממנו תוריד חלק הראוי מהשפע ההוא לנשמת המשבח או מתפלל וכיוצא בו והיא תחיה את גופו בו:

פרק ו

נמצאת אומר דהמהלל או מתפלל לז"א הוא מהלל ומתפלל לסיבה ראשונה המסתתרת בו כי מבלעדה אין כל מאומה בידו וז"ל זהר חדש בתקונים חדשים דף ס"ה ע"ג דפוס אמשטרדם ז"ל אר"ש בריך ברי לעתיק יומין בודאי זקיפא והכרעה תניינא צריך לעילת העילות דנחית ליה מעילא לתתא ולסלקא ביה שכינתיה דאיהו זקיף לה בשם הוי"ה דכלא בידיה וברשותה עליה וירידה ונביעו ברשותיה דלא נחית אלא ברשותיה ואם הוא לא נחית נביעו לא נחית ואם הוא לא נחית לית סליקו לשכינתא ונביעו לא נחית לה נמצא דצריך לכוין לסיבה ראשונה דמבלעדה אין כל מאומה בידה וכל שמות שאר הפרצופים שמזכיר המהלל והמתפלל הם שמות אברי ז"א הפנימים והחצונים שכח הסיבה ראשונה המסתתרת באברים הפנימיים האלה נובעת בו ובהם הוא מוצא כחם שבתוכו לפעול ע"י אבריו החצונים לפיכך אין אנו מתפללים בפרטות לפרצופים העליונים ממנו דאין אדם קורא לחבירו בשם אחד מאבריו הפנימיים או החצונים אף אם אינו צריך מזה האדם אלא פעולת האבר הזה אלא לעולם מקדים קריאה לדבור כמו שעשה הקב"ה למשה כמאמרם ז"ל על פסוק ויקרא אל משה וידבר ה' אליו וקורא אותו בשם המיוחד לכלו ואח"כ אומר לו תעשה לי דבר הנעשת באבר זה שלך ומזכיר בדברו שם או שמות הראוים לאותו האבר הנצרך להשיג אותו דבר שמבקש ממנו או משבח אותו בשמות אותו האבר שעל ידו קבל הנאה ממנו יהיה פנימי או חצון ולכן בקראנו לז"א ונדבר עמו הרי אנו קוראים ומדברים אל כל הפרצופים כאחד עם נשמתם המסתתרת בהם אף כי אנו מזכירים בראש תפלתנו או בשבחנו או באמצעים או בסופם שם אחד מהשמות הראוים לפרצופים אחרים עמו אנו מדברים בלשון ההוא בכללות כדכתיב דודי צח ואדום וגו' ראשו וגו' זה דודי וזה רעי דלא כתיב ראשי דודי צח אלא דודי צח וגו' וכן בסופו כתיב זה דודי וזה רעי בפתיחת וחתימת ברכה שעמו אנו מדברים בכללות באמרנו בא"י דאנו אומרים ברוך אתה אדני ומכוונים בהויה כרמוז בראש שבח זה כפול באמור צח כנגד הוי"ה ואדום כנגד אדני ובסופו כמו כן כפול באמור זה דודי כנגד הוי"ה וזה רעי כנגד אדני ובאמצעו מצינו פרטי אבריו הפנימיים והחצונים המכונים לו בכנוי אף כי כל אחד פרצוף בפני עצמו הוא כי עמו אנו מדברים בכללות כדי שישפיע לנו בפרטות מהכח הניתן לו מאותו הפרצוף שאנו מזכירים שמו שהוא כאחד מאבריו כדאמרן כדי שעל ידי הזכרת שמו בפרטות יתעורר לעשות פעולתו בכח הנשמה המסתתרת בו דא"א לז"א מבלעדו לפעול פעולתו וכן הוא א"א להשפיע שפעו שלא ע"י ז"א כי הוא לבוש פנימי לנשמה והז"א לבוש חצון ולכן כח הניתן מהנשמה צריך לעבור דרך לבושים אלו אלא שלפעמים לוקח עמו מבחינת הפרצוף שבו עובר בשהותו בו זמן מה ופעמים עובר דרך העברה לפרצוף שבו מתעכב השפע בעברו ושלקח עמו מבחינתו אנו מכנים השפע ההוא כאילו יצא משם מעיקרא ולכן אנו מזכירים משמותיו יותר משמות שאר הפרצופים ולהטעים לך דבר זה אמשיל לך משל ומבשרי אחזה אלוה והוא משל ליעקב שהוא ח"י בנר"ן שלו המסתתרים במח לב וכבד שבו וכל אחד מאברים אלו מטביעים בו טבע פרטי שבהנטל ממנו אחד מאברים אלו בטל ממנו טבע המוטבע בו מפני אותו האבר ואותו אבר עצמו לא נשאר בו נשמה שיוכל לפעול בה פעולתו בהיותו ניטל מגוף יעקב מכל וכל וכן יעקב זה אינו יכול להטביע טבעו המוטבע בו בכח אברים אלו בבריה אחרת בלי אשה נמצא היות כללות גוף יעקב העושה הכל בכח אבריו אלו בהיותם בו ומוציא כחם שבכחו לפעול בהיות אשתו עמו ולחכם המבין מדעתו הנמשל מהמשל זה הוא מבואר:

פרק ז

וזו היא מעלת ז"א הגדולה על שאר הפרצופים אפילו מהעליונים ממנו שאם יסדרו בני אדם תפלתם להם בפרטות מבלי שיתפללו לז"א אף אם יכוונו לנשמה המסתתרת בהם יהיו צועקים ואינם נענים כאחד מאבריו הפנימיים של יעקב שהמשלנו לעיל שבהיותו ניטל ממנו אין בו כח לפעול הפעולה שפועל בהיותו תוך גופו ואדרבא יהיו המתפללים אליהם נענשים כי זה הוא רצון הסיבה ראשונה שיהיה הוא הז"א המוציא והמביא שפעו לתחתונים ואין עוד מלבדו ודבר זה מבואר בזהר פ' נשא דף קכ"ט ע"א לית שמאלא בהאי עתיקאי סתימאה בלא ימינא אתחזי ולא אתחזי סתים ולא סתים והאי בתקונוהי כ"ש ביה ועל האי תאיבו בני ישראל לצרפא בלבהון דכתיב היש ה' בקרבנו אם אין בין ז"א דאקרי ה' ובין א"א דאקרי אין אמאי אתענשו משום דלא עבדו בחביבותא אלא בנסיונא דכתיב ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין ובפרשת בשלח דף ס"ד ע"ב מפרש יותר דבריו דקאמר התם אלא הכי קאמר ר' שמעון בעו למנדע בין עתיקא סתימא דכל סתימין דאקרי אין ובין ז"א ועל דא לא כתיב היש ה' בקרבנו אם לא אלא היש ה' בקרבנו אם אין אמאי אתענשו אלא על דעבידו פרודא ועבידו בנסיונא דכתיב ועל נסותם את ה' אמרו ישראל אי האי נשאל בגוונא חד ואי האי נשאל בגוונא אחרא ע"כ הרי על דעבידו פרודא ביניהם בסברם שיכולים להתפלל לא"א לבד בלי שיתפללו לז"א וייחדו בתפלתם אף לא"א אשר היו צריכים להשפעתו נענשו כי הפרידו ביניהם בדעתם ובזה נסו את ה' שהוא ז"א בסברם שיש כח בא"א לענותם מבלי ז"א ואינו כן אלא מבעי להו ליחדם על הדרך שאמרנו להתפלל לז"א ובתפלתם להזכיר שמות הפרצופים הגבוהים ממנו כי צריכים להם ואם לא יעשו כן ולא ייחדו תפלתם אלא לז"א לא יהיו נענים מיד וכדאמרן וזה הוא צירוף מ"ה תצעק אליי שהם אותיות מאצ"ל העתי"ק כל כך בקל ויהיה זה אמרם ז"ל שישראל צועקים ואינם נענים מפני שאינם יודעים להתפלל בשם וכלומר בשם המדה הראויה לתפלה ההיא בפרטות אבל לא יהיו נענשים כי בהתפללם אל ז"א בעל כרחם הם מכוונים לנשמה המסתתרת בו כי פשוט הוא דמבלעדו אין תפלתו תפלה כלל נמצאו מתפללים אף לא"א כי נשמתו של ז"א בו נסתרת משא"כ בהתפללם לא"א שאף אם מכוונים לנשמתו הם מפרידים בדעתם ז"א שהוא חצון לו והיינו דכתיב ועל נסותם את ה' שהוא ז"א ולא כתיב ועל נסותם את ה' שהוא ז"א ואין שהוא א"א דאף אם לא היו מתפללים אלא לז"א לא היו פוגמים אלא שלא היו נענים כ"כ בקל ודוק ועוד שא נא עניך וראה מאי דאיתא במכילתא על ריב בני ישראל וגו' ר' יהושע אומר אמרו ישראל אם הוא רבון כל העולמים כשם שהוא רבון עלינו נעבדנו ואם לאו לא נעבדנו ובלשון זה אמר ר' יהודא בפסיקתא אלא שבמקום עולמים אמר כל המעשים ר' אליעזר אומר אמרו אם מספיק לנו את צרכנו נעבדנו ואם לאו לא נעבדנו וכזה אמר ר' נחמיא בפסיקתא אלא דשינה לשונו וכה אמר אם מספיק לנו מזונותינו כמלך ששרוי במדינה ואין המדינה חסרה כלום נעבדנו ואם לאו נמרוד בו עוד בפסיקתא ורבנן אמרי אם מסיחין אנו בלבבנו והוא יודע מה אנו מסיחין נעבדנו ואם לאו נמרוד בו ר' ברכיה בשם ר' לוי בלבם היו מסיחין והקב"ה נותן להם שאלתם מה טעם וינסו אל בלבבם לשאול אוכל לנפשם מה כתיב תמן ויאכלו וישבעו מאד ע"כ בפסיקתא וראשית דבר אומר דלא פליגי אלא כי היכי שנעשו ישראל על הים ד' כתות כדאיתא בירושלמי כן היו ד' כתות במדבר וכל אחד מאלו החכמים הציץ מחרכי נשמתו כוונת כיתה אחת מהם כפי בחינת נשמתו ור' יהושע ור' יהודא אמרו דבר אחד והוא דנסתפקו קצת מישראל בז"א אם הסיבה ראשונה אשר בראה כל העולמים ושלכן הוא רבון כל המעשים מסתתרת בו דבזה נמצא דז"א עצמו הוא רבון כל העולמים וכל המעשים או אם היה כאחד משרי מעלה השולט על אומתו לבד ושלכן אינו ראוי לעבדו כמו שאינו ראוי לעבוד לשום אחד משרי מעלה כי אם לרבון הכל שהוא הסיבה ראשונה ומפני ספק זה שנסתפקו בז"א נענשו ולר' אליעזר ור' נחמיה מה שנסתפקו קצתם לא היה הספק האמור אלא אם יהיה פרצוף ז"א מפורד מפרצוף אין שבו המזל שממנו מושפעים המזונות שכל צרכי בני אדם בהם תלוים בזה נסתפקו דבראותם מזונותיהם מצומצמים לפי דעתם סבורים היו שבקראם לז"א עליהם לא היה יכולת בידו לענותם כמלך היושב במדינה שאין כח בידו להביא למדינה כל צרכי מזונותיהם הבלתי נמצאים בתוכם כי אם חוצה לה ושכמו כן אין כחו להמשיך להם המזונות הנתלים בפרצוף האחר שהוא חוץ ממנו לפי דעתם וקצתם אמרו לא נעבדנו שאינו ראוי מאחר שאין לו כח האמור ונשב כאן בטלים מעבודתו וקצתם ויהיו האספסוף אשר בקרבו שהיו זוכרים המזונות המרובים אשר היו מצוים להם במצרים כדכתיב לא בלבד אמרו לא נעבדנו אלא אף נמרוד בו מאחר שהוציאנו מתחת ממשלת הפרצוף שהיה כחו גדול לזון אותנו במה שהוציאנו ממצרים ששם היו מזונותינו באות בשפע רב דש"מ לפי דעתם ששם היה שליטת הפרצוף הגדול ההוא הזן אותנו ולכן נמרוד בו ונחזור למצרים ולרבנן שהם רבים ס"להו דרבים מבני ישראל ידעו כל זה באמיתות שהסיבה ראשונה מסתתרת בז"א ושהשני פרצופים דאין וז"א אינם מפורדים אלא מלובשים בזה בתוך זה דהא בזהר ויקרא בפירוש תנינן ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בהיותו על המים של נהר כבר כישראל על הים דמשום הכי הזכיר בזהר הנ"ל וכן בזהר בשלח יחזקאל ולא הנביאים בכללם ולכן פשיטא דרובם הוי ידעי ידיעה זו וחסרון ידיעה שהיה להם היא היתה חסרון ידיעה יותר פנימית דסוף סוף לא ראתה שפחה על הים ראיה פנימית כי אם ראיה חצונית דומה לראית ישעיהו הנזכר נמי במדרש דראה לשכינה בהיותה בחסרונה וכאמרם ז"ל ישעיה ראה אותה בפחזותה ודומה לראית יחזקאל דהיתה ראיה חצונית והוא ראית השכינה בגלות דכתיב ביה ואני בתוך הגולה אלא דהם ראוה על הים כשהסירה את שמלת שביה ואף כי עדיין היתה חסרה היתה אז הולכת ומתמלאת מה שלא היה כן בימי ישעיה ויחזקאל לפיכך קאמר במדרש מה שלא ראה ישעיה ויחזקאל דראיתם דומה כדאיתא בחגיגה דף י"ג ע"ב כל מה שראה יחזקאל ראה ישעיה וראיה זו הפנימית החסרה מרבים מבני ישראל במדבר היתה לרבנן כי סבורים היה שבשאול מזונותיהם מז"א בפיהם ומכוונים בלבם בכוונות הראויות לפרצוף אין שמשם הם מושפעים שלא היה יודע ז"א מה שבלבם ושלכן לא היה עונה אותם אלא היה להם במדבר מזונותיהם מצומצמים כי המקום גורם ועוד דזה היה לפי דעתם אבל באמת לא היה כן כי המן היה מזון מועט מחזיק את המרובה והם לא הבינו זה כי לא ידעו מה הוא וזה אמרם אם מסיחין אנו בלבנו והוא יודע מה אנו מסיחין והוא שאלת המזונות שבלבם היו שואלים כלומר מכוונים למקום הראוי וכמאמר ר' ברכיה מיוסד על פסוק וינסו אל בלבבם לשאול אוכל וגו' נעבדנו ואי לאו נמרוד בו כלומר לא נשאל ממנו מאומה אלא נשאל בפינו צרכנו מאין בגוונא אחרא כמאמר הזהר ואמרו נמרוד בו מהטעם האמור לעיל ולכן נענשו כי נגעו בכבוד ז"א בסברם שיכולים להתפלל לא"א בלא ז"א ואני מוצא כי הד' כתות שנעשו על הים דומים לד' כתות אלו הכת שאמרה נפיל עצמנו בים היא ככת שאמרה אם הוא רבון כל העולמים וכלומר שאם הוא רבון על הכל יצילנו מן הים כמו שהוציאנו והצילנו ממצרים שהיה כובשה והכת שאמרה נלחם עמהם היא ככת שאמרה אם הוא רבון כל המעשים וכלומר שאם הוא רבון כל המעשים כמעשה זה של המלחמה יצילנו מהם והכת שאמרה נחזור למצרים היא ממש ככת שאמרה נמרוד בו כמו שפרשתי והכת שאמרה נצווח כנגדן היא ככת שאמרה אם מסיחין אנו בלבנו וכו' דהכא נמי היו סבורים שהיו צריכים לצווח בקולם ולא די להם בהרהור לבבם להנצל וכל אלו המחשבות שהיה להם במדבר רמוזים הם במקרא דאמרם היש ה' ירמוז למאמר ר"י ור"י דרצו לידע אם בה' יש בו מה שלא נברא מאין אלא היה לעולם יש והוא אם בה' שהוא ז"א יש בו הסיבה ראשונה בקרבנו ירמוז למאי דאמרו רבנן אם יודע מה שבלבנו העומד בקרבנו אם אין ירמוז למאי דאמר ר"א ור"נ דרצו לידע אם כח האין שהוא השפעת המזונות בו ומפני כל אלו המחשבות המגונות נענשו ואין לתמוה איך נתהוו בלבם המחשבות הרעועות האלה בהיותם על הים להיות כי שם הראה ה' כאילו כביכול אין בו כח לעשות הכל כי אם בעתיקא כדאיתא בזהר על פסוק מה תצעק אלי אלי דייקא בעתיקא תלייא ע"ש דלא ידעו שרמז להם שיכוונו למקום הראוי להצלה ההיא בהתפללם אליו כדי שיהיו נענים מיד וכדאמרן וזהו צירוף מ"ה תצ"עק אל"י שהם אותיות מא"צל הע"תיק:

פרק ח

נמצא כי השפע לעולם הוא בא מהא"ס אלא שבעברו דרך הפרצופים באותו פרצוף שצריך להתעכב בו ולהתלבש באור הפרצוף ההוא על שמו נקרא השפע ההוא ולכן השמות השייכים לאותו ענין שאנו עסוקים בו הנאמרים באמת לאותו פרצוף אנו מזכירים ולהם אנו משבחים ומהללים יותר משאר השמות שבפרצופים אחרים שאין השפע הזה לוקח כח מהם אלא עובר דרך שם עד יעבור דרך ז"א שעמו אנו מדברים ולנוקביה שהוא הכלי שיש לה בית קבול לקבלו ולחלקו אח"כ לראוים אליו זו היא דרך העבודה של מעשה המצות והתפלות והשבחים והכוונות שאנו עושים ומתפללים ומשבחים ומכוונים אבל צריך אדם לשמור מאד שלא להרהר בשום צורה מהצורות ופעולה מהפעולות גופניות בהוציא מפיו שמות הפרצופים העליונים או בחשבו בהם בכוונותיו בשם בני אדם הקדושים כאבות ואמהות והשבטים ודומיהם שמקום מחצב נשמתם ומעשיהם הטובים גרם זה להם כי אם יהרהר בצורה או פעולה גשמית אינו אלא טועה מאחר שא"א לישב בשכלנו דמיון צורה פעולה רוחנית לגופנית וכמו שהראתי בבית א' חדר ב' פ' ח' וט' אלא עיקר כוונתו בצורה תהיה צורת האותיות שבהם נעשים התיבות שמזכיר או מכוין בהם שם הצורה או הפעולה ההיא כי הם מכוונים כנגד מקום הפרצוף ההוא העליון ופעולתו ותו לא כי מעצמם מתפשטים מגופניותם ופועלים ברוחניותם ע"י התעררותנו להם בפרצוף ההוא הפעולה הרוחנית ההיא שאנו מבקשים ומתקנים אותו פרצוף בענין שיהיה ראוי לקבל השפע שאנו חפצים מאחר כי כל עצמות ומציאות הפרצוף אינו נעשה אלא מהאותיות וכמ"ש בשם הע"ח בלשונו אשר העתקתי בבית א' חדר ב' פ' י"א בפירוש וסימניך מקרא שכתוב האותיות שאלוני על בני ועל פעל ידי תצוני כי כשהאותיות שואלים כביכול הוא מצֻוה מהם לפעול מה ששואלים כי העולם ומלואו בהם נברא והיינו דכתיב בתריה אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי וגו' כי בתיבת אנכי רמוזה התורה כמו שאז"ל בנוטריקון של אנכי ה' אלהיך:

פרק ט

נמצא שבעבודתנו אנו מוסיפים כח בז"א ובשאר פרצופים שהם כאבריו הפנימיים והחצונים במה שמתרבה אורם בשפע הנשפע בהם על ידנו בכח עבודתנו המעשית או העיונית ולהפך ב"מ אנו מתישים כחם במה שנעדרים מהשפע ההוא אשר היה נשפע בשבילנו כי כמו שלפום גמלא שיחנא כך לפום שיחנא גמלא וכ"ש בחטאנו שאנו פוגמים בהם כי השפע שנשפע בהם כבר אינו חוזר לאחור כי מן שמייא מיהב יהבי משקל לא שקלי אלא ברדתו נגזל מהחצונים שלא כרצונם וזו היא אחיזתם בהם כי מכח הפרצופים בשפע ההוא נמצא וכפי החטא שאנו חוטאים כך הוא מקום הפגם בפרצופים כי כל מצוה כחה רבה בפרצוף אחד יותר מחבירו ולכן הפגם רבה בו בביטול אותה מצוה או בעבור עליה ולפיכך כפי הפגם כך היא הגזרה שנגזרה על השפע שבה אם יתעכב שם עד שוב העובר מעונו ויתקן את אשר פגם או אם ירד מ"מ ויגזלהו החצונים שאז טרחא יתירה צריך להוציאו מידם אבל בא"ס המסתתר בפרצופים ההם עליו אני אומר מה נועיל כי נפגע בו כלומר מה נועיל בו כי נפגע אינו כי אם עשות רצונו או לא אבל לא מפני זה יש בו תוספת או מגרעת וכדאיתא בר"מ פ' פינחס דף רכ"ה ע"א בפירוש ועל המכוין בפרצוף לבדו בתפלתו שעליו נאמר די כי יש לו מדה וכדאיתא בר"מ הנ"ל בפרשה הנ"ל ולא בא"ס המסתתר בו קורא אני עליו מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו כפשוטו ולכן הודענו דרך עבודתו כדי שלא נבא ח"ו לפגום בכבודו במחשבה הזאת כמו שנסתפקו קצת מבני ישראל במדבר כמ"ש למעלה בפ"ז וכמו שעשו אנשי דור המבול ודומיהם שחטאו בזה מפני שלא חפצו לידע ידיעה זו כדכתיב לעיל מיניה ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכך לא חפצנו ובאלו האנשים החוטאים בנפשותם מדבר כמשאז"ל שלא רצו לקבל עול מלכות שמים עליהם ולעבוד את ז"א על כי לא חשו לידע ידיעה זו האמורה כי בו הסיבה הראשונה מסתתרת:

פרק י

הכלל העולה כי הסיבה ראשונה הנקראת בפי כל המקובלים אין סוף הוא הוא אשר ברא הכל יש מאין ומקיף היש ההוא כלו מבחוץ ובמבחר שבו והוא הבחיר שבאבות הנקרא ז"א נסתר חדר לפנים מחדר כנשמה בגוף והחייהו ולכך המובחר הזה והוא ז"א הוא השולט על כל הברואים ומנהיגם וזנם ומפרנסם והוא אלהינו ואנחנו עמו כי נשמותינו הם חלקו והוא הוא המהולל בכל התשבחות הנאמרים באמת בתורתו אשר הנחילנו ועל ידה כל הנסתרות האלה גלה לנו דאי לאו הכי מי יעלה שמים וירד להודיענו דברים אלו שאין העין שולט בהם דא"א לראות את ה' עין בעין ולכן את ה' והוא ז"א לבדו נירא ואותו נעבוד כי מלבדו אין עוד ואפי' לנוקביה מאחר כי רגליה יורדות מות במקום שאין חוט א"ס מגיע אין לעבוד כי אם לירא ממנה אבל העבודה לא ניחד אותה לה כי אם לו דווקא כי זה לשון הזהר בפ' וירא דף קי"ב כתיב את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע האי קרא אוקמוה אבל תא חזי לה' אלהיך תירא לא כתיב אל' את מאי את דרגא קדמאה אתר דחלא הקב"ה ובגין כך כתיב תירא דתמן בעי בר נש לדחלא קמיה מאריה בגין דאיהו בדינא ואותו תעבוד דרגא עילאה דקיימא על האי דרגא תתאה ולא מתפרשן לעלמין את ואותו דא בדא חבקין ולא אתפרשן מאי ואותו דא אתר ברית קדישא אות לעלמין דהא פולחנא לא שריא באת ולאו איהו למפלח אלא למדחל אבל פולחנא איהו לעילא ובגין כך ואותו תעבוד ובו תדבק באתר דאיהו דבקותא לאדבקא דאיהו גופא דשרי באמצעיתא ובשמו תשבע אתר שביעאה דדרגין וסימניך ואת דוד מלכם אשר אקים להם עכ"ל הרי מבואר את כל אשר אמרנו וכמדומה לי שזה דווקא היה חטא אדה"ר שטעה במה שעבד למי שלא היה ראוי כי אם לירא דהכא אמרינן בז"ח מדרש הנעלם דבראשית ר' ברוקה אמר הוא נצטווה על השם וחטא בשם נצטווה על השם זה הוא השם המיוחד דכתיב ועץ החיים וגו' (וכלומר שנצטווה לעבד השם המיוחד שהוא בז"א) והוא חטא בשם זהו שם דמשותף דכתיב ועץ הדעת טוב ורע (וכלומר שעבד לשם אלהים שהוא משותף גם למלאכים ולדיינים שהוא שם נוקביה שרגליה יורדות מות בעולם הבריאה נמצאת היותה עץ הדעת טוב באצילות ששם חוט א"ס מתלבש ועל ידי ז"א אף בה ורע בבריאה ששם אין חוט אין סוף מתלבש) אמר ר' אבהו ומה הקריב קרבן לשם זה (פי' לשם של אלהים) אמרה תורה זובח לאלהים יחרם המחליף שמו המיוחד בשבילו על אחת כמה וכמה ע"כ וזה היה טעותו שהחליף העבודה הראויה לשם המיוחד בעבדו לשם המשותף בהיותו נפרד משם המיוחד ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר ששם זה של אלהים יש לה בפרטות בהיותה נפרדת מז"א דבהיותה מיוחדת עמו דאז העבודה שאנו עובדים לז"א לה נמי שייכה היא נקראת בשם אדני והראיה שאין אנו מוציאים מפינו שם הויה בלשון אלהים כי אם בלשון אדני דבזה אנו מורים יחודה עמו בשם הויה הנמצא במקרא לפעמים נקוד בניקוד אלהים ושאז אנו מוצאים אותו מפינו בשם אלהים מדה אחרת היא כידוע לי"ח ששמה כך הויה בנקוד אלהים דהנקוד עצמו גורם שנקרא אותו בשם אלהים משא"כ הנקוד של הויה שאינו הנקוד עצמו של אדני דהא היוד של הויה נקודה שבא ואלף של אדני נקודה חטף פתח וא"ה אנו קוראים ההויה בשם אדני לרמוז למאי דאמרן ששם זה יש לה בהיותה מיוחדת עמו שאז חוט א"ס מתלבש גם בה ואפשר שזה ירמוז הפתח הנתוסף בה משם הויה שהוא כחוט בהיותה עולה עמו להתיחד באצילות שחוט א"ס מתפשט עד סופו ובאותו מאמר דמדרש הנעלם עצמו אני מוצא דבר זה יותר מבואר שחטאו היה במה שייחד עבודתו לנוקביה דאמר שם אחרי אמרו כמה וכמה הנ"ל ז"ל וחטא בשם מנלן אמר ברוקה דכתיב ותקח מפריו ותאכל שהוא השם היוצא ממנו דוגמת הפרי היוצא מן העץ ע"כ ואומר עוד שם בסוף אותו מאמר ז"ל תנן התם אמר ר' יהודה ברבי סימן אשגחנא בהאי מילה דאמר ר' ברוקה ושאיל לה ואשכחנא דעיקר קבלה הוא ביד מי והכא את גזר בספרא קדמאי דמתניתא דר' אלעזר בן ערך הנחש כשהשיא לאשה מאי כתיב ותרא האשה כי טוב מאי כי טוב אמר ר' אלעזר בר שלום הסכימה בדעתה כי הוא טוב (כלומר שהסכימה בדעתה היות עץ הדעת טוב ורע האמור שהיא נוקביה דז"א במדריגת טוב שהוא יסוד הנקרא כל כי"לח ונקרא אותו כמבואר בזוהר וירא הנ"ל בפירוש ואותו תעבוד ושלכן ראוי לעובדה) וכי תאוה הוא לענים שמתאוים עליונים ותחתונים לדעת ולהשיג (וכלומר שחשבה שהיא ז"א שלו מתאוים עליונים ותחתונים כמבואר בכמה מקומות מה זה והוא גופא וגוף וברית כחדא חשיבי כמבואר בזהר ולכן סבורה היתה שהעבודה ראוי לה מאחר שצריך לירא ממנה ושהיא ממש כגוף וברית דז"א וזה היה טעותה כי) מיד ותקח מפריו ותאכל אמר ר' שמעון אחלפא שולטנא בפולחנא אמר ר' אלעזר כמה דאת אמר אל תמר בו ואל תמירני בו ע"כ הרי מבואר ממש כדאמרן והוא שבאכילת פרי עץ הדעת טוב ורע שאין מקרא יוצא מידי פשוטה רוחניות אותו פרי הטביע טבע משונה זה באדם וחוה להיותם עבדים למדה שאין ראוי לה העבודה כי אם היראה תמורת אותה המדה שלמעלה ממנה שהיא ז"א וכלומר בהיותה נפרדת ממנו והוא בהיותה בבריאה שנקראת אז בשם אלהים דאם היתה מיוחדת עמו באצילות שנעבדת עמו כדאמרן לא נקרא ממר אותו בה כי מטטרון שראשו בבריאה שעליו נאמר פסוק זה של אל תמר בו להיותו שמו כשם רבו כיל"ח והוא המלביש אותה אז בהיותו שם ולא רבו מעש שהוא ז"א כלי"ח ותמורה זו הטעהו וחטא תמורה זו דהיה חטאו הוא שורש כל החטאים הגדולים שארז"ל שחטא בהם אדה"ר ולכן נחשב כאילו עבר עליהם בפועל אף כי לא היו אלא בכח ומבואר נמי בזוהר למה בעיקר עבודתינו אנו צריכים ליחד קבה"ו והוא כי על ידי יחוד זה אנו מעלים אותה במקום שחוט א"ס מתפשט בה משא"כ בהיותה נפרדת מז"א למטה בבריאה שאין חוט א"ס מתפשט בה וזהו אמרו בזהר ויקרא דף ע"ז ע"ב ז"ל ואי תימא השתא לאו הוא אלא דהא חייבי עלמא גרמי דלא אשתכח חד דהא מטרוניתא אתרחקא מן מלכא ולא משתכחי בזווגא עכ"ל ובסוף דבריו קאמר ובזמנא דתיתוב מטרוניתא לאתר היכלא ומלכא יזדווג עמה בזווגא חד כדין יתחבר כלא כחדא בלא פרודא ועל דא כתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד עכ"ל ואין זה אלא כי בעלותה עמו נעשו זו"ן כחוט א"ס המיחדם אחד משא"כ בהיותה רחוקה ממנו דאיננה חד עמו כי חוט א"ס אינו מתפשט אלא בו ולא בה ולכן אין ליחד עבודתנו כי אם לו דבכל זמן ובכל עדן חוט הא"ס שהוא האלוה האמיתי מתלבש בו והפרצופים העליונים ממנו הם כאברים הפנימיים לו כדאמר לעיל ועליו אני אומר דקאמר קרא לפני לא נוצר אל כי פרצוף ז"א בסוד יצירה הוא כידוע לי"ח וכל הפרצופים שלמעלה ממנו על שמו נקראו כדאמרן וקורא את עצמו כיעקב אל על כי חוט א"ס שהוא האל זורח הוא שם לעולם משא"כ בנוקביה הדבוקה לו מאחריו כידוע לי"ח שאינו זורח בה לעולם על כי היא העולה ויורדת ואפשר שעליה קאמר ואחרי לא יהיה לרמוז גם כן דבהיותה בסוד אחור כי רגליה יורדות מות אז היא אינה בסוד אל משא"כ בבואה לפניו כי עולה אז למעלה במקום שחוט א"ס מתפשט להזדווג ולהתיחד עמו דאז גם היא כמוה ובעבודתו אנו עובדים אותה כי אחד הם בכח חוט א"ס המיחדם וכן בר"מ פ' בהר סיני דף ק"ט פ"ב ז"ל דבר נש בלא איתתא פלגו גופא איהו ושכינתא לא שריא עליה הכי כד קב"ה לאו איהו בקרבנא עם שכינתא בכל ישראל דאינון אנשי מדות דאינון אברים דילה עילת העילות לא שריא תמן כאילו לא הוה קב"ה חד בתר דלאו איהו עם שכינתיה ובח"ל דשכינתא מרחקא מן בעלה איתמר כל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה בגין דלית תמן ורבנן בחוצה לארץ ולזמנא דקב"ה מתקרב עם שכינתיה אתקיים ביה האי קרא ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד עכ"ל והוא כי יהיה ה' אחד ולא פלגא דגופא ושמו אחד עמו כי אז יתפשט עילה העילות בה כמוהו משא"כ בהיותה מרוחקת ממנו כדאמרן שאין עילת העילות שהוא האלוה האמיתי מתפשטת בה ולכן אנו צריכים ליחדה עמו בעבדנו אותו ודרך הויתו ועבודתו בכלל בספר הזה הנה הוא נכלל:

חדר רביעי

פרק א

וסדר העבודה האמורה לא תתבטל ולא תשתנה כל זמן שהפרצופים העליונים קיימים ואף אם תתבטל לעתיד לבא הסיבה של כמה מצות שהיא כדי לברר התערובות אשר נעשו מהטוב עם הרע בחרבן העולמות ועבירות בני אדם ולהעלות הטוב ההוא אל הקדושה לא משום זה תתבטל עשייתם וכדאיתא במדרש על פסוק טבחה טבחה וכמאמר פרקי ר"א דיום הכפורים לא תבטל לעולם אע"ג דלעתיד לבא יהיה היה"ר בטל ולא יחטא אדם שיצטרך יוה"כ לכפר עליו כי פעולתו וכן פעולת שאר המצות תועיל באותו זמן להעלות הטוב ההוא אשר עלה בקדושה למעלה למעלה מקדושה לקדושה יותר גבוה עד שתזדכך בתכלית הזכוך שתוכל להזדכך כתכלית קדיש יתום דשבת דמועיל לאביו אף אם אינו בגהנם להעלותו ממדרגה למדרגה בגן עדן כמ"ש האר"י זלה"ה אבל המצות לא יהיו בטלות לעולם והאי דאמור רבנן במדרש על פסוק טבחה טבחה בילקוט רמז תתקמ"ד דכל המועדים יתבטלו חוץ מימי הפורים וכמ"ש ר"א הקליר דהוא ראב"ש בפיוט דפ' זכור ואם כל המועדים יהיו בטלים ימי הפורים לא נבטלים וזכרם לא יסוף מנוטלים ויוזכרו לעד גאולים לששון ולשמחה גילים ע"כ לאו אמצות דנהיג בהו קאי אלא אשמחתם כדסליק באמרו לששון ולשמחה גילים דשמחתם לגבי שמחת מימות המשיח אפשר שתהיה אז כשרגא בטיהרא משא"כ בהיותם גולים דאז שמחים במועדים וניכר שמחתם כמאמרם ז"ל בפ' חבית מפני מועדים שבבבל שמחים מפני שהם עניים חוץ מימי הפורים דעיקר מצותו הוא השמחה דלא כתיב ביה ושמחת בימי הפורים כדכתיב במועדים ושמחת בחגך דהשמחה היא טפלה לחג לפיכך אפשר שלא תהיה שמחתם מרובה אלא כתיב ביה לעשות אותם ימי משתה ושמחה שהשמחה היא עיקר מצותו לפיכך לא תתבטל אף בימות המשיח כי בימי הפורים תהיה השמחה מרובה מאד עד שתעדיף על שמחת שאר ימים של ימות המשיח יותר מדאי כי לפום גמלא שיחנא כי כן הבטיח האל עליו בתורתו שהמדה העליונה המעוררת השמחה באותו יום תאיר מאד באמרו והימים האלה לא יעבור מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם:

תוכן העניינים

יושר לבב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה