יושר לבב· רבי עמנואל חי ריקי
בית ראשון
חדר ראשון
יושר לבב
פרק א
ה"נה י"דוע ה"מצא ה"עילה ו"הסיבה ה"ראשונה י"חידה ה"יא י"סדה ה"כל בכחה רבה ובזרועה הנטויה וזו נקראת בפי כל המקובלים אמתיים בשם אין סוף כי באמת אין סוף למציאותו אחדותו יכלתו והשגחתו וסימניך אימ"ה כי באימה ויראה אנו מזכירים אותו אפילו בשם זה של א"ס אף כי שם זה נכון לו מאחר כי כל מה שאנו יכולים לצייר בדעתנו במציאות העולמות אשר המציא ממציאותו אחדותו יכלתו והשגחתו בהם כי רב הוא אינו אלא ראש והתחלה מהם כי לסופם אין חקר:
פרק ב
ואם באנו לחקור מהות מציאתו מה הוא ילאה רעיוננו ולא נשיגנו כלל ועיקר וכמאמר אליהו הנביא לית מחשבה תפיסא בך כלל ולא עוד אלא דעונש המבקש ליכנס בפתח חקירה זו רב הוא כי עודף על השכר שמשתכר במצותיו בביאתו לעולם וכדתנן כל המסתכל בארבעה דברים הללו ראוי לו שלא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור והוא שמסתכל להשיג מהות מציאות הסיבה ראשונה שהוא הא"ס המקיף את העולמות מכל רוחותיהם:
פרק ג
ואחדותו אף כי יכול היה להכנס תחת סוג החקירה ע"י פעולתיו אסור לחקור בו כמו שאסור לחקור במהותו וכדתנן וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם כי תכף שבא לחקור אם הא"ס אחד הוא או יותר מאחד פוגם בכבודו יתעלה וזה פשוט ולא עוד אלא שאף בחקירה זו ילאה רעיונו ולא ישיגנה כלל ע"י החקירה כי איך יחקור וידרוש לידע אם נמצאת סיבה ראשונה אחרת שנצטמצמה במקום אחר ממנה ובראה במקום הצמצום ההוא עולמות אחרים יש מאין ותהיה היא סיבה ראשונה להם נמצא שאם בא לעמוד על בריו של דבר זה של אחדותו על ידי חקירותיו ישאר בספיקו לעולם וממעט בכבוד קונו ולכן אין להרהר אף בחקירה זו כלל ועיקר כי אם לסמוך על מי שרוח ה' דבר בו האר"י זלה"ה שכך כתב הרח"ו תלמידו בע"ה שער ההקדמות ההקדמה ד' ז"ל כמה מיני עולמות נאצלו ונבראו ונוצרו ונעשו אלף אלפים ורובי רבבות וכלם כאחד הם תוך המקום החלל הזה הנזכר ואין דבר חוצה לו עוד שם בהקדמה ה' ואין שום בריאה חוץ מן המקום הזה כלל ועיקר עכ"ל ועוד אומר אני שהחקירה זו קשה מן הראשונה לפי שיותר הוא בסכנת כפירה בהרהור מחשבה זו ממה שהוא בסכנה בהרהור מהותו כי בו ילאה רעיונו ותו לא כי לא ישיגנו לעולם ובאחדותו ילאה רעיונו ויכפור ואין ראוי להטעים בכתב טעמי כפירתו:
פרק ד
ומפני זה בלי חקירה צריך שנאמין באמונה שלימה למה שכתוב ורמוז בתורתנו הקדושה והתמימה שבכתב ושבעל פה אשר בכח הסיבה ראשונה נשתלשלה מעילה לעילה עד הגיעה אלינו בני ישראל עם קדוש והוא הודיענו בה כי אחת היא ושכל העולמות אשר נבראו בחלל הצמצום הזה נמצאו ואין עוד מלבדו ולפיכך אין אחדות הא"ס ככל האחדים הנגבל אחדותם בקצוות האיש או המין או הסוג וכיוצא בו אלא אין לאחדות הזה גבול וסוף ואין שם אחד ראוי לו אלא כדי לשלול ממחשבתנו מחשבת היותר מאחד בו וכמאמר אליהו הנביא אנת הוא חד ולא בחשבן וכן שם אין סוף אינו שם מורה עצם הויתו כי אם מושאל לשלילת שעור ומדה ממנה ואין שם יותר מורה מציאות הויתו ביחוד כשם הֹוֶה ולא הִוָּה שפירושו זמן אלא הֹוֶה שפירושו הויה ואף זה השם אינו אלא לשכך את האוזן איך ישמיע לה מציאותו בלי שיפגום בכבודו:
פרק ה
ומאחר שעל פי הקבלה ידענו באמת ואמונה כי אין סוף למציאות אחדותו אין להסתפק כלל כי אין סוף גם כן ליכלתו והשגחתו כי איזו יכולת או השגחה נוכל לצייר בדעתנו אשר בכחו נתהוה שלא תמצא בו אף כי יהיה רחוק משכלנו המוגשם איך יוכל להמצא היכולת או ההשגחה ההיא ועוד דאף זה אנו צריכים להודות על פי התורה כאחדותו ולכן אין להרהר אחריהם על פי החקירה כי יארע לנו כמאורע חקירת אחדותו ממש:
פרק ו
וכל זה נמצא בו אף טרם הוציא רצונו לפועל בבריאת העולמות כמאמר פרקי ר"א קודם שנברא העולם היה הוא ושמו לבד כי הוא ר"ל אחדות מציאותו ושמו הוא יהיה מלשון ועשיתי לך שם גדול והוא השם טוב שיש לו עתה שכח יכלתו והשגחתו הוא לאין תכלית כאחדות מציאותו ולא תימא שמפני העדר כח זה עד בואו לו נמנע האציל מלהאציל את העולמות העליונים ושלכן לא נברא עולם המעשה הזה עד אותו העת הנזכר בתורה וכמו שנמצא כתוב בכתבי האר"י זלה"ה אלא מפני רצונו לבד נעדר מציאות עולם העליון עד אותו העת שרצה להאציל אותו כי ככחו עתה כחו אז היתה ולפי שלא נברא העולם בעמל ויגיעה ומעשה אלא בדבור כדכתיב בדבר ה' שמים נעשו קאמר שנברא כאילו נברא מעצמו מאחר שלא נראה שום עושה מעשה בבריאתו ובתיבת לבד פשוט הוא שבא להורות שלא היה אחר דומה לו:
פרק ז
וכאשר הגיע העת אשר היה ברצונו הקדום להוציא מכחו לפועל בברוא בראשונה יש מאין כדי להטיב מטובו ליש ההוא המחודש ממנו אחר אשר יודיענו כח גבורתו הרב צמצם מכבוד עצמותו ברוב כחו ופנה מקום רֵק וְאַיִן בו כדי לברוא בתוכו יש מחודש מאין שיכיר גבורתו ויחיה מטובו וכדי שיהיה ליש הזה קיום והעמדה מעצם הויתו מבית ומחוץ המשיך אח"כ בטובו הגדול קו דק מעצמות הויתו כמו שפושט אצבעו בתוך רושם הנשאר בחלל הצמצום ההוא מאור עצמות הויתו בפנותו משם ולא המשיך קו זה מעבר לעבר השני של מקום הצמצום אלא כלה בתוכו ככתוב בכתבי האר"י זלה"ה ושם מבואר דהקו הוא מעצמותו דהא בע"ח שער הקדמות הקדמה ד' כתב ז"ל ואז המשיך הא"ס את אורו בבחינת קו אחד ישר וראשיתו מתפשט ומתחיל מן אור א"ס עצמו שנצטמצם עוד שם ודרך הקו הזה היה נמשך ומתפשט אור הא"ס למטה במקום ההוא החלל עוד שם והרי היה יכול להניח אותה הבחינה של הקו ההוא במקומה ויסלק שאר האור כיון שהיה עתיד להחזירו באחרונה עוד שם בהקדמה ה' ואור פנימי דנה"י דא"ק על אור פנימי דא"ס המתלבש בתוכו דרך הקו הישר המתפשט מן הא"ס להאיר ולהחיות כל העולמות עוד שם הנה אז המאציל העליון דרך צד מצדדי המקום העגול הזה המשיך קו אחד דק כעין צנור קטן והיא מבחינת אור א"ס אשר נמשך ומתפשט אל תוך המקום החלל הזה וממלא אותו אורה והיא בחינת הנאצלים שנאצלו שם עכ"ל ועל זה הקו יאמר אליהו הנביא ובגין דאנת מלגו כל מאן דאפריש חד מחבריה (מאלין עשר) כאילו אפריש בך מאחר כי מעצמות הוית סיבה ראשונה הוא כמו שהוכחנו מהע"ח:
פרק ח
ועתה הנבראים שנברא בתוך מקום הצמצום במקום שם הֹוֶה שפירושו הויה נסתרת מאד כי כן היה הא"ס טרם שנצטמצם שלא נמצאת בריאה חדשה מבלעדו שידע מציאתו יכולים לקרוא לו בשם הוא שמורה מציאות יותר נגלה משם הֹוֶה כי הוא הנסתר מזה המורה באצבע וז"ל הרח"ו ובשערי קדושה שער א' וז"ש בפרקי ר"א עד שלא נברא העולם ר"ל העוה"ז היה הוא ושמו אחד כי הא"ס הנקרא הוא וכו' וכן בתקוני זהר חדש (דף ס"ה) ע"ד מפרש המקרא של ראו עתה כי אני אני הוא על עילת כל עילות ע"ש ולפי זה התרי פעמים אני אני ירמוז לסובב ולקו ועל שניהם אומר הוא כי אחד הוא ושמו הוא וכדאמרן ומפני זה יכולים להוסיף בהזכיר אותו אחר הצמצום סדר זמנים של עבר הוה ועתיד ולהזכירו בשם הוא היה הוה ויהיה כי הוא היה קודם הצמצום והוא הוה עתה בעת שהצמצום עומד והוא יהיה אם הצמצום יחזור לאיתנו ברצונו וז"ל ע"ח בשער ההקדמות כי הנה השם הגדול בן ד' אותיות הויה מורה על הוראת היות הויתו יתברך נצחית וקיימת לעד היה לעבר והוה ויהיה לעתיד טרם הבריאה ובזמן קיום הבריאה ואחר התהפכות' אל מה שהיה ואם לא נבראו העולמות וכל אשר בהם לא תוכל להראות אמיתת הוראות הויתו יתברך הנצחית בעבר הוה ועתיד עכ"ל ואלו יהיו סדר זמנים שקדמו לבריאת העולם דאמור רבנן והוא מעת שנצטמצם כדאמרן אף כי להראות' בלי בריאה שיראום היה בלתי אפשר להתראות כמו שמדקדק לשונו הע"ח הנ"ל וזה ירמוז גם כן הוא ושמו דקאמר ר"א כי הוא רומז הויתו אחר הצמצום במקום הֹוֶה כדאמרן ושמו יהיה סדר זמנים הנאמרים באמת עתה בו כדי להזכירו בשם כי הֹוֶה שבהם אינו מורה הויה כי אם זמן זה דאף כי אחר הצמצום הוא קודם שנברא העולם בו מיירי:
פרק ט
ולא מפני גלוי קצת כחו בצמצום זה יש לנו פתח תקוה להכנס אפילו כחודה של מחט בחקירת מהות הוית אחדותו בין ע"י המקיף שנצטמצם בין ע"י הקו שנתפשט אלא כמוס הוא כבראשונה וכמאמר אליהו הנביא רבון עלמין אנת הוא חד ולא בחשבן וזה הוא קודם הצמצום וכדאמרן בפ' ד' אנת הוא עלאה דכל עילאין סביב מקום הצמצום אחר שנצתמצם סתימה דכל סתימין הוא הקו המסתתם ברושם שבמקום הצמצום המתלבש ביש הנברא מאין ולא חילק באנת הוא בין עילאה דכל עילאין לסתימה דכל סתימין על כי המקיף והקו הויה אחת הם וקאמר אחר כן לית מחשבה תפיסה בך כלל הרי שאף אחר הצמצום אין להרהר במהות עצמות הוית אחדותו כי אין מחשבה תופסתו כלל ועיקר:
פרק י
ולא עוד אלא שהמסתכל במהות הוית אחדותו אחר שנצתמצם הוא בסכנת כפירה יותר מהמסתכל במה שהיה קודם הצמצום מפני השינוי שמוצא אחר הצמצום במקיף הבלתי מלובש מהקו שבו המתלבש ע"י הרושם ביש המחודש ואינו נותן דעתו כי שינוי זה אינו בעצמותו יתעלה כי הויה אחת היא המקיף והקו ומפני זה הפסד המסתכל בזה בביאתו לעולם מרובה על השכר שמשתכר בביאה זו וכדתנן וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם שהוא בחשבו שיהיה הקו הזה גרוע ממקיפו בהיותו מתלבש:
פרק יא
ועל המסתכל במהות מקיפו אחר שנצתמצם ונתפשט הקו שעל ידו נרשמו הרוחות ומעלה ומטה כדאיתא בכתבי האר"י זלה"ה תנן ברישא דמתניתין שראוי לו שלא בא לעולם ומשום הכי הזכיר ההסתכלות ההוא במנין ארבעה דברים מפני שהם דבריה' מחולקים אשר הצמצום והקו גרם להם והוא שמסתכל מה למעלה מן הקו ומה למטה מהקו גם כן חוץ למקום הצמצום מה לפנים והוא למזרחו ולדרומו כי מזרח קרוי פנים כידוע ודרום הנקרא ימין בהדיה קאי וכדאמרינן בזבחים דף ס"ב ע"ב כל פינות שאתה פונה לא יהיה אלא דרך ימין למזרח ומה לאחור והוא למערבו ולצפונו כי מערב קרוי אחור כידוע ומדרום הוא בהדי מזרח כדאמרן הוה ליה צפון בהדי מערב וכידוע כל זה לי"ח כמבואר בזהר ח"ג דף קי"ח ע"ב וכל זה שמסתכל ברוחות אלו במה שהוא חוץ למקום הצמצום ומפני שמקום זה לא נחלק כי אם מקו אחד נמצא שלא נתחלק אלא לשני חלקים ולא לארבע לפיכך מזכיר הארבע רוחות לשנים שנים כדאמרן ובהסתכלות זה נמצא שמפריד האחדות שלו בדעתו לחלקים אלו והסתכלות הזה הצמצום גרם לו כי מבלעדי הצמצום אין שייכות להסתכלות הזה ומשום הכי אפילו בחשבו מה היה טרם הצמצום לא היתה עולה על לבו כפירת מחשבה זו נמצא היותו בסכנה כפירה בהסתכלות הוית אחדותו אחר הצמצום יותר מהסתכלותו בה טרם הצמצום:
פרק יב
ומשרשי עניינים אלו למדנו כי החס על כבוד קונו צריך להעלות על לבו מחשבת צמצום זה כפשוטו לבל יפגום בכבודו בחשבו שעצמותו נמצא גם בגשמיים השפלים הבלתי נכבדים ואף בנבזים ח"ו מאחר כי בלי צמצום לא היה מקום רֵק מעצמותו וכי תימא דגם החושבו כפשוטו נמי לא חס עליו כי נותן תמונה בו ברעיונו ע"י הצמצום והקו מ"מ למעט בתִפְלה טפי עדיף דלא ראי מחשבת פגם כמחשבה העדר כבוד לכאורה דבאמיתות אינו כן דמאחר שאין סוף להויתו המתפשטת מהצמצום ולהלאה ובכל עת שירצה יכול למלאות עוד מקום הצמצום ולהחזירו לאיתנו מה דמות יערוך לו בלבו כי דמות התמונה היא בו ולא לו כי אין מחשבת תמונה זו מחשבת תמונת פונה המקום כי אם תמונת המקום עצמו וזה יהיה שמו של פונה המקום דהזכיר ר"א באמרו שקודם שנברא העולם היה הוא ושמו לבד כי הוא הוא עצם הויתו ושמו הוא מקום כי בו כלול והוא מגבילו ואין זה אלא לאחר הצמצום טרם ברוא העולם בתוכו כי קודם הצמצום אינו נקרא בשם מקום ולא בשום שם אחר נפרד משם המורה הויתו כי שמו הֹוֶה הוא על שם הויתו כדאמרן נמצא כי אז הוא שמו ושמו הוא ולא שייך למימר ביה הוא ושמו כי אין סוף המורגל בפי כל המקובלים מושאל הוא וכמבואר בפ"ד ואינו מורה לא עצם הויתו כשם הֹוֶה ולא דבר אחר חוץ מהויתו כשם מקום:
פרק יג
ומאחר שדברים הנסתרים האלה אין אנו משיגים אותם בכח החקירה טבעית דא"א לעמוד עליהם על ידה אלא מפי התורה בהשגה קדומה המתנוצצת בנצוץ נשמתו על דרך מה שכתב הרח"ו בהקדמת שערי קדושה ז"ל ויש אשר נפשו עצמו בהזדככה במאד מאד תתגלה לאדם ותנהיגהו בכל דרכיו לכן איני חושש כלל ועיקר להשיב לאשר רצו להוכיח בחקירתם שהצמצום אינו כפשוטו כי מה מועיל חקירתנו בדבר שאין אנו יודעים אם שייך לומר בו באמיתות אפילו מהות וכ"ש שלא ידענו מהותו כי לעולם יכול אני לומר שהוא מהות נעלם ממנו שכל החקירות אשר נעשו לא שייכי בו או נאמר שרצונו זהו כבודו אף כי היה נראה לנו על פי החקירה דאין שכלנו סובל לומר כן בו ואני סובר לא מדעתי לבד אלא גם על פי קבלת הרב האר"י זלה"ה שהוא כפשוטו אף כי לא נעדר כח הסיבה ראשונה לברוא העולמות אם היה רוצה בלי שיצמצם לא עצמותו ולא כחו כי אחד הוא ואף כי לא ידעתי לצייר בדעתי איך היה אפשר זה כמו שלא ידעתי איך נצתמצם מאחר שלא היה מקום רֵק ממנו החסרון תלוי בי כי רֵק הוא ממני דרך ידיעה זו לא מאחדותו יתעלה ועליו אני סומך בסברה זו המקובלת לא על חקירתו במהותו אלא כי מתישב יותר על לבי לומר שהוא כפשוטו ושהשגחתו היא הממלאת מקום הצמצום בדקדוק עצם וזהו מה שאמרו בתקונים לית אתר פנוי מיניה בעליונים ותחתונים משנאמר שאינו כפשוטו ונמעט בכבודו יתעלה באמרנו שעצמותו נמצא בינינו אף במקומות הבלתי ראוים לו וכמו שכתבתי בפ' י"ב שאינו העדר כבוד שנאמר שהמלך משגיח מחלונו דבר לכלוך כמו שהוא העדר כבוד שנאמר ח"ו שהמלך עצמו בתוכו וכן כתיב ביה המגביהי לשבת המשפילי לראות ומדברי רז"ל שדקדקו על עצמם לומר הקב"ה מקומו של עולם ואין העולם מקומו הכי מוכח דהכי איתא במדרש על פסוק ויפגע במקום ז"ל למה מכנין שמו של הקב"ה וקורין אותו מקום מפני שהוא מקומו של עולם אמר ר' יוסי בן חלפתא אין אנו יודעין אם הקב"ה מקומו של עולם או אם העולם מקומו מן מה דכתיב הנה מקום אתי הוי הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו אמר ר' יצחק כתיב מעונה אלהי קדם אין אנו יודעים אם הקב"ה מעונו של עולם או אם העולם מעונו מן מה דכתיב אדני מעון אתה הייתי לנו הוי הקב"ה מעונו של עולם ואין העולם מעונו לגבור שהיה רוכב על סוס וכליו משופעים הילך והילך הסוס טפילה לרוכב ולא הרוכב טפל לסוס הה"ד כי תרכיב על סוסיך מרכבותיך ישועה ע"כ וידוע כי שם זה של הקב"ה מלבד היותו בעצם בז"א הוא כלל כל אחת מעשר מדות ומושאל גם כן לסיבה ראשונה כידוע כל זה לי"ח וא"כ אפוא זה הוא פירוש המאמר אין אנו יודעים על ידי החקירה אם הקב"ה שהוא הסיבה ראשונה מקומו של עולם ויהיה הצמצום כפשוטו או אם העולם מקומו ויהיה הצמצום שלא כפשוטו דאז נמצא שהעולם מקומו של הקב"ה מאחר שבאמת לא צמצם עצמותו ממנו אלא נמצא בו דא"א לעמוד על דבר זה על פי החקירה כמו שהוכחתי כי אם על פי התורה משום הכי קאמר אין אנו יודעים וכו' מן מה דכתיב הנה מקום אתי שכן כתוב בתורה אנו למדים כי הוא מקומו של עולם כי נצתמצם ממש לפנות מקום העולם בו ואין העולם מקומו כי לא נתפשט מהצתמצמותו בתוכו אחר שברא היש המחודש בו חוץ מן הקו כדאמרן והנה ידוע כי מעון הוא חלק מהמקום שהוא מקום דירת הדר במקום ולכן הוסיף ר' יצחק במאמרו שלא בלבד אין העולם מקומו של הא"ס אלא אפילו מעון הקב"ה שהוא ז"א שהוא מעון לגבי המקום הגדול אין העולם מקומו ואף זה אין אנו יודעים אותו על פי החקירה מהטעם הנזכר בצמצום כי אם על פי התורה דכתיב אדני מעון אתה וגו' ומקרא מלא הוא מי כה' אלהינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ ואי בעית אימא דאין זכרון לא"ס במאמר זה כי אם לזו"ן ומהם נלמוד כן בא"ס במכ"ש וריב"ח מדבר בז"א ור' יצחק מוסיף וקאמר דאפילו נוקביה דז"א הנקראת בשם מעון כידוע לי"ח והיא הא אחרונה של שם כלשון שם מעונה מעון ה' אין עצמותה מתפשט בעולם ואף זה א"א לידע אותו מכח החקירה כי אם על פי התורה דכתיב אדני מעון אתה היית לנו ושם זה כתוב באלף דלת שהוא כנוי לנוקביה דז"א והמשיל דבר זה במשל לגבור הרוכב על סוס כי סוד הצמצום הוא סוד הדין הנמצא בגבורה לכך המשילו לגבור הרוכב על סוס שהוא מקום העולם שלא בלבד רגליו משופעים הם הילך והילך כדרך הרוכב שהם עצמותו המגביל מקום העולם סביבה אלא אף כליו והם הפרצופים העליונים הם משופעים הילך והילך ואינם נכנסים בתוך הסוס ואי בעית אימא דגבור רומז להקב"ה אשר הוא כגבור יוצא וכדאמרן ואף הוא רוכב על סוס כאמור וכליו שהם נוקביה הנקראת כלי כידוע משופעים הילך והילך וכ"ש רגליו שאינם עומדים בתוך הסוס כי אם הילך והילך וכ"ש סיבתו הראשונה ומוסיף במשל להראות דהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו מהסוס שהוא טפל לרוכב ואין הרוכב טפל לסוס ואם היינו אומרים שהעולם מקומו היינו עושים אותו כביכול טפל לעולם כי לעולם הקטון נתלה ונשען בגדול משא"כ כשאנו אומרים להפך ומביא ראיה ממאי דכתיב כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה מכלל שאם אין אתה רוכב עליהם אין בהם כח להושיע א"כ נמצא כי הסוס טפל לרוכב ואין הרוכב טפל לסוס ומאחר שכן הוא ש"מ שלא נצתמצם מן הצדדין בענין שיהיה העולם מקומו בהיות עצמותו עומד באמצעו אלא נצתמצם באמצעיתו ונעשה הוא מקומו של עולם ממש ולא נתפשט מעצמותו בתחתונים כלל וכן מבואר בירושלמי פ' הרואה מן הארץ ועד לרקיע וכו' ראה כמה גבוה מעולמו וכו' ע"ש ע"כ:
פרק יד
ומפני זה על אשר אמר הרב חביבי גדול ועצום בתורה ובמעשים בספרו אשר כתב לשבר מלתעות עול והאריך גם כן למעניתו בספרו שומר אמונים שהצמצום אינו כפשוטו מחוייב אני להשיב לו לא על הראיה שהביא בשם שער השמים כי על עשר חקירות יסד דבר זה שאיני משגיח עליהם מהטעם שכתבתי בפ' י"ג אלא על אשר רצה להוכיחו ממה שכתבו תלמידי האר"י זלה"ה שלא בפניו בהגהות כתבי הקדש שלו אני אומר שאין לי ספק כלל ועיקר כי הם מסברא כתבו כן אבל לא קבלוהו ממנו ולא מהרח"ו תלמידו המובהק דאדרבא מלשונות דרושיו וחקירותיו והודעת דרך עשייתו איך נעשה בדקדוק נראה בבירור שכפשוטו הוא כי ז"ל בע"ח בשער ההקדמות הקדמה ד' והנה אחר היות ענין הצמצום הזה אשר נשאר אותו החלל והאויר הפנוי ורקני באמצע אור הא"ס ממש כנ"ל ע"כ עוד שם ז"ל ואז צמצם עצמו באמצע האור שלו בנקודת מרכזו וצמצם עצמו ונתרחק אורו אל הסביבות ונשאר באמצע מקום פנוי חלל ואויר ע"כ יותר מבואר מזה א"א להודיע לנו שיהיה כפשוטו וכ"ש במה שכתב שם בהקדמה ה' ז"ל תוכל להבין עתה ענין וסבה וטעם למה הוצרך הא"ס לצמצם את עצמו באמצע האור שלו כנז"ל שסלק האור הרב ההוא מן המקום ההוא לגמרי ואח"כ החזירו במדה ובמשקל דרך הקו ההוא והרי היה יכול להניח אותה הבחינה של הקו ההוא במקומה ויסלק שאר האור כיון שהיה עתיד להחזירו באחרונה ע"כ בע"ח אשר לא ראהו הרב חביבי הנ"ל על כי בארץ איטליא לא נמצא וגם אני לא זכיתי לראותו כי אם אחר שחברתי הספר הזה פה ירושלים תוב"ב וששתי כעל כל הון כי ראיתי אשר זיכני ה' להשיג מה שכתוב בו כנראה מכל הלשונות אשר העתקתי ממנו שהצמצום הוא כפשוטו ולא מפני זה אנו מדמים אותו בצורה ח"ו וכמו שאסר הרב האר"י זלה"ה והזכירו הרב חביבי הנ"ל בספרו שכתב בשמו שאין בנו יכולת לעסוק קודם אצילות עשר ספירות ולא לדמות שום צורה ודמיון ע"כ כי במקום הרֵק אנו נותנים דמיון צורת עגולי' לא בו יתעלה המקיפו ומתפשט בו וכמ"ש בפ' י"ב משא"כ בפרצופים שנאצלו ממנו שבפרצופים עצמם אנו נותנים דמיון צורה ודמיון פעולה כדמיון צורתנו ופעולתנו ואף זה הוא דרך משל ודמיון וכמ"ש הרב האר"י והזכירו הרב חביבי בספרו הנ"ל כי אין דמיון צורתם ודמיון פעולתם כדמיון צורתנו ודמיון פעולתנו ממש אלא שינוי במעט הבלתי מתדמה כלל יש בינינו וכמו שאראה בע"ה לקמן במקום אשר יותר לי להמשיל משל מכלל העולה דאף כי הצמצום הוא כפשוטו אין תמונה בו מקרי מאחר כי אין תמונה המדומות בו מגבולו תמונת המקום מגבילו מבחוץ ועוד שברצונו ברגע כממריה יכול להתפשט בו כבראשונה ולבטל תמונה זו המדומת בו מבפנים ולכן הרי זו כדבר הראוי לבילה דאין בילה מעכבת בו כמשאז"ל משא"כ בפרצופים שנבראו שהתמונה הנמשלת בהם מגבילם אף מבחוץ ואין תלוי ברצונם לשנות תמונתם כי אם ברצון מי שבראם:
ועוד תא חזי לשון ר"מ פ' בא דף מ"ב אל מי תדמיוני ואשוה דהא קדם דברא דיוקנא בעלמא וצייר צורה הוה הוא יחידאי בלא צורה ודמיון ומאן דאשתמודע ליה קדם בריאה דאיהו לבר מדיוקנאי אסור למעבד ליה צורה ודיוקנא בעלמא לא באות ה' ולא באות יוד ואפילו בשמא קדישא ולא בשום אות ונקודה בעלמא והאי איהו כי לא ראיתם כל תמונה בכל דבר דאית ביה תמונה ודמיון לא ראיתם אבל בתר דעבד האי דיוקנאי דמרכבה דאדם עילאה נחית תמן ואתקרי בההוא דיוקנא הויה בגין דישתמודעין ליה במדות דיליה וכו' דהמדקדק בלשונו זה יראה איך האמת אתנו דהצמצום הוא כפשוטו ואף כי לכאורה אנו נותנים בסברא זו תמונה בו אין לנו רשות להדמותו דאין זה דמותו מאחר דטרם שנצתמצם ונתפשט הקו לא ידענו תמונה בו וכ"ש לו ומה שהיה הוא שיהיה בכל עת שירצה כי זה הוא אמרו אל מי תדמיוני ואשוה דהא קדם דברא דיוקנא בעלמא והוא בריאת מקום הצמצום וצייר צורה והוא הוראת צדדי המקום ומעלה ומטה ע"י התפשטות הקו בו שמציירו כך בארבע רוחות ומעלה ומטה הווה הוא יחידאי בלא צורה סוד הקו ודמיון סוד הצמצום ומאן דאשתמודע ליה קדם בריאה דאיהו לבר מדיוקנא פירוש שלא היה נגבל וכלה טרם שנתצמצם בשיעור מקום הצמצום ההוא הנקרא דיוקנא כדאמרן ושיצא כלו ממנו בהתצמצמו אלא היה מתפשט לעולם אף מחוץ לשיעור מקום הצמצום ההוא אסור למעבד ליה צורה כנגד מקום הקו ודיוקנא בעלמא כנגד מקום הצמצום כי אין דיוקן וצורה זו דיוקן וצורת עצמותו כי אם דיוקן וצורת המקום שנתרוקן ממנו כשרצה להצתמצם ולחזור ולהתפשט בו וזהו אמרו לא באות ה' כנגד מקום הצמצום שהוא סוד הדין דנפיק מה' כידוע ולא באות י' כנגד מקום התפשטות הקו שהוא סוד החסד דנפיק מי' כידוע ולכן הזכיר שני אותיות אלו כלומר שאין להדמותו לא במדה זו לבדה ולא במדה זו לבדה ואפילו בשמא קדישא שהוא שם הויה סוד הרחמים הכלול משתי המדות כאחד כידוע שכן נעשה מקום הצמצום אחר התפשטות הקו כידוע אסיר למעבד לסיבה ראשונה ולחשבו באחד מצורות אותיות אלו ולא בשום אות אחר מפני הקו ונקודה מפני הצמצום והאי איהו כי לא ראיתם כל תמונה מכל דבר הרומז לא"ס דאית ביה תמונה והוא תמונת מקום הצמצום ודמיון והוא תמונת מקום הקו לא ראיתם בעין השכל כי אם המקום רֵק שמצמצום ראיתם וכמו כן דמות מקום הבלתי רֵק שבו ראיתם בעין השכל אבל תמונת ודמיון הדבר עצמו המגביל מקום הצמצום וממלא קצת מרקותו לא ראיתם כלל ועיקר ולכן א"א להעלות על הדעת שום צורה ודמיון בסיבה ראשונה מפני פשטות פעולת הצמצום מאחר שקודם הצמצום לא היה כן ואף אחר הצמצום אין לנו השגה קצת כי אם במקום הרק שבצמצום לא בסיבה ראשונה עצמה אבל בתר דעבד האי דיוקנא והוא מקום הצמצום דמרכבה דאדם עילאה כי זה המקום הוא אשר יכיל האדם קדמון דנמצא שמקום הצמצום הוא מרכבה דידיה נחית תמן בהתפשטות הקו ואתקרי בההוא דיוקנא הויה בגין דישתמודעון ליה במדות דיליה הרמוזים כלם בהויה ונקרא אז בשם זה אבל הוא עצמו אינו בצורת אותיות אלו וכיוצא בהם ולכן אין פשטות הצמצום מצייר צורה ודמיון לסיבה ראשונה כלל מאחר כי ברצונו יכול למלאותו בעצמותו כבראשונה ושלא ישאר בו אפילו צורה ודמיון מקום כמה דהוה קדם דברא דיוקנא בעלמא וצייר צורה דהוה הוא יחידאי בלא צורה ודמיון בו ולכן כל הפעולות שנשללו מסיבה ראשונה שהצמצום כפשוטו סותרם אין כח בהם לבטל מחשבה זו הנכונה דלא נשללו מהס"ר אלא מההכרח שאינו מוכרח להם אבל ברצונו כמו שהיה הצמצום אפשר להם להיות כלם בסיבה ראשונה כי מי יאמר לו מה תעשה ואדרבא אומר אני כי מי שיאמר שאפי' ברצונו א"א שיפעול בעצמותו פעולות אלו פוגם בכחו הכולל כל הכחות א"כ אפוא אין הגרעונות העולות על דעתינו בחשבנו הצמצום כפשוטו גרעון בו יתעלה כמו שאין גרעון בו באמרנו מה שעינינו רואות דהגשמיים אשר לא היו כלל מתחילה עתה הם עמו ממש למאן דס"ל דאין הצמצום כפשוטו או לפחות נמצאים בו אם נפרשנו כפשוטו כמו שהוכחתי מאחר כי ברצונו כך היה והוה ויהיה עד אשר ירצה ותו לא:
פרק טו
ואף כי הוכחנו דהצמצום עצמו הוא כפשוטו מ"מ איכא למימר דהשעשוע של פעולת הצמצום אינה כפשוטה כי ברגע כממריה נגלה שם המקום רֵק ומאחר כי אין ספק שנשאר בו הרושם כידוע לי"ח ובודאי שהרושם ההוא אורו גדול יותר מכל אור נברא כדמצינו בעשית כלי העקודים שרושם אור עליון מעולה מהאור עצמו של התחתון וכלשון הרח"ו בע"ח בשער ההקדמות ז"ל ודע כי המקום בעצמו הוא יותר זך וגדול ומעולה מן העולם עצמו עכ"ל לפיכך לגבי דידן הוה ליה כאילו לא נצתמצם ויכולים אנו לומר שהצמצום אינו כפשוטו אבל לגבי הא"ס עצמו כפשוטו הוא וכן התפשטות קו עצמותו בתוך האור הגדול של הרושם לגבי הא"ס עצמו הוא כפשוטו אבל לגבי הנבראים אפילו לא"ק שבעודו מתפשט הקו היה נברא אפשר שלא היה נודע לו מציאות הפשטותו מעצמו כי אם אחר שהודיעו לו מי שבראו הואיל ואפילו רושם אור עצמות הא"ס הבלתי נברא שבו היה מתכסה הקו גדול היה מעצמות הא"ק הנברא ולפיכך לדידיה הוה ליה כאילו היה כל המקום ההוא מלא מעצמות הא"ס ושלא יהיה שם לא צמצום ולא קו:
פרק טז
ומאחר שרושם זה לא נעשה פסקי פסקי כדאמרן על כי דמיון פעולת הצמצום של הא"ס אינו כדמיון צמצום גשמי שנעתק אותו דבר ממקומו מעט מעט אלא שברגע אחד נסתלק עצמות הא"ס בבת אחת מכל מקום הצמצום וכדמצינו בא"ק דבהשאלה נקרא א"ס דבעשית כלי העקודים כן עשה כי סילק האור בבת אחת ואח"כ הורידו מעט מעט במטי ולא מטי לכן הרושם הנשאר במקום הצמצום נשאר אור פשוט דומה לאור העצמות שנסתלק ממנו ולכן אין לתמוה שיאמרו עליו בתקונים לית אתר פנוי מיניה כאילו מדברים בעצמות הא"ס עצמו ומה"ט פלא הוא בעיני שיהיה אפילו אור רושם זה מצוי בגשמיים הבלתי ראוים להמצא בהם ואפילו הכי ניחא לי למימר כן ברושם ולא לאומרו בעצמותו יתעלה בחשבנו שאין הצמצום כפשוטו ואינו רחוק מרעיוני שיהיה אור רושם זה אור שגנז הקב"ה לצדיקים לעתיד לבא דאמור רבנן ושיהיה כוונת התקונים הנ"ל למה שפירשתי בפ' י"ג ולשון ר"מ דפ' פינחס דף רנ"ז הכי מוכיח דקאמר התם ז"ל ומה רבון עלמין לית ליה שם ידיע ולא אתר ידיע אלא בכל אתר שולטנותיה אוף הכי לית ליה לנשמתא שם ידיע ולא אתר ידיע בכל גופא אלא בכל אתר שולטנותא ולית אבר פנוי מינה ע"כ פוק חזי דבנשמה קאמר ולית אבר פנוי מיניה ולא כן אמר ברבון עלמין לית אתר פנוי מיניה אלא בכל אתר שולטנותיה ותו לא הא קמן דהצמצום כפשוטו הוא והשולטנות הוא הוא המתפשט בכל מקום הצמצום לא עצמותו וכיוצא בו יהיה כוונת כל המאמרים המראים לכאורה שאין הצמצום כפשוטו אשר הביאם הרב חביבי בספרו שומר אמונים וכי תימא מאי חזית דסמכת אהא סמוך אהא הדקדוק שבהם מוכיח דאין בהם שום הכרע לומר דלא הוי כפשוטו שהרי לשון הזהר דפ' בהר דף קמ"ב כך הוא אנת הוא נשמה לנשמות ולית לך נשמה עלך ולא אלהא עלך אנת לבר מכלא ולכל סטרא וכו' דנשמה לנשמות מורה על הקו והסובב כאחד כי אחד הוא ולית לך נשמה עלך רומז על פרטות הקו ולא אלהא עלך על הסובב ועליו קאמר אנת לבר מכלא ולכל סטרא רומז על הקו שעל ידי התפשטותו נרשמו הרוחות שמצדדיו ומעלה ומטה כמבואר בכתבי האר"י זלה"ה ולשון זהר חדש פרשת יתרו דף נ"ה ע"ג דהוא כלשון התקונים כך הוא לית אתר דלא איהו תמן לעילא עד אין סוף ולתתא עד אין תכלית ולכל סטרא לית אלהא בר מיניה וכו' ומלשון זה מבואר דכל זה מדבר מגבול מקום הצמצום ולפנים כלומר לחוץ שעל הקו ושתחת הקו ושמצדדי הקו והוא הסובב דלית אתר פנוי מיניה משם ולהלאה ומפני הקו קאמר אח"כ לית אלהא בר מיניה כי הקו הוא הסובב עצמו ולא תימא ח"ו דשתי רשויות הם או דכמו דאין כח באצבע לפעול מה שפועל העין דרך משל כך אין כח בקו לפעול מה שפועל הסובב או איפכא דאינו כן אלא כח הסובב והקו אחד הוא וענין זה מבואר יותר בר"מ פ' פינחס דף רכ"ה ע"א דהכי קאמר התם איהו סובב כל עלמין ולית סובב לון מכל סטראי עילא ותתא ולארבע סטרין לבר מיניה ולית מאן דנפק מרשותיה לבר איהו ממלא כל עלמין ולית אלהא אחרא ממלא לון בר מיניה דפירוש איהו הסובב ממלא כל עלמין בפנימיות בקו שלו ולא תימא דהממלא הוא אלהא אחרא כי לית אלהא אחרא ממלא לון בר מיניה ואח"כ קאמר איהו מחיה לון ולית אלהא אחרא למיהב ליה חיין כלומר דלא תימא אמת הוא שאין הקו אלהא אחרא אבל הוא עלול מהסובב וגרוע ממנו אלא איהו הקו מחיה לון ואין הסובב אלוה אחר הנותן לו לקו חיים דאין הסובב שממנו נתפשט הקו אלוה אחר כי אם הוא בעצמו הוא הסובב והוא הקו הרי מבואר דאין מקומות אלו ראיה שלא יהיה הצמצום כפשוטו ומהם תדון לכיוצא בהם ותגמור בדעתך לומר שהוא כפשוטו ודאי:
פרק יז
ולצמצום הזה רמזו רבנן באמרם שבתחילה רצה לברוא את העולם במדת הדין וכדאיתא בכתבי האר"י דאילו לא נתצמצם שהצמצום עצמו הוא סוד דין להיותו מניעת אור כידוע ליודעי בינה שורש מדה זו מאין יצא ואיך נמצא אם לא נברא מחדש אלא ודאי כך היא המדה כי על ידי הצמצום החלל ההוא הנשאר ריקן מעצם אורו הפשוט טרם יתפשט הקו בתוכו היה כלו דין לגבי עצמותו המקיף שנתרוקן ממנו ובראותו יתעלה ברצונו הקדום שהעולמות אשר יבראו בתוכו ולא יוכלו לעמוד המשיך קו מעצמותו המקיף שהוא חסד פשוט בתוך רושם החלל ההוא ואותו חלק רושם שהיה דין כדאמרן בעבור בו הקו שהוא חסד גמור נתמתק ונהפך לרחמים ונשתתף עם שארית הרושם שבחלל ההוא שהוא דין כי ברחמים צריך שימצאו בו ב' הבחינות דחסד ודין כמבואר בע"ח שער ההקדמות אבל בקו עצמו לא שייך למימר ביה שיתוף כי הוא מעצמותו יתעלה המקיף המקום ההוא שהוא סיבה ראשונה ומשום הכי לא קאמרו ושתפו במדת החסד אף כי הקו חסד פשוט הוא אלא אמרו ושתפו במדת רחמים כי שמו מוכיח עליו דמעורב משתי המדות כדאמרן הוא וכידוע לי"ח:
פרק יח
וכדי שישתרש תערובת זה ולא יהיה העולם נברא מתחילה כלו בדין לא נשאר קו עצמותו בתוך חלל הצמצום בעת שנצתמצם האור סביבו שהוא סוד דין שלא ע"י התפשטות שהוא סוד חסד שאם היה כן לא ימצא שום חלק מרושם הצמצום שיהיה נמתק ויעתק מדין לרחמים כדי שישתתף בחלק אחר שכלו דין מאחר שבמקום עמידת הקו לא יהיה בו שום רושם הואיל ולא פנה משם לעולם אם אמת היה הדבר הזה שהקו נשאר במקומו כשנצתמצם מה שאין כן כשמתפשט בו אחר שנצתמצם כדאמרן ואם היה העולם נברא בלי צמצום כלל שבו נעשה שורש הדין אלא יהיה כלו חסד כי כן היה רצונו הטוב בברוא את העולם להטיב היה נסתר מברואיו כח המעניש שיש ביכלתו ויטעו במחשבתם שמא לא ימצא בו אותו הכח ולא ברא הבורא את העולם למעט בכבודו דהא כתיב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו ולכן כל פעל ה' למענהו פעל דפירושו הוא למען ה' שהוא סוד דין וואו שהוא סוד הרחמים ומשום הכי לא קאמר למענו אלא למענהו וגם רשע ליום רעה שידעו הכל כי כחו אף להרע אך כי כוונת בריאת העולם היתה להטיב והרעה הזר מהדין יוצאת אשר בכח הצמצום נשתרש כידוע לי"ח ולכן פנה מקום לעולמות בדרך האמור ע"י הצמצום והתפשטות הקו ולא בענין אחר:
פרק יט
ואל תבהל ברוחך זה להכעיס את בוראך כדי שיראה גבורתו בך ויענישך במעשה הרשעים והם הקטגורים אשר קנית במעשיך הרעים ועשית אותם ממש בראותך גם כן כי הדינים שמסיגיהם נתהוה שורש מענישים אלו נשתרשו בצמצום טרם ישתרשו בו החסד והרחמים בהתפשטות הקו בו אשר מעשה הצדיקים והוא הטוב הגנוז להם בשבר מהם יצא כי להוציא אותך ממחשבה זו בלתי נכונה כתב בתורתו וירא אלהים את האור והוא מעשה הצדיקים כי טוב הוא ובו חפץ להראות גדולתו יותר ממה שחפץ במעשה הרשעים האמור והוא העונש כדאמרן להראות גבורתו כמאמרם ז"ל על פסוק זה וזה יהיה כוונתם באמר שהיה בונה עולמות ומחריבן בכוונה מכוונת כדי להיות מחרבן מקל ורצועה להעניש הרשעים וכמבואר בע"ח שער מאמרי רשב"י ולא הִוָּה עונשים אלו שלא על ידי חרבן מהטעם שאכתוב לקמן במקומו במשל נאה ועל אלו העונשים אשר היה מכין היה אומר דין לא הניין לי לומר שאין לו נחת רוח מהם אף כי בכוונה בנה אותם להחריבם כי הוצרך לזה שלא למעט בכבודו וכדאמרן ועל אשר לא הרחיב כי תקנם מתחילה לכך כדי שישארו מלאים כל טוב ליתן בהם שכר טוב לצדיקים אמר דין הנין לי כי בזה יש לי נחת רוח משום דעיקר בריאת העולם להטיב בראו והרע נטפל אליו מהטעם האמור:
פרק כ
וידע תדע כי כל אלו הדברים אשר נאמרו ואשר נאמר עוד במשך ספר זה וכן כל הנמצא כתוב בתורתנו הקדושה דמראה לכאורה שהעתק הבורא מרצון לרצון אינו כך אלא כלם היו ברצונו הקדום לעולם כך כמו שנתהוו ונעשו זו אחר זו וזו משונה מזו וזו מהופכת מזו טרם התצמצמו וגם אחרי כן אלא שבלשון מושאל לשכך את האוזן נזכרו בתורתנו הקדושה ומכל הנמשכים אחריה כאלו נהפכו הענינים מענין לענין מפני רצון חדש אף כי אינו כן ודאין וכן כל אשר תמצא כתוב באמת ואמונה מדברים הבלתי ראוים להאמר בסיבה הראשונה ומהענין נראה שמדברים עליה דע כי לשון הענין ההוא או השם שבו המראה לכאורה לסיבה ראשונה מושאל לאחד מן הנבראים העליונים ששמם בשם רבם אשר בראם מרוב קורבתם לסיבתם ואל תטעה בענין שאינו ראוי אלא למחודשו ונברא לפרשו במי שאינו מחודש ונברא שהוא הסיבה ראשונה וכן אל תטעה לפרש מה שאינו ראוי אלא לה במחודש ונברא ולסבור שיהיה כוונת הענין בעצם כי טעות גדול בזה אתה טועה ושמור כלל גדול זה בידך כי בו תצא מכמה נבוכות המבלבלים דעתו של אדם ומוציאם אותו מן העולם ואדרבא תכנס בפרד"ס רמונים עם פרי מגדים כפרים עם נרדים:
חדר שני
פרק א
ואחר אשר פנה מקום לברוא בו העולמות ע"י צמצום והתפשטות האמור הראה מיכלתו שמץ מנהו בברוא בתוך המקום מאין יש מחודש שבו מילא אח"כ כל המקום הזה כמעט בעולמות שברא בתוכו והוא מעמידם ושומרם בטובו הגדול המתפשט ביש ההוא מאורו הרב המקיפו ומסתתר בו כנשמה בגוף כמאמר אליהו הנביא אנת הוא עילת העילות כנגד הסובב וסיבת הסיבות כנגד הקו דאשקי לאילנא בהאי נביעו ההוא נביעו איהו כנשמתא לגופא כנגד הקו דאיהו חיים לגופאי כנגד המקיף ובך לית דמיון כנגד המקיף וכש"ל בחדר א' פי"ב כי הדמיון הוא במקום לא בפונה המקום ולית דיוקנא כנגד הקו כי מהמקיף הוא דאין לו סוף אלא שמצד אחד של המקום הוא נכנס וממלא קצתו בכל מה דלגו כנגד הקו ולבר כנגד המקיף ועליו קאמר אנת הוא דקשר לון כקשר המקיף הדבר הנקשר וקושרו מבחוץ ועל הקו שהוא מבפנים קאמר ומיחד לון כחוט הנכנס בנקבי מרגליות הרבה שעל ידו מתיחדים ונעשים חרוז אחד ועליו קאמר ובגין דאנת מלגו כל מאן דאפריש חד מחבריה כאילו אפריש בך כי לא על חנם כפל הענין בסיבה ראשונה במלות שונות מאחר כי אחת היא אלא מפני היש המחודש שבמקום הזה שמקבל השפע ממנה בשני פנים קצתו מתפשט בו מהסובב מחוצה ולפנים וקצתו מתפשט בו מהקו מתוכו ולחוץ וזה יהיה שורש השני מיני אורות הנמצאים בכל אחד מהפרצופים פנימי ומקיף לפיכך הזכיר הסיבה ראשונה המשפעת בשמות ומקומות ודמיונות משונות ושמר סדר הבריאה בדבורו כי פתח לעולם במאי דסליק דוק ותשכח לאשמועינן אגב ארחיה סדרה ברמז וכדאיתא בכתבי האר"י זלה"ה בקצור נמרץ ורמזתיו בלשונו בחדר א' בפרק המורה זה והוא פרק ז' ע"ש כי אין ראוי לפרש סוד זה למען לא יכפור בעיקר הידוע כי הא"ס הוא כלו אור פשוט הבלתי מבין הסוד הזה על בריו דכוונתו הוא לומר דאורו הקרוב אל הצמצום והוא אותו האור שנתצמצם להיותו קרוב אל מקום הנברא יכולים אנו לומר מפני זה שהוא בחינת כבוד מלכותו לגבי שאריתו הרחוק ממנו אף כי אחד הוא ממש בלי שום שינוי כלל ועיקר ושמור דבר זה מאד מאד שלא תכפור בעיקר:
פרק ב
נמצא כי היש הזה שבו נברא העולם מן הצדדים נברא והוא מהשפע שנשפע לו בעגול מהסיבה ראשונה הסובבתו ונתן בו כח הדין כי ע"י צמצום נעשה בעגול זה מקומו של עולם וכדאמרן ומאמצעיתו נברא והוא מן השפע הנשפע לו ביושר מאור הסיבה ראשונה הנובע מן הקו שנכנס בתוך העוגל ע"י התפשטות ונתן בו בחינת החסד וכדאמרן המתכסה באמצעיתו כידוע לי"ח ולפי זה נתקיימו כל דברי רז"ל האמורים ביומא דף נ"ד ע"ב דלכאורה נראה דקא מפלגי ועוד דתרויהו איתינהו ממש בענין אחד כי מהקו דק שבאמצע נתפשטו מתחילה עיגולי א"ק שמצדדי מקום ההוא ואח"כ היושר שבאמצעיתו כידוע נמצא שהעולם מאמצעיתו נברא מן הצדדין ולא עוד אלא שהצדדין עצמן מאמצעיתו נקראו דאילו לא אמר מי שאמר והיה העולם לעולמו די היה מתרחב והולך עוד מצדדין ולהלאה שכשהתחיל להתפשט מהקו שבאמצע מקום הצמצום העגול העליון של הא"ק שהוא הקרוב אל הסובב יותר מכלם אי לא נמנע ממנו כח התפשטותו היה מתרחב והולך עד נגעו אל הסובב ומפני מניעת כח זה נתהוה רחוק מעט מהסובב כמבואר בכתבי האר"י זלה"ה ועל פיו יש לפרש גם כן מאמצעיתו ממרכז אורו הפשוט דמשם נצתמצם כמבואר בכתביו ומן הצדדים של זה האמצע נברא העולם כי באמצעיתו חזר ונתפשט הקו הידוע ולא היה שם בריאה:
פרק ג
וביש המחודש הזה שבו נברא העולם יש לנו רשות להתבונן כדי לחקור מה הוא אם יעלה בידינו להשיגו משא"כ בסיבתו המקפת אותו ומתעלמת בו כי על הסובב נאמר במופלא ממך אל תדרוש היכן הוא להיותו חוץ ממקומו של עולם ועל הקו נאמר ובמכוסה ממך שהוא הקו המתפשט בחללו של מקום העולם ומתכסה ביש המחודש בו כנשמה בתוך הגוף דלא שייך למימר ביה לשון דרישה היכן הוא כי האדם יודע שנשמתו בגופו היא אל תחקור לידע מה הוא כי סיבה ראשונה אינה נכנסת תחת סוג חקירה זו של מה הוא ועליו קאמר אח"כ במה שהורשת התבונן והזכיר בו תיבת מה ואף במה זה המחודש בנסתרות שבו אין לך עסק דרך משא ומתן של שאלות ותשובות שכליות שזה קרוי עסק דא"א לעולם להשיג מסתריו הרוחנים על ברים בכח השכל המוגשם כי אם להתבונן במה זה דבר מתוך דבר מדברי תורתנו הקדושה ומעתיקיה מפי הקבלה או מפי אליהו הנביא אשר יצאו מפי הבורא אשר ברא היש המחודש הזה ולכן לו לבדו עלו מסתריו על ברים וזהו אמרם אחרי שאמרו במה שהורשת התבונן אין לך עסק בנסתרות דש"מ דעליו קאי דאי לאו הכי הוו להו להקדים אין לך עסק בנסתרות לסמכו למופלא ולמכוסה האמור שהם הם הנסתרות ולאחר במה שהורשת התבונן שמדבר על הנגלות אלא ודאי מדהקדימוהו לאין לך עסק בנסתרות ודקדקו לשונם לומר במה שהורשת ולא אמרו במה שנצטוית וכן לא אמרו תעסוק אלא התבונן ש"מ דלא בנגלות שבמה זה מדברים כי לנו ולבנינו נתנו ונצטוינו לעסוק בהם אלא על הנסתרות שבו שהם לה' אלהינו ולכן צריך ליקח רשות אפילו להתבונן בהם לבד איירו וקאמרו שלהתבונן הורשנו אבל לא לעסוק בהם דרך משא ומתן וכדאמרן וכדתנן אין דורשין במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו:
פרק ד
ואמת הוא כי פירושים אחרים סובלת מימרא זו במתק לשונה ואלו הם האחד כי בכללה רומזת באיזו מארבע פירושי פרד"ס אנו רשאים להבין דבר מתוך דבר ולהרחיב הענין בהם והוא הפשט ועליו קאמר במה שהורשת התבונן ולשון רשות על ההתבוננות קאי כי על למודו לעשות ככל הכתוב בו מצווים אנו עליו ועל הדרש והוא האגדה קאמר במופלא ממך אל תדרוש מעצמך כי מופלא הוא ממך פירוש אמיתותה וכמאמרם ז"ל רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם למוד אגדה דרך לימוד וגירסא בעלמא לשם מצוה אבל לא תדרוש להוציא ממנה דינין או מדות ע"ד מה שאמר ר' ישמעאל בי"ג מדות התורה נדרשת דאין למדין ממנה דהכי איתא בש"ס אמר שמואל אין למדין לא מן ההלכות ולא מן האגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמרא וטעמא דמלתא דהאגדות הוא כי המדרש והאגדה יוצאים מפשוטם ואין משמעותם אלא לבוש הסוד וכמו שאאריך בזה בבית שני במקומו ועל הרמז קאמר ובמכוסה ממך אל תחקור שאם תחקור על הראיה שנרמזה ברמז ולא בפירוש תפקפק על אותו ענין שהובאת ראיה זו ברמז עליו ולא תהיה זהיר לקיימו וכגון הארבע בתים שבתפילין שהם רמוזים בתיבת טוטפות וכגון סתם נזירות שהוא שלשים יום שנרמז בתיבת יהי"ה דפסוק קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו וכיוצא בדינים אלו שנרמזו לבד ולא נכתבו בתורה בפירוש ולחקור הוא דאסור אבל לדרוש ממנו איזו דרשה לדין אחר אף כי ברמז נכתב הואיל ואינו יוצא מידי פשוטו אף להדרש ניתן ועל הסוד קאמר אין לך עסק בנסתרות על הדרך שפירשנו למעלה ודקדק באמרו אין לך לאסור לו להוציא בהם מראשו הקדמה מחודשת מכח עסק משא ומתן של שאלות ותשובות שעושה בהם אבל לחדש דבר מה על פי הקדמות מקובלת מפי ה' יש בהם עסק ומה"ט סמך הנסתרות אצל במה שהורשת התבונן שהוא הפשט כדאמרן שהרשות נתונה לו להתבונן בטעמי המצות על פי פשוטן לומר דאע"ג דבפשט יש לך עסק שאדם דן ק"ו מעצמו ומוציא ממנו דין חדש בנסתרות אין לך עסק בזה דאפשר דמה שנראה לו קל בגשמיות יהיה חמור ברוחניות או איפכא וכן כל כיוצא בזה:
פרק ה
ופירוש האחר הוא במופלא ממך והוא הא"ס אל תדרוש מי הוא קודם הצמצום ובמכוסה ממך והוא אחר הצמצום אל תחקור מה הוא במה שהורשת והוא בפרצופים אחר שנתקנו בשם מ"ה החדש התבונן דרך תקונם כדי שתדע לעבוד מה שנסתר בהם והיא הסיבה ראשונה אבל אין לך עסק בה להדמותה בדעתך לפרצופים שנבראו דלא ראי זה כראי זה כי היא כנשמה בגוף וזהו אמרו אין לך עסק בנסתרות וקאמר נסתרות לשון רבים כנגד שני הבחינות של אור שמקבלים הפרצופים האלה מהנסתר בהם ומהם מבית ומחוץ ומזה למדנו גם כן שלא הותר להתבונן בדקדוק כי אם בכבוד מלכים שמתו והוא אחר שנתקנו בשם מ"ה החדש שזה היה כבודם אבל בחרבן שנעשה טרם שנתקנו להוציא על ידו כוחות הדין הנקרא בשם אלהים שלכבודו נעשה כדי להודיע שכח המעניש לא נעדר ממנו וכמו שכתבתי בחדר א' פ' י"ח אסור להתבונן בו בדקדוק כי בחרבן והיא מקום הסריות וכו' הנזכר במדרש נבנה עולם התקון ואסרוהו רז"ל להזכירו כדאיתא במדרש על פסוק תאלמנה שפתי שקר וגו' מלך בשר ודם בונה פלטין במקום הביבין במקום האשפה במקום הסריות כל מי שהוא בא לומר פלטין זה בנויה במקום הביבין במקום האשפה במקום הסריות אינו פוגם כך כל מי שבא לומר העוה"ז נברא בתוך תהו ובהו אינו פוגם בתמיה רב הונא בשם בר קפרא אמר אילולי שהדבר כתוב א"א לאומרו בראשית ברא אלהים מן הן והארץ היתה תהו ובהו וחשך ע"כ ושלשה דברים סרוחים הזכיר במשל כנגד שלשה דברים הנזכרים במקרא ויהיו כנגד הג' עולמות בי"ע שהקליפות שהם הדברים סרוחים ונתהוו מחרבן העולמות סביבם מהלכים והפלטין שנבנה עליהם הוא עולם האצילות ויהיה זה מה שאמר הכתוב כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר כי החרבן שנעשה לכבוד אלהים וכדאמרן משום כבודו גם כן הסתר דבר ולא יגלה בדקדוקיו בו מקומות הסרוחים שנתהוו ממנו בענין שממעט בכבוד הפלטין שנבנה על מקום החרבן ההוא ואין בהם כבוד למלכים שמתו בחרבן ההוא וכבוד מלכים שהוא זכרון תקונם שזהו כבוד חקור דבר איך נתקנו בשם מ"ה החדש שעם הכלל כי כן שם מ"ה אשר תקנם היה שם מה הכולל שבא"ק מספר כמספר ר"ת ו"כבוד מ"לכים ובו נעשו י"ב פרצופים כמספר ר"ת ח"קור ד"בר כי הח' הם השמונה פרצופים שמהכתר ולמטה שבחצוניותם אינו נכלל עמהם והד' הם הארבעה פרצופים שבכתר שהם עתיק ואריך עם נקבותיהם כידוע וכשחקר בכבוד מלכים וידע שנתקנו בשם מ"ה אשר עליו נאמר במה שהורשת התבונן לא יהיה לו עסק בנסתרות שבמ"ה זה שהוא הא"ס המסתתר בו אלא יתבונן לבד שדבר מתוך דבר הוא הנותן כח במ"ה זה לעשות חיל ותו לא:
פרק ו
ומאחר שזכינו לדין שהורשנו להתבונן ביש זה המחודש ולחקור מה הוא בתנאים האמורים נדבר בו והוא כי מדברי תורתנו הקדושה המדברת כלה במתק לשונה ביש המחודש אף כי לכאורה נראה שמזכרת הסיבה ראשונה בפרטיה להיותה נשמה ליש ההוא למדנו דאין ספק שכל מה שנתחדש דבר מה הוא ומכיון ששייך לומר בו מה הוא מיד נופל תחת סוג החקירה של כמות איכות צבע ודמות וכמאמר הרח"ו בע"ח שער ההקדמות ז"ל נקראו הנאצלים בשם עשר מדות ובשם עשר ספירות ולהורות כי יש מקום בהם מדה קצובה ומספר קצוב משא"כ בא"ס עצמו ע"כ ועוד שם ז"ל הרי מפורש היטב כל מה שכתבתי לעיל באופן שלא יתבהל לב האדם הרואה מדות וספירות וציורים למעלה כי כל בחינות אלו הם בכלים או באורות עצמם בהיותם מתלבשים תוך כלים וכו' ויש רשות ביד האדם לכנות בהם מספר וקצבה ע"כ וא"כ אפוא נאמר כי אין כמות יש זה עודף על מקום הצימצום שבו נברא אלא אדרבא קטון הוא ממנו כידוע וא"א להיות חסר מנקודה שכליית הבלתי מתחלקת הואיל ודבר מה הוא ואיכותו הואיל ואין עינינו רואות איכות יותר חשוב הנוטה לרוחניות מאיכות הזכוכי נאמר כי יהיה זכוכיי בענין שאין בזכיכיותו למעלה ממנו בנבראים ובהשתלשלו אח"כ מעילה לעילה קצתו מתעכר והעכירות הזה דרך ירידתו רבה והולך עד שמגיע לעכרירות שאין עכרירות למטה ממנו וצבעו מרוב זכיכיותו מסתמא צריך שידמה לתכלית הלובן שאין לובן למעלה ממנו בנבראים שאין שם צבע שיערבב הזכיכיות ובהשתלשלו אח"כ מעילה לעילה קצתו מתהפך מעט מעט וקולט הצבע עד שמגיע לקולט צבע השחרות בתכלית השחרות שאין למטה ממנו ומקרא מלא הוא ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר והספיר לבן הוא והשמים זכוכיים הם ודמות צורתו א"א לו להשדיף (להעדיף) על צורת עגול כדוריי שהיא צורה המחזקת בתוכה חוזק רב יותר מכל הצורות שבעולם כידוע לבעלי חכמת ההנדסה:
פרק ז
ואל יעלה בדעתך שהואיל וצורתנו ומראיתנו וכן צורת ומראית כל הנבראים כלם נשתלשלו מעילה לעילה מהיש המחודש הרוחני שנוכל לצייר בעין שכלנו בהסתכל בצורתנו ומראות שבינינו הגשמיים דמות צורות ומראות הרוחנים במה שנעריך לבד ההפרש שיוכל להיות בין דמות צורת ומראות אלו העלולים מעילה לעילה אחר כמה עילות לעילות שעליהם שמהם נשתלשלו שאם ככה אתה חושב אתה טועה מדרך השכל דא"א לעולם להשיג בכח ערך שכלנו מֵרְאִיַּת הגשמיים לבד דמות צורת ומראית הרוחנים שמהם נשתלשלו אם לא שמן השמים יודיעום לנו כי רחוקים ממנו רב ובלתי ידוע לנו מדתו:
פרק ח
והבט עיניך וראה בחוש העין איך ענין הערכה זו מנו נעדרה ודאי ולא נוכל לעמוד עליה בהמצאה גשמיית אשר המציאו יושבי תבל בחכמתם אשר חלק להם הקב"ה כדי שעל ידה נשכיל כח נפלאותיו אשר עשה בשמים ובארץ והמצאה זו איני מגידה מפי השמועה כי עיני ראוה כמה פעמים ובמעוט שכלי אני יודע דרך מציאותם אף כי אין בי אמון יד לעשותה על בוריה ועל ידה נשכיל גם כן איך נדמה דמות צורת פרצוף היושר שבתוך העגולים לדמות פרצוף העגולים אף כי זה מעוגל וזה מיושר והמצאה זו היא כי אם נעשה צורה אחת מעוגלת רקנית באמצעיתה ומעורכת בערך חכמת ההנדסה שתהיה דמות גשם הצורה ההיא המצויירת בסמנים של צבעים שונים דומים לצבע הראוי לכל פרטי הגשם מתפשט באורך וברוחב דרך עגול ונניח במרכזה במקום הראוי מראה של זכוכית בולט בעגול כנגדה נראנה בזה המראה ביושר על אמתותה קטנה או גדולה כטבע גשם המראה והמסתכל בצורה שסביבה בעגולה יתמה מאד כי אינה רואה בה לא ראש ולא תוך ולא סוף מדמיון הצורה שרואה במראה ואף דמות גווניה לא יהיה לנגד עניו בדמות הגוונים הנראים ביושר בדמות הצורה שבמראה דאף המראית והגוון עצמו בהתקבץ נצוציו מהתפשטות העוגל להתקבצות היושר הנראה במראה מתהפך לדמות גוון אחר ותמיה זו באה לו מחסרון ידיעה כי לא ידע שאילו לא היו בצורה המעוגלת כל פרטי הצורה אשר הוא רואה בדקדוק עצום לא היתה נראת צורה זו אשר הוא רואה במראה דאין הפרש ביניהם אלא שכל אברי הצורה המתעגלת בכללם ופרטי פרטם אינם מתפשטים ביושר כצורה הנראת במראה אלא מתפשטים לאורך ולרוחב בעגול עשוי בחכמה ומלאכה כי לפעמים יצטרכו להיות פרטי היושר העליונים תחתונים בעוגל או איפכא וכן הפרטים השמאלים ביושר יהיו צריכים להיות ימינים בעוגל או איפכא כי בכח התקבצות ניצוצי העוגל הסובב וְרֵק באמצעיתו בעוגל היושר המלא הנראה במראה העגול כל נקודה ונקודה מתיישרת ביושר במקום הראוי לה בדקדוק:
פרק ט
וכפי רחוק מקום הצורה הסובבת ממקום המראה שבמרכזה כן הוא התפשטו' כללי הצורה ההיא ופרטיה בדמותה ומראיתה וכפי רוב התפשטותה בעוגל כן הוא רוב העלם דמיון צורתה בשכלנו אל דמות הנראה במראה ביושר ואילו ידענו בבירור מדת רחוק מקום העליונים הסובב ממקומנו התחתון העומד ביושר בכח חכמת ההנדסה יכולים היינו לצייר בדעתנו לפחות דמות צורות העליונות על בורים אף כי השמים ושמי השמים שאנו רואים לא יכלכלום אבל מאחר שנעלם ממנו מדת רחוק מקום זה נעלם ממנו גם כן דמות צורות הפרצופים העליונים שנבראו מהיש המחודש ומראיתם ואין כח בשכלנו לדמותם ולציירם כלל ועיקר אף כי נודע לנו דמשתלשלות דמות צורתם ומראיתם העגוליי לנו נשתלשל דמות צורתנו ומראיתנו ולכן צריכים אנו להפשיט רעיוננו מכל לבוש דמיון צורה שילבישנו וידמנו שדמות צורת העליונות ומראיתם הרוחנית מדמות צורת הגשמי ומראיתו דאף כי שניהם הרוחנים והגשמיים מיש המחודש נבראו ונשתלשו זה מזה מעילה לעילה מ"מ משקר בדמיונו ודאי כדאמרן כי לא נמצא באויר עולם הזה אפילו מעצמות הפרצוף האחרון שבפרצופים העליונים כמו שהוכחתי למעלה בחדר א' פ' י"ג ולכן אין כח בדמיוננו להדמות לא הם ולא פעולתם לנו ולפעולתנו אלא דרך משל:
פרק י
והנה אף כי יש מחודש מאין הוא ואינו כבן הנולד מאב ואם שכוחם ואונם בו מ"מ מאחר כי סיבתו נעשת נשמה לו נמצא בו דברים דומים לפעולתה אשר פעלה כדי לברוא אותו ואפילו הכי א"א לו להשיג ערכה לעולם כמו שא"א להשיג מדת הקף העגול על אמיתותו מידיעת מדת קטרו כידוע לבעלי חכמת ההנדסה והתשבורת וגם מהאי טעמא נוכל לומר שנתצמצם בעגול ולא בצורה אחרת להורות דאפילו העומד סמוך לקו המתפשט שהוא עצמותו ממש והוא כקוטר בעגול א"א להשיגו כ"ש הרחוקים ממנו וא"כ אפוא א"א ליתן דמיון במחודש מסיבתו הנעלמת ממנו כי אם מהמקום שבו נתחדש ומהשם הראוי לסבתו אחר שפנה מקום זה:
פרק יא
והיש המחודש הזה מאין מן הסיבה ראשונה ידוע הוא היותו כ"ב אותיות התורה ומפני כפל חמש אותיות מהם נעשו מספר ז"ך אותיות שבהם ברא כל העולמות כידוע לי"ח וכמבואר בע"ח בשער ההקדמות דרוש ב' של תקון המלכים ז"ל ואל תטעה בדברינו אלה שאמרנו שהעתיק יומין לוקח מהויה דמ"ה או מהויה דס"ג וכן בשאר הפרצופין אין כוונתו כי אלו הפרצופים הם בחינה בפני עצמה זולת המ"ה והס"ג כי כבר נתבאר כי כל עצמותם ומציאותם של כל אלו הפרציפים אינו נעשה זולתי מב' בחינות מ"ה וס"ג הנזכרים ולא עוד ע"כ וצריכים אנו עתה לבאר איך כח סיבת הראשונה נסתרה בהם כדי שלא נטעה לומר הואיל וכל הברואי' בהם נבראו ומתקיימים ובכחם מפרים ורבים אותם כי יהיו הם בדמותם וצורתם הסיבה ראשונה דאינו כן דאין הסיבה ראשונה שום דמיון וצורה שנוכל לדמותם אלא אף הם נבראו מחדש אלא שכח הסיבה ראשונה המסתתרת בהם הוא אשר נתן ונותן להם כח לעשות חיל וכח זה ניכר לנו הברואים על ידיהם במניינם ומספרם:
פרק יב
כיצד הלא ידענו כי להרחיק הסיבה ראשונה מכל שם משותף לשום נברא באמיתות קראוה המקובלים אמיתיים בשם אין סוף שהוא שבח ולא שם עצמי כי השבח הזה אינו מאמיתות אפילו במחודש המעולה שבכל הנבראים כלם שהוא הא"ק אף כי לפעמים בהשאלה קראנהו כן לערך הנבראים הגרועים מאד ממנו כי בעל כרחו להיותו מחודש יש לו סוף בשפת מקום הצמצום אשר בתוכו נברא ולא עוד אלא שאינו מגיע אפילו לשפתו כידוע משא"כ הסיבה ראשונה כי היא לגו ולבר כמאמר אליהו הנביא אבל שמה העצמי כדי להודיע בו כי נמצאת היא הֹוֶה הוא כדאמרן בחדר א' פי"ב אלא מפני ששם זה של הֹוֶה משותף הוא באמיתות לכל נברא בהיותו אף כי הֹוֶה נפסד הוא משא"כ הסיבה ראשונה כי הֹוֶה קיים לעולם ועד הוא לא קראוהו בשם זה אבל האמת יורה דרכו כי מבלי שם זה לפחות אין אנו יכולים להזכיר מציאות הויתו ולא על חנם בשם זה עם האלף נוספת להורות כי אחד הוא חתם עולמו והוא שם אהוה כידוע לי"ח:
פרק יג
ועל פי זה נאמר שהראה כחו באותיות התורה במה שבראם בשלשה מיני מספרים שהם אחדים עשיריות ומאות ולא ברא אותיות אחרות משונות לשני מיני מספרים אחרים שיש להם שם מיוחד כשלשה הראשונים והם אלפים ורבבות מפני כי אין בשם הראוי להוראת היותו כי אם שלשה אותיות ולפי שמוצא הוו מושכת עמה בעל כרחון וו אחרת כלשון ר"מ פ' פנחס דף רמ"ה ע"א ז"ל אלא לא ניכול למדכר וו בלא חבריה ע"כ ועשה נעשה מספר שם זה כ"ב ולכן כ"ב המה אותיות התורה ולפי שבמראית העין אנו רואים בשם זה הה כפולה כפל בהם ה' אותיות ועשאם כ"ז כי כן כשיאריך אדם רוחו במבטה הוו כדי להוציא מפיו הוו האחרת שבעל כרחה נמצאת במבטה ההיא תתמלא הוהו בהה ולא באות אחרת משום דינא דבר מצרא כי מצא מין את מינו ונעור במבטא הההין שבשם זה ונעשה בזה מספרו כ"ז ולפי שהה זאת המתוספת היא אחר ה' ראשונה וזהו ראשונה שבשם זה שמספרם י"א לפיכך אחר י"א אותיות של הא"ב מתחילים הה' אותיות להכפיל כי הכף שהיא האות הי"א היא האות ראשונה מאותיות מנצפ"ך הנכפלות ולפי שאפשר למלאות כל אחד משלש אותיות הֹוֶה האמור כשרוצה אדם להוציאם מפיו במבטא ארוכה בכל אחד משלשה אותיות אהי' כידוע לפיכך הכתיר אותיות התורה בשלשה כתרים שהם טעמים נקודות ותגין שבמקום אותיות אלו הוא מקומן כידוע והוו הנתוספת בוו אינה נחשבת במנין דאין דנין אפשר משאי אפשר כי כך רצה לקרוא שמה הבורא אשר בראה:
בשני ווין וכמבואר בע"ח ובשער מאמרי רשב"י דנמצא דמבלעדם א"א לקרותה בשמה כמו שא"א לקרוא בלי אותיות שבמקום הוו הם עומדות כידוע משא"כ ההי דבלי מלוי כלל אפשר לקרותה ה' לפיכך ראוי להחשיב טעם מילואיה:
פרק יד
נמצאו היות אותיות התורה כלה כלולות בא"ב אחת המתחלת באלף שמספרה אחד כי אחד בראה ומתחלקת לג' חלקים כי בפעולה השלשית נבראת מהאחד כי בראשונה נעשה הצמצום ובשניה התפשטות הקו ובשלישית בריאה זו של אותיות התורה וכל חלק מג' חלקים אלו יש בו תשעה אותיות שהוא המספר הנצחי כידוע לבעלי המספר להורות נצחיותה העודף על נצחיות כל הנבראים כלם כי היא שרשם וכן הוא מספר השלש שורש המרובע של התשעה והאחד עודף עליהם שמלבד נצחיותו בכל המספרים מבלעדו אין התחלה לשום מספר כמו שמבלעדי האחד הפשוט לא נמצאת בריאה מחודשת כלל ובשמם אין בידי להוסיף על האמור רבנן ואיני יודע להעריך טעמם בערך מי שבראם על הדרך האמור כלל ובצורתם גם כן לא ידעתי דבר כלל ועיקר על כי לא נודע שום דמות וצורה בסיבה ראשונה שבראם להעריכה לה ולכן הדבר רֵק הוא ממני עד ישקיף וירא ה' משמים:
פרק טו
והשלשה מיני מספרים שהם אחדים עשיריות ומאות יפה יפה מגלים שרשה וכח סיבתה המסתתרת בה כי האחדים מורים לאחדותו יתעלה משולל אף מסדר זמנים טרם הצתמצמו והעשיריות מורים נצחיותו אשר נתגלה בסדר זמנים אחר שנצתמצם שהם עשר אותיות הי"ה הו"ה יהי"ה כדאמרן בחדר א' פ"ח וכמו שנתחדשו סדר זמנים ועתים לרעה על ידי הדין שנתהוה כחו בצמצום כן נתחדשו סדר זמנים ועתים לטובה ע"י חסד ההתפשטות הקו נמצא היות העשר של הקו כעשר של הסובב ובהכותם זה בזה עולים למספר מאה כמספר הֹוֶה הו"א הי"ה הֹוֶה ויהי"ה שבזה נכלל השם שיש לו קודם הצמצום שהוא הֹוֶה עם השם שיש לו אחר הצמצום שהו' הוא היה הוה ויהיה במספר אחד להורות כי אחד הוא אותו ההֹוֶה שקודם הצמצום עם אותו שאחריו כי הוא הוא שנצתמצם ווהו העטף שהוספנו בכאן ביהיה כדרך לשון התורה בכל מקום אינה נוספת למלאות המספר כי הוא המספר של כללות החמשה תיבות והכולל שעם כללות זה עולים שמות אלו למספר מאה ולקמן במקומו אכתוב מה הוא כחו של הכללות במספר השמות הרי מבואר טעם נכון למספר המאות שבאותיות התורה בחמשה תיבות אמורים וכנגדם הם מוצאים מהפה בחמשה מוצאות שהם אחה"ע גיכ"ק דטלנ"ת זשסר"ץ בומ"ף כידוע לבעלי הדקדוק מקום מוצא כל אחד מהם מהפה ויש באותיות אלו זכרים ונקבות כידוע לי"ח כדמות מקום הצמצום שבו נבראו כי הצמצום סוד הדין התיש כח המקום ההוא כנקבה בצאת סיבתו ממנו וחלק מקום הצמצום שנתמלא אח"כ בחסד התפשטות הקו נתגדל בו ונתרבה ונראה בליטתו בתוך מקום הצמצום ההוא כזכר ומה"ט צירף באותיות אלו אשר ברא מחדש שתי תורות שבכתב כנגד מקום הזכר שהוא בתוך הצמצום ושבעל פה כנגד דמות פה הנקבה המראה מקום הצמצום מפני סיבתו הסובבתו סביב עליו ואף שם אי"ן סו"ף רמוז במניינם כי על דרך מספר הנקודות אשר הובאו בתקונין כ"ז מספרו:
פרק טז
ומאחר שהוכחנו היות כח הסיבה ראשונה באותיות התורה שהם היו יש המחודש הראשון שנתחדש בכל הנבראים אשר נבראו על ידיהם כשנמצא כחם בהם אין אנו צריכים לחקור עוד על שורש מציאותם וקיומם לידע מי הוא כי ידוע הוא היותו הא"ס ב"ה אשר הסתיר כחו באותיות התורה שבהם נבראו הנבראים כלם ומרוב העלמו לא גלה שם עצמותו בשום ענין מענייני התורה ולא בשום שם מהשמות הקדושים אלא אפילו השם היותר קדוש שבשמות נברא הוא אלא שסיבתו הראשונה מנוצצת אורה בו יותר משאר השמות לפיכך עולה על כלם כי היא נקראת על שמו כל זמן שהיא מאירה בו ולכן בהעדר כח סיבתו ממנו אף השם ההוא נעדר וכדאיתא בר"מ פ' פנחס דף רכ"ה ע"א בפירוש וכמאמר אליהו הנביא ואנת לית לך שם ידוע דאנת הוא ממלא כל שמהן כנגד הקו המסתתר בהן ואנת הוא שלימו דכולהו כנגד הסובב המקיפם ומשלימם ועל שניהם כאחד כי אחד המה קאמר וכד אנת תסלק מיניהו אשתאר כלהון שמהן כגופא בלא נשמתא מה שאין כן בשכחו מסתתר בהם שהם חיים מחיים:
חדר שלישי
פרק א
והנה בכח אותיות אלו להסתיר כחו הרב שיוכלו הנבראים להנאות ממנו רצה לחלק ברואיו לארבע עולמות וטרם שבראם ברא מקום מוכן לגנוז בו נשמתם נמצא שהמקום הזה הוא שרשם ויהיה כנגד שם הֹוֶה שפירושו הויה שהוא השם שהיה לו לא"ס שהוא שורש הכל טרם שנצתמצם והמקום הזה בראו דומה למקום אשר פנה בהצתמצם שהוא מוקף בעיגול ובתוכו קו מיושר שאינו מבריחו מן הקצה אל הקצה שאף מקום זה הנברא בראו בעגולים ויושר שביושר ההוא גנז הנשמה הכללית של העולמות שהיא הקו ויושר זה נכנס בתוך עגוליו מלמעלה ואינו נוגע בהם למטה ולפי שהשריש בו שרשי כל הנבראים בכלל ובפרט שורש אברי המובחר שנבראים וכל חושיו שהוא האדם לפיכך נקרא בשם אדם קדמון ומזכירים אותו בכללו ובפרטיו כאילו מזכירים פרצוף אדם אלא שמוסיפים בו תיבות קדמון לפי שהוא הפרצוף הראשון שנברא ומשערות ראשו יוצאים עולמות הרבה שאין כח בידנו לפרט בריאתם מרוב העלמם כמ"ש הרב האר"י זלה"ה:
פרק ב
ואחר כך יצאו בכח חושיו הארבע עולמות האמורים אשר נגלה לנו דרך בריאתם ויהיה מספרם ארבע כנגד הארבעה דברים הנאמרים באחד באמת בא"ס אחרי שנתצמצם שהם הוא היה הֹוֶה ויהיה והֹוֶה זה שם זמן הוא ולא שום הויה כשם אשר קרינו לו טרם התצמצמו כדי להזכירו כי אחר הצמצום שגלה מכחו נוכל להזכיר שם הויתו בשם יותר נגלה משם הֹוֶה והוא שם הוא וכדאמרן בחדר א' פ' ח' ושם חותם עולמו מוכיח עליו כי הוא שם אהו"ה והם אותיות ההו"א דהוא בלי ה"א הידיעה כולל כל נסתר אבל ההוא בהא הידיעה אינו רומז אלא לנסתר ידוע שאין אחר דומה לו שנוכל לטעות בו והוא הא"ס ב"ה שאחרי שנגלה מכחו בברוא א"ת ה"שמים ו"את ה"ארץ שבראשם רמוז שם זה נוכל להזכירו בצירופו שהוא שם ההוא וכמו שכתוב לא איש אל וגו' ההוא אמר ולא יעשה ומרוב העלמו לא כתב בתורתו שם חותם זה בפירוש כי אם בראשי תיבות וכשאנו מזכירים הוא אצל סדר זמנים של היה הוה ויהיה אין אנו צריכים להוסיף ההא הידיעה כי ידוע הוא מי הוא זה שכל סדר זמנים אלו נאמרים בו כאחד באמת לעולם שאין אחר דומה לו והוא הא"ס ברוך הוא:
פרק ג
ועולמות אלו לא יצאו בתחילה מזה האדם בענין שיהיה להם קיום והעמדה אלא יצאו כבנין בלי יסוד רחב מלמעלה וצר מלמטה כדי שיחרבו ויצא מחרבן זה מקל ורצועה לרדות לעוברי רצונו כי מבלעדי החרבן לא נמצא ביש המחודש סיגים שיכלו להעשות בהם כי מאין יצאו הסיגים מאחר שבכח הסיבה ראשונה שאנו מדמים אותה לאור פשוט נברא מאין היש המחודש הזה וכלשון הע"ח בשער ההקדמות דרוש ב' דמלכים ז"ל ואם מתחילה נאצלו בבחינת פרצופים מתוקנין הנה היה טוב לבדו בלי רע כלום עכ"ל והט אזנך ושמע משל נאה ומתקבל על דבר זה והוא משל למי שחצב אבנים מן ההר ושרפם באש ועשה מהם סיד חדש בלי סיגים כלל והוציא מים יפים מהמעין בלי לכלוך כלל ועיקר וערבם בזה הסיד ועשה מתערובת זה טיט ובנה בו בנין נאה של אבנים טובות וחזקות וכל הטיט הזה ראוי היה להשתמש בו בבנין ומפני שבנה הבנין הזה ברשות הרבים שיד הכל ממשמשים בו ובנאו בעומד על רגל אחד כי בנאו רחב מלמעלה וצר מלמטה ולא בנאו כלו באבנים משולבים אחת על גבי שתים כדרך הבנאים הבקיאים אלא הניחם אבן על גבי אבן ומפני שלא היו האבנים האלה מיושרת ברבוע כי אם עגולות שאינם מתישבים זה על זה מאחר שאינם יכולים ליגע זה בזה אלא בנקודה אחת כדרך שני עגולים הנוגעים זה בזה והוא לא חש גם כן לישרם בקו המדה שבידו לפיכך מכובד משא שסמכו אליו בני רה"ר נפל הבנין הזה כי לא היה בו כח לסובלו ונתפרדו האבנים זה מזה והטיט נעשה מטינא בר טינא:
פרק ד
ואם יגבל הטיט הזה עוד פעם אחרת כך כמו שהוא הבנין אשר יבנה ממנה לא יהיה לו קיום והעמדה כי יתפרד חלקיו בקל ולכן מאי תקנתיה הוא שישחקנו עוד הדק היטב ויבררנו בנפה וכברה להוציא ממנו החלוקי אבנים שנשברו ונתערבו בו בנפול הבנין שבהם ישתמש אח"כ להניחם בבנין החדש בחורים ובסדקים שישארו בין אבן לאבן לישרם ומהדקה מן הדקה שבבר טינא זה יקח ויגבלנו עוד במים ויהיה ראוי לבנות בו פלטין נאה בצורת דקות ואת שאינו כל כך דק ראוי לבנות בו בנין יותר גם מהבניינים הסובבים הפלטין הזה מבחוץ לצורך תשמישו והיותר עב שבבר טינא זה שכבר נעשה בו מלאכה אין לו תקנה והוא הוא הסיגים ודרך ארץ הוא שכל זמן שבר טינא זה לא נברר שיהיו בעליו שומרים אותו כלו מפני החלוקי אבנים והדק שבו הראוים לבנין ואחר שמבררן זורק העב שבו לאשפה ומאבדו מן העולם מאחר שלא יצלח עוד למלאכה ואפילו לזבל את הקרקע כדי שיוציא פרי אינו ראוי כי להיותו סיד נעדר מכח ההולדה נמצא שהעב הזה הוא הסיגים ומפני תערובתו עם הדק גרם לדק שישאר בטל וכן לחלוקי אבנים שבו ושלא ישתמשו בהם והואיל ומפני הדק והחלוקי אבנים שמעוכבים בעב אין מאבדים העב מן העולם אם זה העב לא היה דבר שאין בו דעת לא היה חפץ שיוציאו מעולם הדק והחלוקי אבנים ממנו כדי שאף הוא יהיה קיים ונשמר מבעליו שלא ידרסו עליו ויעברוהו מן העולם ומי גרם לעב הזה שלא יהיה ראוי למלאכה ויעשה סיגים התשמיש שנשתמש בו ונחרב כי טרם שנשתמשו בו היה כל הטיט ראוי ולא היה בו סיגים כלל כדאמרן וכל עוד שלא נאבד העב מן העולם אף הוא ברשות בעליו עומד כי לא נתהוה מעצמו כי אם מתערובת המים והסיד הנשרף באש שהיו להם בעלים והם ערבים זה בזה ובנו הבנין בהם אלא שבנאוהו ברה"ר:
פרק ה
הנך רואה בעיניך מהמשל הזה האמיתי שאם לא היה הבורא בונה עולמות ומחריבין לא היה מציאות לסיגים שהם הרע אם לא היה הבורא בורא אותם מתחילה לכך ואם היו נבראים בדבר ה' כמו שנברא הטוב היה להיות להם קיום והעמדה כטוב דלא היה הבורא מטיל קנאה במעשה בראשית ולא היה זה רצון הבורא כי בריאתו את העולם היה להטיב ולא להרע אם היה אפשר מבלעדו שלא יהיה העדר כבוד הבורא בהעדרו כמ"ש בחדר א' פ' י"ח אבל כיון שיצאו הסיגים מעצמם בנפול הבנין ע"י חרבן ולא ע"י בריאה חדשה כטוב וכן מצינו שלא יחד הקב"ה שמו על הרע כמו שיחדו על הטוב כמשאז"ל לכן המה יאבדו ברוב הימים והטוב יעמוד להיותו מעשה ידיו של הבורא כי לא יצטרכו עוד העונשים כדי שלא יטעו הנבראים לומר דאין כחו אלא להטיב כי כבר כל הנשמות שבגוף אשר יצאו טרם יבולע הרע הכירו וידעו ממה שעבר בהם העולם הזה דכחו אף להרע ומ"מ בעוד שסיגים האלה קיימים תלוים במאמרו הם ומשגיחים בהשגחתו כי סוף סוף הויתם מתערובת הטוב שנתהוה ממנו היתה וכמו שהמשלנו במשל ומי יודע אם לא תהיה בליעתם הפרדת הרכבתם לבד והחזרתם לא יתנם ולא שיכלו מכל וכל כי כן משמע ממש בזהר מדרש הנעלם דחיי שרה דף קצ"ח ע"ב דקאמר התם אמר ר' יצחק אין יצה"ר בטל מן העולם אע"פ שכלו לא נמצא קצת נמצא וכו' ע"ש שלא יכלו מכל וכל אלא יהיה זה כמי שלוקח הסיגים אשר המשלנו במשל ושוחקם בכח גדול עד שידקו לעפר דק ומחזירים בעפר סיד חדש שלא נשתמש בו עדיין ואף אלה הקליפות יחזרו כבראשונה אבל לא יהיו לאין:
פרק ו
וכדי להודיע להם ממשלתו זאת והשגחתו בהם אף כי רחוקים ממנו הם יותר מכל הנבראים לא רצה שיצאו ע"י חרבן עולמות הנבראות מהחושים שכחם חלש שאינו מתפשט מרחוק אלא מחרבן העולמות שנבראו מהחוש היותר חזק אשר על כן הוא מתפשט מרחוק יותר מכל החמשה חושים המושפעים מן האותיות המתחלקות לחמשה מוצאות הפה שלשה בהם של ארבע ארבע אותיות כנגד השלשה חושים החלשים ושנים של חמש חמש כנגד השנים היותר חזקים מהחזק שבחלשים כיצד חוש הטעם הוא החוש החלש יותר מכל החושים כי אין החיך שבו חוש הטעם טועם הדבר הנטעם בנגיעה שטחיית לבד בדבר ההוא שרוצה לטעום עד שילעסנו ויטעום חיכו מה שלפנים ממנו ויהיה זה כנגד גיכ"ק כי מוצאו מהחיך הטועם האוכל ואין לו כח המחזיק כלל כי אינו רבוץ תחת הפה אלא עליה וחוש המישוש עודף עליו דאין חלשתו רבה כל כך שיצטרך למשש הדבר שמבקש לידע טבעה על ידי דוחק ולעיסה בענין שיצא כחה הפנימית לחוץ כדי לידע ע"י מישושו בה הקשה היא הרכה החלקה היא או כסאסאה דשבולתא וכיוצא בו אלא בנגיעה שטחיית בעלמא מבחין במשושו דברים אלו ויהיה זה כנגד אחה"ע שהוא מוצא הגרון שמהחיך ולפנים אינו טועם טעם כי אם מושש מה שעוב' בו ויש לו כח המחזיק אבל כחו זה חלש מאד עד שבמשמו' היד למעלה ממנו מעט בלי שיגע בדבר המחזיק בו הוא מקיאו ופולטו בעל כרחו וחוש הריח עודף עליו דפועל פעולתו ומריח אף כי הדבר שממנו יוצא הריח רחוק מעט מהאף שהוא המריח ויהיה זה כנגד בומ"ף שהוא מוצא השפתים שהם דלתות הפה הפתוחה מבפנים כפתח קטן מאד לאף המריח והם הם העומדות תחת האף המריח זה ולהם כח המחזיק יותר מהגרון עד שא"א להוציא מה שמחזיקים ביניהם כי אם בנגיעת הדבר אבל אמת הוא שכחו חלש מפני שמשיכה קלה אשר ימשוך הדבר ההוא יוציא אותה מביניהם כי אין כחם רב להחזיקה:
פרק ז
וחוש השמע הוא מהשנים החזקים על כי הוא עודף בהרגשתו אף על חוש החזק שבחלשים שהוא חוש הריח כי שומע מרחוק דבר שאין בה ממש ובלתי נתפש ברוחני והוא הקול הנשמע אף כי יוצא הקול ההוא ממקום שאם היה שם ריח לא היה חוש הריח מרגיש בו ומפני חשיבותו עודף על אחרים עד כי אמרו ז"ל חרשו נותן לו דמי כלו ויהיה זה כנגד דטלנ"ת שהוא מוצא הלשון היושבת בתוך הפה רבוצה ומחזקת עליה דבר מה וכחה גדול להחזיק הדבר שעליה כשהופכת חודה למעלה יותר מכח השפתים שא"א להוציא הדבר ההיא ממנה כל כך בקל כמו שאפשר להוציאה בקל מבין השפתים והלשון היא המשמעת קול הצריך להשמיע לאוזן בחתוך אותיותיה משא"כ שאר האיברים שבפה האמורים וחוש הראות עודף על כלם כי רואה דבר מה מרחוק מקום הבלתי נשמע משם קול המדבר וכל שכן שלא נרגש משם הריח והמשוש והטעם של הדבר הנמצא שם ולפי שעודף הרגשתו על חוש השמע הוא עודף על עודף הרגשת חוש השמע על שאר החושים לפיכך לא מצינו שיאמרו רז"ל שיהיה אדם חשוב כמת בהעדר אחד מחושיו ואפילו בהעדר חוש השמע כי אם בהעדר חוש הראות שאמרו רז"ל סומא חשוב כמת לפי שנעדר מהחוש החזק שבכל חושיו ויהיה זה כנגד זסשר"ץ שהוא מוצא השינים שכחם חזק יותר משאר האיברים שבפה האמורים שכמעט אי אפשר להוציא מבין השינים דבר המתחזק בהם כי אם בכח גדול ויש מהם התלוים בגידי העינים כידוע לבעלי חכמת הנתוח התורה השוה אותם בפירוש בהוצאת עבד לחירות שלא הזכירה הפלת איברים אחרים כי אם שן ועין:
פרק ח
ולפי שהחלשות הוא פרי החסדים שאין דרך בני אדם להרחיקם מעליהם עד שיצטרך חוזק כדי שיקבלום דאדרבא כלם רודפים אחריהם ואין להם צורך להתחזק בהיותם חסדים גדולים אלא כנגד המבקשים למונעם ותפשט במקום הראוי להם וכלשון הזהר דנשא דף ק"מ א' וכל אינון דאינהו דינא הא תקיפין אינון ובין כך ובין כך בעיין למהוי תקיפין מתרין סטרין כד בעי עלמא רחמין רחמי תקיפין ונצחין על דינא וכד בעי דינא דינא תקיף ונצח על רחמי ע"כ עוד שם תאנא כל הכ' שערי דדיקנה כלהו תקיפין מ"ט כל אינון דרחמי בעין למהוי תקיפין לאכפייא לדינא ע"כ דהם כמים היורדים במורד בטבעם דבהיותם מרובים בכח ההכאה במקום שבו יורדים צריכים להתחזק לעלות למעלה נגד טבעם ואין חוזק זה רב דאין בהם כח לעלות יותר גבוה מהמקום שמהם ירדו משא"כ הדינין שכל אחד מבקש להמלט מהם ולכן הרנם צריך שיתחזק מאד כדי להשליטם על הראוי להם אף כי יהיה מעלתו גדולה מהדיין וכלשון הזהר הראשון שכתבתי לעיל דהם כאש שמטבעו מתחזק לעלות ממטה למעלה ומתגבר ועולה יותר מהמקום שממנו יוצא ושלכן חוזק הרב הוא כח הדין וכמבואר שורש זה במאורות נתן בכנוי אדיר ע"ש וכנראה גם כן מדקדוק לשון הזהר הנ"ל דרחמים הרבה אין להם כח לנצח כי אם דין אחד כי כחם וחזקם מעט אבל דין אחד יש בו כח לנצח רחמים מרובים כי כחם וחזקם רב לפיכך העולמות שנבראו להחרב כדי שע"י חרבנן יתהוו אותה השורשים הצריכים להתחזק נגד הנדונים בדין לא יצאו מהג' חושים החלשים שאינם צריכים חוזק מאחר שאינם חסדים גדולים שיצטרכו להחזיק נגד המונע התפשטותם שאין שיקפיד על זה ולא מחוש האזן שאין חזקתו רב כי אם לעמוד נגד המקפיד על התפשטותו להיותו חסד גדול וכדאמרן אלא יצאו מחוש העין שהוא היותר חזק שבכל החושים שבו כח הדין כדי שיהיו השוטרים האלה חזקים וממנו יראו גם כן שמי שהוה אותם אף כי רחוק מהם הוא יותר מרחוק שאר הנבראים כלם הוא עומד עליהם ורואה מעשיהם ובריאתו מעמידם שאין אותו החוש שמהם יצאו מהחושים החלשים שאין להם כח לפעול פעולתם ברחוק מקום הרבה אלא הוא החוש היותר חזק שבהם שהוא חוש העין שאפילו הגשמי המשפיל לשבת בארץ מגביה לראות בשמים ולכן כי תפקח עיניך ותדקדק במשל שהמשלתי ובטבעי החושים האלה אשר כתבתי ותראה גם כן מה שאכתוב לקמן מעניינים אלו תבין מפני מה התערובת הזה נעשה ע"י חרבן העולמות שנבראו מאורות אשר יצאו מהעינים אח"כ אתבריר במחשבה שהיא החכמה שבה ל"ב נתיבות כמספר הל"ב שינים ותמצא שהוא על דרך מאי דאמור רבנן מיניה ובי אבא ליזיל ביה נרגא ודברים אלו בספר זה תבינם בכללם כי בפרטם תמצאם בכתבי האר"י זלה"ה מבוארים ובספרי משנת חסידים מסודרים:
פרק ט
ואחרי שבא מבול זה לעולם והחריבו בנאו הא"ק זה באבנים הראשונים בנין חדש ותקנו בענין שיהיה לו קיום והעמדה בעשותו רחב למטה כלמעלה בהניח האבנים אחת על גבי שתים ומיושרות בקו המדה ובנוי במקום המשתמר שהוא רשות היחיד וחלק הבנין ההוא לארבעה חלקים שהם הארבעה עולמות האמורים כמספר נח ושלשת בניו שמהם נשתת העולם אחר המבול ובהם מסתתר להחיותם בנשמתו האמורה ומפני זה העולם העליון שבהם נקרא אצילות על שם נשמתו שהיא קו א"ס המסתתר ביש המחודש שבו על ידו ואינו מתפשט למטה ממנו כידוע לפיכך לא נקרא עולם זה בשם בריאה חדשה אף כי כל גופו עם לבוש נשמתו שהוא הא"ק מחודש הוא אלא בשם נאצל מלשון ואצלתי מן הרוח אשר עליך כי הקו המסתתר בו מהא"ס ב"ה עצמו מתפשט כדאמרן לפיכך יהיה עולם זה בכללו כעד שם הויתו שהוא שם הוא כי הוא בו ושאר ג' עולמות בי"ע נקראו בשם בריאה חדשה מאחר כי אף נשמתם מהיש מחודש שבאצילות נעשת לפיכך יהיו כעד הסדר זמנים שנתחדשו שההיה הוה ויהיה:
פרק י
ומפני שכח הא"ק תקן העולמות האלה לפיכך שמותיהם ופעולותיהם דומות לו להקרא אף הם בכלל ובפרט בשם פרצופי אדם וכן כל פעולותיהם אנו מכנים אותם בפעולת אדם ולפי שעולם זה העליון הוא שורש לכל העולמות שלמטה ממנו לפיכך בו נמצאו כל הרמזים הראוים לכל עולמו ממנו כיצד בקו האמצעי שלו שבו הוא התפשטות הקו יש שם ארבעה פרצופים המתלבשים זה בתוך זה והם א"ק והוא כנגד הוא כי אין שמו בשם זמן לבד אלא בשם אדם ושאר השלשה מורים לסדר זמנים כי הראשון הוא עתיק לשון זקן והוא כנגד היה שאילו לא היה מקדם לא היה זקן והשני אריך לשון אריכות ימים והוא כנגד יהיה שאילו לא יהיה עוד לא יהיה מאריך ימים ועליהם נאמר מה שכתוב אני ראשון ואני אחרון הואיל ופרצוף אחד נכללו כידוע והשלישי הוא זעיר כנגד הֹוֶה כי בשם זה ניכר כי עתה הוא הוה ואין בו רמז לא על העתיד באריך ולא על העבר בעתיק ועליו נאמר סיפא דקרא ומבלעדי אין אלהים כמ"ש לקמן במקומו:
פרק יא
ולפי שעולם זה העליון בכללו הוא כנגד הוא מעתיק ולמטה שמתחיל בו רמז לסדר זמנים נמצאו בו עד י"ב פרצופים כמספר הו"א לרמוז כי הוא הנסתר בא"ק המתלבש בהם הוא מחיים וכל פרצוף מתחלק לעשר ספירות כמספר האותיות שבסדר זמנים ובהם י"ג תקונים כי בהצטרף ההוא המתקנים ומחיים מספרם י"ג אותיות ומתחלק עד עולם זה בסדר אחר יותר כללי והוא בחמש פרצופים שהם אריך או"א וזו"ן ויהיו כנגד החמשה תיבות הידועים שהם הֹוֶה הו"א הי"ה הו"ה יה"יה שהזכרתי עניינם בחדר ב' פ' ט"ו ולהיות העולם הזה העליון כלול מכל הפרטים שאמרנו הוא אשר נתן מכחו לעולמות שלמטה ממנו לפיכך אף הם בכללו ובפרט דומים לו נמצא כי שני מיני עולמות נבראו עולמות שלא נודע לנו מה הם וכמה הם כעולמות שיצאו משערות דא"ק והם יהיו כנגד הא"ס המקיף מקום הצמצום מבחוץ ועולמות אבי"ע ששמם נגלה לנו וקצת ממהותם ודרך התפשטותם ויהיו אלו כנגד קו הא"ס אשר נגלה תוך מקום הצמצום שבו נבראו בהתפשטותו ומתכסה בתוך העולמות המכוסים המתכסים בעולמות הנגלים וכן אמר אליהו הנביא אנת הוא דאפיקת עשר תקונים וקרינן לון עשר ספירין לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגליין ועלמין דאתגליין ובהון אתכסיאת מבני נשא ועלמין סתימין ירמוז לעולמות שיצאו משערות א"ק דלא אתגליין שהיא מדרגה יותר גלויה מסתימין ירמוז לפרצופי האצילות שהם משונים במעלתם מפרצופי בי"ע ועליהם יאמר ועלמין דאתגליין ולפיכך אותיות יהו"א שהם האותיות של הו"א הי"ה הו"ה יהי"ה שאין בהם אותיות אחרות כי אם ארבעה אלו הם האותיות הנסתרות והנגלות כידוע לבעלי הדקדוק: