אור ברסלב
יושר לבב בית שני › חדר שלישי

יושר לבב· רבי עמנואל חי ריקי

בית שני · חדר שלישי

חדר שני

פרק א

ומפני שרצה הקב"ה לזכות את ישראל שיתקרבו אליו בעבודתם התמידית גוזר לפעמים איזו גזרה רעה להרע או שלא להטיב ורצה בעת גזרתו שלא תתבטל אותה גזרה אלא על ידי מעשה הטוב המנגד לגזרה ההיא או על ידי תפלה שנתפלל אליו כדי שבעשן העולה מנר נשמתו הנכבה מאורה בדבר ההוא החסרה ממנו שאנו צריכים להתפלל עליה תדליק באור אותיות העליונות המתעוררים ויצאים לקראת המזכירם ומכוונם במצותו ובתפלתו וישפיעו אליו השפע הראוי ליתן לו דרך הפרצופים העליונים אשר שם הם קבועים בדרך שתי נרות שכשנכבת התחתונה מקרבין עשנה העולה לעליונה והיא נדלקת אבל אם אינה מעלה עשן כל שהוא לפחות שהוא התעוררות מעט כמ"ש הרב בכוונת מעלה עשן לא תדלק לעולם אם לא יגיענה ממש לשלהבת העליונה זה נמנע מן הנשמה הכלואה בגוף עד בוא עת פקודתה ואף אם רואה שאין תפלתו עושה פרי למטה אם אין בה מום ידע שאינו מוציא דבריו לבטלה אלא פועל בפרצופים העליונים חלק הפעולה כלו או מקצתו השייך לצנור נשמתו החצובה משם המעלה עשן תפלתו בהם והכי אמרינן בזהר שמיני דף מ"א ומאן דידע ליחדא שמא קדישא אע"ג דברכאן לא משתכחי בעלמא סמיך וסעיד לה לכ"י בגלותא ונמצא שאם אין התפלה עושה כלה עושה מחצה כמו שארז"ל וסוף השכר לבא כשיושלם פעולת העליונים בכל צנורו או גם בכל הצנורות הצריכות לגמר הפעולה ההיא:

פרק ב

והנה ידענו כי כח כוונת השמות בתפלה גדול מאד עד כי בהעדר כוונתם צועקים ואינם נענים כמשאז"ל וכמו שאירע בחרבן הבית שמפני העדר ידיעת השמות לא עלה ביד בני ישראל להסתיר בה"מ מעיני האומות למען לא ישלחו בו יד וכמשאז"ל על פסוק חלל ממלכה ושריה ולפי שאם ח"ו לא היה שופך חמתו על העצים ועל האבנים בחרבן הבית היה מכלה שונאיהם של ישראל לפיכך חשבוהו למדת רחמים אז העלם ידיעת השמות שהעלים הקב"ה מישראל בפעם ההיא במה שהחליף שמות הממונים העליונים ויהיה זו כוונת אמרם על פסוק לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ אל תקרא שַׁמות אלא שֵׁמות כי השממה הזאת נעשתה על ידי חילוף השמות כדאמרן להציל את ישראל מן הכליה בר מינן לפיכך הזכיר עליה שם הויה שהוא רחמים ובזה לשון הפסוק עם אל תקרי מיושב ואז העלם ידיעת השמות היה טוב להם אבל בכל מקום דלא שייך הטעם ההוא כלל אינו טוב לפי שאינו מתפלל בשם כי השמות הם המה הממשיכים כחות העליונים למטה:

פרק ג

והואיל וכח המשל גדול מאד להבין סודי התורה כמשאז"ל על פסוק משלי שלמה אמשל לך משל שבו תראה כח השמות למה הוא דומה ואיך מתפשט והוא כי השמש שולח חציו וכל עת שהם נפרדים זה מזה אין חומם רב ובהתקרבם זה לזה על ידי זכוכית המוכן לכך שם רבה כחם עד שהנוגע על הזכוכית מלמעלה יחמם ידו יותר משאילו היה מניחה באויר אור השמש ובהתלבשם בו כדי לעבור מצדו האחר נתגבר כחם על כי מתיחדים ומתקרבים יותר עד שמצד האחר של הזכוכית נתאחדו כל כך שיש בהם כח להצית אש בסמרטוט או כיוצא בו שיה' נוכח סמוך להם בנקודת אחדותם וע"י הסמרטוט הזה הדלוק יכול להדליק אף דבר קשה שהוא רחוק מהם בהולכת הסמרטוט הנה והנה נמצא לפי זה שמי שאינו רוצה לחמם את עצמו כי אם מעט ישב במקום שהשמש שולח חציו ונצוציו ומי שחפץ בחום מרובה יביא זכוכית כנגדם ויניח ידיו עליו ומי שצריך להוציא אש מהם יניח הזכוכית בענין שיעברו מצדו האחר ואם חפץ שזה האש יודבק בדבר מה כי צריך לו יניח דבר רך שיוכל לקבלו שידלק בו ואם צריך להדליק דבר קשה יביא אצלו הדבר רך הדולק כדי להדליקו ואח"כ משתמש באש ההוא כרצונו להזיק בו או להנאות ממנו:

פרק ד

כן הוא ממש פעולת השמות הקדושים שכפי זכרון כוונתם כן הוא דרך הנאתם ורבוי השפעתם כי השמש הוא כח הניתן להם מאת הקב"ה ונצוציו הם אותיות של השם הנפרדות זו מזו והתקרבם כאחד אצל הזכוכיות הוא כללות אותיותיהם שנעשה מהם שם אחד והתלבשות בזכוכית הוא מספרם כי נכללים עוד ומתקרבים יותר זה אצל זה אבל עדיין המספר הוא משני אותיות או יותר ואף אם יהיה מאות אחד הוא כולל אחרים הרבה מקובצים יחד ועברם מצדי אחר של הזכוכית ששם נקבצו כלם בנקודה אחת הוא האחד הנתוסף בשביל הכלל והאש המציתים אז הוא ההשפעה שמשפיע השם ההוא וכחו המתגלה והסמרטוט הנדבק בו האש הזה הוא התיבה שבה רמוז השם הקדוש ההוא והעץ הקשה שע"י הסמרטוט מתדלק הוא האיש הזכרם או מכוונם בתורתו או בתפלתו שבכחם הנדבק בו פועל ועשה כל מה שיש בכח הנשפע מהשם ההוא לעשות ומזה תדון לכל העניינים ותיבות אותיות התורה והתפלה כי כפי צורך ההשפעה הנצרכת על ידם כך הוא דרך הזכרת וכוונתם הרי לך מבואר איך המתפלל בכוונת השמות נענה ומהמשל האמור תבין מה ראו על ככה אנשי כנה"ג לקבץ סודות ושמות מרובים בתיבות מועטות שסדרו בתוך התפלה עד שכמעט א"א לכוין הכוונות המרובות ורבוי השמות ההם במבטא האותיות המעוטות אשר כללם בהם והוא כי בהיות השמות נפרדים בכוונה הרי הם כנצוצות השמש שאין להם כח לשרוף בהיותם נפרדים משא"כ בהתקבץ ע"י הזכוכית ניצוצות רבות בנקודה אחת:

פרק ה

וזו היא סדר העבודה הנכונה שכשאמר ברוך אתה הו"יה יכוין לפשוטו שנתברך ז"א הנקרא הויה ואשתו עמו כי כגופו היא הנקראת אדני אשר על ידה מחלק שפעו לתחתונים ולכן אין להפרידה ממנו לעולם ומה היא הברכה שנתברך ז"א ושיתברך הוא שירמוז בדעתו שיושפע בפנימיות שבו והם הפרצופים העליונים המתלבשים בפנימיותו שהם כמו אבריו הפנימיים שפע מהסיבה ראשונה המסתתרת בהם והם בו שעל כן תכף עמו מזכירים אותו בלשון נסתר באמור אשר קדשנו ולא אשר קדשתנו ושהשפע הזה יתפשט בו ובכל אבריו דרך הצנור הנדרש ונקרא בשם ברוך אתה בכח סוד השמות הראוים לצנור ההוא המשפיע ולאבריו המושפעים אשר הם נמצאים בכח מספר התיבות והאותיות של ברוך אתה הויה אשר הוא מוציאו מפיו וממנו ינתן השפע ההוא לנוקביה וממנו תוריד חלק הראוי מהשפע ההוא לנשמת המשבח או מתפלל וכיוצא בו והיא תחיה את גופו בו:

פרק ו

נמצאת אומר דהמהלל או מתפלל לז"א הוא מהלל ומתפלל לסיבה ראשונה המסתתרת בו כי מבלעדה אין כל מאומה בידו וז"ל זהר חדש בתקונים חדשים דף ס"ה ע"ג דפוס אמשטרדם ז"ל אר"ש בריך ברי לעתיק יומין בודאי זקיפא והכרעה תניינא צריך לעילת העילות דנחית ליה מעילא לתתא ולסלקא ביה שכינתיה דאיהו זקיף לה בשם הוי"ה דכלא בידיה וברשותה עליה וירידה ונביעו ברשותיה דלא נחית אלא ברשותיה ואם הוא לא נחית נביעו לא נחית ואם הוא לא נחית לית סליקו לשכינתא ונביעו לא נחית לה נמצא דצריך לכוין לסיבה ראשונה דמבלעדה אין כל מאומה בידה וכל שמות שאר הפרצופים שמזכיר המהלל והמתפלל הם שמות אברי ז"א הפנימים והחצונים שכח הסיבה ראשונה המסתתרת באברים הפנימיים האלה נובעת בו ובהם הוא מוצא כחם שבתוכו לפעול ע"י אבריו החצונים לפיכך אין אנו מתפללים בפרטות לפרצופים העליונים ממנו דאין אדם קורא לחבירו בשם אחד מאבריו הפנימיים או החצונים אף אם אינו צריך מזה האדם אלא פעולת האבר הזה אלא לעולם מקדים קריאה לדבור כמו שעשה הקב"ה למשה כמאמרם ז"ל על פסוק ויקרא אל משה וידבר ה' אליו וקורא אותו בשם המיוחד לכלו ואח"כ אומר לו תעשה לי דבר הנעשת באבר זה שלך ומזכיר בדברו שם או שמות הראוים לאותו האבר הנצרך להשיג אותו דבר שמבקש ממנו או משבח אותו בשמות אותו האבר שעל ידו קבל הנאה ממנו יהיה פנימי או חצון ולכן בקראנו לז"א ונדבר עמו הרי אנו קוראים ומדברים אל כל הפרצופים כאחד עם נשמתם המסתתרת בהם אף כי אנו מזכירים בראש תפלתנו או בשבחנו או באמצעים או בסופם שם אחד מהשמות הראוים לפרצופים אחרים עמו אנו מדברים בלשון ההוא בכללות כדכתיב דודי צח ואדום וגו' ראשו וגו' זה דודי וזה רעי דלא כתיב ראשי דודי צח אלא דודי צח וגו' וכן בסופו כתיב זה דודי וזה רעי בפתיחת וחתימת ברכה שעמו אנו מדברים בכללות באמרנו בא"י דאנו אומרים ברוך אתה אדני ומכוונים בהויה כרמוז בראש שבח זה כפול באמור צח כנגד הוי"ה ואדום כנגד אדני ובסופו כמו כן כפול באמור זה דודי כנגד הוי"ה וזה רעי כנגד אדני ובאמצעו מצינו פרטי אבריו הפנימיים והחצונים המכונים לו בכנוי אף כי כל אחד פרצוף בפני עצמו הוא כי עמו אנו מדברים בכללות כדי שישפיע לנו בפרטות מהכח הניתן לו מאותו הפרצוף שאנו מזכירים שמו שהוא כאחד מאבריו כדאמרן כדי שעל ידי הזכרת שמו בפרטות יתעורר לעשות פעולתו בכח הנשמה המסתתרת בו דא"א לז"א מבלעדו לפעול פעולתו וכן הוא א"א להשפיע שפעו שלא ע"י ז"א כי הוא לבוש פנימי לנשמה והז"א לבוש חצון ולכן כח הניתן מהנשמה צריך לעבור דרך לבושים אלו אלא שלפעמים לוקח עמו מבחינת הפרצוף שבו עובר בשהותו בו זמן מה ופעמים עובר דרך העברה לפרצוף שבו מתעכב השפע בעברו ושלקח עמו מבחינתו אנו מכנים השפע ההוא כאילו יצא משם מעיקרא ולכן אנו מזכירים משמותיו יותר משמות שאר הפרצופים ולהטעים לך דבר זה אמשיל לך משל ומבשרי אחזה אלוה והוא משל ליעקב שהוא ח"י בנר"ן שלו המסתתרים במח לב וכבד שבו וכל אחד מאברים אלו מטביעים בו טבע פרטי שבהנטל ממנו אחד מאברים אלו בטל ממנו טבע המוטבע בו מפני אותו האבר ואותו אבר עצמו לא נשאר בו נשמה שיוכל לפעול בה פעולתו בהיותו ניטל מגוף יעקב מכל וכל וכן יעקב זה אינו יכול להטביע טבעו המוטבע בו בכח אברים אלו בבריה אחרת בלי אשה נמצא היות כללות גוף יעקב העושה הכל בכח אבריו אלו בהיותם בו ומוציא כחם שבכחו לפעול בהיות אשתו עמו ולחכם המבין מדעתו הנמשל מהמשל זה הוא מבואר:

פרק ז

וזו היא מעלת ז"א הגדולה על שאר הפרצופים אפילו מהעליונים ממנו שאם יסדרו בני אדם תפלתם להם בפרטות מבלי שיתפללו לז"א אף אם יכוונו לנשמה המסתתרת בהם יהיו צועקים ואינם נענים כאחד מאבריו הפנימיים של יעקב שהמשלנו לעיל שבהיותו ניטל ממנו אין בו כח לפעול הפעולה שפועל בהיותו תוך גופו ואדרבא יהיו המתפללים אליהם נענשים כי זה הוא רצון הסיבה ראשונה שיהיה הוא הז"א המוציא והמביא שפעו לתחתונים ואין עוד מלבדו ודבר זה מבואר בזהר פ' נשא דף קכ"ט ע"א לית שמאלא בהאי עתיקאי סתימאה בלא ימינא אתחזי ולא אתחזי סתים ולא סתים והאי בתקונוהי כ"ש ביה ועל האי תאיבו בני ישראל לצרפא בלבהון דכתיב היש ה' בקרבנו אם אין בין ז"א דאקרי ה' ובין א"א דאקרי אין אמאי אתענשו משום דלא עבדו בחביבותא אלא בנסיונא דכתיב ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין ובפרשת בשלח דף ס"ד ע"ב מפרש יותר דבריו דקאמר התם אלא הכי קאמר ר' שמעון בעו למנדע בין עתיקא סתימא דכל סתימין דאקרי אין ובין ז"א ועל דא לא כתיב היש ה' בקרבנו אם לא אלא היש ה' בקרבנו אם אין אמאי אתענשו אלא על דעבידו פרודא ועבידו בנסיונא דכתיב ועל נסותם את ה' אמרו ישראל אי האי נשאל בגוונא חד ואי האי נשאל בגוונא אחרא ע"כ הרי על דעבידו פרודא ביניהם בסברם שיכולים להתפלל לא"א לבד בלי שיתפללו לז"א וייחדו בתפלתם אף לא"א אשר היו צריכים להשפעתו נענשו כי הפרידו ביניהם בדעתם ובזה נסו את ה' שהוא ז"א בסברם שיש כח בא"א לענותם מבלי ז"א ואינו כן אלא מבעי להו ליחדם על הדרך שאמרנו להתפלל לז"א ובתפלתם להזכיר שמות הפרצופים הגבוהים ממנו כי צריכים להם ואם לא יעשו כן ולא ייחדו תפלתם אלא לז"א לא יהיו נענים מיד וכדאמרן וזה הוא צירוף מ"ה תצעק אליי שהם אותיות מאצ"ל העתי"ק כל כך בקל ויהיה זה אמרם ז"ל שישראל צועקים ואינם נענים מפני שאינם יודעים להתפלל בשם וכלומר בשם המדה הראויה לתפלה ההיא בפרטות אבל לא יהיו נענשים כי בהתפללם אל ז"א בעל כרחם הם מכוונים לנשמה המסתתרת בו כי פשוט הוא דמבלעדו אין תפלתו תפלה כלל נמצאו מתפללים אף לא"א כי נשמתו של ז"א בו נסתרת משא"כ בהתפללם לא"א שאף אם מכוונים לנשמתו הם מפרידים בדעתם ז"א שהוא חצון לו והיינו דכתיב ועל נסותם את ה' שהוא ז"א ולא כתיב ועל נסותם את ה' שהוא ז"א ואין שהוא א"א דאף אם לא היו מתפללים אלא לז"א לא היו פוגמים אלא שלא היו נענים כ"כ בקל ודוק ועוד שא נא עניך וראה מאי דאיתא במכילתא על ריב בני ישראל וגו' ר' יהושע אומר אמרו ישראל אם הוא רבון כל העולמים כשם שהוא רבון עלינו נעבדנו ואם לאו לא נעבדנו ובלשון זה אמר ר' יהודא בפסיקתא אלא שבמקום עולמים אמר כל המעשים ר' אליעזר אומר אמרו אם מספיק לנו את צרכנו נעבדנו ואם לאו לא נעבדנו וכזה אמר ר' נחמיא בפסיקתא אלא דשינה לשונו וכה אמר אם מספיק לנו מזונותינו כמלך ששרוי במדינה ואין המדינה חסרה כלום נעבדנו ואם לאו נמרוד בו עוד בפסיקתא ורבנן אמרי אם מסיחין אנו בלבבנו והוא יודע מה אנו מסיחין נעבדנו ואם לאו נמרוד בו ר' ברכיה בשם ר' לוי בלבם היו מסיחין והקב"ה נותן להם שאלתם מה טעם וינסו אל בלבבם לשאול אוכל לנפשם מה כתיב תמן ויאכלו וישבעו מאד ע"כ בפסיקתא וראשית דבר אומר דלא פליגי אלא כי היכי שנעשו ישראל על הים ד' כתות כדאיתא בירושלמי כן היו ד' כתות במדבר וכל אחד מאלו החכמים הציץ מחרכי נשמתו כוונת כיתה אחת מהם כפי בחינת נשמתו ור' יהושע ור' יהודא אמרו דבר אחד והוא דנסתפקו קצת מישראל בז"א אם הסיבה ראשונה אשר בראה כל העולמים ושלכן הוא רבון כל המעשים מסתתרת בו דבזה נמצא דז"א עצמו הוא רבון כל העולמים וכל המעשים או אם היה כאחד משרי מעלה השולט על אומתו לבד ושלכן אינו ראוי לעבדו כמו שאינו ראוי לעבוד לשום אחד משרי מעלה כי אם לרבון הכל שהוא הסיבה ראשונה ומפני ספק זה שנסתפקו בז"א נענשו ולר' אליעזר ור' נחמיה מה שנסתפקו קצתם לא היה הספק האמור אלא אם יהיה פרצוף ז"א מפורד מפרצוף אין שבו המזל שממנו מושפעים המזונות שכל צרכי בני אדם בהם תלוים בזה נסתפקו דבראותם מזונותיהם מצומצמים לפי דעתם סבורים היו שבקראם לז"א עליהם לא היה יכולת בידו לענותם כמלך היושב במדינה שאין כח בידו להביא למדינה כל צרכי מזונותיהם הבלתי נמצאים בתוכם כי אם חוצה לה ושכמו כן אין כחו להמשיך להם המזונות הנתלים בפרצוף האחר שהוא חוץ ממנו לפי דעתם וקצתם אמרו לא נעבדנו שאינו ראוי מאחר שאין לו כח האמור ונשב כאן בטלים מעבודתו וקצתם ויהיו האספסוף אשר בקרבו שהיו זוכרים המזונות המרובים אשר היו מצוים להם במצרים כדכתיב לא בלבד אמרו לא נעבדנו אלא אף נמרוד בו מאחר שהוציאנו מתחת ממשלת הפרצוף שהיה כחו גדול לזון אותנו במה שהוציאנו ממצרים ששם היו מזונותינו באות בשפע רב דש"מ לפי דעתם ששם היה שליטת הפרצוף הגדול ההוא הזן אותנו ולכן נמרוד בו ונחזור למצרים ולרבנן שהם רבים ס"להו דרבים מבני ישראל ידעו כל זה באמיתות שהסיבה ראשונה מסתתרת בז"א ושהשני פרצופים דאין וז"א אינם מפורדים אלא מלובשים בזה בתוך זה דהא בזהר ויקרא בפירוש תנינן ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בהיותו על המים של נהר כבר כישראל על הים דמשום הכי הזכיר בזהר הנ"ל וכן בזהר בשלח יחזקאל ולא הנביאים בכללם ולכן פשיטא דרובם הוי ידעי ידיעה זו וחסרון ידיעה שהיה להם היא היתה חסרון ידיעה יותר פנימית דסוף סוף לא ראתה שפחה על הים ראיה פנימית כי אם ראיה חצונית דומה לראית ישעיהו הנזכר נמי במדרש דראה לשכינה בהיותה בחסרונה וכאמרם ז"ל ישעיה ראה אותה בפחזותה ודומה לראית יחזקאל דהיתה ראיה חצונית והוא ראית השכינה בגלות דכתיב ביה ואני בתוך הגולה אלא דהם ראוה על הים כשהסירה את שמלת שביה ואף כי עדיין היתה חסרה היתה אז הולכת ומתמלאת מה שלא היה כן בימי ישעיה ויחזקאל לפיכך קאמר במדרש מה שלא ראה ישעיה ויחזקאל דראיתם דומה כדאיתא בחגיגה דף י"ג ע"ב כל מה שראה יחזקאל ראה ישעיה וראיה זו הפנימית החסרה מרבים מבני ישראל במדבר היתה לרבנן כי סבורים היה שבשאול מזונותיהם מז"א בפיהם ומכוונים בלבם בכוונות הראויות לפרצוף אין שמשם הם מושפעים שלא היה יודע ז"א מה שבלבם ושלכן לא היה עונה אותם אלא היה להם במדבר מזונותיהם מצומצמים כי המקום גורם ועוד דזה היה לפי דעתם אבל באמת לא היה כן כי המן היה מזון מועט מחזיק את המרובה והם לא הבינו זה כי לא ידעו מה הוא וזה אמרם אם מסיחין אנו בלבנו והוא יודע מה אנו מסיחין והוא שאלת המזונות שבלבם היו שואלים כלומר מכוונים למקום הראוי וכמאמר ר' ברכיה מיוסד על פסוק וינסו אל בלבבם לשאול אוכל וגו' נעבדנו ואי לאו נמרוד בו כלומר לא נשאל ממנו מאומה אלא נשאל בפינו צרכנו מאין בגוונא אחרא כמאמר הזהר ואמרו נמרוד בו מהטעם האמור לעיל ולכן נענשו כי נגעו בכבוד ז"א בסברם שיכולים להתפלל לא"א בלא ז"א ואני מוצא כי הד' כתות שנעשו על הים דומים לד' כתות אלו הכת שאמרה נפיל עצמנו בים היא ככת שאמרה אם הוא רבון כל העולמים וכלומר שאם הוא רבון על הכל יצילנו מן הים כמו שהוציאנו והצילנו ממצרים שהיה כובשה והכת שאמרה נלחם עמהם היא ככת שאמרה אם הוא רבון כל המעשים וכלומר שאם הוא רבון כל המעשים כמעשה זה של המלחמה יצילנו מהם והכת שאמרה נחזור למצרים היא ממש ככת שאמרה נמרוד בו כמו שפרשתי והכת שאמרה נצווח כנגדן היא ככת שאמרה אם מסיחין אנו בלבנו וכו' דהכא נמי היו סבורים שהיו צריכים לצווח בקולם ולא די להם בהרהור לבבם להנצל וכל אלו המחשבות שהיה להם במדבר רמוזים הם במקרא דאמרם היש ה' ירמוז למאמר ר"י ור"י דרצו לידע אם בה' יש בו מה שלא נברא מאין אלא היה לעולם יש והוא אם בה' שהוא ז"א יש בו הסיבה ראשונה בקרבנו ירמוז למאי דאמרו רבנן אם יודע מה שבלבנו העומד בקרבנו אם אין ירמוז למאי דאמר ר"א ור"נ דרצו לידע אם כח האין שהוא השפעת המזונות בו ומפני כל אלו המחשבות המגונות נענשו ואין לתמוה איך נתהוו בלבם המחשבות הרעועות האלה בהיותם על הים להיות כי שם הראה ה' כאילו כביכול אין בו כח לעשות הכל כי אם בעתיקא כדאיתא בזהר על פסוק מה תצעק אלי אלי דייקא בעתיקא תלייא ע"ש דלא ידעו שרמז להם שיכוונו למקום הראוי להצלה ההיא בהתפללם אליו כדי שיהיו נענים מיד וכדאמרן וזהו צירוף מ"ה תצ"עק אל"י שהם אותיות מא"צל הע"תיק:

פרק ח

נמצא כי השפע לעולם הוא בא מהא"ס אלא שבעברו דרך הפרצופים באותו פרצוף שצריך להתעכב בו ולהתלבש באור הפרצוף ההוא על שמו נקרא השפע ההוא ולכן השמות השייכים לאותו ענין שאנו עסוקים בו הנאמרים באמת לאותו פרצוף אנו מזכירים ולהם אנו משבחים ומהללים יותר משאר השמות שבפרצופים אחרים שאין השפע הזה לוקח כח מהם אלא עובר דרך שם עד יעבור דרך ז"א שעמו אנו מדברים ולנוקביה שהוא הכלי שיש לה בית קבול לקבלו ולחלקו אח"כ לראוים אליו זו היא דרך העבודה של מעשה המצות והתפלות והשבחים והכוונות שאנו עושים ומתפללים ומשבחים ומכוונים אבל צריך אדם לשמור מאד שלא להרהר בשום צורה מהצורות ופעולה מהפעולות גופניות בהוציא מפיו שמות הפרצופים העליונים או בחשבו בהם בכוונותיו בשם בני אדם הקדושים כאבות ואמהות והשבטים ודומיהם שמקום מחצב נשמתם ומעשיהם הטובים גרם זה להם כי אם יהרהר בצורה או פעולה גשמית אינו אלא טועה מאחר שא"א לישב בשכלנו דמיון צורה פעולה רוחנית לגופנית וכמו שהראתי בבית א' חדר ב' פ' ח' וט' אלא עיקר כוונתו בצורה תהיה צורת האותיות שבהם נעשים התיבות שמזכיר או מכוין בהם שם הצורה או הפעולה ההיא כי הם מכוונים כנגד מקום הפרצוף ההוא העליון ופעולתו ותו לא כי מעצמם מתפשטים מגופניותם ופועלים ברוחניותם ע"י התעררותנו להם בפרצוף ההוא הפעולה הרוחנית ההיא שאנו מבקשים ומתקנים אותו פרצוף בענין שיהיה ראוי לקבל השפע שאנו חפצים מאחר כי כל עצמות ומציאות הפרצוף אינו נעשה אלא מהאותיות וכמ"ש בשם הע"ח בלשונו אשר העתקתי בבית א' חדר ב' פ' י"א בפירוש וסימניך מקרא שכתוב האותיות שאלוני על בני ועל פעל ידי תצוני כי כשהאותיות שואלים כביכול הוא מצֻוה מהם לפעול מה ששואלים כי העולם ומלואו בהם נברא והיינו דכתיב בתריה אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי וגו' כי בתיבת אנכי רמוזה התורה כמו שאז"ל בנוטריקון של אנכי ה' אלהיך:

פרק ט

נמצא שבעבודתנו אנו מוסיפים כח בז"א ובשאר פרצופים שהם כאבריו הפנימיים והחצונים במה שמתרבה אורם בשפע הנשפע בהם על ידנו בכח עבודתנו המעשית או העיונית ולהפך ב"מ אנו מתישים כחם במה שנעדרים מהשפע ההוא אשר היה נשפע בשבילנו כי כמו שלפום גמלא שיחנא כך לפום שיחנא גמלא וכ"ש בחטאנו שאנו פוגמים בהם כי השפע שנשפע בהם כבר אינו חוזר לאחור כי מן שמייא מיהב יהבי משקל לא שקלי אלא ברדתו נגזל מהחצונים שלא כרצונם וזו היא אחיזתם בהם כי מכח הפרצופים בשפע ההוא נמצא וכפי החטא שאנו חוטאים כך הוא מקום הפגם בפרצופים כי כל מצוה כחה רבה בפרצוף אחד יותר מחבירו ולכן הפגם רבה בו בביטול אותה מצוה או בעבור עליה ולפיכך כפי הפגם כך היא הגזרה שנגזרה על השפע שבה אם יתעכב שם עד שוב העובר מעונו ויתקן את אשר פגם או אם ירד מ"מ ויגזלהו החצונים שאז טרחא יתירה צריך להוציאו מידם אבל בא"ס המסתתר בפרצופים ההם עליו אני אומר מה נועיל כי נפגע בו כלומר מה נועיל בו כי נפגע אינו כי אם עשות רצונו או לא אבל לא מפני זה יש בו תוספת או מגרעת וכדאיתא בר"מ פ' פינחס דף רכ"ה ע"א בפירוש ועל המכוין בפרצוף לבדו בתפלתו שעליו נאמר די כי יש לו מדה וכדאיתא בר"מ הנ"ל בפרשה הנ"ל ולא בא"ס המסתתר בו קורא אני עליו מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו כפשוטו ולכן הודענו דרך עבודתו כדי שלא נבא ח"ו לפגום בכבודו במחשבה הזאת כמו שנסתפקו קצת מבני ישראל במדבר כמ"ש למעלה בפ"ז וכמו שעשו אנשי דור המבול ודומיהם שחטאו בזה מפני שלא חפצו לידע ידיעה זו כדכתיב לעיל מיניה ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכך לא חפצנו ובאלו האנשים החוטאים בנפשותם מדבר כמשאז"ל שלא רצו לקבל עול מלכות שמים עליהם ולעבוד את ז"א על כי לא חשו לידע ידיעה זו האמורה כי בו הסיבה הראשונה מסתתרת:

פרק י

הכלל העולה כי הסיבה ראשונה הנקראת בפי כל המקובלים אין סוף הוא הוא אשר ברא הכל יש מאין ומקיף היש ההוא כלו מבחוץ ובמבחר שבו והוא הבחיר שבאבות הנקרא ז"א נסתר חדר לפנים מחדר כנשמה בגוף והחייהו ולכך המובחר הזה והוא ז"א הוא השולט על כל הברואים ומנהיגם וזנם ומפרנסם והוא אלהינו ואנחנו עמו כי נשמותינו הם חלקו והוא הוא המהולל בכל התשבחות הנאמרים באמת בתורתו אשר הנחילנו ועל ידה כל הנסתרות האלה גלה לנו דאי לאו הכי מי יעלה שמים וירד להודיענו דברים אלו שאין העין שולט בהם דא"א לראות את ה' עין בעין ולכן את ה' והוא ז"א לבדו נירא ואותו נעבוד כי מלבדו אין עוד ואפי' לנוקביה מאחר כי רגליה יורדות מות במקום שאין חוט א"ס מגיע אין לעבוד כי אם לירא ממנה אבל העבודה לא ניחד אותה לה כי אם לו דווקא כי זה לשון הזהר בפ' וירא דף קי"ב כתיב את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע האי קרא אוקמוה אבל תא חזי לה' אלהיך תירא לא כתיב אל' את מאי את דרגא קדמאה אתר דחלא הקב"ה ובגין כך כתיב תירא דתמן בעי בר נש לדחלא קמיה מאריה בגין דאיהו בדינא ואותו תעבוד דרגא עילאה דקיימא על האי דרגא תתאה ולא מתפרשן לעלמין את ואותו דא בדא חבקין ולא אתפרשן מאי ואותו דא אתר ברית קדישא אות לעלמין דהא פולחנא לא שריא באת ולאו איהו למפלח אלא למדחל אבל פולחנא איהו לעילא ובגין כך ואותו תעבוד ובו תדבק באתר דאיהו דבקותא לאדבקא דאיהו גופא דשרי באמצעיתא ובשמו תשבע אתר שביעאה דדרגין וסימניך ואת דוד מלכם אשר אקים להם עכ"ל הרי מבואר את כל אשר אמרנו וכמדומה לי שזה דווקא היה חטא אדה"ר שטעה במה שעבד למי שלא היה ראוי כי אם לירא דהכא אמרינן בז"ח מדרש הנעלם דבראשית ר' ברוקה אמר הוא נצטווה על השם וחטא בשם נצטווה על השם זה הוא השם המיוחד דכתיב ועץ החיים וגו' (וכלומר שנצטווה לעבד השם המיוחד שהוא בז"א) והוא חטא בשם זהו שם דמשותף דכתיב ועץ הדעת טוב ורע (וכלומר שעבד לשם אלהים שהוא משותף גם למלאכים ולדיינים שהוא שם נוקביה שרגליה יורדות מות בעולם הבריאה נמצאת היותה עץ הדעת טוב באצילות ששם חוט א"ס מתלבש ועל ידי ז"א אף בה ורע בבריאה ששם אין חוט אין סוף מתלבש) אמר ר' אבהו ומה הקריב קרבן לשם זה (פי' לשם של אלהים) אמרה תורה זובח לאלהים יחרם המחליף שמו המיוחד בשבילו על אחת כמה וכמה ע"כ וזה היה טעותו שהחליף העבודה הראויה לשם המיוחד בעבדו לשם המשותף בהיותו נפרד משם המיוחד ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר ששם זה של אלהים יש לה בפרטות בהיותה נפרדת מז"א דבהיותה מיוחדת עמו דאז העבודה שאנו עובדים לז"א לה נמי שייכה היא נקראת בשם אדני והראיה שאין אנו מוציאים מפינו שם הויה בלשון אלהים כי אם בלשון אדני דבזה אנו מורים יחודה עמו בשם הויה הנמצא במקרא לפעמים נקוד בניקוד אלהים ושאז אנו מוצאים אותו מפינו בשם אלהים מדה אחרת היא כידוע לי"ח ששמה כך הויה בנקוד אלהים דהנקוד עצמו גורם שנקרא אותו בשם אלהים משא"כ הנקוד של הויה שאינו הנקוד עצמו של אדני דהא היוד של הויה נקודה שבא ואלף של אדני נקודה חטף פתח וא"ה אנו קוראים ההויה בשם אדני לרמוז למאי דאמרן ששם זה יש לה בהיותה מיוחדת עמו שאז חוט א"ס מתלבש גם בה ואפשר שזה ירמוז הפתח הנתוסף בה משם הויה שהוא כחוט בהיותה עולה עמו להתיחד באצילות שחוט א"ס מתפשט עד סופו ובאותו מאמר דמדרש הנעלם עצמו אני מוצא דבר זה יותר מבואר שחטאו היה במה שייחד עבודתו לנוקביה דאמר שם אחרי אמרו כמה וכמה הנ"ל ז"ל וחטא בשם מנלן אמר ברוקה דכתיב ותקח מפריו ותאכל שהוא השם היוצא ממנו דוגמת הפרי היוצא מן העץ ע"כ ואומר עוד שם בסוף אותו מאמר ז"ל תנן התם אמר ר' יהודה ברבי סימן אשגחנא בהאי מילה דאמר ר' ברוקה ושאיל לה ואשכחנא דעיקר קבלה הוא ביד מי והכא את גזר בספרא קדמאי דמתניתא דר' אלעזר בן ערך הנחש כשהשיא לאשה מאי כתיב ותרא האשה כי טוב מאי כי טוב אמר ר' אלעזר בר שלום הסכימה בדעתה כי הוא טוב (כלומר שהסכימה בדעתה היות עץ הדעת טוב ורע האמור שהיא נוקביה דז"א במדריגת טוב שהוא יסוד הנקרא כל כי"לח ונקרא אותו כמבואר בזוהר וירא הנ"ל בפירוש ואותו תעבוד ושלכן ראוי לעובדה) וכי תאוה הוא לענים שמתאוים עליונים ותחתונים לדעת ולהשיג (וכלומר שחשבה שהיא ז"א שלו מתאוים עליונים ותחתונים כמבואר בכמה מקומות מה זה והוא גופא וגוף וברית כחדא חשיבי כמבואר בזהר ולכן סבורה היתה שהעבודה ראוי לה מאחר שצריך לירא ממנה ושהיא ממש כגוף וברית דז"א וזה היה טעותה כי) מיד ותקח מפריו ותאכל אמר ר' שמעון אחלפא שולטנא בפולחנא אמר ר' אלעזר כמה דאת אמר אל תמר בו ואל תמירני בו ע"כ הרי מבואר ממש כדאמרן והוא שבאכילת פרי עץ הדעת טוב ורע שאין מקרא יוצא מידי פשוטה רוחניות אותו פרי הטביע טבע משונה זה באדם וחוה להיותם עבדים למדה שאין ראוי לה העבודה כי אם היראה תמורת אותה המדה שלמעלה ממנה שהיא ז"א וכלומר בהיותה נפרדת ממנו והוא בהיותה בבריאה שנקראת אז בשם אלהים דאם היתה מיוחדת עמו באצילות שנעבדת עמו כדאמרן לא נקרא ממר אותו בה כי מטטרון שראשו בבריאה שעליו נאמר פסוק זה של אל תמר בו להיותו שמו כשם רבו כיל"ח והוא המלביש אותה אז בהיותו שם ולא רבו מעש שהוא ז"א כלי"ח ותמורה זו הטעהו וחטא תמורה זו דהיה חטאו הוא שורש כל החטאים הגדולים שארז"ל שחטא בהם אדה"ר ולכן נחשב כאילו עבר עליהם בפועל אף כי לא היו אלא בכח ומבואר נמי בזוהר למה בעיקר עבודתינו אנו צריכים ליחד קבה"ו והוא כי על ידי יחוד זה אנו מעלים אותה במקום שחוט א"ס מתפשט בה משא"כ בהיותה נפרדת מז"א למטה בבריאה שאין חוט א"ס מתפשט בה וזהו אמרו בזהר ויקרא דף ע"ז ע"ב ז"ל ואי תימא השתא לאו הוא אלא דהא חייבי עלמא גרמי דלא אשתכח חד דהא מטרוניתא אתרחקא מן מלכא ולא משתכחי בזווגא עכ"ל ובסוף דבריו קאמר ובזמנא דתיתוב מטרוניתא לאתר היכלא ומלכא יזדווג עמה בזווגא חד כדין יתחבר כלא כחדא בלא פרודא ועל דא כתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד עכ"ל ואין זה אלא כי בעלותה עמו נעשו זו"ן כחוט א"ס המיחדם אחד משא"כ בהיותה רחוקה ממנו דאיננה חד עמו כי חוט א"ס אינו מתפשט אלא בו ולא בה ולכן אין ליחד עבודתנו כי אם לו דבכל זמן ובכל עדן חוט הא"ס שהוא האלוה האמיתי מתלבש בו והפרצופים העליונים ממנו הם כאברים הפנימיים לו כדאמר לעיל ועליו אני אומר דקאמר קרא לפני לא נוצר אל כי פרצוף ז"א בסוד יצירה הוא כידוע לי"ח וכל הפרצופים שלמעלה ממנו על שמו נקראו כדאמרן וקורא את עצמו כיעקב אל על כי חוט א"ס שהוא האל זורח הוא שם לעולם משא"כ בנוקביה הדבוקה לו מאחריו כידוע לי"ח שאינו זורח בה לעולם על כי היא העולה ויורדת ואפשר שעליה קאמר ואחרי לא יהיה לרמוז גם כן דבהיותה בסוד אחור כי רגליה יורדות מות אז היא אינה בסוד אל משא"כ בבואה לפניו כי עולה אז למעלה במקום שחוט א"ס מתפשט להזדווג ולהתיחד עמו דאז גם היא כמוה ובעבודתו אנו עובדים אותה כי אחד הם בכח חוט א"ס המיחדם וכן בר"מ פ' בהר סיני דף ק"ט פ"ב ז"ל דבר נש בלא איתתא פלגו גופא איהו ושכינתא לא שריא עליה הכי כד קב"ה לאו איהו בקרבנא עם שכינתא בכל ישראל דאינון אנשי מדות דאינון אברים דילה עילת העילות לא שריא תמן כאילו לא הוה קב"ה חד בתר דלאו איהו עם שכינתיה ובח"ל דשכינתא מרחקא מן בעלה איתמר כל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה בגין דלית תמן ורבנן בחוצה לארץ ולזמנא דקב"ה מתקרב עם שכינתיה אתקיים ביה האי קרא ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד עכ"ל והוא כי יהיה ה' אחד ולא פלגא דגופא ושמו אחד עמו כי אז יתפשט עילה העילות בה כמוהו משא"כ בהיותה מרוחקת ממנו כדאמרן שאין עילת העילות שהוא האלוה האמיתי מתפשטת בה ולכן אנו צריכים ליחדה עמו בעבדנו אותו ודרך הויתו ועבודתו בכלל בספר הזה הנה הוא נכלל:

תוכן העניינים

יושר לבב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה