אור ברסלב
יושר לבב בית שני › חדר רביעי

יושר לבב· רבי עמנואל חי ריקי

בית שני · חדר רביעי

חדר שלישי

פרק א

וסדר העבודה האמורה לא תתבטל ולא תשתנה כל זמן שהפרצופים העליונים קיימים ואף אם תתבטל לעתיד לבא הסיבה של כמה מצות שהיא כדי לברר התערובות אשר נעשו מהטוב עם הרע בחרבן העולמות ועבירות בני אדם ולהעלות הטוב ההוא אל הקדושה לא משום זה תתבטל עשייתם וכדאיתא במדרש על פסוק טבחה טבחה וכמאמר פרקי ר"א דיום הכפורים לא תבטל לעולם אע"ג דלעתיד לבא יהיה היה"ר בטל ולא יחטא אדם שיצטרך יוה"כ לכפר עליו כי פעולתו וכן פעולת שאר המצות תועיל באותו זמן להעלות הטוב ההוא אשר עלה בקדושה למעלה למעלה מקדושה לקדושה יותר גבוה עד שתזדכך בתכלית הזכוך שתוכל להזדכך כתכלית קדיש יתום דשבת דמועיל לאביו אף אם אינו בגהנם להעלותו ממדרגה למדרגה בגן עדן כמ"ש האר"י זלה"ה אבל המצות לא יהיו בטלות לעולם והאי דאמור רבנן במדרש על פסוק טבחה טבחה בילקוט רמז תתקמ"ד דכל המועדים יתבטלו חוץ מימי הפורים וכמ"ש ר"א הקליר דהוא ראב"ש בפיוט דפ' זכור ואם כל המועדים יהיו בטלים ימי הפורים לא נבטלים וזכרם לא יסוף מנוטלים ויוזכרו לעד גאולים לששון ולשמחה גילים ע"כ לאו אמצות דנהיג בהו קאי אלא אשמחתם כדסליק באמרו לששון ולשמחה גילים דשמחתם לגבי שמחת מימות המשיח אפשר שתהיה אז כשרגא בטיהרא משא"כ בהיותם גולים דאז שמחים במועדים וניכר שמחתם כמאמרם ז"ל בפ' חבית מפני מועדים שבבבל שמחים מפני שהם עניים חוץ מימי הפורים דעיקר מצותו הוא השמחה דלא כתיב ביה ושמחת בימי הפורים כדכתיב במועדים ושמחת בחגך דהשמחה היא טפלה לחג לפיכך אפשר שלא תהיה שמחתם מרובה אלא כתיב ביה לעשות אותם ימי משתה ושמחה שהשמחה היא עיקר מצותו לפיכך לא תתבטל אף בימות המשיח כי בימי הפורים תהיה השמחה מרובה מאד עד שתעדיף על שמחת שאר ימים של ימות המשיח יותר מדאי כי לפום גמלא שיחנא כי כן הבטיח האל עליו בתורתו שהמדה העליונה המעוררת השמחה באותו יום תאיר מאד באמרו והימים האלה לא יעבור מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם:

פרק ב

וכזה יהיה מאי דאמור רבנן בימות המשיח כמה שנים יהיו דאיכא מאן דאמר מ' שנה וא"ד ע' וא"ד נ' דורות וא"ד טובא כדאיתא בפרק חלק וירצו לומר דשינוי השלוה והשקט והשמחה שיהיה בימות המשיח מהטילטול והטירוד והעצב של הגלות יהיה כ"כ גדול שיהיה נרגש כל אותן השנים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ומשם ואילך שכבר הורגלנו בו לא יהיה חשוב בעינינו כדבר חדש ולכן לא נקראנו עוד בשם ימות המשיח ואתו לאפוקי מדר' הלל דאמר אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה כדאיתא בש"ס כלומר דס"ל שישראל לא יכירו שנוי ימות המשיח בבואו כי לא תהיה השמחה רבה בו בענין שיכירו שינוי גדול בין ימי הגלות לימות המשיח על דרך מאי דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד שכל השינוי הרב וההבטחה הגדולה והשמחה היתרה וכיוצא שהבטיח הקב"ה לישראל בביאת המשיח כבר אכלוהו בימי חזקיהו שהוא היה משיח וסנחריב גוג ומגוג אלו לא קטרגה מדת הדין אז כמו שארז"ל ובאותו זמן של סנחריב כשנצול חזקיהו ממנו קאמר ר' הלל שאכלוהו ואלו החכמים אתו לאפוקי מיניה דסלה"ו שמה שאכלו אז אינו עולה להם מן החשבון מאחר שסוף סוף לא נתגלה למשיח מפני קטרוג מדת הדין והטוב דהוא הבטיחו האל להשפיעו לימות המשיח דווקא וכדאקשיה ליה ר' יוחנן לר' הלל מן הפסוק שהבטיח הנביא שהיה אחר חזקיהו לישראל רוב שמחה וטובה מרובה דכתיב ביה גילי מאהבת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע וגו' ובתיבת לך סתר ר' יוחנן פירוש אחר המתפרש בדברי ר' הלל והוא שאין משיח לישראל אלא לשמו הגדול המחולל בגוים יבא כי הבטחתו לישראל כבר אכלוהו בימי חזקיהו כדאמרן ואחריו לא עשו מצות שיהיו ראוים שיבא משיח להם ביד רמה בשבילם אמר לו שארי ליה מאריה על כי בלשונו הסתום נתן מקום לאפיקורסים לטעות ולכפור בביאת המשיח ועוד שנגע בכבוד ישראל הפך מה שכתוב אחרי חזקיהו בתיבת לך דמשמע לישראל ור' הלל אפשר דמהפסוק ההוא מביא ראיה לדבריו שלא יבא משיח לישראל ביד רמה דהא כתיב בו עני ורוכב על חמור ובפירוש אמרו רז"ל זכו עם ענני שמייא כבר איניש לא זכו עני ורוכב על חמור ותיבת לך גם כן מפרש ליה על פי דרכו שלא יבא ביד רמה למלוך על האומות כי אם להיות מלך על ישראל להוציאם משעבוד מלכיות וכמאמר שמואל הנ"ל אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות ולכן יפה עשה ר' יוחנן שאמר לו שארי ליה מאריה דרך כבוד כי אדם גדול היה ולא היה הוא ב"מ כופר בביאת המשיח במימרא זו דמודה היה בה ככל איש ישראל דלא קאמר אין משיח בא שכבר בא בימי חזקיהו אלא אמר אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו וכוונתו כדאמרן מלבד פ"א שיש לפרש במימרא דשמואל והוא דימות המשיח קרי לימות שיהיו בין ביאת משיח בן יוסף לגוג ומגוג דאז יבא בן דוד וכמבואר בפסיקתא פ' בלק על פסוק אראנו ולא עתה אבל אחר ביאת משיח בן דוד לא איירי ועל אותו זמן שבין שני המשיחים איכא לפרושי נמי המימרא דר' הלל ופירוש זה יאיר עינינו במימרות אחרות דמצינו בדברי רז"ל דלכאורה מאבדים תקוותנו חס ושלום:

פרק ג

כיצד מצינו בזהר הקדוש בפרט שנזכרו כמה קיצין וכיוצא בו בדברי רז"ל ואנו רואים כי עברו ומשיח לא בא ולכן אין ספק שכוונתם בקיצים אשר נתנו שלא דברו בקץ הסתום שאפילו למלאכי השרת לא נגלה אלא הקיצים שלהם הם קיצים מיוחדים שהיו עת רצון אם ישראל יהיו ראוים שיקדים הקב"ה בהם ויחיש ביאת המשיח כמאמרם ז"ל זכו אחישנה ושבאותם הקיצים היה לנו פתח תקוה שיחישנו בזכיותינו יותר משאר השנים ע"ד מאי דאמור רבנן עד הכא לא תסתכי מכאן ואילך תסתכי שיוכל לבוא וכך נוכל לומר על כל אחד מהקיצים הנזכרים שבהם נסתכי כי עת רצון הם לזה אלא שבעוונותינו שרבו כמה קיצים כבר עברו ולא בא ואם לא נשוב בתשובה לא יבא עד כי יגיע הקץ האמיתי הסתום שעליו נאמר בעתה שאז יבא בלי ספק:

ושא נא עיניך וראה הדבר הזה על פי שני עדים והם שני פירושים אשר אני מפרש על פסוק נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם דברו על לב ירושלם וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה ופירושו הראשון כך הוא נ"חמו נ"חמו ע"מי ר"ת ע"נן כמאמרם ז"ל זכו אחישנה וזכו ארי עם ענני שמייא כבר איניש יבא משיח ולפי שאחישנה קודם לבעתה הקדים נחמה זו לאחרת אשר אפרש עתה ורמזה בשני פעמים נחמו כי כזו תהיה נחמה כפולה וזה יבא לך מפני שאתה עמי וצריך אני להוציאך מן הגלות כ"ש שנעשת עמי ממש שחזרת בתשובה ואם לא זכית שיחיש תתנחם כי בודאי בא בעתו כמאמרם ז"ל לא זכו בעתה וכן אמרו לא זכו עני ורוכב על חמור כי יבא משיח כעני ואז לא יהיה נחמה כפולה אלא פשוטה ולפי זה רמוז בר"ת נ"חמו ע"מי י"אמר כי הוא ר"ת ע"ני וכן אני מוצא דס"ת נחמו נחמו עמי הוא וו"י דאם לא יחיש דקדים ה' ביאת המשיח מפני זכות שאז יבא בע"נן הקורא בראש ג' תיבות אלו אלא יאחר עד בוא עתו בסוף הזמן שקצב לו ה' מפני שלא יהיה הדור זכאי אז יהיה אוי וו"י הרמוז בס"ת ג' אלו כדאמרן אבל מכל מקום יתנחמו נחמה גמורה להיותה גאולה שאין אחריה גלות מאחר שלא תקום מעצמה כאשר קמה בצאתה מגלות בבל שלכן היה לה כ"כ צרות בבית שני אלא ה' יקים אותה כמ"ש בזהר על פסוק נפלה ולא תוסיף לקום מגרמא אלא ה' יקימה וזהו יאמר אלהיכם ומ"מ אם לא יבא אלא כעני מחמת חסרון זכיות צרות גדולות יעברו אז על ישראל טרם יבא וכמאמרם ז"ל מעמיד עליהם מלך שקשים גזרותיו כהמן וזהו ר"ת י"אמר א"להיכם א"י לך ארץ אם לא יבא משיח אלא כעני הרמוז בר"ת הקודם לו שהוא ע"ני דאז יהיה מ"ר כס"ת יאמ"ר אלהי"כם מרוב הצרות שיעברו ואח"כ אומר דברו על לב ירושלים כי לב ירושלים הוא בה"מ והיושב על לב ירושלים היא שכינת כבודו אשר היא עמנו בגלות ולא בלבד צריך שיגאל אותנו מפני שאנו עמו ונחלתו כאמור נחמו עמי אלא גם מפני כבוד שכינתו ככתוב למעני למעני אעשה וגו' ועוד מפני חרבן ירושלים עצמו כי הוא כסא ה' ככתוב וצריך לבנותה וזהו וקראו אליה נמצא שצריך שתתנחמו שודאי תגאלו מפני שאתם עמי ומפני כבודי העומד על ירושלים ומפני ירושלים עצמו מפני כבוד שכינתו תגאלו מאחר כי מלאה צבאה מפני ירושלים שהיה ראוי להענש קצת על שלא פלט אתכם מיד שחטאתם וכמו שהעניש האדמה שקבלה דמו של הבל כשנהרג וכבר נרצה עונה מאחר שנחרבה ועמדה כ"כ שנים בחרבנה וזהו כי נרצה עונה וגם אתם שאתם עמי אף כי חטאתם לה' אלהיכם עתה הגיע קצכם להגאל מאחד שכבר קבלתם העונש וזהו כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה:

והפירוש השני הוא נחמו בין שתהיו דור שכלו זכאי נחמו בין שתהיו דור שכלו חייב דודאי תהיו נגאלים על ידי משיח בן דוד שאף הוא בא משורש אומה זכאה ואומה חייבת והוא מיהודה שהוא מישראל ומרות המואביה ונעמה העמונית וזהו ר"ת עמ"י עמון מואב ישראל או י"עקב או י"הודה וזהו יאמר אלהיכם אשר צוה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית וכן מדוקדק יאמר י' אמר דבמקום עמון ומואב אמר עמוני ומואבי ביוד דממנה אנו למדים היתר הנשים שאילולי כן לא היה דוד ומשיח ראוי לבא בקהל ומי הוא הערב בזה דברו על לב ירושלים כי יש אם למקרא וירושלים נקרא ביוד אף כי נכתב בלי יוד והלב שהוא האות האמצעי שבו הוא שין והאות הקודמת לו והוא על הלב הוא ואו והוא האות שלקח יעקב מאליהו למשכון שיבא באלף הששי לבשר את בניו כמשאז"ל וזהו וקראו אליה אותיות אליה בסדר כי בלי ואו נקרא אליה חסר כמה פעמים כנגד יעקוב מלא כמשאז"ל וכן מדוקדק וקראו וקרא ו' אֵלִיָּה כלומר שתקרא הואו לאליה ותמלאנו בביאתו וסמך לדבר זה שיהיה פה רמז לאליהו הוא מאי דאיתא בירושלמי דברכות על פסוק ויהי המה הולכים הלוך ודבר הכתוב באלישע במה היו מדברים בחרבות ירושלים שנאמר דברו על לב ירושלים ובזה דעו כי יבא משיח ודאי דאי אליהו לא אתי משיח נמי לא אתי כמשאז"ל ובא' מג' פנים הוא יבא או שיגיע זמנו הקצוב מה' או שיהיה דור שכלו זכאי ויחישנו או דור שכלו חייב שיכריחם מיד לשוב כבימי המן שמקושי גזרותיו שנגזרו לפנים שבו וכמאמרם ז"ל מעמיד עליהם מלך שקשה גזרותיו כהמן דווקא כי אינו חפץ במיתתם ח"ו אלא בתשובתם אשר יעשו כדי שלא יבא עליהם צרות רבות ויבא טרם יטמעו בקליפות בענין שלא יהיה להם עוד תקומה ואף לפי ר"מ דפ' נשא דף קכ"ב ע"א דקאמר מלך שקשה גזרותיו כפרעה אתי שפיר שלא היו גזרותיו גזרת מות כי אם וימררו את חייהם וגו' ועל הפן הא' אומר כי מלאה צבאה ועל השני אומר כי נרצה עונה ועל הג' אומר כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה ומדלא כתיב כי לקחה מה' דהוה משמע שהיתה לוקחת ממנו חולאים רעים ונאמנים אלא מיד ה' ש"מ שעוני זה לקחה ע"י אמצעי והוא ע"י א"ה והוא כי מיסרם ע"י מלך שקשים גזרותיו כהמן כמשאז"ל כי בזה יש לאדם צער כפול מאילו היה מיסרו ה' ע"י חלאים רעים דאז אין לו כי אם צער אחד שמצטער בחליו אבל בזה יש לו צער כפול אחד מצערו ואחד על אויבו השמח בראות השפלתו ושעבודו תחת ידו וזה בא לו מפני שהוא דור שכלו חייב וזה אמרו בכל חטאתיה ומדה כנגד מדה היא זו להענושים ע"י האומות לפי שחטאם בא ע"י שלמדו ממעשיהם וכדכתיב ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ולכן קצת מרז"ל היו אומרים ייתי ולא אחמיניה כי מתפחדים היו מאלו הצרות הכפולות וקצתם לא היו מתפחדים מזה כי בטוחים היו בחסד ה' שלא יביא הצרות האלו על ישראל בבת אחת אם לא יחטאו חטאות גדולה סמוך לקץ אלא יחלקם לחלקים ויביאם עליהם מעט מעט בכל דור ודור עד שלא ישאר לבוא בעת קץ מהם להשלים חובותם כי אם מעט ובטוח אני שכך הוא ודאי כי צרות הרבה עברו על ישראל בגלות זה האחרון ולכן אל יקוץ אדם בקץ משיח מפני פחד הצרות כי רחמי שמים מרובים ואינו חפץ לכלות ב"מ אומתו והתמימה בשפוך עליה חמתו בבת אחת אלא גובה את חובו מהם מעט מעט כמשאז"ל והכי איתא במדרש על פסוק ה' אל באפך תוכיחנו ר' הונא אמר משל למלך שכעס על בנו ולפניו אבן גדולה ונשבע שהוא זורק בו את בנו אמר המלך אם זורקו אני על בני אין לו חיים מה עשה כתתו ועשו צרורות קטנות והיה זורק בו אחד אחד נמצא בנו לא הזיק ולא בטל גזרתו ע"כ הרי מבואר מה שאמרנו:

פרק ד

ואם אנו סבורים דאף כי הקב"ה לא גלהו לאבריו שהם לנביאים דרך נבואה ולא למלאכי השרת כמשאז"ל על פסוק כי יום נקם בלבי דמ"ט ללבו ויהיה זה לחכם דעדיף מנביא שהוא מושפע ממדת החכמה שבה ל"ב נתיבות כמספר לב ובפרט בהיותו צדיק שהוא גדול ממלאך השרת כמשאז"ל גילהו אני אומר של רשב"י בפ' ואתחנן דף ר"ע ע"א לא נעלם ממנו והוא דקאמר התם על ענין אחרית הימים דרומז לשכינה ז"ל וקב"ה זמין לאתבא לה לאתראה הה"ד והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' וגו' ודא הוא יום ומדשארי צל למעבד בשרותא דיומא אחרא כמה בזמנא דאתחריב בי מקדשיא הוה ונטה צל למיעל הה"ד אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב יום וצל הוא סוף גלותא ושיעורא דהאי צל שית קמצין ופלגא ובגודל דמשחא דבר נש גבר בין גוברין ודוכרנא דהאי רזא דבין חברייא דכתיב כי תמול אנחנו ולא נדע כי צל ימינו עלי ארץ כי תמול אנחנו בגלותא ולא הוינא ידעי כי צל ימינו עלי ארץ לאשראה לון קב"ה עלי ארץ ע"כ ופירושו לע"ד על פי הקדמות אלו יובן והוא דאנן ידעינן דתרין אלפין שנין והם שני ימים של הקב"ה הם ימות המשיח כמשאז"ל ומדינא לא נגזר על ישראל שיהיו בגלות כי אם יום אחד מהם כמשאז"ל על פסוק כל היום דוה והכי אמרינן בזהר וירא דף קט"ו ע"ב ז"ל אמר ר' יוסי ועם כל דא יומא חד יהיה כנסת ישראל בגלות עפרא ולא יתיר אמר ר' יהודה הכי אמרו אבל תא חזי וכו' ובגין כך היא שכיבת לעפרא כל ההוא יומא דנא ומאן איהו אלף חמשאה ואע"ג דאקדמת בגלות עד לא יעול ההוא אלף חמשאה רזא דה"א ע"כ הרי מבואר דיום אחד דגלות הוא יום ראשון כלו מתרי אלפי שני דימות המשיח והגלות שקדם לו אינו עולה מן החשבון ולשון המקרא הכי מוכיח דכתיב כל היום דוה דר"ל כל ה' יום והוא ההא שהוא אלף החמשי שסודו ביום החמשי של הספירות שהיא ספירת הוד דנהפך עלינו למשחית דמהוד נעשה דוה כידוע לי"ח אותו יום ה' כלו הוא דוה אבל שאר השני ימים הרמוזים גם כן כדוה והם אלף הרביעי ואלף הששי דהם הדלת והואו של דוה כי ההא של דוה היא האלף החמשי אלו השני ימים אינם כלם דוה כי לא נחרב הבית כי אם באמצע אלף הרביעי ויבנה באמצע אלף הששי נמצא דאל אלף החמשי לבד הוא שנגזר שיהיה כלו דוה ותו לא אלא מפני חטאינו נתעכב משיח עד כי יטה הצל של אחר חצי יום של יום אחד כמו שהיה חרבן הבית בעת ההיא ביום שלנו שהיה בעת אשר נטו צללי ערב כדאיתא בש"ס דתענית וזה העת הוא בשש שעות ומחצה כמבואר בפסחים פ' תמיד נשחט והוא כי מפני שכתלי בה"מ לא מכווני לא היה צלם נוטה ממערב למזרח תכף אחר חצי יום אלא אחר חצי שעה כדאיתא ביומא פ' אמר להם הממונה וכמו שפירשו התוספת בפ' תמיד נשחט הנ"ל ואנן ידעינן דאין יומא של הקב"ה מתחלק לכ"ד שעות עד שיהיה כל שעה מ"א שנים ומחצה ושני חדשים שלנו דהא אפילו הכ"ד שעות שאנו מונים לכל יום אחד הם כל אחת מחצי שעה אמיתות דאין שעות לילה ויום אחד כי אם י"ב כמספר י"ב מזלות כמ"ש הרח"ו בספר התכונה שלו ע"ש אלא יומו של הקב"ה לי"ב שעות כאור יום שלנו כי נהורא עמיה שריה ואין בו לילה או משום דמבעי ליה להיות כל שעה בשעות כפולות להיות שעות של קדש דהם כמנה של קדש שכפול היה וכן בשם הויה שהוא שמו אין אנו מצרפים בו אלא י"ב צירופים כידוע ולפיכך כל שעה מיומו הוא א' מי"ב של אלף שנים שהם פ"ג שנים וארבע חדשים שהם שליש שנה וכן מצאתי בפרקי ר"א פ' מ"ח בפירוש א"כ אפוא ששה שעות וחצי מיומו הם חמש מאות ואחד וארבעים שנה ושמנה חדשים משנים וחדשים שלנו ולכן לפי דברי רשב"י בתקמ"א ושני שלישים לפ"ק יהיה כבר נכון הר בית ה' כי אז יהיו ישראל שקטים מהצרות והמלחמות שצריכים להתעורר בביאת המשיח שמת"ק ועד תקמ"א ושני שלישים יהיו כלים והולכים עד שבאותו זמן נהיה כבר ששים ושמחים וסימניך א"ם יתמה"מה ח"כה לו כי א"ם יתמה"מה מספרו תקמ"א ואות ראשונה של חכה היא ח' כנגד ח' חדשים דאז חכה לו כי בא יבא:

וממ"ש בסתרי תורה דפ' וישב בזהר חדש נראה דהאמת אתנו דאחר אלף תק"מ נגאל אלא דממ"ש שם נראה דאז יהיה עדיין תחילת הגאולה דהכי איתא התם ת"ח כד תמנה כ"ב שנין ז' זמנין לכל חד מאינון עשרה דזבינו ליה תשכח אלף תק"מ וכדין יתער פורקנא דישראל כצפרא דשארת לאנהרא זעיר זעיר עד שבעה עשר שנין דאסתלק דרגא הטוב וכו' ע"ש ומ"מ נראה דהתחלת סימני הגאולה יהיו נראים מת"ק כדאמרן שהם כמ' שנה קודם שנגאל ממש או שתתעורר הגאולה כפי הזהר חדש לפי שיהיה כימות עניתנו דסימני החרבן נראו במקדש מ' שנה קודם שנחרב כדאיתא ביומא דף ל"ט ע"ב ת"ר מ' שנה קודם שנחרב הבית לא היה גורל וכו' והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן וממ"ש בזהר פ' וירא דף קי"ז ע"א דבכל שיתין שנין מאלף הששי המלכות עולה מדרגה אחת מהי' ספירות הכי מובן שבתק"ם נגאל שהרי לפי חשבון זה בתק"ם עולה ט' מדרגות כי כן מספרו תשעה פעמים ששים ומשם והלאה מתחלת לעלות במדרגה העשירית שהוא הכתר וכתיב וישם כתר מלכות בראשה וימליכה תחת ושתי וכדי שיכנס הכתר בראשה צריכה לעלות מעט בו ויהיו אלו העשרים חדשים שאחר תק"ם כי עשרים הוא כף וכף הוא ראש תיבות כתר וכן מבואר בזהר בראשית ויגש דאות כף היא בכתר וכן הכתר שהיה בראש דוד היה הולמו ונכנס בחריץ שבראשו כמו שפירש רש"י על האי דאמור רבנן באדוניהו שבקש להולמו ולא הולמתו ומ"ש בזהר וירא הנ"ל ובשית מאה שנין לשתותאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא ויתתקן עלמא לאעלא בשביעאה כבר נש וכו' פשוט הוא שזה אחר ביאת המשיח דהכי מובן מדבריו אבל לא שתהיה אז הגאולה אלא הגאולה תהיה בזמן האמור:

פרק ה

ועתה נדקדק בדברי הזהר האמורים ונראה איך האמת אתנו בפירוש זה והוא כי בתחלת אותו ענין הביא פסוק זה של והיה באחרית הימים וגו' לרמוז למ"ש למעלה ממנו על השכינה כדאמרן הנקראת אחרית הימים כי משבעה ימי הבנין הידועים היא היא אחרונה שבהם אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו דקמל"ן דבאחרית שני ימים של הקב"ה שהם באחרית הב' אלפין שנין של ימות המשיח כבר יהיה נכון בית ה' וגו' וזהו אמרו אחר הפסוק הזה ודא הוא יום ומדשארי צל למעבד בשרותא דיומא אחרא פירוש שאלו השני ימים הם יום שלם והם אלף שנים וחלק יום השני כי באחריתו שהוא אחר חצי יום שמתחלת הצל לנטות ולעשות בצהרים שתרגומו הוא בשרותא דאז נקרא אחרית השני ימים אז יהיה נכון הר בית ה' וגו' וכדי שלא נטעה לומר שיהיה זה תיכף ומיד אחר חצי יום אמר כמה בזמנא דאחריב בי מקדשא הוה ונטה צל למיעל למזרח שהוא מקום עלית השמש וקאמר הה"ד אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב שפסוק זה נאמר על עת חרבן הבית שהתחילו להצית בו אש בתשעה באב סמוך לערב כדאיתא בש"ס דתענית והיה דולק והולך עד שקיעת החמה של כל יום עשירי כדאיתא התם נמצא שלא נחרב בחצי היום אלא כי נטו צללי ערב וכמו שהיה בחרבנו כן יהיה בנינו דאף כי פנה היום שהם האלף שנים שנגזר על הגלות צריך שיתעכב מפני חטאינו המרובים עד כי ינטו צללי ערב של יום האחר ובזה מדוקדק הפסוק דלא כתיב כי נטה צל ערב אלא הזכיר צללי לשון רבים וכתב כי ינטו שבלי יוד הוא עבר ועם היוד מתהפכת לעתיד דרצה לרמוז לנטית הצל שעבר בעת חרבן הבית ולנטית הצל שעתיד לנטות טרם יבנה ולזה קאמר הוי דאף כי פנה היום שלם צריכים אנו להמתין עד כי ינטו צללי ערב של יום השני וכשיעבור יום אחד וצל של יום השני אז יהיה סוף הגלות וזה הוא אמרו אחר הפסוק הזה יום וצל הוא סוף גלותא ומאחר שאין זה ברגע חצי היום דלא הציתו האש בו מיד כי פנה היום אלא כי נטו צללי ערב ושהוא בשש שעות ומחצה וכדאמרן לעיל משמא דגמרא הוצרך ליתן שיעור לצל זה כמה תתפשט אחר חצי יום קודם שיהיה נכון הר בית ה' ולזה אמר ושיעורא דהאי צל שית קמצין ופלגא שהם ששה טפחים וחצי ויהיו אלו שית רגעי ופלג עידן דהזכיר בויקרא דף קי"ט ע"א כי בהתפשט מתחת דבר המצל אחר חצי יום לצד מזרח עד שעור זה אז הגיע העת המכוון ומנין זה הוא מנין מכוון למנין השעות שהציתו האש בבה"מ שהוא בששה שעות וחצי מיום תשיעי כדאמרן ולרמוז שאלו השעות שהם כנגד הטפחים אינם שעות מיומנו כי אם שעות מיומו של הקב"ה הנקרא הויה קאמר שלא נמדוד טפחים אלו לא בזרת שיש ממנו ששה בכל טפח ולא בשאר האצבעות שיש בהם חמשה בכל טפח שבזה יהיה מספר האצבעות של ששה טפחים וחצי אלו יותר מכ"ו אלא בגודל שאין בהם אלא ארבעה בכל טפח שבזה יהיה מספר האצבעות של ששה טפחים וחצי אלו כ"ו וכמספר הויה וזהו אמרו ובגודל דמשחא דבר נש גבר בין גוברין והקב"ה נקרא איש כדכתיב ה' איש מלחמה והוא מובלע בין האנשים שהם הפרצופים העליונים כי ג' פרצופים יש למעלה ממנו ואחת למטה ממנו כידוע והוא עומד באמצעם כאדם בנוני דאי לא אתא לאשמועינן האי הוה לי כל האריכות הזה ללא צורך.

ומפני שהקב"ה לא אמר לישראל אלא כל היום דוה דמשמע דאלף שנים לבד היו צריכים לישב בגלות בשביל זה היינו תמהים למה עברו האלף שנים ואנחנו לא נשענו כי לא היינו יודעים דגלות של כל היום לא היה אלא יום אחד אבל פחות מכל היום יהיה עוד גלות והוא עד שיטה הצל מיום השני וזהו אמרו ודוכרנא דהאי רזא דבין חברייא דכתיב כי תמול אנחנו ולא נדע כי צל ימינו עלי ארץ כי תמול ואנחנו בגלותא שהם האלף שנים שעברו ולא הוינא ידעין כי צל ימינו עלי ארץ לאשראה לון קב"ה עלי ארץ פירוש מצריך שהקב"ה ישרי עלי הארץ הצל של שני ימים שהוא הצל של יום ראשון כלו והצל של יום שני כדאמרן וכנראה גם כן ממ"ש בזהר ויקרא י"ו א' והאי ארז בההוא אתר עילאה ישגא ודא בגלותא בתראה הוא כהאי ארז דאתעכב לסלקאה ומשעתא דסליק עד דקאים בקיומיה הוא יומא ושירתא דיומא אחרינא עד דעביד צל בנהורא דיממא ע"כ דפירושו ע"ד מה שפירשנו במאמר זה דואתחנן כי כיוצא בזה היה בחרבן הבית שהציתו בו האש כי נטו צללי ערב של יום תשיעי והיה דולק והולך שארית יום תשיעי וכל יום עשירי עד שקיעת החמה נמצא בזה שכימות עניתנו כן ישמחנו אחר יום שלם ונטיית צללי ערב של יום אחר שהיה רגע התחלת החרבן אף כי על פי חשבון אורך הזמן שהיה האש מצית בבה"מ היה לו להקדים הגאולה חצי שעה קודם חצי היום מיומו של הקב"ה כאמור:

וכמו שהתורה כסה קץ זה כן נראה שרצה רשב"י לעשות ולא רצה לפרש השנים בפירוש כמו שפירשם בשאר הקיצים שהזכיר הזהר אלא רמזם ברמז ואם גם קץ זה הוא כשאר הקיצים הנזכרים בזהר ולא יהיה הקץ של בעתה לא ידענא וכן אם יהיה קץ האמיתי של עולם התחתון וכשיוגמר התקון הבא בעולם העליון ע"י הקץ האמור כי ירמוז לקץ של עולם העליון שיהיה בזמן ההוא דומה למאי דכתב הרח"ו בטעם בריאת עוה"ז התחתון בזמן שנברא ולא קודם כמו כן לא ידענא יהיה מה שיהיה אנו צריכים להזהר מאד שלא נטעה בדבריהם ז"ל לערער עליהם מחסרון ידיעתנו כי הדבר רק הוא ממנו ולא מהם כי רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם נהייתה אף אם לא היו מכוונים על נשמתה ממילא היא היתה עושה פעולתה:

פרק ו

מכל הדברים האלה אנו מוצאים איך דברי תורתנו הקדושה כמה פעמים מורים מה שאינם מראים ולכן אף כי לכאורה נראה שהם לפעמים מראים שיהיו המצות בטלות לע"ל הפך מה שמצאינו בה שהתורה ומצותיה נצחיים הם יותר מכל הנבראים אין הוראתם כמראיתם כמו שהוכנו בפ"א וממאי דאמרינן נמי במדרש מוכח דאין המצות בטלות לימות המשיח דגרסינן בילקוט ירמיה על פסוק נקבה תסובב גבר אמר ר' סימן בשם ר' שמעון חסידא בעולם הזה אדם לוקט תאנים בשבת אין התאנה אומרת לו כלום אבל לע"ל היא צווחת ואומרה שבת היא בעוה"ז אדם הולך ומשמש מטתו נדה אין מי שיעכבנו אבל לעתיד לבא האבן זועקת ואומרת לו נדה היא ע"כ ואפשר דמהאי טעמא אמור רבנן על פסוק ויגיעו ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם זכות ולא חובה דמלבד פשוטו שהוא שלא יהיה אז עניות כמ"ש רש"י על זה בפ' שואל כוונתו הוא על פי דרכנו כי יהיה אז כמעט מוכרח במעשיו מפני הזהרת העבירה עצמה ותשישות כח היצה"ר אז כמשאז"ל ולפיכך לא יחטא ולא יהיה לו חובה ועל אשר יעשה ממעשים טובים שכרו יהיה מועט עד שכמעט לא יהיה לו זכות ואז פרי מעשיו המעט הוא אם רב יהיה ממה שהרויח במעשים הטובים אשר עשה טרם בואו ימי המשיח שלא היה אז מוכרח במעשיו כלל אלא היו ימים שהיה לו בהם חפץ ורצון להקשות מה שלבו חפץ ולכן מזהיר הכתוב שיעשה מעשים טובים טרם הגיעו השנים ההם שאין לו בהם חפץ כדי שיהיה לו מה לאכול באותם הימים שאם לא טרח בע"ש מה יאכל בשבת:

פרק ז

ולא בלבד בימות המשיח לא יתבטלו המצות אלא אפילו בתחיות המתים לא יתבטלו אלא מן המתים אשר יחיו אליבא דמאן כי יהיו אז כקטן שנולד עד אשר יגדלו גודל הראוי לזמן ההוא ואז יהיה חייבים אף הם בכל המצות כשאר בני אדם אשר יהיו חיים עדנה ואליבא דמאן תכף שיחיו יהיו כשאר כל החיים הגדולים דהכי אמרינן בש"ס דנדה דף ס"א ע"ב בגד שאבד בו כלאים עושה בו תכריכין למת ואמר רב יוסף עלה זאת אומרת מצות בטלות לע"ל ואין זה בעיניו אלא דרך שאלה תמוהה ואביי משיב לו דאינו כן דמדאמרו על זה לא שנו אלא לספדו אבל לקברו אסור דנמצא כשקם בתחיית המתים בלבוש זה הרי הוא לבוש כלאים ואסור דמצות אינם בטלות ורב יוסף להחזיק תמיהת שאלתו הקשה לו מרבי יוחנן דשרי אפילו לקברו ומסיק הש"ס דאפילו לר"י לא יהיו המצות בטלות אלא לטעמיה אזיל דאמר כיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות מגזרת הכתוב דלא כתיב נפטר מן המצות דהוה משמע בעודו מת אלא נעשה חפשי כלשון הכתוב מכל וכל ולכן כשיחיה כקטן שנולד דמי ואם יהיה לבוש כלאים אז יהי כקטן אוכל נבלות דאין ב"ד מצוים להפרישו עד כי יגדל וכדאמרן אליבא דידיה דווקא דהחולקים עליו ס"להו דאף הם יהיו חייבים תכף שיחיו אבל של החיים באותו זמן אין מי שיאמר שיהיו בטלים מן המצות כי לא יהיו המצות בטלות לעתיד לבא:

פרק ח

וכל אשר אמרנו יתמיד עד אלף השביעי ולא עד בכלל כי באלף השביעי יהיה העולם חרב כמאמר רב קטינא ולא שיחזור העולם לתוהו ובהו דהא נשבע הקב"ה שלא יביא עוד מבול לשחת הארץ כשז"ל אלא שיהיה אותו האלף השביעי כלו כשנת השמיטה כדתניא כותיה דרב קטינא בלשון זה והוא מפני שבאותו האלף השביעי יחדש עולמו כדשלח ליה רב תחליפא לרב יוסף ומדקדוק לשונו נראה שחדוש זה יהיה בעולמו דווקא וכלשון ע"ח בשער מאמרי רז"ל והוא שלע"ל כשיתחדשו הפרצופים העליונים שיתעברו עוד או"א בא"א לחדשם וכו' ולפיכך יתנהג בו כבשנת השמיטה והוא כי מימות המשיח ואילך שעבודתנו אז תהיה תמה וזכה וברה תגרום להוריד שפע זך מאד דרך פרצופים העליונים שהם הם עולמו וכל יום ויום ילך ויתגדל הזכיכות ברוב התמדת העבודה תמה עד שבהגיע סוף האלף השישי יהיה זכוך השפע ההוא יורד בתכלית הזכוך וברבוי עד שלא יוכלו הפרצופים לסובלו אם לא יחדש בהם הסיבה ראשונה כח חדש שעל ידו יזדככו יותר מהזכוך שהשרש בהם בעת בריאתם בענין שיוכלו לקבל שפע מזוכך מאד מאד ממה שהיו מקבלים עד אותו האלף ויהיה זה על דרך מאי דאמור רבנן שהקב"ה נותן כח בצדיקים לקבל שכרן וכדי להוסיף בהם כח חדש זה יצטרך משך אלף שנים שאם ירד כח חדש שעל ידו יזדככו יותר מהזכוך שהשריש בהם בעת בריאתם בענין שיוכלו לקבל שפע מזוכך מאד מאד ממה שהיו מקבלים עד אותו האלף ויהיה זה על דרך מאי דאמור רבנן שהקב"ה נותן כח בצדיקים לקבל שכרן וכדי להוסיף בהם כח חדש זה יצטרך משך אלף שנים שאם ירד כח חדש זה עליהם בבת אחת ואפילו במשך זמן פחות מאלף שנים אפשר שיארע להם כמאורע המלכים הקדמונים ואין זה רצון הבורא עתה דאינו חפץ עוד בהמצעית סיגים מאחר שכבר היו ונבלעו כידוע וכל העת הזה שהפרצופים האלה טרודים לעלות במעלות הזיכוך החדש הם יהיו נשמטים מעבודתם כבשנת השמיטה כל אלו האלף שנים ומדברי רז"ל דאיכא דאמר תרי אלפי חרוב נראה דכזה ינהג עד שבע שמיטות ושבשמיטה השביעית ישמטו שני אלפים שנה בשנת השמיטה ושנת היובל שאחריה ובזה יהיו אלו ואלו דברי אלהים חיים ואפשר שלזה רמז ספר הקנה במנותו שני העולם לשמיטות אלא שבמה שאמר שכבר עבר שמיטה ראשונה מבריאת העולם ושזו היא שמיטה השניה לפי דברי האר"י זלה"ה לא כיון יפה כי הבריאה הזו לא קדמה לזמן שאנו מוציאים אותה על פי התורה שלפי זה עדיין לא עברה השמיטה ראשונה וכדרך החודש אשר יתחדש בשמיטה ראשונה יהיה כן משמיטה לשמיטה עד היובל דאז יהיו תרי אלפי חרוב וכדפרשנו ואם אינו כן אלא בשמיטה זו דווקא יהיה חדוש עולמות י"ל דהאלף האחד הוא משום חדוש שאר העולמות אשר יתחדשו אח"כ מחמת חדוש עולם העליון ולפי זה נמצא דאפילו הכי לא פליגי אלא דמר אמר חדא ומר חדא:

פרק ט

ואם כך הוא נמצא שבעת שמיטתם לא יזרעו זרע חדש מלמעלה לחלק לתחתונים כי טרודים הם במלאכתם להתחדש הם בעצמם ודוגמא לזה מצינו במעשה כלי העקודים שאחרי גמור האור הכנסו במקורו היה מאיר בתחתונים יותר ממה שהיה מאיר טרם הכנסו במקורו אבל בעת הכנסו היה מונע אורו מהם וכדין השמיטה במעשה המצות אשר יעשו התחתונים באלף ההוא כי לע"ד אינם מתבטלים לעולם וכמ"ש בפרקים הקודמים יתפרנסו מספיחי אור ישן שהיה זרוע בארץ העליונה מקדם כספיחי שביעית היוצאים מזרע הזרוע בארץ התחתונה טרם בוא שנת השמיטה ויהיה העולם אז חרוב מאור חדש הא למה זה דומה למאי דאיתא בע"ח בשער מאמרי רז"ל ובשער מאמרי רשב"י ובשער הגלגול ז"ל הענין הוא כי אחר החרבן נתפרדו זו"ן והגנן העליון שהוא יסוד איננו זורע גנתו אמנם גנתו מזרעת מאליה מן הספיחים שיצאו וצמחו בה מתחילה ומהם חוזרת וצומחת והנה הספיחים הם נשמות הצדיקים אשר טרם החרבן זרעם הגנן בגנה שהוא הגנן העליון בסוד מ"ד ומהם חוזרת וצומחת וז"ס אור זרוע לצדיק שכבר האורות האלו נזרעו בתחילה בגנה העליונה והם עצמם שחוזרים ונזרעים ואין זה זרע חדש ע"כ אלא שזה הוא לגריעותא דחרבן הבית וזה יהיה למעליותא כדי שיתוקנו עוד פרצופים העליונים תשמט הארץ הזאת העליונה היא לבדה ככתוב בע"ח בשער המצות וז"ל והנה בשביעיתו כל מלאכת הקרקע נעשית מאליה שלא ע"י מעשה התחתונים ומ"ן של בירור המלכים מתבררים ועולים מאליהן ולכן ספיחי שביעית מותרין להיותן עולין מאליהן שלא ע"י מעשה אדם וכו' ולכן תמצא כי כל דיני השביעית לא נזכר אלא בשביתת הארץ לרמוז כי כל בחינת שביתה אינה רק במלכות ולא למעלה ממנה ע"כ לכן אין לנו מזון ממנה כי אם על ידי הספיחים וסוד זה מבואר בזהר במה ששייך לחלק א' דף ו' ע"א בענין המתחיל ותא חזי לתתא שבעה עבידן אית בניהון וכו' ע"ש ואפשר שכזה יהיה זכות אבות שאכלנו ממנו כמה דורות כמו שאז"ל ואפשר שלזה רמזו רז"ל באמרם שכר מצות בהאי עלמא ליכא והוא בשיתא אלפי שני דהוה עלמא אלא יהיה שכרם שמור לאותו האלף שיהיה העולם חרב ואעפ"י שאותם הספיחים יהיו מעולים ממה שאנו מוציאים עתה מחדש במעשה ידינו מרוב הזדככות הפרצופים העליונים המשפיעים אותם לנו מ"מ לפום גמלא שיחנא כי גם כל היצור יהיה כבר מזוכך מאד בעת ההוא בכח התורה והמצות שנקיים אחרי כלות לברר הטוב מהרע אלא שמ"מ אין לו כח לקבל אז אותו האור אשר יתחדש עד שיתלבש מתחילה בפרצופים העליונים ויתישב בהם ואחר שיהיו הפרצופים העליונים מתוקנים ויתתקנו מהם כל העולמות התחתונים כמו שהיה בזמן הבריאה שאחרי השתלשלות הפרצופים העליונים נברא העולם הזה התחתון שלא היה מציאות בריאה לו מקדם כמ"ש בכתבי האר"י זלה"ה ויתתקנו אז בענין שאחר שנת השמיטה שהוא האלף השביעי יהיו יכולים לקבל מאותו האור שנתחדש ושיתחדש משם ולהלאה במעשיהם הטובים ובזה יתמיד עד הגיע שמיטה אחרת וכן יהיה משמיטה לשמיטה ע"ד זה כנראה מדברי רז"ל:

פרק י

ולפי שהצדיקים אשר יחיו אינם חוזרין לעפרן דהכי תני דבי אליהו צדיקים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן שנאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים ומדלא קתני לעפר אלא לעפרן ש"מ דלא לבד שלא יחזרו לעפר והוא שלא ימותו עוד אלא אפילו לעפרן הקודם בהיותם קיימים לא יחזרו כי גופם לא יתגשם מעפרן הקודם אלא מעפר אחר זך מאד מאד מעפרן הראשון והכי איתא בר"מ פ' פינחס רי"ו ע"א צדיקים אינן חוזרים לעפרן אלא קא רמז ועפר אחר יקח וגו' לפיכך מהשפע אשר ימשכו במעשיהם הטובים בשנת השמיטה ההיא אם היה יורד אליהם היו יכולים להיות נזונים ממנו אף כי ברדתו למטה מתגשם לפי שאף הגשם שלו יהיה זך מאד לערך הראוי לצדיקים ההם אשר המשיכוהו אבל מאחר שזה השפע אינו יורד באלף ההוא כי אם מהספיחים של אור הישן הזרוע בזמן שלא נמצא בעולם זה התחתון גופים זכים של צדיקים כמו שנמצאו באלף ההוא בהגיעו למטה הוא מתגשם מאד עד שא"א לצדיקים שעפרן זך לזון ממנו ולכן שואל התנא ואומר אח"כ ואם תאמר ואותן אלף שנים שהקב"ה עתיד לחדש את עולמו שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא צדיקים מה הם עושים ובדקדוק קאמר עולמו כדאמרן בפ' הנ"ל כי החדוש הוא בעולמו העליון כי עד דלא מתתקן רישא דעמא עמא לא אתתקן כדאיתא בזהר ולא קאמר צדיקים היכן יעמדו כי לא יחרב העוה"ז כנראה לכאורה אלא יהיה כדאמרן:

פרק יא

נמצא שכוונת שאלתו כך הוא מה הם עושים מאחר שבמעשיהם הטובים אז אינם יכולים להמשיך שפע ראוי להם כי אם מהספיחים הבלתי ראוי להם כדאמרן דבשלמא לבינונים שהם בתחיה בגוש עפר דומה לעפרן הראשון הם מתגשמים יש להם במה להתפרנס בשלהם כי ספיחים אלו הפקר נינהו כדין ספיחי שביעית ולגופם הבלתי זך כל כך ראוים הם אבל לצדיקים שאפילו בשלהם א"א להם להתפרנס מפני זכיכותן כדאמרן מה הם עושים ומשני הקב"ה עושה להם כנפים כנשרין ושטין ומעופפין על פני המים שנאמר ע"כ לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים והוא שהקב"ה נותן להם כח לקבל שכרן במה שיוכלו להגביה עצמם מן הארץ ויקבלו השפע היורד מן הספיחים ממקום גבוה טרם ירד ויתגשם עוד ושם הם נזונים וכדי שיוכלו לעוף עושה להם כנפים כנגד המצות שהם ככנפים המגינים כמשאז"ל והכנפים האלו יהיו ככנפי נשרים כדי שיהיו יכולים לעוף במקום גבוה מאד כנשר שאין עוף אחר פורח למעלה ממנו כמשאז"ל ושטים על פני המים ששם נושב הרוח לעולם כי ברית כרותה להם כך כמשאז"ל על פסוק ורוח אלהים מרחפת על פני המים כדי שעל ידי הרוח ינשאו בעפיפתם למעלה למעלה ויקבלו השפע היורד משם בהיותו רחוק מאד מגשמיות התחתון והיינו דכתיב על כן לא נירא בהמיר ארץ ולא כתיב בהחרב ארץ כי לא תחרב כדאמרן אלא ימיר כחה ע"י חדוש עולמו הידוע אשר ישפיע עליה וגם באותם האלף שנים תמיר כחה ממש מאחר שלא תקבל שפע חדש אלא מהספיחים וזה יהיה במוט הרים והם הצדיקים הנקראים הרים כמו שאמרו ז"ל שיתמוטטו בעפיפתם על פני המים בלב ימים ששם הרוח נושב בחזקה יותר מעל שפת הים ולא יהיו יראים ליפול כי כנפיהם יהיו מגינות עליהם:

פרק יב

ומפני שהם יודעים זה אינה מצטערים בזה וזה הוא שסיים התנא ואמר ושמא תאמר יש להם צער ת"ל וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא יגעו ילכו ולא יעפו והוא כי ברישא דקרא נותן טעם למה הוצרכו לעלות אבר כנשרים וקאמר מפני שהחליפו כח בתחייתן כי לא יחזרו לעפרן הראשון כי אם יתגשמו בעפר יותר זך הבלתי ראוי לקבל שפע הספיחים אחר שנתגשם בארץ לפיכך הוצרכו לעלות אבר כנשרים כדאמרן ובזה יהיו יכולים לרוץ ברגליהם על הארץ ולפרוח בכנפיהם באויר כי שני מעלות נתעלו האחד שנזדכך גשם גופם והשנית שנעשה להם כנפים כעוף וזה הוא מה שאמר הכתוב ירוצו ר"ל על הארץ כי לא נאמר ריצה על התעופפות כי אם ברץ ברגליו על הארץ ולא יגעו דמאחר שאין גשם גופם כבד כמקדם אלא קל מפני זכיכיותו לא יגעו כמעט ברגליהם בארץ בעודם רצים ולפיכך לא יגעו כפשוטו שלא יהיו יגעו ממרוצתם והוא לשון נופל על לשון לא יגעו ולא בלבד ירוצו ולא יגעו על הארץ אלא אף ילכו באויר ע"י הכנפים שנעשה להם ולא יהיו נראים כמעופפים כי נראים כמהלכים בדרך ישרה בלי תנועה מרוב קלות עפיפותם וזהו ולא יעפו ואפילו הכי לא יעפו כפשוטו שלא יהיו יעפו כח מפני זה והוא לשון נופל על לשון לא יעפו דהוא לשון התעופפות ובזה סדר הכתוב ושינוי לשונו מובן יפה דאי לאו הכי קשה דמאחר שאם ירוצו לא יגעו כ"ש שאם ילכו בלי ריצה שלא יעפו ולמה אצטריך ועוד למה דבר בשני לשונות של יגיעה ויעפה אבל במה שפירשנו אתי שפיר שסדר השני מעלות שנתעלו הצדיקים נקט שבתחילה ניתן להם כח הריצה במה שלא חזרו לעפרן כדאמרן ואח"כ נתוסף להם כח ההליכה באויר בתוספת הכנפים ועל הדרך שפירושו בהם וזהו פשוטו של המאמר הזה לע"ד:

פרק יג

והמעמיק בלשון הצח שלו ימצא בו טוב טעם ודעת פנימי והוא כפי מה שנראה מלשון המאמר הזה הצדיקים אחר התחיה ידמו כמעט לז"א באמרו מה קדוש לעולם קיים שהוא ז"א הנקרא קדוש ב"ה אף הם לעולם קיימים וכמה מאמרים דומים לזה המראים שהצדיקים יהיו דומים להקב"ה ולכן אינן חוזרין לעפרן אלא מתגשמים בעפר אחר יותר זך שתוכל לסבול נשמתם כ"כ זכה הדומה כמעט לז"א ובאלף השביעי שהז"א יתחדש ויעלה במעלה יותר עליונה גם הם יעלו ויהיה כחם רבה אז כמעט ככח הז"א עתה ויהיה זו כוונת אמרו ואותם אלף שנים שהקב"ה והוא ז"א מחדש עולמו בנשמתו אף כי הוא המתחדש בגופו הז"ך צדיקים מה הם עושים כלומר מה שעושה שם מ"ה שהוא ז"א הם עושים כי הם כמהו כמעט אז ומפני שסוף סוף שינוי מה יהיה ביניהם כי לא איש אל במקום שם מ"ה יתעלו בשם ה"ם שהוא מ"ה מהופך ומשום הכי לא קאמר מה עושים אלא מה הם עושים כי עושים ה"ם במקום מ"ה נמצא שידמו לו כמעט ובזה רומז גם כן למה שאומר אח"כ והוא שהם יעלו ממטה למעלה מהא למם כסדר תיבת הם בעפיפתם הפך פעולת ז"א שפעולתו בהיותו במדרגה שהם דומים לו עתה הוא להשפיע מלמעלה למטה כסדר שם מ"ה שהוא ממם להא לפי שדומים לו לפיכך הקב"ה שהוא ז"א לכבודו מדמם לו עוד והוא שעושה להם כנפים כזרועות שלו שהם בסוד כנפים כדאיתא בכתבי האר"י דבז"א דאצילות שבו נסתר חוט א"ס איירינן כנשרים כמוהו שהוא כנגד פרצוף נשר שבמרכבה כידוע לי"ח וטסים על פני המים במקום הרוח כדאמרן כי כן הרוח שבנשמה וכן שביסודות בז"א הם:

פרק יד

ואי לאו דמסתפינא הייתי מעמיק יותר בדקדוק כפלו שאמר צדיקים מה הם עושים דבצדיקים איירי ומה לו להזכירם פעם אחרת ואומר דאין זה אלא לרמוז מאחר דאלף השביעי הוא כשנת השמיטה אשר הארץ לא תעבד ולא תזרע הצדיקים שהם היסודות מה הם עושים מאחר שהם מתמלאים מהשפע ואינם יכולים לזרוע אותו כי עד היסוד אין הספירות שקטים מלהשפיע זה בזה כי אין שביתה אלא למלכות שהיא הארץ שאין היסוד רשאי להשפיע בה בשנת השמיטה וכמבואר בסוף לשון הע"ח שהעתקתי בפ"ט דבפירוש אמר כי כל בחינת שביתה אינה רק במלכות ולא למעלה ממנה ובשאלתו רמז תשובתו כי ממ"ה עושים ה"ם על הדרך שפירשנו למעלה ויהי זו כוונת רז"ל על יום השבת שהוא כנגד שנת השמיטה הנגלות אשר כנגדה היא שנת השמיטה הזאת הנסתרת כדאיתא בבבלי וירושלמי באמרם במס' תמיד מזמור שיר ליום השבת שהוא מנוחה לחי העולמים והוא כינוי ליסוד כמבואר בע"ח בשער הכונות בכוונת ברוך שאמר בשם האר"י והוא סוד הצדיק כידוע שיש לו מנוחה ביום שבת זה הנסתר שאינו זורע את האדמה העליונה כדאמרן שממ"ה עושים ה"ם ממטה למעלה שלא ירד השפע ובהסתר זה הלשון מדוקדק יותר והוא כי במקום ירידתו ממם שהיא ראש מילה סוד היסוד להה' סוד העטרה שבו להשפיעו למלכות סוד הארץ העליונה דאז היה עומד היסוד בסדר תיבת מ"ה מם למעלה שהיא היסוד והה' למטה סוד העטרה מתהפך ע"ד מה שכתוב ותשב באיתן קשתו והוא שמגביה את עצמו להחזיק השפע בתוכו בענין שיהיה ההא סוד העטרה למעלה ממנו כנגד הגוף והמם סוד המילה למטה ממנו כסדר תיבת הם שהה' קודמת למם ובזה מתהפכת ממם פתוחה שדרך פתחה השפע יורד למם סתומה שנסתם השפע בו לבלתי ירד ואדרבא בהגיע השפע להה' שהיא סוד העטרה חוזר לאחור ע"י הגבהת היסוד ונסתם בתוכו שהוא סוד המם וחוזר כנגד הגוף ומי הוא הנותן לו כח זה ביסוד לעשות חיל להפוך טבעו להגביה את עצמו בהיותו מלא מהשפע על הדרך שאמרנו ומשני הקב"ה הוא המחזיקו במה שעושה לו כנפים שהם שני חדרי השפע שבו תלוים כשתי כנפים של נשרים שהם קלים שלא יכבדו עליו וישפילו אותו למטה ואין לתמוה על שמם כי שם אבר הוא שם משותף לכנף וליסוד זה בעל הכנפים וסימניך כי עוף השמים שהוא ת"ת יוליך את הקול מוליך שפע הג' שמות ע"ב מ"ב כ"ב שבח"גת כידוע שמספרם קו"ל ובעל כנפים יגיד שהוא לשון גיד המכונה ליסוד מגיד וממשיך שפעו למלכות הנקרא דבר כידוע כל זה לי"ח והכי אמרינן בתקונין בסוף תקון י"ג באברתו יסך לך דא אבר מן החי צדיק ותחת כנפיו תחסה אינון ה"ה דאות י"ו איהו אברתו כלול י"ו וגופא דיליה ו' רישא דיליה י' גדפוהי ה"ה ע"כ ובכנפים אלו מגביה עצמו לעמוד כנגד גוף ז"א שהוא סוד הרוח המרחף על פני המים וכדאמרן לעיל כי מדמה אותו לו בכל ענייניו והכי אמרינן בתיקונין הנ"ל אחר גדפוהי ה"ה ובגין דא ותחת כנפיו תחסה צנה וסוחרה אמתו צנה וסוחרה אמתו צנה וסוחרה שכינתא עילאה ותתאה אמתו דא עמודא דאמצעיתא רישא דיליה חכמה עילאה צדיק איהו כצלמו בדמותו ע"כ ושמא תאמר יש להם צער כדרך כל הארץ דברוחניות כמו כן מצטער לשנות מדתו הנהוגה והיא שבהיות השפע בו אינו נדון אם יעבור משם ולמטה כמו שנדון בהיותו בשאר הספירות אלא ניתן למלכות בלי עכוב ומבשרי אחזה אלוה וכדאיתא בכתבי האר"י וכתבתיו בספרי משנת חסידים במסכת כללות המצות וא"כ שמא תאמר שיש לו צער עתה מפני שינוי זה אף כי הוא לטובתו שאם היה טרוד לפלוט השפע לא היה בולע השפע היורד עליו כדי לזככו בשאר הפרצופים ת"ל וקוי ה' יחליפו כח ההשפלה בכח ההגבהה כי יעלו הכנפים שבו את האבר ממש סוד היסוד כנשרים שהכנפים מגביהים אותם וכמו שכתוב כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו ויהיה פירושו על פי דרכנו היסוד שהוא כנשר כי גוף ששמו נשר וברית שהוא היסוד כחד חשיבי כידוע יעיר קנו והוא השפע שמקנן בו כי יתעורר לצאת אבל לא יצא כי אם על גוזליו סוד שני חדרי השפע העומדים תחתיו ירחף השפע הזה נוגע ואינו נוגע עוד בהם כי זה הוא פירוש מרחף כמשאז"ל על פסוק מרחפת על פני המים נוגע ואינו נוגע כי על פיהם יעמוד להכנס ביסוד ומה יעשה כדי שלא יכנס בו אחר שנתבשל בהם מאחר שאינו יכול לזורעו בארץ העליונה להיות שנת השמיטה יפרוש כנפיו יקחהו והוא כי גוזליו אלו יתפשטו משני צדיו כשני כנפים המתפשטים שהעוף פורש אותם כדי לעוף וזה יעשו כדי שלא יכבידו ליסוד וישפילוהו למטה ויכנס השפע בו ותרד בכלי המוכן לקבלו אלא בפרישת כנפים אלו יקחהו לזה השפע וישאהו על אברתו שהוא אבר היסוד הנקרא כן כמ"ש לעיל בשם התקונים ובזה מדוקדק מה שמזכיר כנפים לשון רבים ואבר לשון יחיד כי לאבר האחד יש לו שני כנפים שהם סוד נו"ה שלו ובהנשאו על אברתו זו נמצא עומד כנגד הגוף שהוא עליו ושם הוא מקום הרוח המרחף על פני המים כדאמרן ואימתי יהיה זה באלף השביעי דכתיב ביה ונשגב ה' לבדו ביום ההוא וזהו מ"ש אחר פסוק של כנשר וגו' ה' בדד ינחנו וגו' וכן תרגם ביה אנקלוס ה' בלחודיהון עתיד למשריותהו' בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא לרמוז לכל האמור שבאותו זמן הוא שהקב"ה יעשה לצדיק שהוא היסוד כנפים כנשרים כדי שיחזיר השפע לאחור ולא יהיה לו צער כמ"ש בספיה דקרא ירוצו ולא יגעו ילכו ולא יעפו שמלבד פשוטן של דברים שרומז שלא יהיה לו צער ירמוז לנו בזה כי ירוצו החסדים שדרכם להגנז בפי האמה ולירד שם כדי לצאת ולא יגעו במקום אשר מתאוים וכדאמרן אלא ילכו לאחור ולא בדרך ריצה מאחר שזה הוא הפך טבעם ולא יעפו כעוף המעופף ואין מקרא יוצא מידי פשוטו מ"מ דקמל"ן דלא יגעו ולא יעפו חסדים אלו כי לא יותש כחם בזה אלא על עמדם יעמודו מוכנים ומזומנים לירד בזמנם אחרי כלות שנת השמיטה העליונה:

פרק טו

וכל הפרטים האלה שכתבתי בחדוש העולם אף כי לא מצאתים מפורשים בתורתנו הקדושה ומעתיקיה כשאר הפרטים אשר כתבתי בספר הזה מאחר שזכני ה' והאיר עיני בהם לא יכלתי להתאפק מלכתבם מאחר דאין בפרט אלא מה שבכלל אשר כללו רז"ל בענין זה בסנהדרין כמו שהבאתי דבריהם בפ"ח וכפי מה שנראה ממה שהעתקתי בשם הע"ח בסוד שנת השמיטה וידעתי בני ידעתי שאף הפרטים האלה אינם פורחים באויר כנשר המעופף כנראה לכאורה אלא יש להם על מה שיסמוכו בפירושי פרד"ס שבתורתנו הקדושה והמחפש אחריהם הנה והנה בדברי רז"ל ובזהר הקדוש ובכתבי האר"י זלה"ה לפי מה שעולה על זכרונו בטוח אני שלא ימצא סתירה להם אלא אדרבא יראה וימצא להם סיוע שיש בו ממש ואתחנן אל ה' שיצילנו משגיאות וינקנו מנסתרות ובזה מלאכתי זאת אגמור עומד ומצפה בלב ובפה לעני רוכב על חמור שיקבץ נדחנו ומהר ישמחנו בבנין ירושלים תוב"ב ושם נודה לו

ביושר לבב: תם ונשלם שבח לאל בורא עולם

סוף הספר

תוכן העניינים

יושר לבב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה