אור ברסלב
יושר לבב בית ראשון › חדר שלישי

יושר לבב· רבי עמנואל חי ריקי

בית ראשון · חדר שלישי

חדר שני

פרק א

והנה בכח אותיות אלו להסתיר כחו הרב שיוכלו הנבראים להנאות ממנו רצה לחלק ברואיו לארבע עולמות וטרם שבראם ברא מקום מוכן לגנוז בו נשמתם נמצא שהמקום הזה הוא שרשם ויהיה כנגד שם הֹוֶה שפירושו הויה שהוא השם שהיה לו לא"ס שהוא שורש הכל טרם שנצתמצם והמקום הזה בראו דומה למקום אשר פנה בהצתמצם שהוא מוקף בעיגול ובתוכו קו מיושר שאינו מבריחו מן הקצה אל הקצה שאף מקום זה הנברא בראו בעגולים ויושר שביושר ההוא גנז הנשמה הכללית של העולמות שהיא הקו ויושר זה נכנס בתוך עגוליו מלמעלה ואינו נוגע בהם למטה ולפי שהשריש בו שרשי כל הנבראים בכלל ובפרט שורש אברי המובחר שנבראים וכל חושיו שהוא האדם לפיכך נקרא בשם אדם קדמון ומזכירים אותו בכללו ובפרטיו כאילו מזכירים פרצוף אדם אלא שמוסיפים בו תיבות קדמון לפי שהוא הפרצוף הראשון שנברא ומשערות ראשו יוצאים עולמות הרבה שאין כח בידנו לפרט בריאתם מרוב העלמם כמ"ש הרב האר"י זלה"ה:

פרק ב

ואחר כך יצאו בכח חושיו הארבע עולמות האמורים אשר נגלה לנו דרך בריאתם ויהיה מספרם ארבע כנגד הארבעה דברים הנאמרים באחד באמת בא"ס אחרי שנתצמצם שהם הוא היה הֹוֶה ויהיה והֹוֶה זה שם זמן הוא ולא שום הויה כשם אשר קרינו לו טרם התצמצמו כדי להזכירו כי אחר הצמצום שגלה מכחו נוכל להזכיר שם הויתו בשם יותר נגלה משם הֹוֶה והוא שם הוא וכדאמרן בחדר א' פ' ח' ושם חותם עולמו מוכיח עליו כי הוא שם אהו"ה והם אותיות ההו"א דהוא בלי ה"א הידיעה כולל כל נסתר אבל ההוא בהא הידיעה אינו רומז אלא לנסתר ידוע שאין אחר דומה לו שנוכל לטעות בו והוא הא"ס ב"ה שאחרי שנגלה מכחו בברוא א"ת ה"שמים ו"את ה"ארץ שבראשם רמוז שם זה נוכל להזכירו בצירופו שהוא שם ההוא וכמו שכתוב לא איש אל וגו' ההוא אמר ולא יעשה ומרוב העלמו לא כתב בתורתו שם חותם זה בפירוש כי אם בראשי תיבות וכשאנו מזכירים הוא אצל סדר זמנים של היה הוה ויהיה אין אנו צריכים להוסיף ההא הידיעה כי ידוע הוא מי הוא זה שכל סדר זמנים אלו נאמרים בו כאחד באמת לעולם שאין אחר דומה לו והוא הא"ס ברוך הוא:

פרק ג

ועולמות אלו לא יצאו בתחילה מזה האדם בענין שיהיה להם קיום והעמדה אלא יצאו כבנין בלי יסוד רחב מלמעלה וצר מלמטה כדי שיחרבו ויצא מחרבן זה מקל ורצועה לרדות לעוברי רצונו כי מבלעדי החרבן לא נמצא ביש המחודש סיגים שיכלו להעשות בהם כי מאין יצאו הסיגים מאחר שבכח הסיבה ראשונה שאנו מדמים אותה לאור פשוט נברא מאין היש המחודש הזה וכלשון הע"ח בשער ההקדמות דרוש ב' דמלכים ז"ל ואם מתחילה נאצלו בבחינת פרצופים מתוקנין הנה היה טוב לבדו בלי רע כלום עכ"ל והט אזנך ושמע משל נאה ומתקבל על דבר זה והוא משל למי שחצב אבנים מן ההר ושרפם באש ועשה מהם סיד חדש בלי סיגים כלל והוציא מים יפים מהמעין בלי לכלוך כלל ועיקר וערבם בזה הסיד ועשה מתערובת זה טיט ובנה בו בנין נאה של אבנים טובות וחזקות וכל הטיט הזה ראוי היה להשתמש בו בבנין ומפני שבנה הבנין הזה ברשות הרבים שיד הכל ממשמשים בו ובנאו בעומד על רגל אחד כי בנאו רחב מלמעלה וצר מלמטה ולא בנאו כלו באבנים משולבים אחת על גבי שתים כדרך הבנאים הבקיאים אלא הניחם אבן על גבי אבן ומפני שלא היו האבנים האלה מיושרת ברבוע כי אם עגולות שאינם מתישבים זה על זה מאחר שאינם יכולים ליגע זה בזה אלא בנקודה אחת כדרך שני עגולים הנוגעים זה בזה והוא לא חש גם כן לישרם בקו המדה שבידו לפיכך מכובד משא שסמכו אליו בני רה"ר נפל הבנין הזה כי לא היה בו כח לסובלו ונתפרדו האבנים זה מזה והטיט נעשה מטינא בר טינא:

פרק ד

ואם יגבל הטיט הזה עוד פעם אחרת כך כמו שהוא הבנין אשר יבנה ממנה לא יהיה לו קיום והעמדה כי יתפרד חלקיו בקל ולכן מאי תקנתיה הוא שישחקנו עוד הדק היטב ויבררנו בנפה וכברה להוציא ממנו החלוקי אבנים שנשברו ונתערבו בו בנפול הבנין שבהם ישתמש אח"כ להניחם בבנין החדש בחורים ובסדקים שישארו בין אבן לאבן לישרם ומהדקה מן הדקה שבבר טינא זה יקח ויגבלנו עוד במים ויהיה ראוי לבנות בו פלטין נאה בצורת דקות ואת שאינו כל כך דק ראוי לבנות בו בנין יותר גם מהבניינים הסובבים הפלטין הזה מבחוץ לצורך תשמישו והיותר עב שבבר טינא זה שכבר נעשה בו מלאכה אין לו תקנה והוא הוא הסיגים ודרך ארץ הוא שכל זמן שבר טינא זה לא נברר שיהיו בעליו שומרים אותו כלו מפני החלוקי אבנים והדק שבו הראוים לבנין ואחר שמבררן זורק העב שבו לאשפה ומאבדו מן העולם מאחר שלא יצלח עוד למלאכה ואפילו לזבל את הקרקע כדי שיוציא פרי אינו ראוי כי להיותו סיד נעדר מכח ההולדה נמצא שהעב הזה הוא הסיגים ומפני תערובתו עם הדק גרם לדק שישאר בטל וכן לחלוקי אבנים שבו ושלא ישתמשו בהם והואיל ומפני הדק והחלוקי אבנים שמעוכבים בעב אין מאבדים העב מן העולם אם זה העב לא היה דבר שאין בו דעת לא היה חפץ שיוציאו מעולם הדק והחלוקי אבנים ממנו כדי שאף הוא יהיה קיים ונשמר מבעליו שלא ידרסו עליו ויעברוהו מן העולם ומי גרם לעב הזה שלא יהיה ראוי למלאכה ויעשה סיגים התשמיש שנשתמש בו ונחרב כי טרם שנשתמשו בו היה כל הטיט ראוי ולא היה בו סיגים כלל כדאמרן וכל עוד שלא נאבד העב מן העולם אף הוא ברשות בעליו עומד כי לא נתהוה מעצמו כי אם מתערובת המים והסיד הנשרף באש שהיו להם בעלים והם ערבים זה בזה ובנו הבנין בהם אלא שבנאוהו ברה"ר:

פרק ה

הנך רואה בעיניך מהמשל הזה האמיתי שאם לא היה הבורא בונה עולמות ומחריבין לא היה מציאות לסיגים שהם הרע אם לא היה הבורא בורא אותם מתחילה לכך ואם היו נבראים בדבר ה' כמו שנברא הטוב היה להיות להם קיום והעמדה כטוב דלא היה הבורא מטיל קנאה במעשה בראשית ולא היה זה רצון הבורא כי בריאתו את העולם היה להטיב ולא להרע אם היה אפשר מבלעדו שלא יהיה העדר כבוד הבורא בהעדרו כמ"ש בחדר א' פ' י"ח אבל כיון שיצאו הסיגים מעצמם בנפול הבנין ע"י חרבן ולא ע"י בריאה חדשה כטוב וכן מצינו שלא יחד הקב"ה שמו על הרע כמו שיחדו על הטוב כמשאז"ל לכן המה יאבדו ברוב הימים והטוב יעמוד להיותו מעשה ידיו של הבורא כי לא יצטרכו עוד העונשים כדי שלא יטעו הנבראים לומר דאין כחו אלא להטיב כי כבר כל הנשמות שבגוף אשר יצאו טרם יבולע הרע הכירו וידעו ממה שעבר בהם העולם הזה דכחו אף להרע ומ"מ בעוד שסיגים האלה קיימים תלוים במאמרו הם ומשגיחים בהשגחתו כי סוף סוף הויתם מתערובת הטוב שנתהוה ממנו היתה וכמו שהמשלנו במשל ומי יודע אם לא תהיה בליעתם הפרדת הרכבתם לבד והחזרתם לא יתנם ולא שיכלו מכל וכל כי כן משמע ממש בזהר מדרש הנעלם דחיי שרה דף קצ"ח ע"ב דקאמר התם אמר ר' יצחק אין יצה"ר בטל מן העולם אע"פ שכלו לא נמצא קצת נמצא וכו' ע"ש שלא יכלו מכל וכל אלא יהיה זה כמי שלוקח הסיגים אשר המשלנו במשל ושוחקם בכח גדול עד שידקו לעפר דק ומחזירים בעפר סיד חדש שלא נשתמש בו עדיין ואף אלה הקליפות יחזרו כבראשונה אבל לא יהיו לאין:

פרק ו

וכדי להודיע להם ממשלתו זאת והשגחתו בהם אף כי רחוקים ממנו הם יותר מכל הנבראים לא רצה שיצאו ע"י חרבן עולמות הנבראות מהחושים שכחם חלש שאינו מתפשט מרחוק אלא מחרבן העולמות שנבראו מהחוש היותר חזק אשר על כן הוא מתפשט מרחוק יותר מכל החמשה חושים המושפעים מן האותיות המתחלקות לחמשה מוצאות הפה שלשה בהם של ארבע ארבע אותיות כנגד השלשה חושים החלשים ושנים של חמש חמש כנגד השנים היותר חזקים מהחזק שבחלשים כיצד חוש הטעם הוא החוש החלש יותר מכל החושים כי אין החיך שבו חוש הטעם טועם הדבר הנטעם בנגיעה שטחיית לבד בדבר ההוא שרוצה לטעום עד שילעסנו ויטעום חיכו מה שלפנים ממנו ויהיה זה כנגד גיכ"ק כי מוצאו מהחיך הטועם האוכל ואין לו כח המחזיק כלל כי אינו רבוץ תחת הפה אלא עליה וחוש המישוש עודף עליו דאין חלשתו רבה כל כך שיצטרך למשש הדבר שמבקש לידע טבעה על ידי דוחק ולעיסה בענין שיצא כחה הפנימית לחוץ כדי לידע ע"י מישושו בה הקשה היא הרכה החלקה היא או כסאסאה דשבולתא וכיוצא בו אלא בנגיעה שטחיית בעלמא מבחין במשושו דברים אלו ויהיה זה כנגד אחה"ע שהוא מוצא הגרון שמהחיך ולפנים אינו טועם טעם כי אם מושש מה שעוב' בו ויש לו כח המחזיק אבל כחו זה חלש מאד עד שבמשמו' היד למעלה ממנו מעט בלי שיגע בדבר המחזיק בו הוא מקיאו ופולטו בעל כרחו וחוש הריח עודף עליו דפועל פעולתו ומריח אף כי הדבר שממנו יוצא הריח רחוק מעט מהאף שהוא המריח ויהיה זה כנגד בומ"ף שהוא מוצא השפתים שהם דלתות הפה הפתוחה מבפנים כפתח קטן מאד לאף המריח והם הם העומדות תחת האף המריח זה ולהם כח המחזיק יותר מהגרון עד שא"א להוציא מה שמחזיקים ביניהם כי אם בנגיעת הדבר אבל אמת הוא שכחו חלש מפני שמשיכה קלה אשר ימשוך הדבר ההוא יוציא אותה מביניהם כי אין כחם רב להחזיקה:

פרק ז

וחוש השמע הוא מהשנים החזקים על כי הוא עודף בהרגשתו אף על חוש החזק שבחלשים שהוא חוש הריח כי שומע מרחוק דבר שאין בה ממש ובלתי נתפש ברוחני והוא הקול הנשמע אף כי יוצא הקול ההוא ממקום שאם היה שם ריח לא היה חוש הריח מרגיש בו ומפני חשיבותו עודף על אחרים עד כי אמרו ז"ל חרשו נותן לו דמי כלו ויהיה זה כנגד דטלנ"ת שהוא מוצא הלשון היושבת בתוך הפה רבוצה ומחזקת עליה דבר מה וכחה גדול להחזיק הדבר שעליה כשהופכת חודה למעלה יותר מכח השפתים שא"א להוציא הדבר ההיא ממנה כל כך בקל כמו שאפשר להוציאה בקל מבין השפתים והלשון היא המשמעת קול הצריך להשמיע לאוזן בחתוך אותיותיה משא"כ שאר האיברים שבפה האמורים וחוש הראות עודף על כלם כי רואה דבר מה מרחוק מקום הבלתי נשמע משם קול המדבר וכל שכן שלא נרגש משם הריח והמשוש והטעם של הדבר הנמצא שם ולפי שעודף הרגשתו על חוש השמע הוא עודף על עודף הרגשת חוש השמע על שאר החושים לפיכך לא מצינו שיאמרו רז"ל שיהיה אדם חשוב כמת בהעדר אחד מחושיו ואפילו בהעדר חוש השמע כי אם בהעדר חוש הראות שאמרו רז"ל סומא חשוב כמת לפי שנעדר מהחוש החזק שבכל חושיו ויהיה זה כנגד זסשר"ץ שהוא מוצא השינים שכחם חזק יותר משאר האיברים שבפה האמורים שכמעט אי אפשר להוציא מבין השינים דבר המתחזק בהם כי אם בכח גדול ויש מהם התלוים בגידי העינים כידוע לבעלי חכמת הנתוח התורה השוה אותם בפירוש בהוצאת עבד לחירות שלא הזכירה הפלת איברים אחרים כי אם שן ועין:

פרק ח

ולפי שהחלשות הוא פרי החסדים שאין דרך בני אדם להרחיקם מעליהם עד שיצטרך חוזק כדי שיקבלום דאדרבא כלם רודפים אחריהם ואין להם צורך להתחזק בהיותם חסדים גדולים אלא כנגד המבקשים למונעם ותפשט במקום הראוי להם וכלשון הזהר דנשא דף ק"מ א' וכל אינון דאינהו דינא הא תקיפין אינון ובין כך ובין כך בעיין למהוי תקיפין מתרין סטרין כד בעי עלמא רחמין רחמי תקיפין ונצחין על דינא וכד בעי דינא דינא תקיף ונצח על רחמי ע"כ עוד שם תאנא כל הכ' שערי דדיקנה כלהו תקיפין מ"ט כל אינון דרחמי בעין למהוי תקיפין לאכפייא לדינא ע"כ דהם כמים היורדים במורד בטבעם דבהיותם מרובים בכח ההכאה במקום שבו יורדים צריכים להתחזק לעלות למעלה נגד טבעם ואין חוזק זה רב דאין בהם כח לעלות יותר גבוה מהמקום שמהם ירדו משא"כ הדינין שכל אחד מבקש להמלט מהם ולכן הרנם צריך שיתחזק מאד כדי להשליטם על הראוי להם אף כי יהיה מעלתו גדולה מהדיין וכלשון הזהר הראשון שכתבתי לעיל דהם כאש שמטבעו מתחזק לעלות ממטה למעלה ומתגבר ועולה יותר מהמקום שממנו יוצא ושלכן חוזק הרב הוא כח הדין וכמבואר שורש זה במאורות נתן בכנוי אדיר ע"ש וכנראה גם כן מדקדוק לשון הזהר הנ"ל דרחמים הרבה אין להם כח לנצח כי אם דין אחד כי כחם וחזקם מעט אבל דין אחד יש בו כח לנצח רחמים מרובים כי כחם וחזקם רב לפיכך העולמות שנבראו להחרב כדי שע"י חרבנן יתהוו אותה השורשים הצריכים להתחזק נגד הנדונים בדין לא יצאו מהג' חושים החלשים שאינם צריכים חוזק מאחר שאינם חסדים גדולים שיצטרכו להחזיק נגד המונע התפשטותם שאין שיקפיד על זה ולא מחוש האזן שאין חזקתו רב כי אם לעמוד נגד המקפיד על התפשטותו להיותו חסד גדול וכדאמרן אלא יצאו מחוש העין שהוא היותר חזק שבכל החושים שבו כח הדין כדי שיהיו השוטרים האלה חזקים וממנו יראו גם כן שמי שהוה אותם אף כי רחוק מהם הוא יותר מרחוק שאר הנבראים כלם הוא עומד עליהם ורואה מעשיהם ובריאתו מעמידם שאין אותו החוש שמהם יצאו מהחושים החלשים שאין להם כח לפעול פעולתם ברחוק מקום הרבה אלא הוא החוש היותר חזק שבהם שהוא חוש העין שאפילו הגשמי המשפיל לשבת בארץ מגביה לראות בשמים ולכן כי תפקח עיניך ותדקדק במשל שהמשלתי ובטבעי החושים האלה אשר כתבתי ותראה גם כן מה שאכתוב לקמן מעניינים אלו תבין מפני מה התערובת הזה נעשה ע"י חרבן העולמות שנבראו מאורות אשר יצאו מהעינים אח"כ אתבריר במחשבה שהיא החכמה שבה ל"ב נתיבות כמספר הל"ב שינים ותמצא שהוא על דרך מאי דאמור רבנן מיניה ובי אבא ליזיל ביה נרגא ודברים אלו בספר זה תבינם בכללם כי בפרטם תמצאם בכתבי האר"י זלה"ה מבוארים ובספרי משנת חסידים מסודרים:

פרק ט

ואחרי שבא מבול זה לעולם והחריבו בנאו הא"ק זה באבנים הראשונים בנין חדש ותקנו בענין שיהיה לו קיום והעמדה בעשותו רחב למטה כלמעלה בהניח האבנים אחת על גבי שתים ומיושרות בקו המדה ובנוי במקום המשתמר שהוא רשות היחיד וחלק הבנין ההוא לארבעה חלקים שהם הארבעה עולמות האמורים כמספר נח ושלשת בניו שמהם נשתת העולם אחר המבול ובהם מסתתר להחיותם בנשמתו האמורה ומפני זה העולם העליון שבהם נקרא אצילות על שם נשמתו שהיא קו א"ס המסתתר ביש המחודש שבו על ידו ואינו מתפשט למטה ממנו כידוע לפיכך לא נקרא עולם זה בשם בריאה חדשה אף כי כל גופו עם לבוש נשמתו שהוא הא"ק מחודש הוא אלא בשם נאצל מלשון ואצלתי מן הרוח אשר עליך כי הקו המסתתר בו מהא"ס ב"ה עצמו מתפשט כדאמרן לפיכך יהיה עולם זה בכללו כעד שם הויתו שהוא שם הוא כי הוא בו ושאר ג' עולמות בי"ע נקראו בשם בריאה חדשה מאחר כי אף נשמתם מהיש מחודש שבאצילות נעשת לפיכך יהיו כעד הסדר זמנים שנתחדשו שההיה הוה ויהיה:

פרק י

ומפני שכח הא"ק תקן העולמות האלה לפיכך שמותיהם ופעולותיהם דומות לו להקרא אף הם בכלל ובפרט בשם פרצופי אדם וכן כל פעולותיהם אנו מכנים אותם בפעולת אדם ולפי שעולם זה העליון הוא שורש לכל העולמות שלמטה ממנו לפיכך בו נמצאו כל הרמזים הראוים לכל עולמו ממנו כיצד בקו האמצעי שלו שבו הוא התפשטות הקו יש שם ארבעה פרצופים המתלבשים זה בתוך זה והם א"ק והוא כנגד הוא כי אין שמו בשם זמן לבד אלא בשם אדם ושאר השלשה מורים לסדר זמנים כי הראשון הוא עתיק לשון זקן והוא כנגד היה שאילו לא היה מקדם לא היה זקן והשני אריך לשון אריכות ימים והוא כנגד יהיה שאילו לא יהיה עוד לא יהיה מאריך ימים ועליהם נאמר מה שכתוב אני ראשון ואני אחרון הואיל ופרצוף אחד נכללו כידוע והשלישי הוא זעיר כנגד הֹוֶה כי בשם זה ניכר כי עתה הוא הוה ואין בו רמז לא על העתיד באריך ולא על העבר בעתיק ועליו נאמר סיפא דקרא ומבלעדי אין אלהים כמ"ש לקמן במקומו:

פרק יא

ולפי שעולם זה העליון בכללו הוא כנגד הוא מעתיק ולמטה שמתחיל בו רמז לסדר זמנים נמצאו בו עד י"ב פרצופים כמספר הו"א לרמוז כי הוא הנסתר בא"ק המתלבש בהם הוא מחיים וכל פרצוף מתחלק לעשר ספירות כמספר האותיות שבסדר זמנים ובהם י"ג תקונים כי בהצטרף ההוא המתקנים ומחיים מספרם י"ג אותיות ומתחלק עד עולם זה בסדר אחר יותר כללי והוא בחמש פרצופים שהם אריך או"א וזו"ן ויהיו כנגד החמשה תיבות הידועים שהם הֹוֶה הו"א הי"ה הו"ה יה"יה שהזכרתי עניינם בחדר ב' פ' ט"ו ולהיות העולם הזה העליון כלול מכל הפרטים שאמרנו הוא אשר נתן מכחו לעולמות שלמטה ממנו לפיכך אף הם בכללו ובפרט דומים לו נמצא כי שני מיני עולמות נבראו עולמות שלא נודע לנו מה הם וכמה הם כעולמות שיצאו משערות דא"ק והם יהיו כנגד הא"ס המקיף מקום הצמצום מבחוץ ועולמות אבי"ע ששמם נגלה לנו וקצת ממהותם ודרך התפשטותם ויהיו אלו כנגד קו הא"ס אשר נגלה תוך מקום הצמצום שבו נבראו בהתפשטותו ומתכסה בתוך העולמות המכוסים המתכסים בעולמות הנגלים וכן אמר אליהו הנביא אנת הוא דאפיקת עשר תקונים וקרינן לון עשר ספירין לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגליין ועלמין דאתגליין ובהון אתכסיאת מבני נשא ועלמין סתימין ירמוז לעולמות שיצאו משערות א"ק דלא אתגליין שהיא מדרגה יותר גלויה מסתימין ירמוז לפרצופי האצילות שהם משונים במעלתם מפרצופי בי"ע ועליהם יאמר ועלמין דאתגליין ולפיכך אותיות יהו"א שהם האותיות של הו"א הי"ה הו"ה יהי"ה שאין בהם אותיות אחרות כי אם ארבעה אלו הם האותיות הנסתרות והנגלות כידוע לבעלי הדקדוק:

פרק יב

והואיל והתורה כסה לעולמות שלמעלה מאבי"ע אין אנו יכולים להרחיב בהם הדבור אלא מעתיק ולמטה שהוא ראש האצילות שלגבי הא"ק מעלמין דאתגליין מקרי נחפש אחריהם לידע סדרם ודמיונם והנה חפשנו ומצאנו כי כל הדברים הנאמרים בסיבה ראשונה עד פה נרמזו בעולם ז"ה כי עתיק ואריך שניהם כאחד הם פרצוף עליון שבאצילות ויהיו כנגד הוא כי הוא אחד ושני פעולת עשה כשרצה לגלות כחו והם הצמצום והתפשטות ולפיכך הם בראש קו האמצעי שבו הצנור שהוא זה מסתתר בו ולפי שעתיק המתלבש באריך הוא הוא כנגד הקו המתפשט במקום הצמצום לפיכך יושרו אינו עובר עיגוליו מעבר לעבר כידוע כקו דמקום הצמצום שאינו עובר מעבר לעבר ומשני צדיו שלא כנגד קו האמצעי הם פרצופי או"א ויהיו כנגד ב' זמנים מהג' והם היה יהיה וסימניך יש לנו אב זקן כי הוא יהיה כנגד היה ופסוק שלח תשלח את האם וגו' והארכת ימים כי תהיה כנגד יהיה וכחדא נפקין ובחדא שריין על דרך האמור בפ"י בעתיק ואריך והֹוֶה הראוי להיות באמצעם כך הוא עומד מתחתיהם כנגד קו האמצעי והוא רמוז בפרצוף ז"א ופרצוף נוקביה להיות שאין לה רמז אפילו בסדר זמנים הראוים לסיבה ראשונה וגם שאינה עומדת כנגד קו האמצעי שבו הסיבה ראשונה מסתתרת ולא עוד אלא שאינה עומדת כנגדו למעלה כאו"א אלא בשיפולו שנמצאת נעדרת ממנו בתחתיתה ובפרט ברדתה עוד כי זו היא דרכה לפיכך נגרעה מערך הפרצופים העליונים ונעשת כלי להם לקבל השפע היורד מהקו המסתתר בהם על פי דרכם וכארון נושא את נושאיו השפע הזה מגביה אותה או מעמידה שלא תרד ממקומה ברדתו עליה משא"כ בהמנעו ממנה ולא תהיה מושפעת אלא כדי חיותה לפיכך בעיקר עבודתנו אנו צריכים ליחדה עם בעלה ז"א כדי שתעלה עמו במקום שחוט א"ס מסתתר בו ולא תהיה נעדרת ממנו מפני ירידתה מהמקום שבו עומד ז"א:

פרק יג

וכל הפרצופים האלה מראים כח מנהיגם בסדר האורות שלהם שאין שום אחד מהם שיהיה נעדר משני אורות אחד בעגול ואחד ביושר ויהיו כנגד שני הפעולות הראשונות הידועים אחת הצמצום הנעשה בעגול ואחד התפשטות הקו ביושר וכמו שהקדים הצמצום להתפשטות הקו כן הקדים בפרצופים יציאת העגול ליושר וכמאמר אליהו הנביא באמרו ואילן עשר ספירין אינון אזלין כסדרין חד אריך וחד קצר וחד בינוני ואנת הוא דאנהיג לון ולית מאן דמנהיג לך לא לעילא ולא לתתא ולא מכל סטרא כי האריך ירמוז להתארכות הקו סוד החסד הקצר לצמצום שנתקצר ונצתמצם סוד הדין והבנוני מקום הרושם שנתלבש בו הקו שנעשה רחמים וכדאמרן בחדר א' פ' י"ז שהוא מדה ממוצעת בין החסד והדין וזהו אמרו ולית מאן דמנהיג לך לא לעילא במקום יציאת הקו סוד החסד ולא לתתא במקום הדין ולא מכל סטרא שהוא ברושם שהקו מתלבש בו שהוא סוד הרחמים כי הוא הנסתר בספירות אלה מנהיג את כלם והואיל ובספירת איירי סדרא דאבות העולם דנשתרשו בם נקט ואזיל ועוד ידוע הוא כי סוף המעשה במחשבה תחילה היתה כדכתיב אמרתי עולם חסד יבנה לפיכך ממנו התחיל:

פרק יד

וכל הפרצופים האלה מאחר כי מן הנבראים הם אין להסתפק כי דבר מה הם אלא שמרוב זכיכיותם מפני קרבתם אל המאציל לא נוכל לכנותם אלא בשם אורות ויש להם מדה אלא שמדתם האמיתות נעלמה ממנו הגשמיים כי רבה היא אף כי להיותם רוחנים יכולים לצמצם מדתם למדה קטנה מאד עד שלא יכולו מקום מורגש ויש להם צלם ודמות הנעשה מרוחניות האותיות של התורה שבהם נבראו ואף זה הצלם ודמות נעלם ממנו מכל וכל איך הוא דאף כי ידענו שאין בכל הנבראים הגשמיים צלם חשוב מצלם דמות אדם מ"מ אין אנו יודעים אם ברוחנים יהיה צלם דמות אחר חשוב מאד מצלם דמות אדם כן מצינו בז"א דאצילות דכינו הזרועות שלו בדמות כנפים כדאיתא בכתבי האר"י זלה"ה מה שהוא גריעות בגשמיים שיהיה לו לאדם כנפים במקום זרועות ואף כי נודה שנהיה אנו בני אדם דמיון צורתם להיותם הם עגיליי' לנו אין כח בידינו מרוב רחוקים הנסתר מדתו ממנו לציירו בדעתינו וכמ"ש בחדר ב' פ"ח וט' אבל אין ספק כי יש להם נפש רוח ונשמה כאדם אלא שנשמתם היא הסיבה ראשונה ממש המסתתרת בתוך פנימיותם תוך כסוי אחד או שתים או שלש או יותר כפי רחוק מקום גוף הפרצוף מהקו המסתתר בו כמאמר אליהו הנביא דאמרן בפ' א' רבון עלמין אנת הוא עילת העילות וסיבת הסיבות דאשקי לאילנא בהאי נביעו ההוא נביעו איהו כנשמתא לגופא דאיהו חיים לגופא משא"כ הנשמות שמהפרצופים האלה שבאצילות ולמטה וכ"ש נשמת האדם דאינה הסיבה ראשונה ממש כי נעשת מזכיכיות גופי הנבראים האלה העליונים בכח הסיבה ראשונה שבהם שהיא הנשמה הנצחית שבהם כי עצם פרצופם נברא בנפש חיונית וכמ"ש בחדר ד' ולכן אפילו הנפש החיונית שלהם אין לה ערך במעלתה אפילו לנשמה הנצחית שבאדם וכ"ש לרוח ונפש שלו:

פרק טו

ומאחר שצלם דמות הפרצופים האלה מרוחניות אותיות התורה נעשה לפיכך כל שמות אברי אדם ופעולותיו שנזכרו בהם הם שמותם האמיתיים אשר נצטרפו מרוחניות האותיות השוכנים בשם וכפי המקום שבהם שבו עובר השפע כך הוא פעולתו בתחתונים אבל בנו השמות ההם הם מושאלים כי כפי הכח שאנו מקבלים מהם אנו קורים לאבר מאברינו הגשמיים הפועל פעולתו בכח ההוא בשם המקום העליון שבו עובר השפע שנתן להם הכח ההוא שהשפיע לנו וכמאמר אליהו הנביא לבושין תקינת לון דמניהו פרחין נשמתין לבני נשא וכמה גופין תקינת לון דאתקריאו גופין לגבי לבושין דמכסין עליהון כי באמת אחר התיקון בלשון תקינת דנקט הם עומדים זה בתוך זה כגלדי בצלים ונמצאו אז היותם כגופים בלבושיהם ועוד הספירות הם הגופים ולבושיהם הם מחצב הנשמות המלבישים אותם כמבואר בשערי קדושה להרח"ו חלק ג' שער ב' ע"ש ולכן אז קונים בפרטותיהם שמות אברים שבגוף והיינו דקא מסיק ותני ואתקריאו בתקונא דא לרמוז נמי דקודם התקון לא היו נקראים כן מפני שלא היו עומדים כסדר אברי הגוף כמו שהם עומדים אחר התקון ולכן קאמר ואתקריאו בתקונא דא חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא תפארת גופא נצח והוד תרין שוקין ויסוד סיומא דגופא אות ברית קודש מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה ולרמוז דגוף וברית חשבינן חד כידוע פירוש ביסוד שני עניינים סיומא דגופא ואות ברית קדש ועל כי אין מקום המלכות באצילות מקום הפה העליון האריך בה ואמר מ"ט אנו מכנים אותה בשם אבר הפה משום דתורה שבעל פה קרינן לה וכל אלו הם שמות של אברים חצונים ואח"כ מזכיר שמות כלי המוחין שהם ממלאים אחר כן האיברים החיצונים בפנימיותם כידוע ואומר חכמה מוחא איהו מחשבה מלגו בינה לבא ובה הלב מבין ועל אילין תרין כתיב הנסתרות לה' אלהינו כי אלו הם המוחין הנסתרין בתוך ז"א אחר שנאצלו שאר אבריו החצונים הנזכרים ואח"כ נעשה לו הכתר שבו שורש המוחין שמכתירו מבחוץ כידוע לפיכך קאמר אחריהם כתר עילאה איהו כתר מלכות כי ממלכות של פרצוף העליון המתלבש נעשה כתר פרצוף התחתון המלבישו ואין זה נתקן בז"א אלא אחר שנתקנו כל שאר האיברים לפיכך קאמר מגיד מראשית אחרית כי יהיה מגיד פירושו ממשיך לשון נגיד ונפיק וגם הוא בשם אחד מהאברים נקרא וזהו אמרו ואיהו קרקפתא דתפילין שהם שורש המוחין שבו הנקראים בשם תפילין כידוע נמצא היות עיקר שמות האיברים בפרצופים העליונים כי לא אמר דאתקריאו בגופים אלא דאתקריאו גופין:

פרק טז

והנה עינינו רואות דקאמר ואתקריאו גופין ולא דקאמר ואתעבידו גופין ואין זה אלא להרחיקנו מדעת טועה לומר דגופים הם ח"ו ושלכן תהיה צורת אבריהם כצורת אברינו כל אבר לדומה לו כי לא ראי זה כראי זה כלל ועיקר ואף כי צורתנו הגשמיית מצורתם הרוחניות נשתלשלה מ"מ בהשתלשלה מעילה לעילה מתהפכת מאד מאד ממה שהיתה וכמו שהראתי בהמצאה המחכימת פתי בחדר ב' פ' ח' וט' ועוד נוכל לאמת הפרש הגדול הזה שביניהם לבינינו ממה שאנו רואים בעינינו באבן המוציא האש כי בתחילה האש שבה הוא כחלק מחלקי האבן ובהכות הברזל באבן יוצא ונראה לעין כנצוצי אש של גשם קשה בלי שלהבת דומה לגשם האבן ובהתחברו אל הסמרטוט מתהפך לגשם יותר רך וכשנדליק הגפרית ממנו מתהפך לשלהבת שגשמה יותר רכה מגשם הסמרטוט ובנפוח בו עד שיתכבה מתהפך לעשן קל שאין גשמו נתפס אפילו כגשם השלהבת כשהרוח בא ומפזרו נעלם מן העין ברוח ההוא ואינו נראה עוד דכשתגיד האותיות לאחור תראה איך דבר הבלתי נראה דדומה לרוחני מהופך הוא מהגשם דא"א להעלימו מהעין בהיותו גלוי לפנינו מפני גשמו הקשה יותר מהרבה גשמים ובכמה שנוים נשתנה טרם הגיעו מהעילה ראשונה לאחרונה ואם זה אנו רואים בגשמיים בהתחלפם מגשם לגשם כ"ש שיהיה השינוי רב ובלתי מתדמה בשום ענין צורת עלול גשמי לצורת עילתו הרוחנית שכמה וכמה עילות רוחנים הוצרכה לעבור הצורה ההיא הרוחניות טרם הגיעה לצורה גשמית:

פרק יז

ועתה צריכים אנו לחקור מי הוא הפרצופי האצילות המוציא השפע הזה ממקומו ומביאו בכלי שבאצילות המוכן לקבלו כדי לשלח אותו למטה ממנה לראוים אליו לפי מה שנראה ממה שכתוב בתורתנו הקדושה שבכתב ושבעל פה ומעתיקיה פה אל פה במקומות הרבה ומפי אליהו הנביא בעל השפע הזה הוא הפרצוף הנקרא בשם המיוחד והוא שם הויה ב"ה נקוד כמשפטו ונזכר בשם הקב"ה ובשם ישראל יכונה והכי איתא בזהר ויקרא דף צ"א ז"ל בגין דכל קשירו דעלאי ותתאי בהאי אתר דאקרי ישראל אשתכח ועוד דאתקשר במה דלעילא ואתקשר במה דלתתא ואתקשר בכ"י וע"ד אקרי כלא אחד ובאתר דא אשתמודע מהימנותא וקטורא שלימא ויחודא עילאה קדישא ע"כ ופרצוף ישראל זה הוא פרצוף ז"א כי הוא כמו גוף החצון לכל הפרצופים העליונים ממנו והם הם כמו אברים פנימים לו שבהם נשמתם והיא נשמתו מסתתרת וכלשון הרח"ו בע"ח שער ההקדמות דרוש ב' דנקודים בתקון א"א ז"ל ואל תתמה מזה איך האורות הפנימים של אריך שהם תוך הכלים שלהם יהיו נעשים לבושים אל הכלים המלבישים את האורות דעתיק כי הנה זה דומה אל האדם התחתון הגופני אשר יש בו אברים פנימים וחצונים וכו' עכ"ל וכזה תדון בז"א עם הפרצופים שלמעלה ממנו ולכן אין ערכו של ז"א גרוע מהם מאחר דכגוף אחד הוא עמהם והסובר דגרוע הוא נענש כצלפחד דהכי אמרינין בזהר שלח לך דף קנ"ז ע"א ז"ל אמר ר' חייא כתיב וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת מאן עצים הכא ומאן הוא דא אלא דא צלפחד והויה דייק על אלין אלנין הי מניהו רב על אחרא פירוש על הה' פרצופים היה מדייק דקדוק זה ולא חשש ליקרא דמריה פי' שהוא ז"א דבדייקו בהם ורואה שז"א למטה מהם פוגם בכבודו כי בזה סבור שהוא גרוע מהם ואחלף שבת פי' של יום השבת שהוא ז"א כידוע בשבת פירוש של ליל שבת שהוא סוד נוקביה כידוע כי סבור שז"א גרוע מהפרצופים העליונים כמו נוקביה לפי שהא"ס והוא הקו אינו מתלבש בה בתמידות כי אם בהיותה מיוחדת עם ז"א כמו שאכתוב לקמן במקומו ואינו כן כי בז"א תמיד הוא מלובש בו בלבוש פרצופים העליונים נמצא שבזה פגם בו הה"ד כי בחטאו מת בחטא ו' מת פירוש בחטא אשר חטא בז"א בעל שש קצוות ו' של שם כידוע מת ורזא דכלא ודאי מקושש עצים פירוש כי בזה המחשבה היה מקושש ודאי ומפרידם זה מזה בסברו שאין ז"א כמותם בגין כך הוה דיניה סתום ולא אתפרש דיניה בדינין אחרינין בגין דמלה דא בעי בחשאי וסתים ולא גליא וע"ד לא אתמר באתגלייא וקב"ה עבד יקר ליקריה פי' עשה כבוד לכבודו שהיא נוקביה במה שסתם דין זה ולא גלה שנענש צלפחד על כי דמה אותו לנוקביה בסברו שהוא גרוע מפרצופים העליונים כמוה וענין זה אמרו ר' חייא שמספרו עם הכולל כמספר הויה עם ד' אותיותיה דכה"ג דייק ר"מ בפנחס דף רכ"ג ע"א בשמא דחכימי ושם זה הרמוז בשמו דר' חייא ידוע הוא היותו בז"א לכן החכם הזה אמר כי בו פגם הזה ולפיכך ביום שבת שהוא כנגד ז"א היה מקושש עצים כי לא חש לחללו ואפשר דדייק מלישנא דקרא דלא כתיב מקושש עצים בשבת אלא ביום השבת ור' יוסי שמספרו אלהים סובר שלא פגם כי אם בנוקביה הנקראת אלהים ודויק שם זה מבואר בר"מ הנ"ל כי ז"ל וייקום ר' יוסי עמד דאיהו כורסייא שלימתא למאריה דהכי סליק יוסי לחשבן הכסא אלהים בחשבן ע"כ ואפשר דדייק מדלא כתיב ביום שבת אלא ביום השבת בהא הרומז לנוקביה לרמוז דבה פגם וחלל השבת שכנגדה אמת הוא דבפגמו בה נגע בכבוד ז"א דאשתו כגופו דמי ולכן לא קאמר בליל שבת כי אם ביום השבת ואפשר דבקדרותא דצפרא דיום השבת חללו דאיתא להא ואיתא להא אלו ואלו דברי אלהים חיים ולהיות דר"י ס"ל דפגם בנוקביה קאמר הכי ר' יוסי אמר שאר עצים בהדי שבת הוה מקושש פי' שהיה סבור שהפרצופים שלמטה ממנה הם כמוה שלפעמים חוט א"ס מתלבש בה כדאמרן ואינו כן כי בהם אינו מתלבש לעולם כי הוא אינו מתפשט מאצילות ולמטה כידוע לי"ח וקביל עונשא לפום שעתא ואתכפר חוביה פי' כמו שפגם בה הנקראת שעה אחת כידוע לי"ח וכן שלא חש להא דלפום שעתא הא"ס מתלבש בה משא"כ בפרצופים שלמטה ממנה דאפילו לפום שעתא אינו מתלבש בהם לפיכך לפום שעתא אתענש ואתכפר חוביה ועוד אפשר לפרש דמה שפגם בה היה בסברו להפך דכמו שאין הא"ס מתלבש לעולם בפרצופים שלמטה ממנה כך אינו מתלבש בה להיות רגליה יורדות מות לפיכך חלל השבת שכנגדה וקשש עצים ולהיות שאין זה אלא לפום שעתא ברדתה למטה ששם היא נעדרת מחוט א"ס אבל לא לעולם לפיכך לפום שעתא קביל עונשא ואתכפר חוביה והא דלא קאמר לפי פירוש זה שבת בהדי שאר עצים הוה מקושש אלא קאמר שאר עצים בהדי שבת הוה מקושש הוא משום דרצה לכנות הלשון לכבודה כי כמה לשונות כיוצא בזה מצינו בדברי רז"ל מהופכות לכנות הלשון לכבוד ה' וכן בתורה שבכתב ולהיות כי עיקר הפגם שפגם היה בה ולא בז"א לפיכך קאמר ואתכפר חוביה מה שלא אמר ר' חייא דס"ל דעיקר פגמו היה בז"א שהוא פגם יותר גדול ושמא הוצרך עוד להתיסר מעט אחרי מותו וע"ד אתקשי משה בדינא דבנתא דלא ידע אי אתכפר למהוי לבנתיה חולק ואחסנא אי לאו פירוש מאחר שפגם בבת העליונה כיון דדכר שמיה דצלפחד קב"ה אתידע דהא אתכפר חוביה פירוש כשהזכיר הקב"ה לאיש הזה בשמו באמרו כן בנות צלפחד דוברות ידע דאתכפר חוביה כי שמו מוכיח עליו כי פחד אלהים שבו צ"ל צירופים והוא סוד השכינה שבה פגם לקחה בצל שלה דש"מ דנתפייסה ובזה אתידע דאתכפר חוביה ואף אי פגם בז"א כמאמר ר' חייא אתידע בהא דאתכפר חוביה מדהקב"ה שהוא ז"א הזכיר שמו ופרשה אותו שהזכרת שמו זה להכנס בצל השכינה שהיא נוקביה שאינו מרשה אלא למי שראוי להכנס ואח"כ חוזר על הראשונות באמרו ת"ח תרי אילני אינון חד לעילא פי' ז"א וחד לתתא פי' נוקביה בדא חיין פי' בז"א כי חוט א"ס מתלבש בו בתמידות בדא מותא פי' נוקביה כי רגליה יורדות מות במקום דאין חוט א"ס מתלבש וכמו כן ברדתה ממקומה אינו מתלבש בה מאן דאחלף לון פירוש כמו שעשה צלפחד לדברי ר' חייא גרים ליה מותא בהאי עלמא ולית ליה חולקא בההוא עלמא ואין ספק דאין זה אלא כשלא מת מיתת ב"ד דאי מת מיתת ב"ד כצלפחד אתכפר חוביה כדאמרן וע"ד אמר שלמה דבש מצאת אכול דייך ע"כ הרי מבואר דז"א הוא הפרצוף שהכל תלוי בו:

פרק יח

ומקרא מלא הוא דכתיב בברכת יעקב שהוא רמז לישראל האמור הוה גביר לאחיך מדלא כתיב היה או תהיה אלא הוה דקדק בזהר וקאמר דדא רזא עילאה דמהימנותא ואין זה אלא כי הֹוֶה הוא הֹוֶה שם המורה הוית סיבה ראשונה וזה השם בו הוא כדאמרנן בחדר ג' פ' י"א וי"ב ואותיותיו מוכיחין עליו כי הוא סוד הואו העומד בין הי עילאה להה תתאה כסדר אותיות שם זה ולכן נעשה גביר לאחיו שהם הפרצופים האחרים שהם כאחיו ממש כי נשמתם עמו אחת הוא אף כי הם עליונים ממנו להיות נקראים כלם על שמו ושלא יהיה שפעם יורד אלא על ידו וישתחוו לך בני אמך. והם הפרצופים אשר יצאו מאימא עילאה כמהו בידוע שהם למטה ממנו ולכן הם כבנים אליה שכלם יהיה משעבדים לו וכן היא המדה דאלו לא היה חוט א"ס המשפיע מתכסה בכמה כסוים עד הגיע להתכסות אף במכסה הז"א לא היה כלי שתחתיו באצילות יכול לקבלו וכל שכן התחתונים ממנו וה"ט דלא כתיב אחיך וכן בן אמך בלשון יחיד דחד הוה ליה ולואי קבריה כמשאז"ל אלא מדבר בלשון רבים דעל פי פשוטו רמז לו דאף הזרע שלא נזרע אם יזרענו ויהיה לו בנים ממנו הוא יהי' גביר להם ועל פי דרכנו רמז לפרצופים האמורים כי רבים הם ושמו מוכיח עליו כי נקרא בשם המבחר שבשמות והוא שם הויה נקוד כמשפטו שהוא שם המיוחד והוא כל האצילות מראשו לסופו כי שורש המרובע שלו הוא חמשה ועודף אחד כי חמשה ירמוז לחמשה פרצופים שבאצילות כידוע שהשם הזה כוללים והאחד הוא האחד הידוע המסתתר בהם באמצעות א"ק המתלבש בהם ומגלה כחו על ידיהם והוא חוט א"ס אשר הוא היה הוה ויהיה שאין באלו הארבע תיבות כי אם ארבע אותיות משונות כמנין האותיות שבהויה שמספרה כאלו הארבע אותיות משונות ומספרם:

פרק יט

והמדקדק בפרצוף זה של ז"א יראה בעיני שכלו אמיתות ענין זה והוא כי בו שם הֹוֶה מסדר הזמנים בין בפרטות הפרצופים כמו שאמרנו למעלה בפ' י' י"א י"ב בין אם נפרטם בה' פרצופים הידועים דנתחיל מאריך ונסיים במלכות כשנתחיל מאריך בהֹוֶה הראשון המורה הויה ונסיים במלכות ביהיה שהוא הזמן האחרון על כי הוא נעריכנו לאבא כי ראוי לו דאינו נסתר כארך ונקודו מוכיח עליו דהוא פתח ונקוד אריך הוא קמץ בין בכללות העולמות דז"א מקנן ביצירה כידוע ובה שם הֹוֶה כשנסדר הוא היה הוה ויהיה ונחלקם לארבעה עולמות וכן בכוונת מיוחד באהיה אשר אהיה אנו מכוונים על פי סידר האר"י בתיבת הֹוֶה בז"א כי באמת מפני זמן ההֹוֶה והוא בריאת העולמות אשר עתה הם בהויתם נסתר ההֹוֶה שהוא שם הראוי להוית סיבה ראשונה אף בפרצוף זה של ז"א דבשביל מה שיהיה טרם הצתמצמו ומה שיהיה אחר שיתפשט מצמצומו אם ירצה לא היה צריך לזה הכסוי של ז"א הנעשה פרצוף שלם בעשר ספירות כמספר העשר אותיות שבשם הויה מלא אלפין שבו ועשר הוא מספר י' שבהם מסתתר הֹוֶה זה ונעשה עם הי' שם הויה ולפיכך כששם זה הוא כסדרו נכון הוא שיורה מדת רחמים כי הֹוֶה שבו שהוא המשפיע מתפשט עד תחת י' ספירות דז"א לפיכך הוא כתוב אחר הי' כי מתפשט ויורד ממנו ולמטה בכלי המוכן לכך משא"כ כשהוא מהופך ונעשה הוה"י דמורה שמצתמצם הֹוֶה זה המשפיע מעל העשר ספירות ואינו עובר בהם לפיכך הוא כתוב לפני היוד ונעשה בו שם הויה מהופך ולכן הוא דין:

פרק כ

ומדברי אליהו הנביא הכי מוכח כי כה אמר מלגו איהו שם מ"ה דאיהו אורח אצילות ואיהו שקיו דאילנא בדרעוי ואנפוי כמייא דאשקי לאילנא ואתרבי בההוא שקייא וזה השם שהוא שם הויה מלא באלפין כי האחד שהוא אלף והוא א"ס מסתתר בו והוא האורח שעל ידו משקה הנה הוא בז"א כידוע דלסיבה ראשונה עצמה אין לה שם ידוע כמאמרו דאמר וכל ספירה אית לה שם ידוע דבהון אתקריאו מלאכין וירמוז זה למחצב נשמות המלאכים שמחוץ למחצב נשמות ישראל המלבישים העשר ספירות כמבואר בשערי קדושה להרח"ו חלק ג' שער ב' ואנת לית לך שם ידוע והיינו דפירש בדרעוי ואנפוי דלא שייכי בסיבה ראשונה ואי לא גרסינן וענפוי אלא ואנפוי כמו שהיא הגירסא שלפני צ"ל דהקדים דרועי לאנפי כמו שהקדים גם כן למעלה חסד וגבורה וכו' לחו"ב וכו' כי בסדר הזה נתגדל ז"א כידוע לי"ח וגם מזה יש ראיה לדברינו דהוא עיקר הכל מדלא חש להזכיר סדר הגדלת הפרצופים אחרים כי אם סדר הגדלת ז"א ולא על חנם כל האצילות עם מה שלמעלה ממנו שנברא תוך מקום הצמצום מתחלק בשם זה של הויה שבז"א ולא עוד אלא שכל הד' עולמות בארבע אותיות נכללו כידוע לי"ח וכן אין אנו מיחדים שם אחד משמות הקדושים כי אם שם זה באמרנו שמע ישראל וגו' הויה אחד על כי בו מסתתר שם הראוי לסיבה ראשונה עתה שהוא הֹוֶה המסתתר בי' ספירות דז"א שכך קראו לקיים העולמות אשר ברא וביחוד שם זה אנו מודים שאין סיבה ראשונה אחרת חוץ מזו וגם אנו מודים שהיא עצמה לא צמצמה עצמותה אף במקום אחר ממנו בענין שימצא בתוך הצמצום ההוא עולמות אחרות ופרצוף ז"א אחר הכוללם כמו בצמצום זה אלא אף ז"א הנקרא בשם זה של הויה אחד הוא והוא עיקר אילן הקדוש הזה וכמבואר בזהר ויקרא דף צ"ו א' שהעתקתי בפ' י"ז כי כל הפרצופים העליונים ממנו להסתיר חוט א"ס ולתקן פרצוף זה של ז"א כדי שיוכל הוא לקבל שפעו ממנו ולהשפיעו ממנו ולמטה דרך כליו לראוים אליו נאצלו:

פרק כא

נמצא כי שם הקב"ה המורגל בפינו ושבשם הויה אנו קורים אותו הוא פרצוף ז"א שכל גופו הז"ך נאצל מהיש המחודש ועליו אנו רומזים בכל הפעולות שאנו מדברים בשם הויה כאילו נגלה לנו ויהיה כאחד ממנו כביכול אף כי לשונות מושאלות הם לנו וכדאמרן בפ' ט"ו ולא על נשמתו כי היא הא"ס עצמו המסתתר בו שבכחו אומר ועושה הכל ולכן אין חדוש בנשמתו זאת בכל מה שמפליא לעשות ביש המחודש מאחר שהוא חדשו מאין והחודש בגוף ז"א הסובלה הוא דאף כי מחודש הוא כי מיש המחודש נאצל פרצופו וכדאמרן הוא מהולל בכל התשבחות באמיתות שאין בכל המחודשים כמהו ואין זה אלא על כי נשמת כל המחודשים כלם מחודשת היא מהמחודש הזה שבפרצופים העליונים האלה משא"כ פרצוף ז"א שהוא הקב"ה שנשמתו המסתתרת בו ע"י הפרצופים שלפנים ממנו היא הסיבה ראשונה ממש ולה אנו עובדים בעבודתו:

פרק כב

ומפרצופים האצילות האלה נתהוו אח"כ שאר עולמות בי"ע שאפילו נשמתם מהיש המחודש מהא"ס לאצילות היא חצובה כידוע ולפי שמשפעו המתפשט דרך פרצופי האצילות הם חיים לפיכך אף הם חשובים כאילו הא"ס עצמו היה מסתתר בהם דאף כי אין החוט נמשך בתוכם מ"מ הסובב סובב את כלם ושפע היוצא מן החוט מיחדם ומבלעדו היו נפרדים זה מזה וכלים ואובדים ואף כי הוא המשפיע בהם אין מי מהם שיוכל להשיגו כלל ועיקר וכמאמר אליהו הנביא ובראת שמייא וארעא ואפיקת מנהון שמשא וסיהרא וכוכביא ומזלי ובארעא אילנין ודשאין וגנתא דעדן ועשבין וחיון ועופין ובעירין ובני נשא לאשתמודע בהון עלמין ויהיה שמייא הסובבים כנגד הסובב וארעא שהיא באמצע השמים כנגד הקו וארבע תולדות השמים יהיו כנגד אבי"ע מלמעלה למטה ותולדות הארץ יהיו כנגדם ג"כ מלמטה למעלה כי כן אורות הדומות לסובב המקיפים כשמים נתפשטו מלמעלה למטה והישרים כקו שהם כנגד הארץ הם להפך ולפי שבי"ע נקראים בשם עולמות הפירוד מפני תערובת הסיגים שבהם ועוד שאין החוט עצמו מיחדם לפיכך כשמזכירים מלמטה למעלה מפרט בכל עולם מהם יותר מתולדה אחת כי אילנין ודשאין יהיו כעד עשיה וגנתא דעדן ועשבין שבו כעד יצירה וחיון ועופין ובעירין כעד בריאה ולפי שמאימא המקננת בה יצאו המקננים בשני עולמות שתחתיה לפיכך מזכיר בה שלשה דברים כנגד כל השלשה עולמות כי היא כחיה היולדת העוף והוא המקנן ביצירה והבהמה והיא המקננת בעשיה ובנ"א גרסינן נונין במקום בעירין ואי דייקינן בשמא גוף כפופה ברחל היא כידוע ולפיכך הזכירם בסדר זה לפי הנוסחא שלפנינו חיין ועופין ובעירין ובני נשא החשובים מכלם הם כנגד אצילות שהוא עולם היחוד והמדקדק בכנויי האר"י זלה"ה יראה שכל הרמזים האלה מיוסדים על אדני פז והיינו דקאמר לאשתמודע בהון עלמין כי בנבראים אלו ניכר שינוי העולמות ואי בעית אימא דאבני נשא לבד קאי שיהיו ניכרים העולמות ע"י בני אדם שנבראו בדעת כדי שיכירו בדעתם מעצמם גדולת בוראם כי שאר הנבראים מדצ"חם אין להם דעה בינה והשכל במה שלמעלה מהם בלי מלאך שינהיגם ואח"כ קאמר ואיך יתנהגון בהון עילאין ותתאין לומר דמבעי להו לבני נשא לידע איך העליונים והתחתונים מתנהגים ע"י בני אדם כלומר במעשיהם הרעים או הטובים וקאמר עוד ואיך אשתמודע עילאי ותתאי לומר שיתנו לב לדעת פרטי העליונים והתחתונים כי במעשיהם הטובים אפשר שישיגו ברוח הקדש אמיתות עמידתם וסדר השפעתם נמצאו דג' ידיעות מבעי להו לבני נשא לידע א' דאין העולם אחד אלא שעולמות משונים זה מזה נבראו ב' סדר עמידתם והשפעתם ג' איך במעשיהם הם מתנהגים אבל על הסיבה ראשונה המחיים מבית ומחוץ אמר ולית דידע בך כלל אפילו היש המחודש הראשון הקרוב מאד אל המחדשו שאין קרוב ממנו אינו יכול להשיג מהות אחדות מציאותיך וכ"ש המחודשים שלמטה ממנו שנבראו יש מיש וכנגד אור החוט המתפשט אמר ובר מינך לית יחודא בעילאי ותתאי כי בהעדר שפעו הישר מן התחתונים או בהצתמצם אורו מן העליונים יתפרדו כלם והיו כלא היו ועליו קאמר ואנת אשתמודע מעילא ותתאי שאתה ושפעך נסתר בהם מאחר שהם רואים את עצמם קשורים ומיוחדים זה בזה ועל הסובב קאמר ואנת אשתמודע אדון על כלא מאחר כי הוא סובב את כלם ואין דבר גדול או קטון חוץ ממנו:

פרק כג

מכל הדברים האלה למדנו איך מעלתו הראשונה של הא"ס בהצתמצמו והשניה בהתפשטותו כדי להכין מקום מוכן להיטב ליש המחודש שרצה לחדש מאין רמזים בעליונים ובתחתונים כי כשידמה דבר לדבר יראה שכל הנבראים שוים ברמז זה ואין זה אלא כדי שידעו כלם כי הוא הִוָּה אותם מאין במציאות אחדותו ויכלתו והוא מקיימם ולא יטעו בראות ע"י חקירתם כי פרצוף ז"א המחודש בכח הפרצופים המחודשים שלמעלה ממנו ע"י פרצוף נוקביה המחודש שלמטה ממנו בצדו מנהיגם שיהיה הוא עצמו המחודש יש מאין הסיבה ראשונה אלא ידעו שהסיבה ראשונה אינה מחודשת כי היא היתה לעולמים והוא המסתתר בו בתוך הפרצופים שלפנים ממנו הוא הפועל כנשמה בגוף כי היא פנתה מקום מוכן לברוא בתוכו הפרצוף הזה עם כל הפרצופים הצריכים לו מחדש ע"י צמצום והתפשטות הרמוז בהם בכחה כדאמרן וכאשר תבא אל חדר השלשי שבבית שני ותקרא אותו תבין אחרית דבר מראשיתו ותדע דרך עבודתם ע"י ז"א והעובדה על יד אחר בדברו שהוא הסיבה ראשונה או שהוא כז"א שבו מתלבש הס"ר בתמידות ואפילו בסברו שהוא כנקביה שגם בה הוא מתלבש בהיותה מיוחדת עם ז"א נכריה עבודתו וזה הוא הנקרא עובד ע"ז ממש והעובד לסיבה ראשונה שלא ע"י ז"א בטלה מחשבתו ונקרא מורד בו כי אין זה דרך עבודתה כי אם על ידו:

תוכן העניינים

יושר לבב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה