יושר לבב· רבי עמנואל חי ריקי
בית ראשון · חדר רביעי
פרק א
אחרי אשר הסברנו ענין מציאות הא"ס ואחדותו ויכלתו צריכים אנו להסביר השגחתו אלינו איך היא כי זה הוא עיקר הידיעה ממנו כדי שנדע איך נעבוד מאחר כי לכבודו בראנו ולברר ענין זה מחויבים אנחנו לחקור בראשונה מה הוא מחצב נשמותינו והנה מדברי תורתנו הקדושה למדנו שלא נחצבו ח"ו מהסיבה ראשונה המסתתרת בפרצופים העליונים המחודשים אלא מגוף הפרצופים שהוא מחודש ונברא נחצבו דהא כתיב ונשמות אני עשיתי הרי שאף הם בריאה חדשה מאחר שהוצרכו להעשות דלא היו עשוים מקדם וכדאיתא בר"מ פ' פינחס דף רנ"ז ע"ב והם נעשו ע"י פגישת אורות פרצופים עליונים זה בזה דנחצבו מהם ניצוצי אור והם המה נשמותינו ולכן ע"י מעשנו אנו מעלים או מורידים הפרצופים שמהם נחצבו כברא המזכה אבא או איפכא מפני שכח גופו בגוף, הבן נמצא כדתנן בעדיות וכן כח פרצוף אבינו שבשמים בלשמותינו נמצא כי גופנו לא שייך בו ערך שם אבינו שבשמים בעל הנשמה כי פרצופו אף כי לגבי נשמתו נקרא גוף מ"מ רוחני הוא וז"ך מאד וגופנו הוא גשמי ואין לגשמי ערך עם הרוחני אפילו עם העכור שבו וכ"ש עם הרוחני הז"ך כאבינו שבשמים:
פרק ב
והואיל וכל אשר נשפע בכח סיבה הראשונה בפרצופים העליונים להוריד למטה דרך ז"א צריך לעבור והוא הנקרא הקב"ה ובשם הויה כדאמרן בחדר ג' פ' י"ז לפיכך כל הנשמות על שם בניו נקראו אף אם נחצבו מהפרצופים הגבוהים ממנו כי כבר אמרנו שכלם הם כאברים פנימיים לו ועוד שאם לא היו נשמות האלה הגבוהות מתלבשות באור פרצוף ז"א שאינו ז"ך כזכוכיות הפרצופים העליונים ממנו לא היה כח בגוף הגשמי התחתון לסובלם דאף בצאתם ממנו כשנותנם לנוקביה בהזדווג אורו באורה קודם שירדו למטה מוכרחים הם להתכסות בכמה לבושים רוחנים הפוחתים והולכים טרם יוכלו להכנס בגוף גשמי התחתון ולכן אנו נקראים בנים להקב"ה כדכתיב בנים אתם לה' אלהיכם דמשמע בנים ממש דלא כתיב בנים ה' אלהיכם אתם דהוה משמע שאנו חביבים לו כבנים אבל לא בנים ממש כדאיתא במדרש על פסוק ה' אמר אלי בני אתה וכמ"ש בספרי הון עשיר על משנת חביבין ישראל שנקראו בנים למקום וכמו שדקדקתי בספרי חושב מחשבות על המדרש ההוא וכן רבותינו הקדושים כה אמרו במתק לשונם שלשה שותפים יש באדם הקב"ה ואביו ואמו הרי שקראוהו שותף להם כביכול כי באמת כך הוא כי נשמתו מכחו הרוחני נעשת כמו שנעשה גוף העובר מכח גוף האב והאם וכלשון הע"ח בשער ההקדמות בדרוש נפלא בתחילת האצילות כי ז"ל ואל תטעה ח"ו לחשוב כי הלבושים הנזכרים הם טפלים אל הנשמות הלבושים מן אבינו ואמנו יתעלה שמם והנשמות הם נבראים מהם וז"ל הזהר שמות דף י"ב א' ורזא דמלה אליפנא דמשמע דאב ואם אית לנשמתא כמה דאית לגופא בארעא ע"כ ולא על חנם דמו רז"ל הנשמה להקב"ה כי חלק אלוה מלמעלה היא ממש כדכתיב באדם הראשון שכל הנשמות בנשמתו נתלו כידוע ויפח באפו נשמת חיים ואמרו המקובלים על זה כי כל הנופח מעצמותו הוא נופח ולא בכדי נקראת הנשמה בשם נר ה' כדכתיב נר ה' נשמת אדם כי היא אינה מתשת כביכול כח הקב"ה בצאתה ממנו כי היא אצלו כמדליק נר מנר משא"כ גוף הבן שמתיש כח הוריו שהולידוהו כי נתנו מכחם ואונם בו ולמ"ד דבנר אית ביה משום הכחשה כדאיתא בש"ס שנים הם ממש ואפילו הכי אין בזה פגם למעמיק בענין מאחר כי מחצב הנשמה שהוא מגוף ז"א מחודש הוא ודוק:
פרק ג
וכקוף לפני אדם אף נשמות הגרים שנחצבו מהפרצופים הרוחנים הסובבים הקדושה כי אברהם אבינו חצבם כמשאז"ל דאפשר לישב בזה ההרגש שהרגיש בני משה חיים יצ"ו דלא תנן גוי שנתגייר אלא גר שנתגייר משום דאפשר דבהיותו גוי נכנס בו נפש הגר שכבר נחצבה מאברהם אבינו והיא היא המעוררת אותו להתגייר מפני קרבתה לקדושה אף כי אינה קדושה כמוה וכה"ג מצינו לרז"ל שדקדקו על לשון הכתוב דכתיב יומת המת ולא כתוב יומת החי ואמרו שהרשע נקרא מת מעיקרא ומצינו ג"כ במדרש רבה פ' נשא שהקריבו הנשיאים שעיר א' לחטאת כנגד הגרים שעתידים להתגייר ושהיו שם ושכלם היו ראויים מכאן מוכח דהמתגייר ראוי להקראו למפרע בשם גר אף בהיותו גוי ונשמות א"ה שנחצבו מהפרצופים הטמאים אשר נצטיירו בקליפות אשר יצאו מסיגי היש המחודש דומים לנשמות של ישראל במה שהם רוחנים כמותם ולכן טבע הרוחני נמצא בהם אבל הם רחוקים מקדושתם כרחוק מקום מחצב נשמת ישראל ממקום מחצבם כי נשמות ישראל נחצבו מהיש המחודש המעולה ומבורר מהפסולת שנתהוה ע"י המלאכה בחרבנו והם נחצבו מתערובת המעולה עם הפסולת ואותם של א"ה נחצבו מהסיגים שבחרבן ההוא:
פרק ד
ומאחר כי הנשמות נחצבו מהפרצופים העליונים הרוחנים שנבראו מהיש המחודש אין להסתפק כי דומים להם ברוחניותם והם דבר מה כמותם ויש להם דמות וצורה ומדה כמו הם כ"ש ברדתם למטה ממדרגה למדרגה עד שיתלבשו בגשמיים אמת הוא שלהיותם רוחנים אף הם אינם מכילים מקום מורגש כי מתפשטים ומצתמצמים ומשתנים מצורה לצורה כפי הצורך ומתלבשים זה בזה כאברים פנימיים שבאדם תוך גופו החצוני וכגוף במלבושיו וכלבושים בבית וכבית בחצר לפיכך הם נצחיים כנצחיות היש המחודש שבפרצופים העליונים שמהם נחצבו ויכולים להשיג בהשתדלותם בעת היותם בזה העולם מקום המחצב שלהם והשבילים העליונים שעברו בהם ברדתם משם אם יתנו דעתם עליהם כאדם שיצא מארץ מולדתו לדור במקום אחר שזוכר שבילי הארץ ההיא ודרכיה אף כי הוא זמן רב שיצא משם ולא ראה אותה בעיניו עוד כי אם בעיני שכלו חשב עליה ולא שכחה מלבו:
פרק ה
מכל הדברים האלה כל העניינים המבהילים אשר נזכרו בתורתנו הקדושה ובדברי המקובלים אמתיים בהוית ופעולת פרצופים העליונים ובפרט בפרצוף זו"ן דאשתו כגופו דמי כי היא כלי מוכן על ידו לקבל שפעו להשפיעו לתחתונים לכן כל הנוגע בה ומפרידה ממנו במעשיו הרעים כנוגע בבת עינו כביכול דלכאורה נראים כמדברים בסיבה ראשונה ממש דברים אשר לא כן כגון שהקב"ה מניח תפילין ומתפלל וברכה ומתעצב יתישבו על הלב כי נדע שהוא אור המתוסף או מתנוצץ או נגרע או מתחלף באותו המקום העליון שבפרצוף ז"א שבו שורש המצח או הפה או העינים או הלב שמהתעוררות האור ההוא נעשה רושם הפעולה ההיא למעלה והפעולות האלו וכיוצא בהם הם בפרצופו המחודש שהוא חי למשל כחיות כל הבעלי חיים אף כי חיותו עודף עליהם מאד מאד עד שאין לו ערך להם כלל אבל לא בנשמתו הנצחית שבתוכו שהיא הסיבה ראשונה והיא הקו המתפשט עד סוף האצילות ותו לא דמהאי טעמא אומר אני שקרא הרב האר"י זלה"ה שם דדי בהמה לשני פרקי נו"ה תחתונים דעתיק שנתפשטו מתחילה בבריאה דהוא דבר מבהיל לכאורה אף כי הוא זלה"ה נתן טעם פשוט לזה אלא דרצה לאשמועינן דיש להם חיות למשל כחיות הבעלי חיים אף כי בהיותם בבריאה לא היתה נשמתם הנצחית מתפשט בהם כי אם אורה אבל בהתפשט הקו עצמו בהם והוא כשכנללו אח"כ באצילות אין חיותם למשל כחיות בעל חי לבד שאין לו נשמה נצחית אלא כחיות המדבר שמלבד הנפש החיונית יש לו נשמה הנצחית ובה אין שנוי ותמורה כלל ועיקר כי אם בעצם הפרצוף המחודש הוא השינוי של הפעולות האמורות ודומיהם וככה יתישבו על הלב ולא נטעה מדרך השכל בהם וכמו כן לא נהרהר הרהורים רעים ובלתי נכונים בענינים האמורים בנשמות ועונשם ושכרם כי כפי המקום אשר הם יושבים כך הוא הלבוש שמתלבשים בו אם גשמי כגופנו או זך כגוף דומה לו שיש להם בעמדם בג"ע הארץ או יותר זך בעמדם במקום יותר גבוה ובלבושיהם הם עומדים ומקבלים עונשם ושכרם בענין שירגישו בו כפי הלבוש שעליהם שאם הוא מן הלבושים הזכים אפי' כתם קטן מדקדוק מצוה פוגם בו מפני המקום החשוב שעתיד לעמוד בו בלבוש ההוא לפיכך הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה שלהיותם חסידים מסתמא לבושם זך ונקי מאד ולכן כתם קטן מאד פוגמו משא"כ מי שאינו חסיד דמסתמא אין לבושו כ"כ זך ולכן אינו פוגמו כי אם כתם גדול של עבירה או בטול מצוה ממש לא דקדוק קטן ממנה מאחר שאינו עתיד לעמוד בלבוש ההוא הגס במקום גבוה ולהיות מרואי פני המלך אלא במקום נמוך מחוץ להיכל המלך במקום מושב העבדים לא השרים ולכן כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו דאין יצר הרע מאנה לאדם אלא לדבר האסור לו כמשאז"ל ומה"ט מצינו קצת מרבותינו זכרונם לברכה שהיו מחמירים על עצמן בקצת דקדוק מצות שהיו מקילין להם לבני ישראל מלבד הטעם הכמוס שהיה להם עוד על זה כמ"ש בכתבי האר"י זלה"ה ומי יודע אם לא יהיה זאת הטעם שאין גוזרין גזרה על הצבור אם אין רוב הצבור יכולים לעמוד בה כי הצדיקים השתולים בכל דור ודור מועטים הם כמשחז"ל נמצא היות הרוב בינונים וגרועים ולכן ההרחקה ההיא בהיות שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה ש"מ דאינה פוגמת במקום הראוי למעלה לרוב ההוא דאם היתה פוגמת היה הקב"ה נותן להם כח לעמוד בה דאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ואפשר שאינה פוגמת אלא במקום עמידת מעוט הצדיקים שבהם והם יחמירו על עצמם אבל כשרוב הצבור יכולים לעמוד בה יכולים לגזור אותה דשמא פוגמת מקומם העליון אף כי הרוב אינו צדיק:
פרק ו
ובשׁולח הקב"ה הנשמות האלה בעולם הזה מהטעם הידוע נותן קצבה לחייהם ומשגיח עליהם על הדרך שנבאר במקומו ואם לא באו עדיין בעוה"ז שלהם ביאה ראשונה היא עליהם נאמר אין מזל לישראל כי במעשיהם הטובים הם עולים על המזל מהמזלות והכוכבים שברגע ממשלתם נולדו או נזרעו ואין שהוא המזל העליון הנקרא אין כידוע הוא המשפיע אליו בזכות שפע הראוי לגוף ונפש וממון לזכותו בבני חיי ומזוני אף שלא כדרך הראוי למזל וכוכב השולט בו ועל זה המזל העליון הנקרא אין נאמר עליו יש מזל לישראל וזה הוא בהיותו בשם ישראל מכונה שהוא צדיק ולא בשם יעקב שהוא רמז לאיש החוטא כמ"ש רז"ל דאם הוא כך שאינו נקרא ישראל על שם מעשיו הטובים אלא על שם אומתו כי הוא מהאומה ישראלית אז עליו נאמר יש מזל לישראל על המזל והכוכב הטבעי כי הוא הוא השולט בו בהיותו חוטא ומקרא מסייענו דכתיב כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו מכלל שאם לומד דרך הגוים גם הוא יחת כמותם כי ככל הגוים שהם תחת גזרת המזל והכוכב הוא חשוב ועליו נאמר אין מזל לישראל כי המזל העליון אינו משגיח עליו להצילו ממקרי המזל והכוכב התחתון:
ו אבל בביאה שניה ומשניה והלאה שבא לעולם מפני מעשיו הראשונים אז נאמר עליו יש מזל לישראל כפשוטו כי מוציאו מהגוף העליון או מהמקום שנמצא שם ברגע ששולט מזל וכוכב שכחו להשפיע שפע הראוי לו מפני מעשיו הראשונים ועליו נאמר כפשוטו בני חיי ומזוני שהם חלק מחלקי הג' טובות הידועים דבני בבריאות הגוף תלויים וחיי בשמירת הנפש ומזוני ברבוי הממון לאו בזכותא תליא מילתא דאף אם יזכה בביאה זו השניה או יחטא אפשר שיהיה צדיק ורע לו או רשע וטוב לו דלאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תלייא מלתא והוא ברגע המזל והכוכב שבו נוצר או נולד מפני מעשיו הראשונים שהוא שולט בחיותו בפעם הזאת תלוי מעמדו בעוה"ז עתה וענשו או שכרו הראוי לו מפני מעשיו של עתה שמורים הם לו בצאתו מהעוה"ז לעוה"ב ואף על זה נאמר אין מזל לישראל כי אין שהוא המזל העליון דינין אלו נגמרו עליו בפרט הג' פרטים של בני חיי ומזוני דאין כחם יפה בהיכל הזכות כי נעלם מהם שם הלכה ופסק דין של שלשה דברים אלו דאף כי פוסקים להם לזכות אין אותם הג' דברים בידם שיוכלו ליתנם מיד אלא ממזלא הם צריכים לירד ושמא אלו שזכו אותם שם יש להם איזהו פגם קטן שאינו פוגם שם בהיכל ההוא אבל הוא פוגם במקום המזל שהוא פגם יותר עליון ושם מעכבא השפע ואינם מורידים אותו אף כי זכו אותו בהיכל הזכות וזהו לאו בזכותא תלייא מילתא אלא במזלא תלייא מילתא וכמבואר בזהר ובכתבי האר"י זלה"ה ועל פי הדברים האלה כמה דברים תמוהים שאנו רואים מידי יום ביומו במשפטי ה' מתיישבים על הלב ואין להרהר אחריהם כגון בראותנו קצת מבני ישראל שנולדו או גלו במקום שנעשים שרים לאדוניהם וקצתם במקום שממררים את חייהם בגלות המר וכן קצתם נולדו או גלו במקום שיושבים בטח בעבודת ה' וקצתם במקומות שהם אנוסים לע"ז וקצתם נפלטים מהמקומות הרעים ההם בחייהם וקצתם שם מתים בעל כרחם דאין זה אלא הדין הראוי להם מפני מעשיהם הראשונים שנתחייבו להתגלגל בגוי או במי שמוכרח להיות כגוי בעל כרחו או להעניש ביסורים קשים בגלות המר וזה העונש קצוב על כל אחד ואחד באיזה זמן יכלה אם בחצי ימיו או עד יום מותו ושכר טרחו בעבודת ה' אף כי הוא בדוחק הוא שמור לו לעוה"ב כי משפטי ה' אמת וצדקו יחדיו: