אור ברסלב
יהל אור על דין זכיה באיסורי הנאה › ענף לה

יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף לה

ענף לד

ולפי דרכינו יתיישב בפשיטות הא דב"ק ס"ו ע"ב, דפריך על מ"ד יאוש קונה בגזילה, מהא דגזל חמץ ועבר עה"פ אומר לו הש"ל, והאי כיון דמטא עידן איסורא ודאי מייאש, ואי ס"ד יאוש קנה אמאי א"ל הש"ל, עיי"ש, וכתב המק"ח בסי' תמ"ג סוף ס"ק ה' דע"כ הא דקאמר כיון דמטא עידן איסורא היינו סמוך לזמן איסור, דכשהגיע זמן איסור לא שייך לומר דקני לי' ביאוש, דאיסור הנאה לאו בר קנין הוא, עכ"ל, ובתשובת ב"א שם מגמגם על זה, עיי"ש, אמנם לפי מה שכתבתי א"ש בפשיטות, דנהי דכי מטא עידן איסורא לאו בר דמים הוא, ואין בו זכות של ממון, מ"מ עצם החמץ הוא של בעליו, ולכך יכול לומר לו אחה"פ הרי שלך לפניך, וכנ"ל בענף ב', ולזה פריך דהא מכי מטא עידן איסורא בודאי מייאש מיניה, ור"ל דאז מייאש עצמו אף מעצם החמץ, דמימר אמר בודאי יבערנו הגזלן כדי שלא יעבור עליו, ואפילו אם יהי' עבריין ולא יבערנו, מ"מ כיון שכן הוא, נאסר בהנאה לעולם, ושוב לא ארדוף אותו בדינא ודיינא שיחזרנו לי, דמה בצע בהחזרתו, כיון שהוא אסור בהנאה, והוא מעצמו לא ישיב לי, דהוא גזלן ועבריין, ויחזיק אותו לעצמו, ולזאת מייאש עצמו אז גם מעצם החמץ, ונהי דאפקורי לא מצי מפקיר לי' אז משנאסר בהנאה ושוב אינו ברשותו, וכנ"ל, מ"מ יאוש מהני בדבר שהוא שלו אף שאינו ברשותו, כנודע, ולזה שפיר פריך ר"י, דאי ס"ד יאוש קנה, א"כ הרי קנה הגזלן אז את עצם החמץ, אף דאסור בהנאה וא"א שיזכה בו זכות של ממון, מ"מ עצם החמץ שפיר קנה, וכנ"ל, וא"כ גם עצם החמץ שוב אינו של הנגזל רק של הגזלן, ואיך יוכל לומר לו הרי שלך לפניך, דהא שוב אינו שלו כלל ודמי מעליא בעי לשלומי לי', ועיין לעיל בענף ב':

אמנם רבה תירץ לו שם כי קאמינא אנא זה מתייאש וזה רוצה לקנות האי זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות, ולכאורה יש לתמוה על רב יוסף, דקארי לה מאי קארי לה, וכי לא הוי ידע ר"י דבאינו רוצה לקנות אינו מועיל שום קנין, ועיין מה שכתבתי בסימן הקודם בענף ו', ונראה בזה דלעולם גם ר"י ידע זה דבאינו רוצה לקנות לא קני יאוש אף לרבה, אלא דהיא גופה לא ס"ל לר"י לומר דכאן זה אינו רוצה לקנות, דמאחר דחזינן דהוא עבריין, דגזל, ולא ביער החמץ כי מטא עידן איסורא, והרי עובר עליו בב"י וב"י, ומסתמא מחזיקו כדי ליהנות ממנו אחה"פ, כי אין אדם חוטא ולא לו, וכיון דאינו חושש לכל האסורים האלה, וגזל ומחזיק הגזילה בידו בכל תוקף, למה נימא דאינו רוצה לקנותה, ומה עומד מנגד לו מלקנותה ביאוש, והלא בלא"ה עובר עליו בב"י, ואינו חושש, וזה פשוט מאוד, עד שיש לתמוה לאידך גיסא על מה שאמר רבה בפשיטות דכאן זה אינו רוצה לקנות, דמאין הרגלים לומר כן בעבריין כזה, ומה יוסיף איסור אצלו קנייתו כיון דגם בלא זה עובר עליו, וכנ"ל, ואולי ס"ל לרבה דהגם דגם בלא קנייתו עובר עליו, דהא הוא באחריותו, שחייב עליו באונסין, וכמ"ש ג"כ בנוב"י קמא חאו"ח סי' כ', מ"מ יש יותר איסור כשקונה אותו ונעשה שלו ממש, ולכך אינו רוצה לקנותו אז, דלמה לו זה להוסיף איסור על עצמו, או י"ל דלאו כ"ע דינא גמירו, ואינו יודע הגזלן הזה דבשביל החיוב של אחריות שלו עובר עליו, אבל זאת נודע לכל דכשיקנה אותו ויהי' שלו יעבור עליו, ולכך אינו רוצה לקנותו, או י"ל דמשום זה גופי' אין הגזלן רוצה לקנות, דכיון דמטא עידן איסורא, ונאסר החמץ בהנאה, אם יקנה אותו, אולי ירדוף אותו הנגזל אח"כ בדינא ודיינא, יהי' צריך לשלם לו דמי מעליא, משא"כ כשאינו קונה אותו יאמר לו אז הרי שלך לפניך, אמנם ר"י לא נחית לזה להעמיד כ"כ בדעת הגזלן העבריין הזה, ולזאת הקשה, וכנ"ל:

הארכתי בזה אף שאינו מענינינו, יען ראיתי בשו"ת ב"א שם שכפי הנראה הרגיש בזה מה הי' ס"ד דר"י בקושייתו. וכתב בזה דברים תמוהים במחכ"ת, דז"ל שם, משום דס"ד שזה א"צ כוונה לקנות, רק דממילא קנה מחמת שנתייאש זה, ואע"ג דיאוש אינו רק כהפקר, מ"מ לדעת רש"י ור"י גאון הוי הפקר דעת אחרת מקנה, וכו', ומשני דאינו רוצה לקנות, אבל אם הי' רוצה הוי קני לי' ממילא ע"י היאוש של זה, עכ"ל שם, ומה מאוד יש לתמוה ע"ז, במה שמדמה יאוש לענין זה להפקר דהוי ג"כ דאח"מ, דהא פשוט בש"ס ופוסקים לענין קניית מציאה דלא הוי דאח"מ, עיי"ש בב"מ דף י"א על משנת ראה אותן רצין אחר מציאה וכו' אר"י א"ש והוא שעומד בצד שדהו, ופריך שם מעובדא דר"ג וזקנים, ומשני ר"פ דעת אחרת מקנה שאני, עיי"ש, הרי דמציאה לא הוי דאח"מ, והגם די"ל דאפילו אם מציאה הוי דאח"מ ג"כ בעינן דוקא עומד בצד שדהו, דהא כתב הב"י בחו"מ ר"ס ר' דאפילו בדאח"מ בעינן שיהי' משתמר עכ"פ לדעת המקנה, וכן הוא בהגהות ש"ע שם, עיי"ש, וא"כ כשיש מציאה בשדה הקונה, אינה משתמרת כלל לא לדעת הקונה ולא לדעת בעל האבידה, ומש"ה בעינן עומד בצד שדהו אף אי הוי אמרינן דמציאה מקרי דאח"מ, מ"מ לשון ר"פ דאמר "דאח"מ שאני" משמע דמציאה לא הוי דאח"מ, דאל"כ הו"ל למימר בלשון זה "שאני התם דמשתמר לדעת המקנה", ודוק. ובחו"מ סי' רס"ח ס"ד ראה אחרים רצים אחר המציאה והרי היא צבי שבור וכו' עיי"ש, והוא לשון הרמב"ם, הרי דהרמב"ם והש"ע לא מוקו הא דצבי שבור וכו' בשל הפקר אשר מופקרים ועומדים מאליהם, אלא מוקו לה במציאה, ואעפ"כ חלוקים הם ממתנה, ובעינן בהו רץ אחריהם ומגיען, דלא הוי דאח"מ, עיי"ש ותבין, הרי פשוט דמציאה לא הוי דאח"מ, אף דקנין שלה הוא ע"י יאוש אם לא שתאמר דבש"ס ופוסקים הנ"ל מיירי דוקא במציאה במקום שרוב העוברים שם הם עכו"ם, דלא בעינן בזה יאוש, ולכך לא הוי דאח"מנ, אבל אין זה במשמע כלל דהא סתמא אמרו. ומשמע ודאי אף באבידה של ישראל, דהקנין הוא ע"י יאוש, ואעפ"כ לא הוי דאח"מ, א"ו דשאני בזה יאור מהפקר, דדוקא הפקר דמפקירו מדעת, וע"כ כוונתו כדי שיהי יכולים כ"ע לזכות בי, ולכך מקרי דאח"מ, דהא כוונתו בהפקר זה, שיקנה אותו מי שיזכה בו, משא"כ יאוש אינו מדעת כדי שיזכה בו הגזלן או מוציא האבידה, דזה אינו עולה על דעתו כלל, ואדרבא הוא בעצמו הי' חפץ בהדבר הגזול או האבוד רק בראותו כי אין לו תקוה לזה, בע"כ הוא מייאשו, אבל אינו עולה על דעתו כלל כדי שיזכה בו מי שהוא, זה אליבא דכ"ע לא מקרי דאח"מ, דהא אין בזה דעתו כלל לקנין של זולתו, וז"ב ופשוט:

שוב עיינתי בנימוקי יוסף בבעיא דארנקי שם בב"מ י"ב כתב וז"ל, דמדמוכח ממתנה לומר דקנה ולא מוכח ממציאה איפכא דלא קנה וכו' שמעינן דהפקר מדעת כדעת אחרת מקנה אותם דמי, עכ"ל, הרי דייק דוקא הפקר מדעת, ומחלק בינו ובין מציאה, ור"ל דאף דהוי יאוש דהוא כהפקר, אבל אינו מדעת, וכנ"ל, הרי פשוט כדכתיבנא. שוב מצאתי כן להדיא בקצה"ח סי' שס"ב ס"ק א', והנאני:

ובל"ז איני יודע מה הרויח הב"א בזה אליבא דר"י, דהא באינו רוצה לקנות גם בדאח"מ לא קני בע"כ, ואם ר"ל דר"י לא הוי ס"ל דאינו רוצה לקנות, וכמש"ל, ולא בא אלא לתת טעם להא דיאוש קונה גם בלא כוונה לקנות, א"כ מה שייך זה לדר"י דוקא, דגם בלא הא דר"י פשיטא דבכל יאוש דגזילה אין הגזלן יודע מהיאוש דיהי' כוונתו אז לקנותו עי"ז, ובאמת טעמא בעי למה קונה בלא כוונה, ואם הגזילה אז בחצירו המשתמרת ניחא, דחצירו קינה לו שלא מדעתו, אבל דוחק לומר דלמ"ד יאוש קונה וכן לדידן היכא דיש יאוש עם שינוי השם גרוע דקנה דנימא דוקא כשהיא בחצירו, אבל כשהיא באגם לא קנה, אין זה במשמע, שוב ראיתי דהתו' ב"ק ס"ט ד"ה כל המתלקט נסתפקו בזה, אם יאוש קונה גם כשהגזילה בר"ה, עיי"ש, ולפי צד זה תגדל הקושיא עוד יותר, דאין כאן כוונת קנין, גם לא קנין כל עיקר, דהא יאוש אינו קנין אלא סילוק, ובמה קנה הגזלן כשהיא בר"ה:

ולזה הי' נראה דענין הקנינים בגזילה כך הוא, דמאחר דבשעה שגזל הי' כוונתו לקנותו, דהא גזל למטרה זו שיתהוה שלו ולהכניסו ברשותו, והיינו כוונת קנין, וגם עשה בו מעשה קנין, הגבהה או משיכה וכדומה, ולזה הגם דהקנין אינו מועיל לשעתו אלא לענין חיוב אונסין, מ"מ כשנשתנה הגזילה אח"כ בשינוי מעשה. או בשינוי השם, אפילו בשינוי דממילא, כמו גנב טלה ונעשה איל, או שהי' יאוש למ"ד יאוש קונה, מהני לו להגזלן הקנין וכוונת הקנין שמקודם שיקנה לו עכשיו הגזילה לגמרי עי"ז, והגם דמשוך ותקנה לאחר ל' לא קנה דכלתה משיכתו, מ"מ זה הוי כמעכשיו ולאחר ל' דקנה, אפילו עומדת בר"ה, כמבואר בש"ך חו"מ סי' קצ"ז ס"ק ד', והטעם משום דהוי כגוף מהיום ופרי לאחר ל', עיי"ש בנתיבות ס"ק ה' ובפ"ת סי' קצ"ה ס"ק ד' בשם הדגמ"ר, וה"ה דגזילה קונה לאונסין מהיום, ולכל דבר אחר השינוי והיאוש, או י"ל דכשנשתנה או שנתייאש אח"כ נקנה לו הגזילה לגמרי למפרע משעת הקנין של הגזילה, ודוק. ולפ"ז י"ל דמש"ה ס"ל לר"י דאי יאוש קונה גם באינו רוצה לקנות קני, דמאחר דעיקר הקנין בזה הוא הקנין של שעת הגזילה, ואז הי' רוצה לקנות, ולזה בע"כ אוקי רחמנא ברשותי' לאחר יאוש, וכמו בשינוי, דגם בע"כ קונה, עיין בנתיבות סי' שנ"א ס"ק א', ורבה משני לי' דגם הוא לא אמר דקני אלא ברוצה לקנות ושאני יאוש בזה משינוי:

תוכן העניינים

יהל אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה