אור ברסלב
יהל אור על דין זכיה באיסורי הנאה › ענף לד

יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף לד

ענף לג

אופן הג'. נלפענ"ד לפרש דברי הר"ן. באופן שלא יהי' שום חילוק בין דעתו ובין דעת הרשב"א והריטב"א והריב"ש, ומבלי צורך לשום הגה בדבריו כלל, והוא דלעולם גם הר"ן ס"ל דשפיר זכי בעצם הטבעת והחמץ בלבד, בלא שום זכות ממון כלל, וגם ס"ל בפשיטות דמאחר דזכי בעצם הטבעת והחמץ, ואינו חסר בזה אלא שיהי' ג"כ ברשותו, אמרינן דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, ואין שום חילוק בזה בין זכי' מחדש ובין שהי' שלו מקודם, אלא דס"ל להר"ן דלא שייך לומר זכי', אלא בדבר שיש בו איזה נפקותא בין אם זכה בו ובין אם לא זכה בו, אבל בדבר שאין שום נפקותא בין אם זכה בו ובין אם לא זכה בו, לא שייך לומר בו זכיה, דלאיזה ענין ולאיזה נ"מ זכה בו, ולזאת בדבר המותר בהנאה ויש בו דין ממון, תמיד יש בו נ"מ רבתי בזכייתו בו, דכשזכה בו יכול הוא ליהנות בו, ויש לו בו דין ממון, ואין שום אדם רשאי לגוזלו ממנו, מה שאין כל זה אם לא זכה בו, אבל דבר האסור בהנאה, לכאורה אין שום נ"מ בזכייתו בו, דבין שזכה בו ובין שלא זכה בו אינו רשאי ליהנות בו, ואין לו בו דין ממון. ויכולים אחרים לקחתו גם נגד רצונו, וכיון דאין שום נ"מ בזכייתו בו לא שייך בי' זכיה כלל, וכנ"ל, אמנם באיסור הנאה שיש בו איזה נ"מ לאיזה ענין בזכייתו בו, שפיר מצי זכי בי' בעצם הדבר לבד בלא זכות ממון, לענין אותו הנ"מ שיש בו בזכייתו בו, וזה הוא שכתב הר"ן על זכיית הטבעת של ע"ז, "ואע"ג דאסורה בהנאה ואין בה דין ממון", ר"ל וא"כ לכאורה לא שייך בה זכייה, דלאיזה ענין ולאיזה נפקותא זכי בה, "אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם מצי זכי בה", ר"ל דכיון שבלא זכייתו בה יכולה להתבטל ע"י עכו"ם, משא"כ כשזכי בה שוב אין לה ביטול, וא"כ יש נ"מ בזכייתו בה לענין ביטול, משו"ה מצי זכי בה, לענין הנפקותא הזאת, בעצם הטבעת בלבד, שנעשית שלו, ושוב אין לה ביטול, ויותר נכון עוד לפ"ז להגיה באמת בהר"ן, ולומר דתיבת אסור שכתוב בהר"ן אינו מיותר לגמרי, וכנ"ל, רק דכצ"ל "אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם מצי זכי בה ואסור", ולשון זה א"ש מאוד לפ"ז, דכך כוונתו, דכיון שבלא זכייתו בה יכולה להתבטל ע"י עכו"ם, לכך מצי זכי בה ואסור לגמרי ולא מהני לה ביטול, והרי נ"מ רבתי בזכייתו בה:

וכתב עוד הר"ן "ומכאן לחמץ בפסח של עכו"ם. שאפשר לישראל לזכות בו, והוי חמץ של ישראל ואסור לעולם", ור"ל דכן הוא בחמץ בפסח של עכו"ם, דבלא זכייתו בו אינו עובר עליו בב"י, והוא מותר לאחר פסח, ולכך אפשר לישראל לזכות בו בעצם החמץ לבד, והוי חמץ של ישראל, ועובר עליו בב"י, דעשה"כ כאלו הוא ברשותו, כמו כל חמץ דעלמא, ואסור לעולם, דהרי נ"מ רבתי בזכייתו בו, והא שכתב הר"ן חמץ של עכו"ם, הוא לאו דוקא, דגם בחמץ של ישראל אחר יש נ"מ בזכייתו בו, דבלא זכייתו בו אין הוא עובר עליו בב"י, ובזכייתו בו עובר עליו הוא, וכיון שכן שפיר מצי זכי בי', לענין שיעבור עליו הוא בב"י, אלא דהר"ן אורחא דמילתא נקיט, דישראל אין לו חמץ בפסח, וכבר כתבתי לעיל דהר"ן לא מיירי כאן מעבריין, אלא מיירי באותו ענין שדברו בו שאר הראשונים ז"ל, בהככרות של חמץ ששולחין הגוים דורון לישראל בפסח, והישראל מקבל אותם לפי תומו להצניען עד אחר הפסח, בחשבו שזה מותר לעשות, אבל מישראל עבריין לא מיירי כאן. ולכך נקט עכו"ם, ולאו דוקא:

ובאמת כי דברי הרשב"א בתשובה, והריטב"א בפסחים ובע"ז שהבאתי לעיל בענף ו' נוטים לסברא הזאת, דאין זכי' באיסורי הנאה בעצם הדבר לבד, אלא כשיש איזה נפקותא בזכי' הזאת, להוסיף בהן איסור וכדומה, עיי"ש, והגם שיש ג"כ לפרש דבריהם באופן אחר, מ"מ פשטות דבריהם מורה כמו שכתבתי, ומדבריהם למדתי לומר סברא זו בהר"ן:

ולפ"ז בחמץ של נכרי המופקד אצל ישראל והישראל קבל עליו אחריות לא מצי הישראל לזכות בו, דאין שום נ"מ בזכי' זו, דבלא"ה עובר עליו בב"י וב"י, ואסור לאחר הפסח, כדמשמע מדברי המג"א בסי' ת"מ ס"ק א', זולת לדעת החק יעקב שם בס"ק ד' דהואיל דהחמץ הוא בעקרו של נכרי אף דהישראל עבר עליו מ"מ מותר בהנאה לאח"פ, ואשכחנא תנא דמסייע לי', הריטב"א בפסחים דף ה' ע"ב בסד"ה הא, ובדף כ"ט ע"א בסד"ה רבא אמר, עיי"ש שכתב כן בשם מורו הרא"ה ז"ל, וא"כ שפיר יש נ"מ בזכייתו בו, דעי"ז ניתוסף בו איסור לאחר הפסח, וממילא מצי זכי בו, שהי' עצם החמץ שלו, ואסור לאח"פ:

מיהו יש לומר דגם לדעת המג"א מצי למזכי בי', דאכתי יש איזה נ"מ בזכייתו, והיינו לענין יורשיו, דבלא זכייתו נהי דהוא עובר עליו משום דקבל עליו אחריות, מ"מ כשמת בתוך הפסח אין היורשים שלו עוברים עליו, דהא עליהם אין האחריות כלל, דהרי בהניח להם אביהם פרה שאולה, אף שמשתמשים בה כל ימי שאלה, אעפ"כ אינם חייבים באונסים, כדאיתא בב"ק דף קי"ב, ומכש"כ בפקדון שקבל אביהם, שאין להם בו שום הנאת שימוש, דודאי אין עליהם שום חיוב של אחריות, וז"פ מאוד, וממילא אינם עוברים עליו בחמץ, משא"כ כשאביהם זכה בו, כשמת בתוך הפסח הם יורשים את החמץ, אף שאסור בהנאה, דכבר הוכחנו לעיל בענף ג' דיש ירושה באיסורי הנאה, וכ"כ להדיא בש"ע הרב סי' תל"ה בקו"א ס"ק ב' דיש ירושה לחמץ בפסח, ודלא כהח"י והנוב"י, עיי"ש, וא"כ כשזכה בהחמץ היורשים שלו עוברים עליו, הרי יש נפקותא בזכייתו בחמץ שקע"א גם לדעת המ"א, וכיון שיש איזה נפקותא בזכייתו בו, ממילא יכול לזכות בו, וגם יורשיו עוברים עליו, וכנ"ל:

וכן יש נ"מ בזכייתו בו, לענין אם שוב מזכה אותו לישראל אחר, בקנין של אגב קרקע, דכשזכה בו הוא, יוכל ג"כ להקנות לישראל חבירו מה שיש לו בו, דהיינו עצם החמץ לבד, בקנין של אג"ק, וכנ"ל בענף כ"ד ובסוף ענף כ"ט, וממילא עובר עליו ישראל חבירו, משא"כ בלא זכה בו, אינו עובר עליו אלא הוא משום קבלת אחריות, אבל זולת זה אין לו בו כלל שיהי' יכול להקנותו לאחר, וז"פ. ויש עוד להמציא בזה נפקותות, ואין להאריך עוד בזה:

קיצור הדברים, דאפילו לדרך זה האחרון דאין זכי' באיסורי הנאה בעצם הדבר בלבד, אלא א"כ יש איזה נ"מ בזכייתו, אעפ"כ לא נגרע בזה שום דבר ממה שכתבנו לעיל בסתמא דיש זכיה באיסורי הנאה לעצם הדבר בלבד, דפשיטא דבכל מקום אשר אנו נושאים ונותנים אם זכה בעצם הדבר בלבד או לא, דהוא דוקא לענין איזה נפקותא אשר יש בזכייתו, דבליכא שום נפקותא בזכייתו אין אנו מדברים כלל, דלמה לנו לדבר מדבר שאין בו לנו שום נ"מ, וכשיש איזה נפקותא בזכייתו, שוב באמת זוכה בעצם הדבר בלבד, ולזאת שפיר נוכל לומר בסתמא דיש זכי' באיסוה"נ בעצם הדבר אף שאין בהם זכות של ממון, כי פשיטא שאין אנו מדברים רק לענין איזה נ"מ שיש לנו בזה בזכייתו בעצם הדבר בלבד:

שוב ראיתי בשו"ת בית אפרים שם בחאו"ח סי' מ"א, הביא בשם ספר המקנה דנ"ו שכתב וז"ל, דכל איסורי הנאה לאו ממון בעלים הוא, כדאמרינן בשור הנסקל, וגם אין בו משום גזל וכו', ואף דנראה דאה"נ יכול לזכות בו ושייך בי' נתינה, כדאמרינן בגט שכתבו על אה"נ, מ"מ לאו בר דמים הוא וכו', ואם נהנה בלא רשותו פטורה מלשלם, עכ"ל, ופשוט מאוד דכוונתו היא ממש כמו שכתבתי לעיל, דהגם דאה"נ אינו בר דמים ולא ממון בעלים, ומותר מה"ט משום גזל, מ"מ עצם הדבר הוא של הבעלים, וגם שייך בו זכיה מצד הזוכה, ונתינה מצד המקנה, לענין עצם הדבר בלבד בלא זכות ממון, כדמוכח מגט שכתבו על אסה"נ, ולא כמ"ש בשו"ת ב"א שם בכוונתו דזכיה מצד הזוכה יש באה"נ, אבל לא הקנאה מצד המקנה, עיי"ש, וז"א דהא להדיא כתב המקנה דבאסה"נ שייך נתינה, והיינו מצד הנותן, וכדהביא לזה ראי' מגט, דבעינן בי' ונתן, דהיינו הקנאה מצד הבעל הנותן, וכנ"ל, וגם אין שום טעם לחלק בזה בין המקנה להזוכה, וכנ"ל בענף כ"ד וכ"ז, אלא דעיקר החילוק בזה הוא, בין הקנאה וזכיה של זכות ממון, ובין הקנאה וזכיה של עצם הדבר בלבד בלא זכות ממון, דהקנאה וזכיה של ממון אין באסה"נ, דלאו בר דמים הוא, אבל הקנאה וזכיה של עצם הדבר בלבד בלא זכות ממון, שפיר יש גם באיסורי הנאה, בין מצד הזוכה ובין מצד המקנה, וכנ"ל:

תוכן העניינים

יהל אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה