אור ברסלב
יהל אור על דין זכיה באיסורי הנאה

יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

על דין זכיה באיסורי הנאה

להיות כי בסימן הקודם הבאתי בשם שו"ת ברית אברהם חלק או"ח סי' כ"ו וכ"ז ושו"ת בית אפרים חלק או"ח סי' מ"א דיש הקנאה וזכי' באיסורי הנאה, אך יען שהגאונים האלה האריכו בזה בסברות שונות אמרתי לבאר מה שנראה לפענ"ד כזה אחר עומק העיון בכל המקומות השייכים לזה:

ענף א

הנה פשטות דברי הש"ס ופוסקים בודאי משמע דיש זכיה באיסורי הנאה, וכמו שכתב הפר"ח באו"ח סי' תמ"ו סוף ס"ק א' מהא דר"פ כל הצלמים דף מ"ב ע"א, דפריך התם לר"ל, למה אין ישראל מבטל ע"ז של עכו"ם, תיהוי כע"ז שנשתברה מאליה, ומשני רבא גזירה דילמא מגבה לה והדר מבטיל לה, [ופירש"י דילמא מגבה לה וקני לה בהגבהה וכ'] והו"ל עכו"ם בידי ישראל שאינה בטלה לעולם, עיי"ש, הרי ע"ז דאסורה בהנאה ואעפ"כ קני בהגבהה. והרמב"ם פסק בפ"א מה' חמץ ה"ג דקנה חמץ בפסח לוקה משום לא יראה ולא ימצא, אלמא דיש זכיה לחמץ בפסח אף שהוא אסור בהנאה, דאל"כ לא הי' עובר בב"י וב"י על החמץ הזה, וכמו שהאריך בזה הנודע ביהודה מהד"ק חלק או"ח סי' י"ט, ומ"ש שם שוב ליתן תבלין לזה, דאף דאין זכיה באיסורי הנאה, מ"מ בחמץ עשאו הכתוב לענין ב"י כאלו הי' מותר בהנאה, עיי"ש, כבר השיג עליו בזה בשו"ת ברית אברהם שם בסי' כ"ו אות ד', וכתב שדבריו בזה סתורין לדברי עצמו בצל"ח, ושדבריו בצל"ח נכונים, עיי"ש. וכ"כ בבית אפרים שם בד"ה ומה שהבאת, ובד"ה והנה, שזה דחוק, אלא ע"כ דהרמב"ם ס"ל דזוכה בהחמץ אף שהוא אסור בהנאה וכ"כ הריב"ש להדיא בסי' ת"א הובא בפר"ח שם, וז"ל ואם החמץ הוא ברה"ר וכו' שהרי יזכה בו בהגבהתו והו"ל חמץ שלו וקעבר עלי', עכ"ל, עיי"ש:

אמנם לעומת זה מצינו בש"ס ופוסקים דאיסורי הנאה לא מקרי שלו. וכמו דאמרינן גבי חמץ, בפסחים ו' ע"ב ובב"ק כ"ט ע"ב, שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, ואלו הן בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה, ופירש"י בפסחים שם, וז"ל דאמר ר"א ב' דברים אינן שלו וכו', וכן פירש בדיבור הקודם לזה, דלאו ברשותי' הוא. אינו שלו. עכ"ל, והיינו משום דלא נוכל לפרש כפשוטו דאין החמץ בהרשות שלו, דזה אינו דהא הוא בביתו או בשאר גבולין שלו, ולכן פירש דאינו שלו, והיינו משום דאסור בהנאה, וכמ"ש רש"י להדיא בב"ק שם בד"ה משש שעות ולמעלה, עיי"ש ובב"ק דע"א ע"ב ודפ"ב איסוה"נ לאו דמארו' קא טבח, ובסוכה ל"ה ע"א גבי אתרוג של ערלה פסול, חד אמר לפי שאין בה דין ממון, פירש רש"י וז"ל שאינו שוה פרוטה דאיסורי הנאה הוא הלכך לאו שלכם הוא, עכ"ל, וכ"כ הריטב"א שם בשם הראב"ד, וז"ל במשנה שם, דכיון דלית בהו היתר אכילה ודין ממון, והו"ל איסורי הנאה לא קרינן בי' לכם, דהא לית בהו מידי, ומאן דגזל להו לא הוי גזל, עכ"ל וז"ל הרמ"א באו"ח סי' תרמ"ט ס"ב בהגה, והמודר הנאה מלולבו של חבירו או מלולבו של עצמו אינו יוצא בו ביום א' דלא הוי שלכם, עכ"ל, והוא מתשובת הרשב"א עיי"ש, וכ"ה להדיא בירושלמי ר"פ לולב הגזול, וז"ל הכל מודים בלולב של ע"ז ושל עיהנ"ד שהוא פסול וכו' א"ר יוסה בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם ולא משל אסור הנייה, עכ"ל, הרי דאיסור הנאה לאו לכם היא, בתוספתא ריש פ"ה דכלאים איתא כלאי הכרם מותרין משום גזל, והיינו משום דאסור בהנאה, וגדולה מזו כתב הרשב"א בנדרים דף פ"ה ע"א הביאו הר"ן שם בד"ה רבא אמר, דהאוסר הנאת פירותיו על עצמו יכולים ליטול אותן בעל כרחו אעפ"י שיכול לישאל על נדרו השתא מיהא לא איתשיל, עיי"ש:

וכיון דאיסורי הנאה לא הוי שלו ואין בהם משום גזל, ממילא הי' נראה לכאורה דג"כ אינו יכול להקנותם לאחרים, דמה אית לי' בהו שיהי' יכול להקנות לאחר, הלא אינם שלו, ומזה הטעם ג"כ נראה דאין זכיה באיסורי הנאה גם מצד הזוכה, ואפילו לזכות בהם מן ההפקר הגמור, דכיון דאמרית דאפילו דבר שהוא בעצם שלו מקודם, מ"מ כשנאסר בהנאה שוב לא הוי שלו, ומאחר דיש כח להאיסור הנאה להפקיע קנינו שמקודם, מכש"כ דיכול למנוע שלא יקנה אותו זה ויזכה בו מחדש, שיתהוה עי"ז שלו, דע"י איסור הנאה אין כאן במה לזכות, ויפה המליץ ע"ז בבית אפרים שם, השתא מה דהוה לא הוה מה דלא הוה לא כש"כ, וכן כתבו התו' בסנהדרין פ' ובזבחים ע"א, דיש להביא ראיה דשור הנסקל לא נאסר מחיים, מהא דתניא גנב שור הנסקל וטבחו משלם דו"ה, ואי נאסר בהנאה בחיים משנגמר דינו, אמאי משלם דו"ה, הא ליתיה במכירה, וכל שאינו במכירה אינו בטביחה, אבל אי שרי בהנאה ניחא, וכו', עיי"ש, ולכאורה מה דליתיה במכירה אם הוא אסור בהנאה מחיים, הוא משום דכשהוא אסור בהנאה אין המוכר יכול להקנותו ולא הלוקח יכול לזכות בו, וכנ"ל, וכן נראה מדברי הנוב"י שם שהבין כן מדברי התו', ועיי"ש בבית אפרים בזה, וז"ל הש"ע בחו"מ סוף סי' רל"ד כל איסורי הנאה בין מדברי תורה בין מדברי סופרים מחזיר את הדמים ואין בהם דין מכירה כלל, עכ"ל, והוא מדברי הרמב"ם, ולכאורה הא דאין בהם דין מכירה כלל הוא ג"כ מטעם הנ"ל, ועיין בברית אברהם ר"ס כ"ו שם:

הנה לפנינו מערכה מול מערכה בזה, דמראיות אלו האחרונים משמע לכאורה דאין שום הקנאה וזכיה באיסורי הנאה, ולא שייך זה בהם כלל, מאחר דגם מה שיש לו אינו שלו, ויכולים אחרים ליקח ממנו בע"כ באין מוחה, והוי הפקר גמור, וכנ"ל, ומראיות הראשונים הנ"ל נראה להדיא דיש זכיה באיסורי הנאה, ובפרט מהא דגט שכתבו על איסורי הנאה כשר נראה להדיא דיש הקנאה וגם זכיה באיסורי הנאה, דהא בגט בעינן נתינה של הקנאה, ושיתן לה דבר שבאם היתה רוצית לזכות בו היתה זוכית בו, דאל"כ אין כאן ונתן בידה כלל גם מצדו, וכנ"ל, וע"כ שמעינן מזה דיש זכיה והקנאה באיסורי הנאה, וא"כ נפלינן בזה בסבך המבוכה:

ענף ב

אמנם מה שנראה בזה פשר דבר הוא זה, דזה ודאי אי אפשר לומר כלל דאיסורי הנאה אין להם להבעלים בהם שום חלק כלל, והם הפקר גמור ממש, דמהיכי תיתי לן זאת, דנהי דזה אמת דע"י האיסור של הנאה אשר על הדבר אין להם להבעלים בו שום זכות של ממון, דמאחר דאי אפשר להם ליהנות בו בשום הנאה שבעולם אין בו שום שיווי של ממון לגבי' דידי', וממילא אין לו בו שום זכות ודין של ממון, אבל מ"מ גוף ועצם הדבר עדיין הוא שלו, דמאן מרמי לי' מיניה, דנימא דשוב אינו שלו לגמרי:

וראי' לזה מהא דקיי"ל דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך, כגון בגזל חמץ ועבר עליו הפסח וכדומה, כמבואר בב"ק צ"ח ע"ב, ובחו"מ ר"ס שס"ג, ואם נימא דאיסורי הנאה יצאו מרשות הבעלים לגמרי, ואינם שלהם בלל, והם הפקר ממש, א"כ האיך אומר לו הרי שלך לפניך, כיון ששוב אינו שלו כלל, דבשלמא אם אמרינן דאיסורי הנאה בעצם הם שלו, אלא דמחמת שאסור בהנאה אין לו בהם זכות ודין ממון, שפיר הוא משיב לו החמץ שלו, ואי דנאסר בהנאה, ויש לו בזה הפסד, והגזלן חייב באחריותו של הגזילה, מ"מ הו"ל היזק שאינו ניכר, ולא שמי' היזק, אבל אי אמרינן דכשנאסר בהנאה שוב אינו שלו כלל, א"כ אינו משיב לו את שלו כלל, ואיך יוכל לשלם לו את הגזילה באיסורי הנאה, והגע עצמך, מי שגזל פת מחבירו, ומשיב לו תחת זה פת אחר, כדמותו וכצלמו של הפת אשר גזל ממנו ממש, באין שום הפרש, באופן שאינו ניכר כלל וכלל שזה הפת אינו שלו, אבל הפת הזה אשר משיב הוא חמץ שעבר עליו הפסח, שאסור בהנאה, הכי יוצא בזה ידי חיוב של השבת הגזילה, יען שאינו ניכר כלל שזה הפת אינו של הנגזל, הא ודאי דלא, אלא כל שאינו מחזיר לו הפת שלו, דמי מעליא בעי לשלוחי לי' עבורו, ולא איסור הנאה, אף שאינו ניכר בו האיסור. וא"כ ה"ה אפילו אם גם משיב לו אותו הפת אשר גזל ממנו, ורק שנאסר בהנאה אחר הגזילה, ע"י שעבר עליו הפסח, אם נימא דע"י איסור הנאה נעשה אינו שלו לגמרי, הפקר ממש, א"כ כשנותן לו הפת הזה, אין זה בגדר השבה, כיון שאינו שלו, רק דהוא בגדר תשלומין, וא"כ דמי מעליא בעי לשלומי לי', ולא איסור הנאה, וכנ"ל, וראי' לזה מב"ק ס"ו ע"ב, דאמר שם ואי ס"ד יאוש קנה אמאי אומר לו הש"ל דמי מעליא בעי שלומי לי', עיי"ש, ואף דמחזיר לו אותו החמץ עצמו אשר גזל ממנו, מ"מ כיון דשוב אינו שלו, ואין זה בגדר השבה, אלא בגדר תשלומין, דמי מעליא בעי שלומי לי', וא"כ ה"ה אפילו אם לא קנה אותו הגזלן, רק שנעשה אינו שלו של הנגזל לגמרי, הפקר ממש, ג"כ שוב אינו בגדר השבה, רק בגדר תשלומין, ודמי מעליא בעי שלומי לי', ולא איסור הנאה, דמאי שנא, וזיל בתר טעמא, ודוק, וכ"כ להדיא בקצות החשן סוף סימן ת"ה, עיי"ש בסוף הס"ק, וא"כ אם נימא דע"י שעבר עליו הפסח ונאסר בהנאה שוב אינו של הנגזל כלל וכלל, רק הפקר ממש, איך יכול לומר לו הרי שלך לפניך, אף דזה אינו רוצה לקנות, ואף אם גם יאוש לא קני כלל, מ"מ הרי נעשה הפקר גמור מצד שנאסר בהנאה, ושוב אינו של הנגזל כלל וכלל, ודמי מעליא בעי לשלומי לי', וכנ"ל, א"ו דזה ליתא, אלא דגם לאחר שנאסר בהנאה עדיין הוא בעצם שלו, ורק שאין לו בו דין ממון, ועכ"פ כשמשיב לו החמץ משיב לו את שלו, ולכך יכול לומר לו הרי שלך לפניך, וכנ"ל:

ועוד ראי' לזה מהא דקיי"ל דע"ז של ישראל אין לה ביטול, ואי נימא דאיסורי הנאה אינם של הבעלים כלל, א"כ ע"ז דהיא אסורה בהנאה הוי הפקר, ואינה של הישראל כלל, ולמה לא יהי' לה ביטול, וע"כ צ"ל משום דכך הוא גזירת הכתוב, כדילפינן לה בע"ז דף נ"ב א', מושם בסתר שטעונה גניזה, או מלא תטע לך אשרה אצל מזבח, עיי"ש, ואין להקשות קושיא על התורה, וכמו דמצינו בחמץ, דאף דאינו ברשותו, עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, לעבור עליו בב"י וב"י, וה"ה בע"ז של ישראל, אף דאינה כלל של הישראל מחמת איסור הנאה, מ"מ עשאה הכתוב כאלו היא של הישראל, לענין שלא יועיל לה ביטול, וא"כ קשה על ר"א למה לא הכניס זה ג"כ בתוך הדברים אשר אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, וכך הי' לו לומר, שלשה דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, חמץ משש שעות ולמעלה, ובור ברה"ר, וע"ז של ישראל, א"ו דאיסורי הנאה הם בעצם של הבעלים, אלא דאין להם בהם זכות ודין של ממון, ולכך דוקא בחמץ דכתיב בי' לך, ולא יראה לך, דזה משמע שיהי' דבר הראוי לך, ליהנות בו, וכמו לכם הכתוב בד' מינים, וכמו שיתבאר עוד לפנינו. בזה שפיר הוי חידוש, דאף דמחמת האיסור הנאה אשר עליו אינו ברשותו ליהנות בו בשום הנאה שבעולם, ולא קרינן בי' לך, אעפ"כ עשאו הכתוב כאלו לא הי' אסור בהנאה, והוא ברשותו, לעבור עליו בב"י וב"י, אבל בע"ז של ישראל דלא כתיב בי' לך ולכם לענין שלילת הביטול, למאן דיליף לי' מקרא דושם בסתר, וי"ל דגם ר"א ס"ל כן, ולא בעינן בי' אלא שיהי' הע"ז של ישראל, וכיון שאף שהיא אסורה בהנאה מ"מ הרי היא בעצם של הישראל, וכנ"ל, ממילא אין לה ביטול, ולא הוי זה חידוש כלל, ולכך לא חשבה ר"א בהדי חמץ משש שעות ולמעלה ובור ברה"ר, דבהנך יש חידוש שחדשה בהן התורה, ולא כן בזה:

מיהו ראי' זו יש לדחות, לפי מה שכתב הב"י ביו"ד ר"ס קמ"ו בשם הסמ"ג, דהא דע"ז של גוי משבאה ליד ישראל אין לה ביטול הוא רק מדרבנן. גזירה משום ע"ז של ישראל עצמה, עכ"ל, ומשמע מדברי הב"י שם וממסקנתו, דאפילו זכה בה הישראל, ג"כ אין בו רק גזירה דרבנן שלא יועיל לה ביטול, עיי"ש, וכן מצאתי בריטב"א בע"ז דף נ"ג ע"ב, על הא דאמרינן שם ואשיריהם תשרפון באש מכבי רושה היא וכו' ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו, והקשה הריטב"א הא זכו בהם ישראל אח"כ, וע"ז של מי משבאה לרשות ישראל אין לה ביטול, ותירץ דזה הוא רק מדרבנן דמדאורייתא לא אמרו שאין לע"ז של ישראל בטלה אלא בשעבדה על ידו או על יד שלוחו, כן פירש רבינו בשם הרמב"ן ז"ל, עכ"ל הריטב"א שם, ולפ"ז נראה דמדאורייתא לא תלוי זה כלל באם הע"ז היא בשעת ביטול של הישראל, דכמו דחזינן דאפילו אם בשעת הביטול היא של ישראל, אעפ"כ אם בשעת עבודה לא היתה של ישראל, או שלא עבדה הישראל או שלוחו, יש לה ביטול מן התורה, ה"ה בהיפוך, אם רק בשעת עבודה היתה של ישראל, ועבדה הישראל או שלוחו, שוב אין לה ביטול עולמית, אפילו אם בשעת הביטול שוב אינה של הישראל כלל, דמן התורה אין דבר זה תלוי כלל בשעת הביטול של מי הוא, אלא בשעת עבודה,. דאם היא אז של ישראל, וגם עבדה הישראל או שלוחו, אין לה ביטול עולמית, ואם בשעת עבודה לא היתה של ישראל, או שעבדה עכו"ם אפילו במעשה, דאוסרה אף שאינו שלו, יש לה ביטול מה"ת, אף דהיא עכשיו של ישראל, ולפ"ז נסתרה ראייתינו הנ"ל, דאי משום הא שפיר יש לומר דמשנאסרה בהנאה שוב אינה של הישראל כלל, ואעפ"כ כיון דבשעת עבודה שלו, כשהתחיל לעבוד אותה, היתה שלו, שוב אין לה ביטול, אף דבשעת ביטול שוב אינה שלו כלה בשעת עבודה שפיר היתה שלו, דאיסור הנאה שלו אשר אין לו ביטול והאינו שלו באים כאחד, ודוק, וכיון שכן אין זה חידוש כלל אשר נצרך לומר בזה דעשאו הכתוב כאלו היא שלו, דאפילו כשאינה שלו עכשיו אין לה ביטול, ומשו"ה לא חשב ר"א זה:

אמנם לפי דעת הב"ח והש"ך שם בר"ס קמ"ו, דהא דכתב הסמ"ג דע"ז של גוי שבאה ליד ישראל דאין לה ביטול הוא רק משום גזירה, היינו דוקא כשלא זכה בה הישראל אבל אם הישראל זכה בה אין לה ביטול מעיקר הדין עיי"ש. ומשמע ודאי דכוונתם דמן התורה אין לה ביטול כשזכה בה ישראל, וא"כ חזינן לפי דעת זו, דדבר זה דע"ז של ישראל אין לה ביטול מה"ת, תלוי בשעת ביטול, דאם בשעת ביטול היא של ישראל אף דבשעה שנעבדה לא היתה של ישראל, וגם לא נעבדה מישראל, אעפ"כ אין לה ביטול, הואיל דהיא עכשיו של ישראל, ומינה דאם עכשיו בשעת ביטול אינה של ישראל, אף דבשעה שנעבדה היתה של ישראל, וגם נעבדה מישראל, אעפ"כ יש לה ביטול, וא"כ שפיר יש ראי' מזה דאיסורי הנאה הם בעצם של הבעלים, דאל"כ הא דע"ז של ישראל שאין לה ביטול אף דאסורה בהנאה ואינה שלו. ע"כ צ"ל דעשאה הכתוב כשלו לענין ביטול, וא"כ למה לא חשב ר"א גם זה בתוך הדברים שאינם ברשותו ש"א ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותן, וכנ"ל:

ולכאורה יש להביא ראי' לדעת הב"ח והש"ך, מהא דאמרינן שם בע"ז מ"ב ע"ב אליבא דר"ל, דלהכי לא מצי ישראל לבטל ע"ז של גוי, ולא הוי עכ"פ כנשתברה מאליה, משום גזירה דילמא מגבה לה והדר מבטל לה, ואי אמרת דאף כשמגבה לה וזכה בה, ג"כ הא דאין לו ביטול הוא רק מדרבנן, משום גזירה, א"כ כשלא מגבה לה, הוא גזירה לגזירה, ואיך גזרינן גזירה לגזירה, א"ו דכשמגבה לה וזכה בה, אין לה ביטול מדאורייתא, וכן משמע לכאורה מדברי הסמ"ג גופי', שכתב על הא דע"ז של גוי שבא ליד ישראל אין לו ביטול, דהוא משום גזירה, כדמפרש התם בפ' כל הצלמים דמ"ב. עכ"ל ובשלמא אם כוונתו בזה הוא כשלא זכה בה ישראל, והגזירה היא משום ע"ז של ישראל עצמה, ור"ל דילמא יבטל אותה גם לאחר שיזכה בה, ותהי' ע"ז של ישראל עצמה, שפיר מייתי ראי' לזה מפ' כל הצלמים דמ"ב, דכמו דאמרינן התם דגזרינן כי לא מגבה לה אטו מגבה לה כשמבטלה הישראל, ה"ה דגזרינן כשבא לידו ולא זכה בה. אף שמבטלה הגוי, אטו זכה בה, וראי' זו מייתי גם לגוף הדין, דמשבאת ליד ישראל אף שלא זכה בה אין לה ביטול, דבלא ראי' זו היינו יכולים לפרש הא דמשבאת ליד ישראל אין לה ביטול היינו שזכה בה ישראל, אבל בלא זכה בה היא עדיין של הגוי מהיכי תיתי לא יהי' לה ביטול, ולכך מייתי ראי' משם דגזרינן לא זכה אטו זכה, וכנ"ל אבל אם נימא דכוונת הסמ"ג היא דגם כשזכה בה הישראל הוא רק משום גזירה הא דאין לה ביטול, א"כ מה ראי' מייתי לזה מהא דפ' כל הצלמים, אם לגוף הדין, דמשבאת ליד הישראל וזכה בה אין לה ביטול, לזה לא צריך ראי' מפ' כל הצלמים, דזה מבואר במקומו בברייתא בר"פ השוכר את הפועל דס"ד ע"ב, ע"ז של גוי משבאת ליד ישראל אין לה ביטול, ומאי עדיפותא דשם מהך, וגם הלשון כדמפרש התם לא משמע כן, ואם הראי' משם הוא על מה שכתב דזה הוא רק משום גזירה, ולא מעיקר הדין, לזה באמת צריך ראי', אבל איזה ראי' יש לזה משם, אדרבא משם משמע איפכא דאל"כ הוי גזירה לגזירה, וכנ"ל, ומאי מייתי הסמ"ג משם, א"ו דכוונת הסמ"ג היא כמ"ש הב"ח והש"ך, ושפיר מייתי ראי' לזה משם, וכנ"ל, ונראה לפענ"ד שזה הי' כוונת הב"ח שם במה שכתב ע"ז וז"ל, וכתב הסמ"ג להדיא, עיי"ש בסי' מ"ה, עכ"ל, ולכאורה אינו מבואר כן כלל בסמ"ג, עיי"ש, אלא דכוונתו הוא על הראי' זו של הסמ"ג, וכמו שכתבתי:

אמנם לפי דעת זו דמשזכה בה הישראל אין לה ביטול מה"ת, צריך לתרץ קושיית הריטב"א הנ"ל, דהיכי סגי להו בביטול להנהו דמעיקרא כיון שזכו בהן ישראל קודם ביטול, ונראה לפענ"ד ליישב זה גם לפי דעת זו של הב"ח והש"ך, די"ל דבשעה שהקנה לו הקב"ה לאברהם אבינו את הארץ וכל אשר בה, לא זכה כלל באותן האשירות אשר כבר עבדו אותם הגוים, משום דלא הי' דעתו כלל לקנות אותם אז, וגם דעת השי"ת לא הי' להקנותם לו אז, דאם יקנה אותם, שוב לא יהי' להם ביטול כשיבואו ישראל לארץ, דהם ע"ז של ישראל, ויהי' טעונין שריפה, ולכך יותר טוב הי' שלא יקנה אותם אז, וכשיכנסו ישראל לארץ יבטלו אותם מקודם ע"י גוים ואח"כ יזכו בהם, וכיון שהשי"ת רצה להנחיל את הארץ וכל אשר בה לישראל, כדי שיוכלו ליהנות מזה, בל"ס שלא הי' הרצון להקנות אז לאברהם אבינו את האשירות הנעבדות כבר, ללא תועלת, כי הם אסורים בהנאה, וע"י הקנאה זו ישארו באיסורם לעולם, ולא יהי' להם תקנה אלא בשריפה, וכיון שלא קנה אברהם את האשירות דפלחו להו מעיקרא, שפיר פריך הגמ' דאי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו, ועיין בספר בית אברהם להגה"ק מעשעכנאווא זי"ע בע"ז דף נ"ג ע"ב:

שוב ראיתי בשו"ת שבסוף הש"ע מהרב בעל התניא ז"ל בסוף סי' י"ד שהעיר בזה, הא דלא קא חשיב נמי ר"א ישראל שמצא ע"ז והגביהה וזכה בה, שאינו ברשותו כמו חמץ בפסח ממש, וכו', ואפ"ה היא כשלו לענין שאין לה ביטול, כדאיתא בע"ז דף מ"ב ע"א, ובב"ח ליו"ד סי' קמ"ו, דלא כט"ז שם, עכ"ל, ור"ל כדאיתא בב"ח שם דכשזכה בה הישראל אין לה ביטול מעיקר הדין מדאורייתא, ולא כט"ז שם שנמשך אחר הב"י בזה דאף כשזכה בה אינו אלא משום גזירה, וניחא לי' להרב ז"ל שם דלהכי לא חשיב לי' ר"א משום דאינו מפורש בכתוב, עיי"ש:

וכפי הנראה ס"ל להרב ז"ל, דהא דע"ז של ישראל אין לה בביטול נכלל בזה ב' ענינים, אחד, היכי דבשעה שנעבדה היא של הישראל, ובזה איירי פשטי' דקרא דושם בסתר, דילפינן מיני' דבעי גניזה ואין לה ביטול שכן כתיב לעיל מיני' ארור האיש אשר יעשה פסל וכו' ושם בסתר, וכן למאן הלך זה מלא תטע לך אשירה אצל מזבח. כל זה מיירי דהע"ז היא של הישראל בשעה שנעבדה, ובה שוב אין לה ביטול עולמית, אף שאח"כ בשעת הביטול כבר יצאה מרשות הישראל לגמרי, ושוב אינו שלו כלל כגון שנאבדה מהישראל והתיאש ממנה ומצאה גוי, אעפ"כ כיון שבשעה שנעבדה היתה של ישראל, אין לה ביטול גם עכשיו, ואופן הב' הוא, היכי דהע"ז היא עכשיו בשעת הביטול של ישראל. אף דבשעה שנעבדה היתה של גוי, וגם עבדה הגוי, אעפ"כ אין לה ביטול מדאורייתא, כיון דעכשיו בשעת הביטול היא של ישראל, ועל זה האופן האחרון העיר הרב ז"ל למה לא קא חשיב אותו ר"א, וניחא לי' משום דאין זה מפורש בכתוב דבכתוב אינו מפורש אלא כשהיא של ישראל בשעה שנעבדה, וכנ"ל:

אמנם לפענ"ד כיון דילפינן מקראי הנ"ל דע"ז של ישראל אין לה ביטול, וקראי הנ"ל הלא מיירו דהיא ע"ז של ישראל מתחלה ועד עתה, בשעה שנעבדה וגם בשעת הביטול, ומעתה אפילו תימא כנ"ל, והיינו דקים להו לחז"ל עפ"י קבלתם דבחדא מינייהו סגי דלא יהי' לה ביטול, או שהיא של הישראל בשעה שנעבדה, או שהיא של ישראל בשעת הביטול, וע"ז מרמזים הכתובים הנ"ל, א"כ שפיר שייך לומר על אופן הב' הנ"ל עשאו הכתוב כאלו היא ברשותו, ומה בכך שאינו מפורש להדיא בהכתוב. הלא כל התורה כולה היא כן עיקרה בכתב ופירושה בעל פה, וגם בור ברה"ר אינו מפורש. להדיא בתורה, אבל חז"ל למדו זה מן הכתוב. ולפי דעת רב יוסף יש פלוגתא בזה בין ר' ישמעאל ור"ע אם בור ברה"ר חייב, כמבואר בב"ק דף נ' ע"א, ועכ"פ אין זה דבר מבואר בכתוב, עיי"ש, ואעפ"כ אמר ר"א ע"ז עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, וכן אפילו חמץ משש שעות ולמעלה, דמבואר בכתוב, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, ודרשינן אך חלוק, מ"מ אינו מבואר בכתוב דעובר אז בב"י וב"י, דשבעת ימים כתיב, וכמ"ש הראב"ד ורוב הפוסקים דבאמת אינו עובר אז בב"י וב"י מטעם זה, ולענין העשה דתשביתו אינו מבואר בכתוב הזה דבעינן לך, ויש לומר דמצד העשה מחוייב הוא להשבית גם חמץ שאינו שלו, אלא דילפינן שאור שאור לגזירה שוה גם לענין העשה, ולזה בעינן לך גם לענין העשה, כמ"ש בנודע ביהודה מהד"ק סי' כי ובשאגת אריה ס"ס ע"ח, ומהאי טעמא ס"ל להרמב"ם דגם בב"י וב"י עובר משש שעות ולמעלה, מגז"ש דשאור שאור, וכמ"ש בנוב"י שם, ובהיות כן שפיר גם משש שעות ולמעלה ע"כ צ"ל דעשאו רחמנא כאלו הוא ברשותו, דהא לפי האמת גם אז בעינן לך, ומאחר שהוא אסור בהנאה אינו ברשותו, וע"כ צ"ל דעשאו כאלו הוא ברשותו, אבל עכ"פ בכתוב אינו מבואר זה, דהוא כאלו הוא ברשותו לענין משש שעות ולמעלה, דהא בכתוב אינו מבואר כלל דבעינן אז לך לענין העשה דתשביתו, וכנ"ל, ואעפ"כ אמר ר"א ע"ז דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, חמץ מש"ש ולמעלה, וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל, דהואיל דעיקרו בכתוב, הגם דפירושו הוא מקבלת חז"ל, שפיר שייך לומר ע"ז עשאו הכתוב, וא"כ גם לענין ע"ז של עכו"ם שזכה בה ישראל, הי' יכול ר"א לומר עשאו הכתיב כאלו הוא ברשותו לענין ביטול, וכנ"ל:

אלא הוא הדבר אשר דיברתי לעיל, דלפי דעת הב"ח דנקיט הרב ז"ל לעיקר, גם מכאן מוכח דאיסורי הנאה הם בעצם של הבעלים. אלא דאין להם בהם זכות ודין של ממון, ולכך בחמץ דכתיב לך, וזה מורה דצריך דוקא שיהי' לו בהחמץ זכות של ממון וכנ"ל, וכיון שהוא אסור בהנאה, ואין לו בו זכות של ממון, ע"כ צ"ל דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו להנות בו, לענין שיעבור עליו בב"י ובעשה דתשביתו, אבל בע"ז של ישראל דלא מהני ביטול, יש לומר דר"א ס"ל בזה כר' יצחק בע"ז דף נ"ב ע"א, דנפקא לי' זה מוקרא דושם בסתר, ולא כרב חסדא א"ר דיליף לי' מקרא דלא תטע לך אשרה, וכן ס"ל לסתם גמרא שם בסוף ע"ב דמושם בסתר ילפינן זה, עיי"ש, וכיון דבקרא זה דושם בסתר לא כתיב לך ולכם, א"כ הא דע"ז של ישראל טעון גניזה ולא מהני לה ביטול לא תלוי כלל בזה שיהי' לו להישראל בה זכות של ממון, אלא באם היא בעצם של ישראל, דאז לא מהני ביטול, וכיון דאמרינן דהגם דהיא אסורה בהנאה אעפ"כ היא בעצם של בעליה הישראל, א"כ לא צריכינן כלל לומר בזה דעשאה הכתוב כאלו היא של הישראל דבאמת היא בעצם של הישראל, ולכך לא קחשיב ר"א זה:

וכן אפילו בהא דנגח והזיק דאיירי בי' הרב שם, הגם דשם הוי יאוש בעלים, אעפ"כ לא צריך לומר בזה כלל דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, אלא כמ"ש הקצות החשן ס"ס ת"ה בזה, דיאוש אינו כהפקר, דביאוש לא נפיק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, וכן כתב הנתיבות בסי' רס"ב ס"ק ג' עיי"ש, וכיון שכן שפיר קרינן בי' והועד בבעליו, אף דנגמר דינו לסקילה ויש בו יאוש בעלים, ואפילו אם גם נימא דמשנגמר דינו נאסר בהנאה, אעפ"כ עדיין הוא בעצם של הבעלים, וקרינן בי' והועד בבעליו:

ענף ג

ועוד ראי' לזה דאיסורי הנאה הם בעצם של הבעלים מהא דמצינו ירושה באיסורי הנאה, כדאמרינן בקידושין דף י"ז ע"ב, דאי ירושת גר את אביו הכותי הי' מדאורייתא הי' יורש ממנו גם ע"ז ויי"נ חכה בהם, ולא הי' רשאי לומר לאחיו הכותי טול אתה ע"ז או יי"נ ואני מעות, דחילופי עכו"ם ויי"נ קא שקיל, ומדמותר לומר כן ע"כ צ"ל דירושה זו אינה אלא מדרבנן, עיי"ש, ומה"ט פסק הש"ך ביו"ד סי' קמ"ו ס"ק ה' דמי שאביו ואחיו מומרים אינו יכול לומר לאחיו טול אתה ע"ז ואני מעות, דירושת אביו המומר היא מדאורייתא, וא"כ חליפי ע"ז קא שקיל, עיי"ש, ואם נימא דאיסורי הנאה אינם של הבעלים כלל, א"כ אפילו אם הוא יורש מדאורייתא, מ"מ איך הוא יכול לירש כלל את הע"ז והיי"נ, האסורים בהנאה, הן מצד המוריש והן מצד היורש, כי מצד המוריש המומר, אעפ"י שחטא ישראל הוא, והע"ז והיי"נ אסורים לו בהנאה, ואינם שלו כלל וכלל, ואיך יוכל להוריש זה לבנו. וגם מצד היורש, איך יכול לירש ולזכות בזה כלל, כיון דאף מי שזה הוא שלו מקודם מ"מ כשנאסר בהנאה אינו שלו כלל, מכש"כ שאין זה יכול לזכות. בו מחדש, אפילו בתורת ירושה, שיהי' שלו, וכנ"ל:

ואפילו אם תמצא לומר דזה שכתב הש"ך דבאביו מומר אינו רשאי לומר טול אתה ע"ז וכו', אינו משום דיורש הע"ז, וחילופי עכו"ם קא שקיל, אלא משום דרוצה בקיומו, דז"ל הש"ך שם, יכול הגר לומר כו', משום דירושת הגר מדרבנן וחכמים הקילו בגר שלא יחזור לקלקולו ש"ס ולפ"ז דוקא גר אבל מי שהמיר אביו וכו' אינו יכול לומר לאחיו טול וכו', עכ"ל, ונראה מזה דהש"ך תרתי קאמר על הא דגר יכול לומר טול וכו', חדא דירושת הגר מדרבנן, ולכך אין בזה משום חילופי עכו"ם, דהם אמרו והם אמרו, כדאיתא בש"ס קידושין י"ז ע"ב ובתו' שם, ואכתי נשאר בזה האיסור דרוצה בקיומו, וע"ז קאמר הש"ך דחכמים הקילו בגר לענין איסור דרוצה בקיומו שלא יחזור לקלקולו, כמבואר זה בע"ז דף ס"ד, ולכך כתב הש"ך אחר זה תיבת ש"ס, ור"ל דב' טעמים הנ"ל הם בש"ס, בקידושין ובע"ז, ובהיות כן יש לדחוק ולומר, דהא שכתב הש"ך ולפ"ז דוקא גר וכו', קאי על טעם הב', דדוקא בגר הקילו לענין האיסור של רוצה בקיומו, אבל ישראל גמור שאביו המיר עם אחיו, אסור לומר לאחיו טול אתה ע"ז וכו, משום רוצה בקיומו, אבל משום חילופי עכו"ם לית בזה, דהגם דהוא יורש את אביו המומר מדאורייתא, מ"מ הע"ז אינו יורש ממנו, הואיל דהיא אסורה בהנאה גם לאביו, ואינה שלו כלל, ממילא אינו מוריש לבנו דבר שאינו שלו. משא"כ ירושת הגר מאביו הכותי אם הי' מדאורייתא שפיר הי' יורש ממנו גם הע"ז, דמאחר דלאביו הכותי הע"ז מותר בהנאה, דהגם דב"נ מוזהר על הע"ז, היינו שלא לעובדה, אבל בהנאה מותרת לו, דאיסור הנאה דוקא בישראל כתיב, ולא ידבק בידך וכו', וכיון שלאביו הכותי מותר בהנאה, הרי היא של אביו, וממילא יורש איתה מאביו, דברא כרעי' דאביהו הוא, ובמקומו הוא עומד:

אמנם אפילו אם תדחוק כן בדברי הש"ך, מ"מ מזה גופי' דקאמר הגמ' דאם הי' ירושת הגר דאורייתא הי' הגר יורש את הע"ז מאביו הכותי, ג"כ מוכח ע"כ דאיסורי הנאה הם בעצם של הבעלים, דאל"כ איך יורש הגר את הע"ז כלל, דהגם דלאביו הי' הע"ז מותר בהנאה, והוא במקום אביו קאי, מ"מ לא יהא הוא יותר מהאב עצמו, ואם האב עצמו הי' מגייר עצמו, מיד הי' נאסר לו הע"ז בהנאה, ויצתה מרשותו לגמרי, ונעשתה אינו שלו כלל, אף שהיתה עד עתה שלו, וא"כ ה"ה כשמת אביו הכותי, ונופלת בירושה לפני בנו הגר, אף אם נימא דהוא במקום האב ממש, מ"מ הרי הוא גר, ואסורה לו בהנאה, ולא יהא הוא עכשיו יותר אלא כאלו האב עצמו נעשה גר, דנעשית הע"ז אינו שלו לגמרי, וכנ"ל, ומכש"כ דאינה יכולה להיעשות מחדש של הבן הגר, ע"י הירושה, אשר הוא עומד במקום האב, ואיך יוכל לירש אותה כלל וכלל, א"ו שמעינן מזה דאיסורי הנאה אף שאין להבעלים בהם זכות של ממון, אעפ"כ הם בעצם של הבעלים, ולכך אם האב הי' מגייר עצמו, אף דהע"ז היתה נאסרת לו בהנאה, ולא הי' לו בה זכות ודין של ממון, מ"מ עדיין היתה בעצם שלו, וכיון שכן, ה"ה אם מת ונופלת בירושה לפני בנו הגר, אם הי' ירושת הגר דאורייתא, ממילא הוא עומד במקום האב, ונעשית הע"ז שלו, אף דאסורה עליו בהנאה, ואין לו בה מחמת זה זכות של ממון, מ"מ היא בעצם שלו, וכמו האב עצמו שנתגייר, דירושה ממילא קא אתיא בלי שום כוונת קנין, והוא במקום אביו קאי:

ואין לדחות ולומר דמזה אין ראי', דבזה שאביו כותי, שוב יש לומר כמ"ש הר"ן בפ' כל הצלמים דף שמ"ח ע"ב, דמשו"ה מצי ישראל לזכות בע"ז של הפקר, משום דקודם שזכה בה יכולה להתבטל ע"י עכו"ם, עיי"ש, וא"כ ה"ה ומכש"כ הכא דיכול לירש הע"ז מאביו הכותי מטעם זה, דכיון שקודם שיורש אותה יכולה להתבטל ע"י עכו"ם, אפילו אם נימא דאיסורי הנאה בעצם אינם של הבעלים, דאם הר"ן ז"ל כתב דיכול לזכות מטעם זה, מכש"כ דיכול לירש, אבל זה אינו, דמלבד דגם הר"ן ז"ל לא כתב כן אלא משום דאיסורי הנאה הם בעצם של הבעלים, אבל אם לא הי' בעצם של הבעלים, מה מהני מה דהי' יכול להתבטל מקודם, כיון דעכשיו נאסר בהנאה לחלוטין ע"י מה דנעשה של הישראל, א"כ מה זוכה, ומה יורש, וכנ"ל. וכמו שנכתוב עוד לפנינו בס"ד בביאור דברי הר"ן בזה, אלא דמלבד זה, הלא בש"ס בקידושין שם דייק דירושת הגר את אביו הכותי אינו מדאורייתא, לא לבד מע"ז אלא גם מיין נסך, דהכי קאמר התם על הא דתנן גר וכותי שירשו את אביהם כותי, גר יכול לומר לכותי טול אתה עכו"ם ואני מעות, טול אתה יי"נ ואני פירות. משבאו לרשותו אסור, ואי ס"ד דאורייתא, כי לא באו לרשותו נמי כי שקיל חילופי עכו"ם הוא דקא שקיל ופירש"י כי לא באו נמי. מכי מיית כותי זכה בחציין והשתא קא מחליף להו, עכ"ל, הרי דהגמ' דייק זה מתרווייהו, מעכו"ם ויין נסך, מדנקיט בלשון רבים. כי לא באו לרשותו וכו', ומה דסיים בחילופי עכו"ם לבד, ולא אמר כי שקיל חליפי עכו"ם ויי"נ קא שקיל, היינו משום דגם יי"נ הוא בכלל עכו"ם, דהא הוא תקרובת עכו"ם, וגם סתם יינם הוא משום לתא דעכו"ם ולכך קיצר הגמ' בזה, וכלל כולן בכלל חילופי עכו"ם, וז"פ, וכיון דגם מיי"נ דייק דירושת הגר היא דרבנן, דאלו הי' מדאורייתא הי' יורש את היי"נ, וחליפי עכו"ם קא שקיל, ויין נסך אין לו ביטול, כנודע, והיינו משום דתקרובות עכו"ם אין לו ביטול כמבואר בע"ז דף נ' ע"א, הרי דאפילו איסור הנאה שאין לו ביטול כלל איתא בירושה, וע"כ צ"ל משום דאיסורי הנאה הם בעצם של הבעלים, ולכך יכול לירש את עצם הדבר שאסור בהנאה, וכנ"ל:

ועיין בנדרים דף מ"ב ומ"ו, הובא שם הא דתנן האומר לבנו קונם שאי' אתה נהנה לי ומת ירשנו, בחייו ובמותו ומת לא ירשנו, וכתב שם הר"ן וז"ל לאו למימרא דכיון שנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה בהן וכו' עד ואם לא זכה בגוף הנכסים האיך נותנו וכו' אלא ודאי נכסים דידיה נינהו אלא שאינו רשאי להנות בהן, ומה דתני לא ירשנו, היינו לומר שאינו מותר להנות מירושתו כשאר היורשים. עכ"ל שם ושם, עיי"ש. הרי דיורש וזוכה באיסור הנאה, וגם שם א"א לומר משום דהי' אפשר בשאלה קודם שזכה בה, דהא משמת האב המדיר שוב א"א בשאלה, וגם אפילו קודם שמת, בהיותו גוסס ונטרפה דעתו, ובפרט ברגע האחרונה שוב לא הי' אפשר בשאלה, ואיך זוכה ויורש את איסור הנאה, וגם פשטות דברי הש"ך הנ"ל ודאי משמע דבאביו מומר גם מטעם חילופי ע"ו אינו יכול לומר טול אתה ע"ז וכו', וכן משמע שם מדסמיך ענין לו וכתב וכן מי שנשתתף עם עכו"ם וכו', ובנשתתף אינו יכול לומר טול אתה ע"ז וכו' מחמת ב' הטעמים הנ"ל, כמבואר בקידושין שם ובע"ז שם, וה"ה באביו מומר, עיי"ש בש"ך ודוק, ובאביו מומר ודאי לא הי' אפשר בביטול, א"ו דאיסורי הנאה הם בעצם של הבעלים, ולכך יש בהם ירושה, שיתהוו בעצם של היורש, וכנ"ל:

ענף ד

וכיון שנתברר לנו דאיסורי הנאה הם בעצם של הבעלים, ע"כ צ"ל דהא דאמרינן באתרוג ולולב של איסורי הנאה דלא הוי שלכם, הוא משום דלכם דכתיב בהד' מינים, היינו שיהי' ראוי לכמה להנות בו, ותדע דהא בסוכה ל"ה שם גבי אתרוג של ערלה, מסיק בגמ' דכ"ע ס"ל דבעינן שיהי' בו היתר אכילה, והיינו דאף שהוא מותר בהנאה, ובודאי הוי שלו, אעפ"כ אם אין בו היתר אכילה אין זה לכם שכיוונה אליו התורה. כמ"ש רש"י ותו' שם, וז"ל ורחמנא אמר לכם הראוי לכם בכל דרכי הנאתו, עכ"ל, והיינו שיהי' מותר גם באכילה, עיי"ש, וה"ה למאן דס"ל דבעינן ג"כ שיהי' בו דק ממון, וכן בלולב דכ"ע ס"ל דבעינן בי' דין ממון. כמ"ש התו' שם, ס"ל דלכם דכתב רחמנא, היינו שיהי' שלכם ממש כמו שאר ממון, להנות בי, ולמכור אותו אם ירצה, ולמחות במי שבא לקחתו ממנו בע"כ, והיינו דין ממון, משא"כ באיסורי הנאה, דהגם דהם בעצם שלו, וכנ"ל, מ"מ אין לו בהם זכות ודין של ממון, ואין זה לכם שכיוונה אליו התורה:

ובזה מדוקדק היטב דברי הראב"ד הנ"ל, שכתב וז"ל דכיון וכו' והו"ל איסורי הנאה לא קרינן בי' לכם דהא לית בהו מידי וכו' עכ"ל, ראה איך דקדק בלשונו הטהור, שלא כתב דלא הוי לכם, אלא דלא קרינן בי' לכם, וגם לא כתב דהא לית לי' בהו מידי, אלא דהא לית בהו מידי, והיינו משום דבאמת איסורי הנאה הוי בעצם לכם, וגם אית לי' בהו מידי, דהיינו עצם הדבר, אלא כתב דלא קרינן בי' לכם, ור"ל דאין זה לכם הכתוב בתורה, דהא לית בהו מידי, ור"ל דבאיסורי הנאה אין בהם כלום, לא היתר אכילה ולא דין ממון, ולא כיוונה התירה על לכם כזה שאינו יכול לעשות בו כאדם העושה בשלו, וכנ"ל, ובזה מובן דברי הריטב"א שם, דפליג על הראב"ד בזה, וז"ל ותו דכל שהוא שלו ואין בו לאחרים רשות וזכ"ת לכם קרינן בי', עכ"ל, ולא פליג הריטב"א בזה עם שאר הראשונים ז"ל במציאות, אם איסורי הנאה הם שלו או לא, דזה דבר פשוט ומוסכם ומוחלט, דגדר של איסורי הנאה הוא, דהמה בעצם של הבעלים, אלא דאין להם בהם זכות ודין של ממון, וכנ"ל, אלא דהראב"ד ושאר הראשונים ז"ל ס"ל, דהגם דהוי בעצם לכם, מ"מ אין זה לכם שכתבה התורה, דכוונת התורה היא שיהי' לכם ממש כמו שאר ממון, וכנ"ל, והריטב"א ז"ל ס"ל דכיון דבעצם הוא שלו שפיר קרינן בי' לכם שכתבה התורה, דגם על לכם כזה כיוונה התורה, ומפרש הסוגיא שם באופן אחר, עיי"ש:

וכן הא דאמרינן גבי חמץ דאינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, ופירש"י דאינו שלו משום שאסור בהנאה, אין הכוונה דלגמרי אינו שלו, והוא הפקר ממש, דזה אינו, וכנ"ל, אלא דר"ל דאינו שלו האמור בתורה, דגם בחמץ כתיב לך, ולא יראה לך, וג"כ הפירוש כמו לכם הכתוב בד' מינים, דהיינו הראוי לך, להנות בו, ושיהי' לך ממש כמו שאר ממון שלו, וכנ"ל, ולהיות כי הוא אסור בהנאה משש ולמעלה, אינו שלו ממש הכתוב בתורה, אם כי בעצם הוא שלו, וכנ"ל:

ובזה מדוקדק נמי דברי ר"א, שאמר שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, ולמה לא אמר שני דברים אינן של האדם ועשאן הכתוב כאלו הן שלו, אלא דמשום דחמץ נקיט לי' כן, דחמץ הוא בעצם שלו, אלא דאינו ברשותו להנות ממנו ולעשות בו כאדם העושה בשלו, ולכך אין זה לך האמור בתורה, אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו להנות בו, כדי לעבור עליו בב"י וב"י ובעשה דתשביתו:

וכ"כ בקצות החשן סי' ת"ה ס"ק ב' דאיסורי הנאה אע"ג דלאו ברשותיה קאי אבל בעלים מיהא אית לי', עיי"ש, וכ"כ בש"ע הרב בעל התניא ז"ל בה' פסח סי' תל"ה, בקונטרס אחרון ס"ק ב', דכל איסורי הנאה אינן הפקר גמור, והם שלו, אלא שאין לו זכות בגופם עיי"ש, והיינו שאין לו בהם זכות של ממון:

ובזה שכתבתי לא קשה מה שמקשים על שיטת הריטב"א הנ"ל דאיסורי הנאה לכם קרינא בי', ממה דאמר ר"א דחמץ אינו ברשותו של אדם, דר"א לא אמר שאינו שלו, אלא שאינו ברשותו, וכנ"ל:

אלא דעדיין קשה ע"ז, דמה בכך לענין ב"י וב"י במה שהחמץ אינו ברשותו להנות בו, ולרש"י ז"ל הקשה לו זה, ולכן פירש בדברי ר"א, ב' דברים אינן שלו, וכנ"ל, והיינו לפי שיטתו בסוכה שם. דמה שאינו ברשותו להנות ממנו אינו לכם הכתוב בתורה, וכנ"ל, וה"ה גבי חמץ דכתיב בי' נמי לך, ומכיון דאינו ברשותו להנות ממנו, ממילא אינו שלו הכתוב בתורה, וכנ"ל, אלא דעשאו הכתוב לענין ב"י כאלו הוא ברשותו, אבל לשיטת הריטב"א, דהגם דאסור בהנאה קרינן בי' לכם של תורה, הואיל דבעצם הוא שלי, א"כ מה בכך דחמץ אינו ברשותו להנות בו, מ"מ הוא לך של תורה, ולכך עובר עליו בב"י וב"י, ולמה צריך לומר בזה דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו. ומ"ש בזה הפרמ"ג באו"ח סי' תרמ"ט באשל ס"ק כ' בד"ה ויצא אינו מובן כלל:

ומ"ש המקור חיים בהפתיחה לסי' תל"א דחמץ שאני שהכל מצווין עליו לבערו ולהשביתו ואין לך דבר המופקר גדול מזה, עיי"ש, עדיין קשה דהא ע"ז בודאי הכל מצווין עליה לבערה ולאבדה מן העולם, כמ"ש הרמב"ם רפ"ז מה' עכו"ם, ואדרבא היא חמור יותר מחמץ, דאלו חמץ אינו מצווה בעשה דתשביתו אלא מי שהחמץ שלו, והא דאמרינן הכל מצווין לבערו, היינו כשאין הבעלים מבערים אותו, וכדי לאפרושי מאיסורא, וכמו שכתבתי מזה במקום אחר, ועכ"פ כשלא הפריש אותם מאיסורא, הגם דלא טוב עשה, אעפ"כ על העשה דתשביתו לא עבר על חמץ של חבירו, וז"פ, אבל בע"ז כל שהיכולת בידו לאבד הע"ז, אפילו של חבירו, ואפילו של נכרי, ואפילו בחו"ל, אם אינו מאבדה הוא עובר על העשה דאבד תאבדון, עיי"ש ברמב"ם, וא"כ ע"ז ודאי הכל מחויבין ומצווין עליה לבערה, ואעפ"כ כבר ביררנו למעלה דהיא בעצם של הבעלים עד שיכול להורישה לבניו, ומאי עדיפתי' דחמץ מע"ז בזה, וצ"ל דס"ל להריטב"א דהגם דזה ודאי דאפילו באיסורי הנאה שהכל מצווים לבערה ג"כ הם בעצם שלו, אעפ"כ לא נכלל כזאת בכלל לך ולכם שאמרה תורה, דכיון שכ"כ אינו ברשותו אפילו להשהותו אצלו לא קרינן בי' לך או לכם דאמרה תורה, וכמו דס"ל לשאר הראשונים ז"ל בכל איסורי הנאה, דהגם דבעצם הם של הבעלים, אעפ"כ אין זה בכלל לכם או לך דאמרה התורה, וכנ"ל, כמו כן ס"ל להריטב"א באותם איסורי הנאה שהכל מצווים עליהם לבערם:

אמנם מלבד שזה הוא דוחק גדול, דהא הריטב"א ס"ל דכל שהוא בעצם שלו הוא בכלל לכם שכתבה התורה, וכיון שגם איסורי הנאה שהכל מצווים לבערם המה בעצם שלו, למה לא יהי' זה ג"כ בכלל לכם ולך של תורה, אלא דאף גם זאת, דבהדיא כתב הריטב"א דאף איסורי הנאה של ע"ז מקרי לכם גבי לולב, עיי"ש בסוכה דף כ"ט ע"ב בד"ה של אשירה, הביא בשם הראב"ד ז"ל דלולב של אשירה דעכו"ם פסול ביום א' וכו' כיון דהוי איסור הנאה לא קרינא בי' לכם, והריטב"א כתב ע"ז ולי נראה דודאי וכו' אעפ"י שהוא מאיסורי הנאה לכם קרינא בי', עכ"ל, הרי להדיא דגם בלולב של ע"ז כתב הריטב"א דלכם קרינא בי', אף דהכל מצווים לבערו ולאבדו, וא"כ למה לא נימא גם בחמץ, דאף דמצווה לבערו אעפ"כ לך קרינא בי', ולזאת אי אפשר להעמיד כלל תירוצו של המק"ח מל שיטת הריטב"א:

ולכאורה הי' נראה לומר דס"ל להריטב"א דשאני חמץ הואיל דכתיב בי' לך לך תרי זימני, לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור, וכמו דאמרינן בסיכה דף ל"ה ע"ב שם, דאפילו למאן דלא בעי דין ממון לענין לכם, ואפילו כשאין לו בו דין ממון אם רק יש בו היתר אכילה מקרי לכם, מ"מ מודה בחלה דלא מקרי עריסותיכם אא"כ יש לו בה גם דין ממון, הואיל דכתיב בה עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני עיי"ש, וא"כ הכי נמי יש לומר בחמץ, דהגם דס"ל להריטב"א דגם איסור הנאה מקרי לכם גבי ד' מינים, מ"מ בחמץ מודה דלא מקרי לך עד שיהי' ברשותו ליהנות ממנו, הואיל דכתיב לך לך תרי זימני, והגם דכל הני לך דכתיבי בחמץ ושאור מיצרך צריכא להו, עיי"ש בפסחים ה' ע"ב וברש"י ותו' שם, מ"מ הלא גם הני ב' עריסותיכם דכתיבי גבי חלה ג"כ דרשינן להו במנחות דס"ז ע"א, עיי"ש ואעפ"כ ילפינן מהם נמי דבעי דין ממון לכ"ע, וה"ה גבי חמץ וכנ"ל:

מיהו באמת אי אפשר לומר כן, דהא הריטב"א בסוכה שם כתב ג"כ כמ"ש התו' שם בד"ה דכתיב, דרק דחויי דקא מדחה לה התם, אבל באמת הני ב' עריסותיכם לא להכי הוא דאתי, עיי"ש, וא"כ ה"ה בחמץ כיון דהני כולהו לך מיצרך צריכי, א"כ לא להכי הוא דאתי, ואיך אמר ר"א לפי האמת דחמץ עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו:

שוב ראיתי דשפיר יש לומר כן לפי דעת הריטב"א, דהא בפסחים ד"ה ע"ב שם לא דריש אלא תרי לך, חד לנכרי שלא כיבשתו וחד לנכרי שכיבשתו, וכתב שם רש"י ז"ל בד"ה ופרכינן, דהגם דג' לך כתיבי, ב' בפ' בא, וא' בפ' ראה, מ"מ האי לך דחמץ לא קא חשיב, דשאור וחמץ מיצרך צריכי, כדאמר בביצה, עיי"ש, ובזה יש לומר דהריטב"א ז"ל לא ס"ל כן, דהגם דזה אמת דשאור וחמץ מיצרך צריכי, אבל מ"מ הוי סגי חד לך בתרווייהו, דהוי מצי למיכתב ולא יראה לך חמץ או שאור בכל גבולך, אלא דהנהו תרי לך אתו לומר דלענין בל יראה בעינן לך ממש, שיהי' יכול ליהנות ממנו כאדם בשלו, ולא סגי בזה במה דהוא בעצם שלו לחוד, ונפקא מינה דאם יש לו חמץ של כלאי הכרם או של ע"ז, שהוא אסור בהנאה, דהגם דהם בעצם שלו, וכנ"ל, אעפ"כ אין עובר עליו בב"י וב"י, דלזה בעינן שיהי' לך ממש, וכנ"ל, ודלא כמ"ש שם בפרמ"ג, ולזה שפיר קאמר ר"א, דא"כ לא משכחת לה לבל יראה וב"י כלל, דהא כל חמץ משש שעות ולמעלה נאסר בהנאה, וא"כ אינו ברשותו לעשות בו כאדם העושה בשלו, ואין זה שלך ממש, וא"כ לא הי' מהראוי לעבור עליו, אלא דעשאו הכתוב לענין האיסור הנאה של איסור חמץ כאלו הי' ברשותו, כדי שיעבור עליו בב"י וב"י ובעשה דתשביתו, ובזה א"ש דברי ר"א אף לשיטת הריטב"א:

עוד י"ל בדעת הריטב"א, דאפילו נימא דלך דחמץ הוא ג"כ כמו הלכם דד' מינים, דכלהו לך מיצרך צריכי כדפירש"י, ואין בהם יתור ללמוד ממנו דבעינן לך ממש, אעפ"כ דייק לי' ר"א דבחמץ לא סגי לענין ב"י במה שהוא בעצם שלו, אלא דצריך שיהי' לו בו זכות של ממון, דהא חזינן בחמץ אף דאינו שלו כלל רק שקבל עליו אחריות ג"כ עובר עליו בב"י וב"י, משום דהוא גורם לממון, הרי דלענין ב"י וב"י בממון תליא מילתא, ומינה דבהיפוך כשאין לו בו שום זכות ממון כלל, וגם לא גורם לממון, אף דהוא בעצם שלו, אינו עובר עליו בב"י וב"י, דלך דאמרה תורה גבי, חמץ היינו לך ממש, שיהי' ברשותו להנות בו, והרי חמץ אינו ברשותו, אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו:

ובאמת שיטה זו של הריטב"א היא שיטה יחידית, לא מצינו לה חבר בדברי שאר הראשונים ז"ל, דכולם ס"ל דאיסורי הנאה לא קרינן בהו לכם לענין מצוות הד' מינים, כמו שמורה ע"ז פשטות הסוגיא שבסוכה דף ל"ה, עיי"ש בפירש"י ותו', והראב"ד שהובא בהריטב"א, ותשובות הרשב"א הנ"ל, דכולם ס"ל כן, וכן פסקינן להלכה באו"ח סי' תרמ"ט ס"ב בהגה, וכנ"ל, ולשיטת הריטב"א צריכין לדחוק מאוד בהסוגיא דסוכה שם, כמו שיראה המעיין בריטב"א שם, הן אמת דמדברי הר"ן במשנה דר"פ לולב הגזול בד"ה של אשירה נראה לכאורה דס"ל כהריטב"א, מדכתב שם דא"א לומר דמיירי ביום ראשון וזכה בה ישראל, דא"כ כתותי וכו', ולא כתב דאף כשזכה בה לא מקרי לכם גבי לולב, דהא אסור בהנאה, או דס"ל כהריטב"א, אבל אינו מוכרח כלל, דהרי גם התו' שם בדל"א ע"ב בד"ה באשירה דמשה כתבו ג"כ כהר"ן, עיי"ש, והתו' הלא ס"ל דאיסורי הנאה לא מקרי לכם לגבי לולב, וכנ"ל, וע"כ צ"ל דעדיפא מיניה קאמרו בפשיטות, דכשזכה בה הוי אשירה דמשה וכתותי וכו', וא"כ אין להם צורך להכניס עצמם עכשיו אם איסורי הנאה מקרי לכם גבי לולב או לא, אף דלפי האמת ס"ל דלא מקרי לכם גבי לולב, כמו שכתבו להדיא בדל"ה שם בד"ה לפי, עיי"ש, וזה עצמו נוכל לומר כן בדעת הר"ן, ואין הכרח דהר"ן יסבור בזה כהריטב"א, ואין להאריך בזה כי הלכה רווחת בהרמ"א הנ"ל כדעת רוב הראשונים ז"ל דאיסורי הנאה לא הוי לכם לגבי מצות ד' מינים, וכנ"ל וכן לגבי חמץ לא הוי לך אליבא דכ"ע, וכנ"ל:

מיהו היינו דוקא דאיסורי הנאה לא קרינן בהו לכם ולך שכתבה התורה, אבל בעצם הם של הבעלים, אלא דכוונת התורה לא הי' על לכם ולך כזה, רק שיהי' לכם ולך ממש, שיהי' ג"כ ברשותו להנות ממנו, וכנ"ל:

ענף ה

ומה דמצינו בתוספתא ובראשונים ז"ל דאיסורי הנאה מותרין משום גזל, אף דהם בעצם של הבעלים, ואינם הפקר ממש, מ"מ כיון דאין להם להבעלים בהם שום זכות של ממון, אינם אסורין משום גזל, דלענין גזל ממון בעינן, ומידי דהוי אפחות משוה פרוטה, דודאי הוי שלו, וגם יכול להנות ממנו, ואעפ"כ אינו עובר עליו משום לא תגזול, כמבואר ברמב"ם ובטור וש"ע ריש הלכות גזילה, והיינו טעמא משום דאינו חשיב ממון, והנגזל מחיל לי' אח"כ, ואינו בהשבה, וכל שאינו בהשבה לא קרי גזל, כמבואר כל זה בסנהדרין דף נ"ו ע"א וברש"י שם בר"ה צערא, עיי"ש, וה"ה נמי איסורי הנאה לא חשיבי ממון, ואין בהם שוה פרוטה, כמ"ש רש"י בסוכה דל"ה שם, ואינם בהשבה, ולא קרי גזל, ואפילו אוסר נכסיו בהנאה על עצמו, דלכ"ע שרי וחשיב ממון, מ"מ כיון דלדידי' אסור בהנאה, ואינו שוה פרוטה לגבי דידי', לא חשיב ממון אצלו, ומחיל וליתא בהשבה, ולא משום גזל, והגם דבפחות משוה פרוטה, אף דאינו עובר הלאו של לא תגזול, מ"מ עכ"פ איסור דאורייתא יש בו שלא לגזול לכתחלה, כמבואר ברמב"ם ובטור וש"ע שם, ועיי"ש ברש"י סנהדרין הנ"ל, דישראל בישראל מיעבר לא עבר, אבל עכ"פ אסור, דצערא בשעתא מיהו אית לי', עיי"ש, מ"מ היינו דוקא פחות משוה פרוטה דעלמא, דעכ"פ קצת שווי יש לו, רק דהוא שוה פחות מפרוטה, ועכ"פ חזי לאיצטרופי עם עוד פחות מש"פ, ויהי' פרוטה שלימה, והוי זה כמו כל חצי שיעור שאסור מה"ת, משום דחזי לאיצטרופי, וכמ"ש הרב המגיד בריש הלכות גניבה, והסמ"ע בסי' שמ"ח ס"ק א' וסי' שנ"ט ס"ק ב', דזה הוא הטעם של איסור גניבה וגזילה פחות משוה פרוטה, משום דהוי כמו כל חצי שיעור שאסור מה"ת, עיי"ש, ועיי"ש בחידושי הרי"מ לחו"מ סי' שמ"ח ס"ק א' שביאר זה יפה, דצערא בשעתא של פחות מש"פ ג"כ אינו דומה לשל שוה פרוטה, רק דאסור משום חזי לאיצטרופי, עיי"ש עוד בארוכה, וכל זה שייך בפחות משוה פרוטה דעלמא, אבל איסורי הנאה דאין להם שום שווי כלל, אפילו שיווי של פחות מפרוטה, וממילא לא חזו לאיצטרופי כלל, וא"כ אפילו איסור לכתחלה אין בהם משום. גזל, דגם חצי שיעור אין בהם:

ויש לדמות זה להא שכתב הטור באו"ח סי' תרי"ב בשם הראבי"ה, דאכל ביוכ"פ מדבר שאינו ראוי לאכילה אפילו איסורא ליכא. עיי"ש, והיינו משום דלא שייך בי' חזי לאיצטרופי, וה"ה בגזל דאיסורי הנאה דלא שייך בי' חזי לאיצטרופי, אפילו איסורא ליכא, והגם דהב"י כתב שם בשם הרמב"ם דחולק על הראבי"ה, וס"ל דאכל אוכלין שאינם ראוים וכו'. מכין אותו מכות מרדות, מ"מ שוב כתב שם הב"י וז"ל, מיהו אפשר דלא כתב אבי"ה דאפילו איסורא ליכא וכו' אלא באוכל פחות מכשיעור דוקא, עכ"ל, ומשמע מזה דבפחות מכשיעור מדבר שאינו ראוי לאכילה יכול להיות דגם הרמב"ם מודה דאפילו איסורא ליכא והיינו הואיל דאית בי' תרתי, דהוא פחות מכשיעור, וגם לא חזי לאיצטרופי ולכך אין בו אפילו איסור דרבנן, ולפ"ז ה"ה בגזל של איסורי הנאה, דתמיד הם פחות מכשיעור, דכמה שהם אין בהם שוה פרוטה, וגם לא חזו לאיצטרופי, ולכך אין בהם שום איסור משום גזל, אפילו איסור דרבנן, ואפילו למ"ש הב"ח שם דלדעת הראבי"ה אפילו בכשיעור ליכא איסורא, ולדעת הרמב"ם אין חילוק בין רב למעט, דאיסורא לעולם איכא, עי"ש מ"מ נ"ד לא דמי להתם, דהתם עכ"פ יש פחות מכשיעור, אבל באיסורי הנאה לענין גזל אף פחות מכשיעור אין כאן, דלא שוה מידי, וכנ"ל, ולזה אין כאן איסור כלל:

ובלא"ה כיון דזה עכ"פ ברור דהיכי דלא שייך חזי לאיצטרופי אין כאן איסור דאורייתא, רק להרמב"ם איסור דרבנן יש באוכלין ומשקין שאינן ראויין, ואפילו בפחות מכשיעור לדעת הב"ח, וכיון דהוא מידי דרבנן אין לדמות באיסורין, די"ל דדוקא באיסורי אכילה ראו חכמים לאסור פחות מכשיעור אף במקום דלא שייך חזי לאיצטרופי אבל לא באיסורי ממון:

ובש"ע הרב שם בסי' תל"ה בקו"א האריך להוכיח ג"כ דחמץ בפסח אינו הפקר גמור, והוא שלו, אלא שאין לו זכות ליהנות ממנו, עיי"ש, וכ"ז מתאים לדברינו הנ"ל, אבל מ"ש עוד שם דאין אחר יכול ליטלו בע"כ של בעלים, במחכ"ת הקדושה אשתמיטתי' התוספתא וכל דברי הראשונים ז"ל הנ"ל, דמבואר בדבריהם דאיסורי הנאה יכולים אחרים ליטלם בע"כ של הבעלים, אמנם אין שום הכרח מזה דהם הפקר גמור, ואין להם בעלים, דזה הוא נגד האמת, וכנ"ל, אלא דאעפ"י דאינם הפקר גמור, ויש להם בעלים, אעפ"כ מותרים משום גזל הואיל דאין להם להבעלים בהם זכות של ממון, ואין להם שום שיווי כלל, וכנ"ל:

וגם הלום ראיתי בפרי מגדים באו"ח סי' תל"א באשל ס"ק ב', הביא דברי הר"ן דמשו"ה מהני בחמץ ביטול בלב, כיון דאסור בהנאה ולאו ממון גמור, בגילוי דעת סגי, ושוב כתב שם וז"ל, ויצא לנו הדין, מי שאסר נכסיו עליו בהנאה, ואח"כ הפקירם בלב, ובא אחר וזכה בהם. אין אחר יכול להוציא ממנו, דכה"ג דלאו ממון גמור הוא הוי כחמץ, ובלב הפקר מהני כאמור, עכ"ל:

ונוראות נפלאתי על דברים אלו בתרתי, חדא דמכיון שאסר עליו נכסיו בהנאה איך יוכל אח"כ להפקירם כלל, דהא שוב אינם ברשותו, ולא מצי מפקיר להו, וכדאמרינן גבי חמץ בפסחים ו' ע"ב, דלבתר זמן איסורא לאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטל, והר"ן לא קאמר בחמץ דמהני ביטול בלב אלא כשמבטלו קודם זמן איסורו, אבל כשאסר נכסיו עליו בהנאה, לבתר איסורא הוא, ושוב לא מצי לבטלם ולהפקירם כלל, הא חדא:

שנית, דמי שאסר נכסיו עליו בהנאה, גם בלא שום הפקר כלל יכול לבוא אחר ולזכות בהם בע"כ של בעל הנכסים, וכמ"ש להדיא הרשב"א והר"ן בנדרים דף פ"ה ע"א, וכנ"ל, ופשיטא דמשזכה בם שוב אין שום איש יכול להוציא ממנו, ולמה צריך לזה עוד הפקר בלב, וגם מה שכתב שם עוד דצ"ע בדברי ר"א לפי שיטת הריטב"א כבר נתבאר בדברינו הנ"ל בעזה"י:

ולא נעלם ממני מה שיש לדחוק וליישב פליאה הראשונה הנ"ל על הפרמ"ג, ולומר שהוא ז"ל עצמו תיקן זה, במה שסמכו ענין לו, והביא דברי הריטב"א דאיסה"נ מקרי לכם, ושצ"ע לפ"ז הא דאמר ר"א, עיי"ש, ונאמר דכוונתו בזה דע"כ צ"ל כמ"ש המק"ח בזה דר"א לא אמר אלא בחמץ משום דהכל מצווין לבערו, ולזה לא מהני ג"כ ביטול אז, אבל בשאר איסה"נ מהני הפקר, וגם אפילו בלב, דלענין ביטול דמהני בלב לא תלוי דוקא במה דהכל מצווין לבערו, אלא רק הואיל דאסור בהנאה, ודוק. אך יען כי זה הוא דוחק גדול מאוד, לחלק דלענין ביטול בלב מהני האינו ברשותו מחמת איסור הנאה, ולא לענין מניעת הביטול של אחר זמן איסורו, דמאי שנא, וממ"נ, דהא זה וזה הכל סובב על דברי ר"א, עיי"ש בר"ן, וגם כי לפענ"ד א"א לומר כלל, כהמק"ח בזה, וכנ"ל, וגם בל"ס שהפמ"ג לא כיוון לזה כלל, כמו שיראה המעיין שם, לזאת קצרתי בזה. ועיין לקמן בענף כ"ד מ"ש ליישב דברי הפרמ"ג. ובמה דביררנו לעיל מדברי הראשונים ז"ל, דאיסורי הנאה אף דהם בעצם של הבעלים, מ"מ הואיל דאינם ברשותם להנות מהם, ואין להם בהם שום זכות של ממון, מותר לאחרים לקחת אותם להם בע"כ של הבעלים, בזה יתפרשו לנו דברי הר"ן בפסחים הנ"ל ביתר ביאור, דדוקא בדבר שהוא ברשותו של אדם להנות בו, דאז עיקר ההפקר הוא שיהי' יכולים אחרים לזכות בו, וכיון שכן צריך ע"כ להיות ההפקר בפה, ובלשון שיהי' המשמעות שלו ענין הפקר, כדי שיהי' נודע לאחרים ענין זה, דאל"כ אין זה כלום, דכיון שהדבר נוגע בעיקרו לאחרים צריכין הם לדעת זאת, אבל חמץ משש ולמעלה דגם בלא ההפקר יכולים אחרים לזכות בו בע"כ של הבעלים, הואיל דאסור בהנאה ואינו ברשותם, וא"כ ההפקר הזה אינו בא לצורך אחרים כלל, רק לצורך עצמו, דבלא ההפקר עדיין החמץ בעצם שלו, ועובר עליו בב"י וב"י, דעשאו הכתוב לענין זה כאלו הוא ברשותו, וע"י ההפקר נעשה אינו שלו לגמרי, ושוב אינו עובר עליו, וכיון דהפקר זה אינו בא לצורך אחרים כלל, רק למה שבינו למקום להוציאו מהיות שלו לגמרי, סגי לזה גילוי דעת בעלמא שאינו חפץ בו כלל, ואפילו בלב, ואפילו לר' יוסי דס"ל בהפקר בעלמא הבא לצורך הזוכה דמי למתנה, ועד דאתי לרשות זוכה, מ"מ בחמץ דהזוכה אינו צריך לההפקר כלל, ואין ההפקר בא לצורך הזוכה כלל, אלא לצורך המפקיר עצמו, להוציאו מרשותו לגמרי, וזה אין לו שום דמיון כלל למתנה, בזה גם ר' יוסי מודה דיוצא מרשותו לגמרי אפילו כי לא אתי ליד זוכה, וגם בגילוי דעת בלבד ואפילו בלב סגי לזה, שיצא מרשותו לגמרי כשיגיע זמן איסורו, וכנ"ל, ודוק:

ענף ו

ונחזור לענינינו, דכיון שנתברר לנו דאיסורי הנאה הם בעצם של הבעלים, רק דאין להם בהם זכות של ממון ולהנות בהם, א"כ נראה נהי דזה ודאי דלא שייך בהם הקנאה וזכיה כמו בשאר דברים, דהיינו שיהי' להזוכה בהם זכות של ממון, דזה אי אפשר לא מצד המקנה ולא מצד הזוכה, דכיון שלהמקנה גופי' אין לו בהם זכות של ממון, איך יכול להקנות לאחר מה שהוא בעצמו אין לו, וגם הזוכה מצד עצמו א"א לו לזכות בהם זכות של ממון, דהא אסורים בהנאה גם לו, אבל מ"מ מה שיש לו להמקנה בהם דהיינו עצם הדבר, שפיר יכול להקנות גם לאחר, וגם האחר יכול לזכות בהם במה שיכול לזכות, דהיינו שיהי' ג"כ רק עצם הדבר שלו, אבל לא זכות של ממון:

ובזה א"ש הא דע"ז מ"ב הנ"ל, דכשמגבה לה הישראל להע"ז קנה לה בהגבהה, ותו לא מהני לה ביטול, דהגם דלא מצי הישראל לזכות בה זכות של ממון, הואיל דאסורה בהנאה, אבל מ"מ עצמה של הע"ז שפיר קנה, ונעשית שלו, ובזה די לענין ששוב לא יהני לה ביטול, וכנ"ל, וכן א"ש לפ"ז הא דכתב הרמב"ם דקנה חמץ בפסח לוקה משום בל יראה, דבגוף החמץ שפיר הוא זוכה. אף שאסור בהנאה, וכיון שגוף החמץ נעשה שלו, אף דאין לו בו זכות של ממון ואינו ברשותו להנות ממנו, מ"מ שוב עשאו הכתוב לענין ב"י כאלו הוא ברשותו, וכמו בכל שאר חמץ שלו דעלמא:

וכן מצאתי להדיא בחידושי הריטב"א לפסחים דף ו' ע"ב בד"ה ב' דברים, שכתב כן במילות קצרות, וז"ל שם, כתב הרי"ט בשם רבו הרא"ה ז"ל, ואע"ג דאין זכיה באיסורי הנאה לדין ממון, יש בהם זכיה להוסיף בהן איסור, ולפיכך דורון של חמץ ששלח גוי לישראל בפסח אסור לאחר הפסח, וכדאשכחן שזוכה ישראל בע"ז לענין שאין לה בטילה עולמית, כדאיתא בהדיא בכמה דוכתי, וזה ברור, עכ"ל, ור"ל דהגם דאין זכיה באיסורי הנאה לענין שיהי' לו בה דין ממון, מ"מ יש בהם זכיה בעצם הדבר שיהי' שלו, ונ"מ מזה להוסיף בהן איסור, שעי"ז בחמץ עובר בב"י, ובע"ז אין לה ביטול:

וכ"כ הריטב"א בע"ז דף מ"ב ע"א בד"ה גזירה דילמא מגבה לה וכו', פירוש דאע"ג דכי מגבה לה איסורי הנאה היתה, ישראל זוכה באיסורי הנאה לחשבה שלו להוסיף בהם איסור, מכאן לישראל הזוכה בחמץ בפסח שהוא אסור לאחר הפסח וכו' מ"ר, עכ"ל הריטב"א שם, והרי זה כמבואר:

וכן ראיתי בקונטרס שנדפס בסוף שו"ת הריב"ש דפוס ווילנא שהביא בשם תשובת הרשב"א ח"א סי' קע"א, שכתב בזה הלשון, ומה שהעכו"ם שולחין ככרות של חמץ דורון לישראל ביו"ט אחרון וכו', ואם נפשך לומר מאי אפילו דקאמינא אדרבא כיון שאסרתו התורה בהנאה אי אפשר לו לזכות בו לכתחלה, ואין אני קורא בו חמץ של ישראל, לא היא דכל שרוצה לזכות בו אעפ"י שהוא אסור בהנאה זכה בו ליאסר בהנאה לעולם ולעבור בו כחמצו, וכענין שאמרו בע"ג שאעפ"י שאסורה בהנאה ואי אפשר לו לזכות בה מ"מ כל שדעתו לזכות בה עכו"ם של ישראל קרי בי', עכ"ל, וכוונתו ג"כ כמו שכתבתי לעיל, דאע"ג דבאיסורי הנאה, א"א לו לזכות בהם, שיהי' לו בהם זכות של ממון כמו בזכיית שאר דברים, מ"מ זוכה בהם שיהיו בעצם שלו, לענין שבחמץ יעבור עליו בב"י, ובע"ז לא יהי' לה ביטול, או אפשר דמ"ש הרשב"א בחמץ כיון שהוא אסור בהנאה א"א לו לזכות בו לכתחלה, וכן בעכו"ם דמאחר שאסורה בהנאה א"א לו לזכות בה, רצונו לומר דאינו רשאי לזכות בהם לכתחלה, הואיל דאסורים בהנאה, והזכי' גופה היא הנאה, מ"מ כיון שרוצה לזכות בהם זוכה בהם, שנעשים בעצם שלו, אף שאין לו בהם זכות ממון, ונ"מ לעבור עליו בחמץ בב"י, ובע"ז אין לה ביטול. ויהי' איך שיהי' הפירוש בדברי הרשב"א, עכ"פ זה ברור דמ"ש דכל שרוצה לזכות בהחמץ ובע"ז זכה בהם, היינו דזכה בהם מעיקר הדין, דבעצם האיסורי הנאה יכול לזכות שיהי' בעצם שלו, וכנ"ל, וממילא עובר עליו בחמץ, ובע"ז אין לה ביטול ולא כמ"ש בעל הקונטרס שם דכוונת הרשב"א היא דלחומרא יש זכיה באיסורי הנאה, עיי"ש, ואין בזה טעם וריח, דלא שייך בזה קולא וחומרא, וגם מה יענה להא דגט שכתבו על איסורי הנאה דכשר, דהתם ההקנאה והזכיה היא לקולא, ומ"ש שם בעל הקונטרס ליישב זה, המעיין יראה דלא תירץ כלום, דפשיטא דבגט נתינה של הקנאה בעינן דאל"כ לא קרינן בי' ונתן כלל, וכנ"ל, אלא דמעיקר הדין יש הקנאה וזכיה באיסורי הנאה, במה שיש לו להמקנה בהם להקנות, ובמה שיכול הזוכה בהם לזכות, דהיינו עצם הדבר, שהיא של המקנה, וכנ"ל, יכול הוא להקנות לחבירו, וחבירו יכול לזכות בו שיהי' בעצם שלו, אם כי זכות של ממון אין בהם לא להמקנה ולא להקונה, מ"מ יש הקנאה וזכיה בעצם הדבר, וכנ"ל, ולזאת בגט של איסורי הנאה, כיון דבגט לא בעינן נתינה של ממון, רק נתינת הקנאה של עצם הגט, וכיון דגם באיסורי הנאה יש הקנאה וזכיה בעצם הדבר, ממילא נתינת הגט של איסורי הנאה הוי נתינה מעליא של הקנאת עצם הגט, וכן בחמץ עובר ע"י זכיה זו בב"י, ובע"ז נעשית ע"ז של ישראל ואין לה ביטול, דנעשה עצם הדבר שלו ע"י זכיה זו מעיקר הדין, וכנ"ל, וזה הוא כוונת הרשב"א.

ענף ז

ומ"ש התו' בסנהדרין ובזבחים דאם שור הנסקל הי' נאסר בהנאה מחיים ליתי' במכירה, וכן מ"ש הרמב"ם והש"ע דבכל איסורי הנאה אין בהם דין מכירה כלל, היינו משום דמכירה לא שייך אלא בדבר שיש בו זכות של ממון. אבל בדבר שאין לו דמים כלל, ואינו שוה ממון כלל, אפילו שוה פרוטה, כמו איסורי הנאה, לא שייך בי' מכירה כלל, דמי הוא השוטה אשר יתן ממון עבור דבר אשר אין לו שום שווי' של ממון כלל, ולזאת ממ"נ אם הלוקח אינו יודע שזה הוא איסור הנאה, הרי זה מקח טעות, דאם הי' יודע, בודאי לא הי' קונה אותו, ולא הי' נותן דמים עבור דבר שאין לו שום דמים כלל, וכנ"ל, וא"כ הוי מקח טעות, והמעות הוא גזל ביד המוכר, ואם הלוקח ידע שהוא איסור הנאה ואעפ"כ נתן דמים עבורו, בלי ספק שלא נתן לו הדמים עבור האיסור הנאה, דאטו בשופטני עסקינן שיתן דמים עבור דבר שאין לו שום שווי של דמים כלל, א"ו במתנה רצה ליתן לו דמים אלו לאיזה טעם אשר אצלו, ונתנם לו במתנה על דרך זה, כדי שלא ירגיש חבירו ויתבייש, וכדומה וא"כ שלא נתן הדמים עבור דבר הנמכר לו כלל, ממילא אין זה מכירה כלל, רק הוא נתן לו המעות במתנה, וחבירו נתן לו עצם הדבר של איסור הנאה, אבל אין זה חילוף זה שיהי' נקרא מכירה, וכ"כ הר"ן בר"פ השוכר את הפועל בשם הירושלמי, על הא דתנן מכרן [לערלה וכלאי הכרם] וקידש בדמיהן מקודשת, וקאמר בירושלמי ע"ז בשאין דמיהן, ופירש הר"ן דר"ל דמשו"ה מקודשת לפי שאין ממון זה דמים של ערלה וכלאי הכרם, וכו', שכיון שהן אסורין בהנאה אינן שוין ממון, ומעות הללו מתנה או גזל הן בידו, עכ"ל הר"ן שם, עיי"ש, ור"ל מתנה כשידע הלוקח שהוא איסור הנאה, או גזל כשלא ידע, וכנ"ל, וכיון שהמעות הן מתנה או גזל, ואין זה דמיהן, ממילא אין זה מכירה כלל לפי האמת, וכנ"ל:

ונראה פשוט דאפילו מכרן לעכו"ם, דלדידי' מותר בהנאה, ושוה ממון אצלו, אעפ"כ אין זה דמיהן, דהא סתמא קתני מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, ומשמע ודאי דאין חילוק בזה למי שמכרן. וגם לעכו"ם, ועלה קאמר בירושלמי לפי שאין זה דמיהן, והטעם לזה, דכיון שלישראל המוכר הוא אסור בהנאה, וא"כ אין לו בו רק עצם הדבר לבד, אבל אין לו בו שום זכות של ממון, וכיון שבשביל עצם הדבר לבד בלא ההיתר הנאה לא יתן העכו"ם שום ממון, וכנ"ל, והממון שנותן העכו"ם הוא רק בשביל ההיתר הנאה וזכות ממון שיהי' לו בו, וזה אינו שייך לישראל המוכר, דהרי ישראל המוכר אינו מוכר לו ההיתר הנאה וזכות ממון, מה שהוא בעצמו אין לו בו, ונמצא הדמים שנותן לישראל אינו נותן עבור גוף האיסור הנאה כלל, כי בשביל עצם הדבר בלא ההיתר הנאה אינו נותן העכו"ם שום ממון כלל, וההיתר הנאה וזכות ממון שיש להעכו"ם בו אינו בא לו מכח הישראל, דהרי אדרבא הישראל אין לו בו היתר הנאה ולא שום זכות של ממון, וגם אפילו בע"כ של הישראל הי' יכול העכו"ם ליטול אותו בלא שום דמים, וכנ"ל, והגם דפחות משוה פרוטה אמרינן בסנהדרין דנ"ז ע"א דכותי בישראל אסור, משום דאע"ג דישראל מחיל מ"מ צערא בשעתא מי לית לי', מ"מ איסורי הנאה, דאין לו להישראל בו שום זכות של ממון כלל, אפילו פחות מש"פ, גם עכו"ם יכול לטלו בע"כ כמו ישראל, דגם שום צערא בשעתא לית לי' מזה, כיון דאין לו שום שווי אצלו כלל, אפילו של פחות משו"פ, ואפילו אם הישראל רוצה להיות עבריין, ולמכור אותו ולהנות ממנו, ונמצא שיש לו צער בנטילתו בע"כ ממנו, מ"מ כיון דמהראוי לא הי' צריך להיות לו מזה שום צער, וכנ"ל, א"כ אין העכו"ם גורם לו שום צער בזה, רק הוא עצמו בעבריינותו, ואין העכו"ם צריך להשגיח בזה, ויכול ליטלו ממנו בע"כ, ודוק:

וכיון שלישראל המוכר אין לו בהאיסור הנאה שום זכות של ממון, וגם אין צורך להקנאתו כלל, ע"כ אין העכו"ם נותן לו הדמים בשביל הקנאת גוף הדבר של איסור הנאה אשר קונה ממנו, דהא גם בלא הקנאתו יכול הוא לקנות אותו וכנ"ל, רק כיון דהוא עבריין, ואינו רוצה להניח את העכו"ם ליטלו ממנו בלא דמים, וגם העכו"ם עצמו אינו רוצה ליקח ממנו זה בחוזק יד, לכן הוא נותן לו את הדמים כדי שיניח אותו לקחתו, וכיון שכן הגע עצמך, אם מונח דבר של הפקר, וגבר אלם אחד עומד בצדו, חוץ לד' אמות, ולא זכה בו בשום זכיה, רק שעומד שם ומונע אחרים באלמותו מלזכות בו, ובא אחד ונותן לו דמים כדי שיניח אותו לזכות בו, הכי זה יקרא מכירה, והדמים דמי החפץ, הא ודאי דלא, כיון דאין לו להאלם הזה בהחפץ כלום, והוא לא נתן לו הדמים תמור גוף החפץ, שהרי אינו שלו, רק כדי שלא ימנע אותו מלזכות בו. והרי זה דבר מבחוץ, אבל אין זה נקרא מכירה, ואין הדמים דמי החפץ, וא"כ ה"ה בעכו"ם שקונה מישראל איסור הנאה, הגם שעצם הדבר הוא של הישראל, מ"מ כיון שבשביל עצם הדבר לבד אשר הוא מקנה לו בלא הזכות ממון שבו אין העכו"ם נותן שום ממון כלל, ושום זכות של ממון אין לו לישראל בו, דנימא דבשביל שמקנה לו זה הזכות נותן לו הדמים, וגם אפילו עצם הדבר יכול לקנות גם בלא הקנאתו של הישראל, וכנ"ל, וע"כ אינו נותן לו להישראל את הדמים אלא כדי שלא ימנע אותו מלזכות בהחפץ, אבל תמור גוף החפץ אינו נותן להישראל שאין לו בו שום זכות של ממון כלל שום דמים, וכנ"ל, א"כ אין זה דמי החפץ כלל, ולא נקרא זה מכירה, ודוק:

ואפילו אם אין העכו"ם יודע שזה הוא איסור הנאה, מ"מ אין זה תלוי בדעת העכו"ם, אלא כיון שאין להישראל בו זכות של ממון, נמצא שאין לו בו מה למכור, דמכירה ונתינת דמים עבורו לא שייכא אלא בזכות של ממון, וכנ"ל, ונמצא דהדמים שלוקח מן העכו"ם אינו תמור האיסור הנאה, דהרי באמת אין לו בו מה למכור, ואינו מוכרו לו כלל, אלא שלוקח ממנו הדמים עבור שמניח אותו לזכות בו, וכנ"ל, וא"כ אין זה דמיהן ואינו נקרא מכירה כלל ומה בכך שהנכרי אינו יודע שהוא איסור הנאה וחושב שנותן דמי תמורו של החפץ להישראל, ושהוא מוכרו לו, כיון שהאמת אינו כן, וכנ"ל, ומידי דהוי כמו בדמיון הנ"ל שאפילו כשזה חושב עליו שכבר זכה בהדבר של הפקר, ונותן לו דמים עבורו, אעפ"כ פשיטא שאין זה דמיו ואינו מכירה כלל, כיון שאין האמת כן, ולפי האמת לא הועיל בהדמים שנתן לו אלא שלא מנע אותו מלזכות בו, אבל זכה מן ההפקר ולא ממנו, וה"ה במכירת איסור הנאה לעכו"ם, אף שהעכו"ם אינו יודע שהוא איסור הנאה, מ"מ לפי האמת שהוא איסור הנאה, ואין לו לישראל המוכר בו זכות של ממון למכור אותו ולקחת דמים עבורו, א"כ אין הדמים תמור החפץ, רק עבור שמניחו לזכות בו, אבל הזכות של ממון שהעכו"ם זוכה בו אינו בא מכח הישראל, רק מצד העכו"ם עצמו, שזוכה בו זכות של ממון כמו מן ההפקר, וא"כ אין זה דמיהן ואין זה מכירה כלל לפי האמת, ודוק:

שוב ראיתי במשנה למלך פ"ז מה' עכו"ם ה"ט, ובפ"ה מה' האישות ה"ז, שכתב ג"כ דלפי פירוש הר"ן ושאר הראשונים ז"ל בדברי הירושלמי הנ"ל. גם במוכר לעכו"ם אין זה דמיהן, אמנם כתב הטעם לזה, משום דכיון דאסור לו למכרן ואיסורי הנאה הם, דמיהן אינן אלא כגזל בידו, ומייתי לי' כן בשם הר"ן בפ"ק דחולין. עיי"ש בה' אישות, ונראה בכוונתם, דכיון דע"י האיסור הנאה אין לו בהם שום זכות של ממון, ולזה יש לו רשות להנכרי ליטלו ממנו בע"כ בלא דמים ולזכות בו, וכנ"ל, ואפילו למחות בהנכרי מליטלו אינו רשאי, דגם זה הנאה הוא, כמ"ש הנתיבות בסי' ער"ה ס"ק א', עיי"ש, וא"כ אפילו זכות זה אין לו בו ליקח דמים עבור שלא ימנע את הנכרי מלזכות בו, דכיון שאסור גם בהנאה זו למחות בו מלזכות בו ממילא גם זכות זה של המחאה מלזכות בו אין לו בו, וא"כ באמת הדמים שלוקח מהנכרי הם רק גזל בידו, דאין לו שום זכות ליקח הדמים האלו, לא בעד החפץ בעצמו ולא בעד הרשאתו להנכרי לזכות בו, והגם דהנכרי נותן לו הדמים מרצונו הואיל דלדידי' מותר בהנאה ושוה ממון, מ"מ פשיטא דהנכרי הי' יותר חפץ ליטלן בלא דמים כמו שהוא מן הדק, ורק ע"י עבריינותו ואלמותו של הישראל אשר מונע אותו מזה, הוא מוכרת ליתן לו דמים אלו, מה דאין לו להישראל זכית בשום אופן ליקח הדמים האלה ממנו, וא"כ הוי זה גזל בעלמא ואם גם לפעמים נותן לו הנכרי הדמים בחפץ לבבו, אף שאין מגיע לו עפ"י הדין, כי לפי תכונת רוחו של הנכרי אינו חפץ לקחת בחנם, א"כ מתנה בעלמא הוא דיהיב לי', [עיין במ"ל ה' עכו"ם שם] אבל עכ"פ אין זה דמיהן כלל בשום אופן, וכיון שאין זה דמיהן ממילא אין כאן מכירה לפי האמת, ודוק:

וכ"כ בתשובת הרשב"א ח"ד סי' ר"ב, דגם במודר הנאה מנכסיו או מנכסי אחרים, הגם דלכ"ע שרי, מ"מ אינו יכול למכרן לאחרים, והיינו דאין לו להמודר הנאה זכות למכרן, ואין מכירתו מכירה, עייש"ה:

ונראה שזה הוא ג"כ דעת התו' בסנהדרין ובזבחים שם, שהוכיחו דשור הנסקל אינו נאסר בהנאה מחיים, דאם נאסר מחיים א"כ ליתא במכירה, וממילא ג"כ ליתי' בשחיטה, ולמה משלם דו"ה כשגנב שור הנסקל וטבחו, עיי"ש, ולמה לא דחו זה דשפיר איתי' במכירה אף שנאסר מחיים, דהיינו למכור אותו לנכרי, דלדידי' שרי בהנאה, ויכול למכור אותו לו להנות בו עד שעת הסקילה, וכמ"ש התו' שם, או אפשר דיוכל להנות בו גם אחר הסקילה, דהב"ד לא יקברו אותו, כמו דאין שורפין וקוברין כה"כ ובב"ח של נכרי, ואין זה מקח טעות לגבי הנכרי, ולא המעות מתנה, דלדידי' שוה הממון שנתן, או ס"ל להתו' כמ"ש לעיל, דכיון דלהמוכר אסור בהנאה ואין לו בו מה למכור, כי אין לו בו שום זכות של ממון בשום אופן, א"כ גם לנכרי ליתי' במכירה, שאין זה דמיהן, ואינו נקרא מכירה לפי האמת, וכנ"ל:

אמנם בכתובות דף ל"ג ע"ב כתבו התו' בד"ה גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלומי דו"ה, תימא דתיקשי מהכא לר"ל דאמר בפ' מרובה דע"ז ע"ב כל היכי דליתי' במכירה ליתי' בטביחה, והכא שור הנסקל ליתי' במכירה, וי"ל דהתם קדשים חמירי דליתנייהו כלל במכירה, אבל שור הנסקל אם ימכרנו לכותי אין תופס דמיו, ולר"ת שאומר דאין שור הנסקל נאסר מחיים ניחא, עכ"ל התו' שם, ומשמע לכאורה מהי"ל שלהם. דאפילו אם שור הנסקל נאסר מחיים ג"כ איתי' במכירה לכותי, מפני שאין תופס דמיו, וזה תמוה מאוד, דאדרבא היא הנותנת, כיון שאין תופס דמיו, והיינו מפני שאין זה דמיהן, כמבואר בירושלמי, א"כ ממילא אין זה מכירה, וכנ"ל באורך, וכבר עמד ע"ז בשו"ת ברית אברהם חאו"ח סי' כ"ו אות ה', וכתב שלדעתו הי' נראה הסברא להיפוך מדברי התו', וכנ"ל, אלא שמוכרח לבטל דעתו נגד סברת התו' דס"ל דכיון דהדמים מותרים איתי' במכירה, עיי"ש:

אמנם לפענ"ד נראה דגם התו' בכתובות ס"ל דלפי האמת כל איסורי הנאה ליתנייהו במכירה כלל אפילו לנכרי, וכנ"ל, ותדע לך שכן הוא, דהרי התו' שם כתבו בקושייתם סתם דשור הנסקל ליתי' במכירה, וגם בתירוצם לא כתבו דישנו במכירה אם ימכרנו לכותי מפני שאינו תופס דמיו, אלא כתבו אבל שוה"נ אם ימכרנו לכותי אין תופס דמיו, וכוונתם נראה כך, דנהי דגנב שור הנסקל ליתי' במכירה כלל לפי האמת, אפילו אם ימכרנו לכותי, הואיל דלדידי' הוא אסור בהנאה, ואין זה מכירה מצדו, וכנ"ל, מ"מ הא גם בגנב שור דעלמא, דאינו אסור בהנאה, ומכרו לפני יאוש, ג"כ אין כאן מכירה כלל לפי האמת ולא אהני מעשיו, דהא אינו שלו, ואעפ"כ קיי"ל בזה כר' נחמן בב"ק ס"ח ע"א דחייב דו"ה על מכירה זו, דומכרו אמר רחמנא והא זבין, עיי"ש. וגם ר"ל ס"ל כן שם ע"ב, ואדרבא ר"ל ס"ל שם דכל חיוביה דוקא לפני יאוש הוא, אבל לאחר יאוש קנה, ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, עיי"ש, וא"כ חזינן דהא דכתב רחמנא בתשלומי דו"ה ומכרו אין הכוונה שיהי' מכירה גמורה לפי האמת, אלא סגי בזה כשעשה מעשה מכירה כדרך המוכרין, דהיינו שפסק עם חבירו המקח, והקנהו לו, ולקח דמים עבורו, ואף שלפי האמת אין הקנין הזה והמכירה הזאת כלום, דאין זה שלו, והגניבה בעצמה חוזרת מיד הלוקח, והוא צריך להחזיר הדמים, אעפ"כ התורה חייבה אותו דו"ה על מעשה מכירה כזאת. וא"כ צריך להבין למה אמר ר"ל שם בב"ק דע"ז ע"ב דגנב קדשים ושחטן בפנים כשהם תמימים אינו חייב בדו"ה אפילו לר"ש, משום דליתיה במכירה, הואיל דכי מזבין קדשים לא הויא מכירה ליתנהו בטביחה, עיי"ש, ולפי הנ"ל מה בכך דכי מזבין קדשים לא הוי מכירה, הא גם בכל שור שגנב ומזבין לי' לפני יאוש לא הויא מכירה, ואעפ"כ חייביה רחמנא משום דעביד בי' מעשה מכירה, וא"כ ה"ה כשמוכר קדשים שגנב, עכ"פ עביד בהו מעשה מכירה, שהקנם לחבירו ונטל דמים עבורם, והיינו מכירה דכתב רחמנא בתשלומי דו"ה, ולמה אמר ר"ל דקדשים תמימין ליתנהו במכירה:

וע"כ צ"ל דהענין הוא כך, דבאמת אי לאו דהי' לנו הכרח דקרא דומכרו מיירי בלפני יאוש, לא הוי אמרינן דסגי בזה גם במכירה שאינו מכירה לפי האמת, אלא הוי אמרינן דמסתמא כיון דכתב רחמנא ומכרו בעינן בזה מכירה מעלייתא, אבל יש הכרח דהכתוב מיירי לפני יאוש, ר' יוחנן יליף לי' שם מגניבה בנפש, ור"ל מכריח זה דע"כ מיירי לפני יאוש, דאי לאחר יאוש הרי קנאו ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, עיי"ש, וכיון דיש הכרח דהכתוב איירי לפני יאוש, ע"כ צ"ל דומכרו דכתב רחמנא היינו אפילו אם אינה מכירה לפי האמת, אבל עכ"פ אמרינן בזה דאין לך בו אלא חידושו. דהרי לעולם ומכרו כתיב, אשר זה מורה על מכירה מעלייא ולא על מעשה מכירה של קוף בעלמא, אלא דע"כ יוצא מכלל זה היכי דמניעת חלות המכירה היא מצד האינו שלו של המקנה, דאל"כ לא יתחייב לעולם כשמכר לפני יאוש, דיש בזה מניעה מצד המקנה לחלות המכירה, דהרי אינו שלו, וכיון דרחמנא בעי לחייב אותו על מכירה זו שלפני יאוש ע"כ צריך להוציא מן הכלל של ומכרו היכי דמניעת חלות המכירה היא מצד האינו שלו של המקנה, אבל בכל שאר פרטי המכירה במה שזולת מצד האינו שלו של המקנה צריך להיות מכירה גמורה ומעלייתא בכל הפרטים של דיני מכירה, דאל"כ לא קרינן בי' ומכרו כלל, ומהאי טעמא אמרינן שם דס"ח ע"א פרט לשהקנה לשלשים יום, עיי"ש בפירש"י, והיינו משום דלא הוי מכירה חלוטה, וכן צריך להיות בו קנין גמור עפ"י פרטי דיני קנין, כמבואר שם בדף ע' ע"ב בסוגיא דעקוץ תאינה, ועיי"ש בתו', כללא דמילתא דזולת מניעת חלות הקנין והמכירה מצד האינו שלו של המקנה צריך להיות מכירה גמורה ומעלייתא בכל הפרטים, ויש בכלל זה ג"כ שלא יהי' שום מניעה לחלות הקנין והמכירה מצד הקונה, דהיינו שבאם הי' בעל השור עצמו מוכר לו את השור במכירה וקנין כזה הי' יכול לקנות אותו, ושיתן לו עבור זה דמים אשר יוכל המוכר להנות מהם, דאל"כ אין זה מכירה כלל:

ובזה אתי שפיר הא דאמרינן שם דגנב קדשים תמימים ליתנהו במכירה, דבמוכר קדשים כשם שיש מניעת חלות המכירה מצד המוכר, דאינו יכול למכור ולהקנות קדשי שמים ונכסי גבוה, וגם כי אסורים לו בהנאה, ואסוה"נ אינו יכול למכור, וכנ"ל, כמו כן יש ג"כ בזה מניעת חלות המכירה מצד הקונה, דאיך יש מציאות ויכול לזכות כלל בקדשי שמים ונכסי גבוה, וגם כי אסורים בהנאה גם לו, וא"א לו לזכות בהם גם מטעם זה בזכות של ממון כלל, וא"כ אין כאן מכירה גם מצד הקונה, ואפילו אם ימכרנו לנכרי גם הנכרי אינו יכול לזכות בנכסי גבוה, ואסורין בהנאה גם לו משום גזל, דהוא אחד מז' מצות שלו, ומה לי גזל הדיוט ומה לי גזל גבוה, וזה פשוט, שוב מצאתי כן להדיא במנחת חינוך פ' ויקרא במצוה קכ"ז, עיי"ש, ועוד נראה לפענ"ד דגם בלא זה אסורים קדשים בהנאה לנכרי כמו לישראל, וק"ו הוא דאם לישראל נאסר להנות מקדשי ד' מכש"כ לנכרי, ואין זה דומה להרבה דברים אשר נאסרו לישראל ולא לב"נ, דהדברים ההם נאסרו משום הטומאה והתיעוב אשר יש בהם, ולכך לא נאסרו אלא לישראל עם קדושו, אשר צריכים הם להתרחק מן הטומאה והתיעוב, וכאשר מבואר כן להדיא כמה וכמה פעמים בתורה, אבל לב"נ לא נאסר כל זה, משא"כ האיסור שלא להנות מקדשי שמים ונכסי גבוה דהוא לגודל הקדושה אשר יש בדברים האלה, ואין רשאי לאדם להנות מזה, א"כ הסברא הוא להיפוך, דאם לבני ישראל עם קרובו לא הותר להנות מקדשי שמים מכש"כ דלא הותר זה לב"נ, וק"ו ניתן לדרוש מעצמו, וכמו דאמרינן בפשיטות בדברים אשר יש בהם משום טומאה ותיעוב ליכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור, והוא ג"כ מכח ק"ו, כמובן, כמו כן ראוי לומר בדברים אשר נאסרו לישראל מחמת גודל הקדושה אשר יש בהן ליכא מידי דלישראל אסור ולב"נ שרי, וז"ב ופשוט לפענ"ד:

וכיון שכן, דקדשים אסורין בהנאה לב"נ כמו לישראל, הן מצד גזל גבוה והן מצד האיסור הנאה בעצם, א"כ גם במוכר קדשים תמימין לנכרי, ג"כ יש בזה מניעת חלות המכירה גם מצד הקונה כמו במוכר אותם לישראל, וכנ"ל, וא"כ אין כאן שייכות מכירה כלל לא מצד המקנה ולא מצד הקונה, ולא קרינן בזה ומכרו כלל, וכנ"ל, ולזה אמר שם דליתי' במכירה:

ובזה נבין דברי התו' בכתובות הנ"ל, שכתבו לחלק בין קדשים לשור הנסקל, דקדשים חמירי דליתנהו כלל במכירה, ור"ל דבין שימכור אותם לישראל ובין שימכור אותם לנכרי ליתנהו כלל במכירה לא מצד המקנה ולא מצד הקונה, ולכך לא קרינן בהו ומכרו. וכנ"ל, אבל שור הנסקל אם ימכרנו לכותי אין תופס דמיו, ור"ל דאפילו אם ימכרנו לכותי, דלדידו' מותר בהנאה, אעפ"כ אין זה דמיהן, מצד הישראל המוכר, וכנ"ל, ואינו תופס דמיו, וכיון שכן אם ימכרנו לכותי שפיר יש בזה מכירה מעלייא מצד הקונה עכ"פ, דהא לדידי' מותר בהנאה ושפיר יכול לזכות בו זכיה גמורה, ושוה ממון אצלו מה שנותן עבורו, וגם הממון שנותן להמוכר מותר לו להמוכר בהנאה, וא"כ מצד הקונה יש בזה מכירה מעלייא, ורק שמניעת חלות המכירה בזה הוא מצד הישראל המוכר, דכיון דלדידי' אסור בהנאה ואין לו בו שום זכות של ממון, הוי כמוכר דבר שאינו שלו, ואין זה דמיהן, ואין כאן מכירה לפי האמת, וכנ"ל בארוכה, וא"כ מה בכך לענין המכירה של תשלומי דו"ה, דהא בלאו הכי אינו שלו לפני יאוש, ואין זה מכירה כלל לפי האמת, ואעפ"כ חייביה רחמנא על מכירה זו, אם היא רק מכירה מעלייתא מצד הקונה ובשאר הפרטים, וקרינן בי' ומכרו, אף דמצד המוכר אין כאן מכירה כלל, וכנ"ל, וא"כ מה יתן ומה יוסיף בזה מה דהוא ג"כ אסור בהנאה לישראל המוכר, והוי לענין, המכירה גם משום זה כאינו שלו, ואין כאן מכירה מצד המוכר אם רק מותר בהנאה לנכרי הקונה, ויש בזה מכירה מעלייתא מצדו, וגם הדמים מותרים בהנאה למוכר, שפיר קרינן בזה ומכרו, הכתוב לענין תשלומי דו"ה, וכנ"ל, כן נראה לפענ"ד ברור ונכון בכוונת דברי התו' בעזה"י:

תוכן העניינים

יהל אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה