אור ברסלב
יהל אור על דין זכיה באיסורי הנאה › ענף לג

יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף לג

ענף לב

ולזאת אמרתי לפרש עוד פירוש אחר בדברי הר"ן, והוא דלעולם גם הר"ן ס"ל כמש"ל אליבא דהרשב"א והריטב"א, דמאחר שהוא יודע דהטבעת והחמץ אסורין בהנאה, ואעפ"כ זוכה בהן, ע"כ אין כוונתו כעת על זכי' של הנאה וממון, רק לזכות בעצם הדבר לבד, והגם דודאי כוונתו ליהנות מהטבעת לאחר הביטול ומהחמץ לאחר הפסח, וכנ"ל, וא"כ לפי מחשבתו דיכול להיות להם היתר גם לאחר זכייתו בהם, ממילא גם עתה זוכה בהם זכר של ממון לדעת הר"ן דאמרינן הואיל כשעומד לכך, וכנ"ל, וא"כ לכאורה כוונתו על זכי' של ממון, וכנ"ל, מ"מ לאו כ"ע דינא גמירו לדעת כזאת, דע"י שיכול להיות להם היתר, גם עתה הוי זכי' של ממון, מה שגם לפי האמת אינו דבר מוסכם, דהא הרשב"א לא ס"ל כן, וכנ"ל, ומכש"כ זה האיש הזוכה בהטבעת ובהחמץ, בחשבו לפום ריהטא שגם לאחר זכייתו בהם יכול להיות להם היתר, בודאי אין עולה על דעתו שעי"ז הוא זוכה בהם גם עתה זכי' של הנאה וממון, אלא חושב כפשוטו דכעת הוא באמת אסור בהנאה, ואינו זוכה רק בעצם הדבר לבד, אלא דלאחר זמן יתהוה ממנו היתר הנאה, ולתכלית זה הוא זוכה בו, וכיון שאין כוונתו אלא לזכות כעת רק עצם הדבר לבד, שפיר הוא זוכה בעצם הדבר, אלא דהר"ן ס"ל דזכיית הישראל בעצם הטבעת והחמץ לבד בלא זכות ממון בהם, לא סגי לענין מניעת הביטול של ע"ז, ובל יראה של חמץ, דבחמץ כתיב לך, לומר דאינו עובר עליו בב"י אא"כ הוא לך, והיינו גם בזכות ממון, דכן הוא הלך של תורה, כמו דאמרינן בלכם דד' מינים, וכנ"ל בענף ב', אלא דאף דהוא אסור בהנאה ואין לו בו זכות ממון, עשאו הכתוב לענין ב"י כאלו הוא ברשותו ליהנות בו, כמבואר בש"ס, וגם לענין ע"ז של ישראל דלא מהני לה ביטול, ס"ל להר"ן דבעינן שתהי' של ישראל בזכות ממון. אלא שעשאה הכתוב לענין ביטול כאלו היתה ברשותו, אף שבאמת אסורה בהנאה ואינה ברשותו, והא דלא חשיב לה ר"א בפסחים ו' ע"ב בהדי הדברים שעשאום הכתוב כאלו הם ברשותו, כבר כתבתי לעיל בענף ב', דע"כ צ"ל דר"א ס"ל דהא דע"ז של ישראל אין לה ביטול, ילפינן מושם בסתר, כר' יצחק בע"ז נ"ב ע"א, וכיון דמשם ילפינן לי', ושם לא כתיב לך, לכך לא בעינן שתהי' של הישראל בזכות ממון, דמהיכי תיתי זאת, אלא סגי במה שהיא בעצם של הישראל, אף שאסורה בהנאה, ואין לו בה זכות של ממון, ולא צריכינן למימר דעשה"כ כאלו הוא ברשותו, ולכך לא חשיב לה ר"א, אבל לרב חסדא א"ר דיליף לי' בע"ז שם מלא תטע לך אשרה אצל מזבח ד' א', מה מזבח טעון גניזה אף אשרה טעונה גניזה, א"כ הא כתיב בי' לך, ודרשינן לי' ג"כ כמו בחמץ ובד' מינים, דצריך שתהי' של הישראל בזכות ממון, ואף דאסורה בהנאה, עשאה הכתוב כאלו היא ברשותו, כמו בחמץ וכיון דבגמרא שם מוקמינן לר"ע דס"ל כר"ח א"ר דילפינן לי' מלא תטע לך וכו', וקיי"ל כר"ע שם דע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתיעבד, א"כ ממילא קיי"ל ג"כ דהא דע"ז של ישראל אין לה ביטול ילפינן לי' מלא תטע לך אשרה וכו', ועיין בלחם משנה פ"ז מה' ע"ז ה"ד, ולזה ס"ל להר"ן דאליבא דהלכתא אמרינן דצריך שיהי' להישראל בה זכית של ממון, אלא שעשה"כ כאלו היא ברשותו:

וגם ס"ל להר"ן דהא דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, היינו דוקא כשהי' שלו מקודם שנאסר בהנאה, כמו חמץ שהי' שלו בזכות ממין קודם הפסח, ולכן כשמגיע הפסח ונאסר בהנאה, אף שעי"ז אינו ברשותו, עשאו הכתוב כברשותו, כמו שהי' מקודם, וכן כשחימץ עיסה בפסח, הי' הקמח והמים של העיסה שלו וברשותו קודם שנתחמצה, ולכן גם אחר שנתחמצה עשאו הכתוב כמקודם, כאלו עדיין ברשותו, וכן בע"ז של ישראל מיירי שהיתה שלו מקודם, ואח"כ נעשית ע"ז, ולכך עשה"כ כברשותו, כמו שהיתה מקודם, והגם דבאשרה מיירי כשנטעה מתחלה לע"ז, כמבואר בע"ז מ"ה ומ"ח, מ"מ הי' הנטיעה או הגרעין וכן הקרקע שנוטע בה שלו מקודם בזכית ממון, ומהם בא האילן, ולכך אמרינן עשה"כ כמקודם הנטיעה, שהי' כל כח האילן שלו וברשותו, וגם עתה הוא כברשותו, אבל כשהע"ז והחמץ לא הי' של הישראל קודם שנאסרו בהנאה, רק לאחר שנאסרו בהנאה זוכה בהן הישראל, בזה לא אמרינן דעשה"כ כאלו הוא ברשותו, והגם דעצם הדבר נעשה שלו אף דהוא אסור בהנאה, וכנ"ל, מ"מ כיון שזכות ממון אין לו בהם, ואינם ברשותו, לא אמרינן דעשאן הכתוב כאלו באו ברשותו זה מחדש, וממילא הי' מהראוי שבע"ז יועיל לה ביטול, ובחמץ לא יעבור עליו בב"י, מאחר דבעינן שיהי' לו בהם זכות ממון. וכנ"ל, אלא שעשה"כ כברשותו, וא"כ בזכי' מחדש דלא עשה"כ כברשותו, מהראוי דיועיל ביטול בע"ז, ושלא יעבור בב"י בחמץ, וזה הוא שכתב הר"ן על הא דלא רצה להגביה הטבעת עד לאחר הביטול, משום דאי הוא מגביהה לה מקמי הכי הו"ל ע"ז דישראל ואינה בטלה לעולם, וע"ז כתב הר"ן ואע"ג דאסורה בהנאה ואין בה דין ממון, ור"ל דאף דשפיר הוא זוכה בעצם הטבעת ונעשית שלו, מ"מ כיון שאין לו בה זכות של ממון לא סגי לענין שלא יועיל לה ביטול, דבזכי' מחדש לא אמרינן שעשה"כ כאלו היא ברשותו, וכנ"ל:

וע"ז תירץ הר"ן וכתב דאפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם מצי זכי בה אסור, ור"ל דמאחר דמצי זכי בה זכי' גמורה של ממון ע"י מה דיכולה להתבטל ע"י עכו"ם, וכמ"ש לעיל, דמעת שבאה תחת יד ישראל הרוצה לזכות בה, היא עומדת להתבטל ע"י עכו"ם, כדי להתירה בהנאה, ובעומדת לכך ס"ל להר"ן דאמרינן הואיל, והוי כאלו הוא גם עכשיו קודם הביטול ממון, ולכך מצי זכי בה זכי' גמורה של ממון גם עכשיו, ולכך אסור, ולא מהני לה ביטול, והגם דכשאתה אומר דזכי בה זכי' גמורה ולא מהני לה ביטול א"כ לא מצי זכי בה זכי' גמורה של ממון, וא"כ מהראוי שיועיל לה ביטול, מ"מ כיון שאם תאמר דיש לה ביטול א"כ הרי היא שלו בזכות ממון, דהא עצם הטבעת בלא"ה היא שלו, וכנ"ל, ואם גם יש לה ביטול ע"כ היא שלו בזכות ממון, וא"כ ע"כ צ"ל דאין לה ביטול דאיך תוכל לומר כלל דיש לה ביטול, דא"כ היא שלו בזכות ממון, ואין לה ביטול, והגם דלעיל באופן הא' פקפקנו על כיוצא בזה, שם שאני, דלפי דרך הא' שפיר יש לומר דמהני ביטול, ואעפ"כ אינו זוכה בה כלל, וכמ"ש שם. אבל לפי דרך הזה דהעצם היא בלא"ה שלו, א"כ כי מהני בה ביטול ע"כ היא שלו לגמרי בזכות ממון, וא"כ ע"כ צ"ל דאין לה ביטול, ודוק:

וכתב עוד הר"ן, ומכאן לחמץ בפסח של עכו"ם שאפשר לישראל לזכות בו, הוי חמץ של ישראל ואסור לעולם, עכ"ל, ור"ל דחמב"פ של עכו"ם אשר אפשר לישראל לזכות בו בזכי' גמורה של ממון, מטעם דלאחר פסח הוא מותר בהנאה, וזמן ממילא קאתיא, והואיל כזה בודאי אמרינן להר"ן לשווייה עי"ז ממון גם עכשיו בתוה"פ, ולכך אפשר לישראל לזכות בו זכי' גמורה של ממון גם עכשיו בתוה"פ, ולכן הוי חמץ של ישראל בזכות ממון, ואסור לעולם, והגם דכשאסור לעולם א"כ לא מצי זכי בו זכי' גמורה של ממון וא"כ מהראוי שלא יעביר עליו בב"י ולא יהי' אסור לעולם מ"מ כיון שאם תאמר דאינו עובר עליו בב"י ואינו אסור לעולם הרי הוא שלו בזכות ממון, דהא עצם החמץ בלא"ה הוא שלו, וכנ"ל, ואם גם אינו עובר עליו בב"י ואינו אסור לעולם ע"כ הוא שלו בזכות ממון, וא"כ ע"כ צ"ל דעובר עליו, וממילא אסור לעולם, דאיך תוכל לומר כלל דאינו עובר עליו ואינו אסור לעולם, דא"כ הוא שלו לגמרי בזכות ממון, וא"כ עובר עליו, וממילא אסור לעולם, וכנ"ל, ודוק:

אמנם הרשב"א לפי שיטתו דלא אמרינן שום הואיל לשווייה עי"ז לכם, רק אזלינן בתר השתא, וכנ"ל, א"כ אפילו דיכולה הטבעת להתבטל ע"י עכו"ם, והחמץ יהי' מותר אחר פסח, ג"כ אינו זוכה בהן זכי' גמורה של ממון, דהשתא מיהו הם אסורין בהנאה ואין בהם דין ממון, ובתר השתא אזלינן, וא"כ אכתי אינו מתורץ בזה קושיית הר"ן, אבל הרשב"א והריטב"א והריב"ש לא נחתו כלל בזה לקושיית הר"ן, וכנ"ל, אלא הם ז"ל ס"ל בפשיטות, דכיון דהוא זוכה עכ"פ בעצם הטבעת והחמץ, אף שהם אסורים בהנאה, וכנ"ל, אף דאין לו בהם זכות של ממון, ואינם ברשותו ליהנות מהם, עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, ואינם מחלקים בזה בין שהי' שלו מקודם בזכות ממון, ובין שלא היו מעולם שלו בזכות ממון, וכמו דמחלק הר"ן בזה, אבל הם ז"ל ס"ל דהיכי דעצם הדבר הוא עכ"פ שלו, עשה"כ כאלו הוא ברשותו ג"כ, אף דלא הי' ברשותו מעולם:

אמנם אכתי קשיא לי על הר"ן גם לפי פירוש זה, דמשו"ה מצי זכי בחמץ של עכו"ם בפסח לעבור עליו בב"י, אף דבזכי' מחדש לא עשה"כ כברשותו, משום דאם תאמר דאינו עובר עליו, ע"כ הוא שלו גמור בזכות ממון, וא"כ ע"כ צ"ל דעובר עליו, וכנ"ל, דא"כ מניין לו לר"א לומר דחמץ משש שעות ולמעלה אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, דהא גם בזה י"ל דלעולם לא עשאו הכתוב כלל כאלו הוא ברשותו, והא דעובר עליו, אף דבעינן בי' שיהי' לך בזכות ממון, וכנ"ל, היינו ג"כ משום דאם תאמר דאינו עובר עליו, א"כ מותר להשהותו עד לאחר הפסח, ואז יהי' מותר, וכיון דזמן ממילא קאתיא, ואמרינן בי' הואיל, לומר דגם עתה יש בו דין ממון, א"כ כיון דהעצם בלא"ה הוא שלו, ע"כ הוא שלו בזכות ממון, ומשו"ה ע"כ עובר עליו, וכנ"ל, ומנ"ל לר"א כלל דעשה"כ כברשותו, ודוחק לומר דסתם מימרא דר"א היא אליבא דרבי יהודה, דס"ל דגם חמץ שלא עבר עליו בב"י, כשעבר עליו הפסח אסור בהנאה, וא"כ חמץ משש שעות ולמעלה הוא באמת איסור הנאה מוחלט, וע"כ צ"ל דמשו"ה עובר עליו משום שעשה"כ כאלו הוא ברשותו, אבל זה דוחק לאוקמי מימרא דר"א, דמייתי לי' סתמא דהש"ס, שלא אליבא דהלכתא, דהא קיי"ל בלאחר זמנו כר"ש, והגם דבלפני זמנו בודאי ס"ל לר"א כרבי יהודה, דלר"ש משש שעות ולמעלה עד הלילה מותר בהנאה, והוי ברשותו, וכנ"ל בענף כ"ו, מ"מ בלאחר זמנו דלא קיי"ל כר"י, אין נראה דר"א יסבור כוותי', וכנ"ל, וע"כ צ"ל דאפילו לר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח כשלא עבר עליו בב"י מותר, מ"מ אינו עי"ז שלו גמור בזכות של ממון בתוך הפסח, כיון דהשתא מיהו אסור בהנאה, ובתר השתא אזלינן, ולא אמרינן בי' הואיל, ולכך צ"ל דמשו"ה עובר עליו משום דעשה"כ כאלו הוא ברשותו, והגם דהר"ן ס"ל באתרוג של טבל ומע"ש דאמרינן בהו הואיל לשווייה עי"ז לכם בהיתר אכילה, וכנ"ל, ע"כ צ"ל דשם שאני דיכול הוא להתירם באכילה גם עכשיו טבל ע"י תיקון, ומע"ש ע"י פדיון, משא"כ חמץ דעכשיו בתוה"פ אין לו שום היתר כלל, רק לאחר זמן. בכי הא לא אמרינן הואיל גם להר"ן, אלא בתר השתא אזלינן, ולכך אי לאו משום דעשהו הכתוב כאלו הוא ברשותו לא הי' עובר עליו בב"י, דהא אינו לך בזכות ממון ואינו ברשותו, והגם דאם לא הי' עובר עליו, א"כ יהי' מותר להשהותו עד אחר הפסח ואז יהי' מותר, מ"מ מה בכך, אעפ"כ עדיין אין לו בו עי"ז זכות של ממון, דהשתא מיהו אסור, ובתר השתא אזלינן, ואכתי אינו עובר עליו, אלא דעשה"כ כאלו הוא ברשותו, ומשו"ה עובר עליו, ועיין בקצה"ח סי' שפ"ו ס"ק ז' דאפילו לר' שמעון אין זה גול"מ דכממון דמי, ולפ"ז בזכי' מחדש בחמץ של עכו"ם בפסח, דס"ל להר"ן דלא אמרינן בזה עשה"כ כברשותו, וכנ"ל, איך כתב הר"ן דמשו"ה עובר עליו בב"י, משום דאם לא יעבור עליו ויהי' מותר לאחה"פ, אפשר לו לזכות בו זכי' גמורה של ממון, וא"כ שוב ע"כ עובר עליו, וכנ"ל, דהא מוכח מהש"ס הנ"ל דלא אמרינן כן, אלא בתר השתא אזלינן, ולא מצי זכי בי' זכי' גמורה של ממון אפילו אם יהי' מותר אחה"פ, ולא אמרינן הואיל במה שיבא לאחר זמן, וכנ"ל, ועוד קשה דאיך יליף הר"ן זכיית חמץ בפסח מזכיית הטבעת של ע"ז, הא טבעת שאני דיכולה להתבטל ולהיות מותר בהנאה גם עכשיו, ולזה אמרינן בה הואיל וכמו באתרוג של טבל ומע"ש, וכנ"ל, משא"כ חמץ בפסח דא"א בשום צד להיות מותר גם עכשיו, אלא לאחר זמן, מאן לימא לן דאמרינן גם הואיל כזה, וע"כ צ"ל דהר"ן לאו מטעם הואיל אתי עלי' בטבעת, לומר דמשו"ה מצי זכי בהטבעת גם קודם הביטול, משום הואיל דיכולה להתבטל, דגם הר"ן ס"ל דלא אמרינן הואיל זה, ולא דמי לאתרוג של טבל ומע"ש דס"ל להר"ן דאמרינן הואיל, דהתם שאני, דיש בידו בעצמו לתקן הטבל ולפדות המע"ש, משא"כ בטבעת אין בידו עצמו לבטלה, רק ע"י עכו"ם, ולזאת כיון דגם בטבעת לא אמרינן הואיל, ואעפ"כ לא מהני לה ביטול, אף דאין בה זכי' גמורה של ממון, שפיר מדמי הר"ן לזה גם חמץ של עכו"ם בפסח, דאף דלא אמרינן בי' הואיל, ואינו זוכה בו זכי' גמורה של ממון, ג"כ עובר עליו, וא"כ ע"כ צריך לומר פירוש אחר בדברי הר"ן בהתירוץ שלו על קושיתו הנ"ל, דמאחר דבזכי' מחדש לא אמרינן עשה"כ כברשותו, א"כ למה לא מהני ביטול גם לאחר שזכה בה ישראל בעצם הטבעת, דהא אין לו בה זכות של ממון, וכנ"ל:

ולזאת נראה לפענ"ד לפרש תירוץ הר"ן לפי דרך ב' הזה באופן זה, ורק להוסיף עוד הגה קטנה, ו' אחת בתיבת מצי שכתוב בהר"ן, וצ"ל ומצי, והגה זו היא רק לצחות הלשון כי לולא זאת נוכל לפרש פירוש זה ג"כ בלא הגה זו, אמנם אין קפידא בהגה הקטנה הזאת, כי גם בלא"ה אפילו לפי לימוד הפשוט בדברי הר"ן ג"כ צריך להגיה ולהוסיף שם איזה ווין בלשונו, עיי"ש, ולזה נראה לגרוס שם בתירוצו בזה"ל "אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם ומצי זכי בה אסור", ומכאן לחמץ וכו', ועפ"ז נפרש דבריו, דס"ל להר"ן דלא אמרינן עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו אלא באחד מב' אופנים, או דהי' מכבר שלו, מקודם דנאסר בהנאה, בזה אמרינן דאף לאחר שנאסר בהנאה עשאו הכתוב כמקודם, דהי' שלו גמור בזכות ממון וברשותו, או אפילו כשלא הי' שלו מקודם דנאסר בהנאה, רק זכה בו עתה מחדש אחר שנאסר בהנאה, רק שאיסור הנאה זה יש בו צד אפשרות שיכול להיות עוד מותר בהנאה, בזה יש לומר ג"כ עשאו הכתוב עכשיו כאלו כבר הי' בא אל הפועל צד האפשרות הזה, והי' מותר בהנאה, והי' ברשותו בזכות ממון, אבל באיסור הנאה שלא הי' שלו מקודם דנאסר בהנאה, רק בתר דנאסר בהנאה זכה בו בעצם הדבר לבד. בלא זכות ממון, וגם אין בו שום צד אפשרות שיהי' יוכל עוד להיות מותר בהנאה, בזה לא שייך לומר עשה"כ כאלו הוא ברשותו, דהא אין מציאות כלל לדבר הזה שיהי' ברשותו, וגם לא הי' ברשותו מעולם. ולא נוכל לומר עשה"כ כמקודם, או כאלו הי' בו המציאות הזה, ולזאת לא אמרינן בכגון זה עשה"כ כאלו הוא ברשותו:

וזה הוא שכתב הר"ן "דאע"ג דאסורה בהנאה ואין בה דין ממון", ור"ל וא"כ מהראוי שיועיל בה ביטול, דלענין ביטול בעינן ג"כ שיהי' זכות ממון להישראל, וכנ"ל, ועשה"כ כברשותו לכאורה אין לומר בזכי' מחדש, דלא שייך בי' לומר עשה"כ כמקודם, "אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם ומצי זכי בה אסור", ור"ל דכיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם, ואז כשתתבטל מצי זכי בה זכיה גמורה של ממון, לכך אסור כשזוכה בה השתא קודם הביטול, ולא מהני בה ביטול, ומטעם שכתבתי לעיל, דכיון שמקודם שזוכה בה יש בה צד אפשרות להיות מותרת בהנאה ע"י ביטול ולזכות בה זכי' גמורה של ממון שתהי' ברשותו, ולזאת אף שזכה בה קודם שיצא אל הפועל צד האפשרות הזה של ביטול, אמרינן עשאו הכתוב כאלו כבר בא אל הפועל צד האפשרות הזה, והי' זוכה בה בזכי' שעשה בה זכי' גמורה של ממון, והיתה ברשותו, ולזה שוב לא מהני בה ביטול:

וכתב עוד הר"ן "מכאן לחמץ בפסח של עכו"ם שאפשר לישראל לזכות בו", ר"ל אשר יש צד אפשרות לישראל לזכות בו זכי' גמורה של ממון שתהי' ברשותו, והיינו אחר הפסח, "הוי חמץ של ישראל", ר"ל כשזכה בו בפסח הוי חמץ של ישראל, דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, והיינו כאלו כבר הגיע הזמן של האפשרות הזה, והוא ברשותו, ואסור לעולם ר"ל משום דהישראל עבר עליו בב"י:

אמנם הרשב"א והריטב"א והריב"ש לא נחתו כלל לקושית הר"ן ותירוצו, כי הם ז"ל ס"ל בפשיטות, דמאחר דזוכה עכ"פ בעצם הטבעת והחמץ, ממילא עשה"כ כאלו הם ברשותו, ואף דלא היו שלו מקודם, וגם אם אפילו לא הי' להם שום צד אפשרות להיות מותר בהנאה, כל שהעצם שלו, ורק חסר זכות ממון, ואינו ברשותו, עשה"כ כאלו הוא ברשותו בחמץ ובע"ז, ולא סבירא להו סברת הר"ן הנ"ל:

שוב ראיתי דלפי פירוש הזה יש לפרש עוד לשון הר"ן בסגנון אחר קצת, והוא דכוונת הר"ן בתירוצו, יען דאית בזה תרתי, דבעצם הטבעת בלא זכות ממון שפיר זכה גם עכשיו, ואין חסר בזה אלא שיהי' גם ברשותו בזכי' גמורה של ממון, וע"י שהיתה יכולה להתבטל ע"י עכו"ם קודם זכייתו בה הי' בה צד אפשרות גם לזכי' כזאת. בכגון זה שפיר אמרינן עשה"כ כאלו הוא ברשותו, אף שלא הי' שלו מקודם, וזה הוא שכתב הר"ן "אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם ומצי זכי בה אסור", ור"ל כיון שיש בה תרתי, צד אפשרות לזכי' גמורה ע"י שהיתה יכולה להתבטל מקודם, וגם זאת שמצי זכי בה גם עכשיו עכ"פ בעצם הטבעת לבד, לכך אסור ולא מהני בה ביטול, דעשה"כ כאלו כבר הי' בה בפועל האפשרות הזה וכאלו היא ברשותו ג"כ, "ומכאן לחמץ בפסח של עכו"ם שאפשר לישראל לזכות בו, הוי חמץ של ישראל ואסור לעולם", ור"ל דגם חמב"פ של עכו"ם שיש בו ג"כ תרתי, צד אפשרות לזכי' גמורה כשיזכה בו אחר הפסח, וגם זאת "שאפשר לישראל לזכות בו" גם עכשיו בתוה"פ עכ"פ בעצם החמץ לבד, "הוי חמץ של ישראל" לעבור עליו בב"י, דעשה"כ כאלו הוא ברשותו, והיינו כאלו כבר הגיע האפשרות הזה, וכנ"ל, ואסור לעולם:

תוכן העניינים

יהל אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה