אור ברסלב
יהל אור על דין זכיה באיסורי הנאה › ענף לב

יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף לב

ענף לא

ונראה לפענ"ד לפרש דברי הר"ן בג' אופנים. ותחלה נאמר דבלא"ה לשון הר"ן מגומגם קצת, וצריך הג"ה מועטת, וביחוד מילת אסור שכתוב שם בהר"ן, ואע"ג שאסורה בהנאה אין בה דין ממון [אסור] אפ"ה וכו', אסיר זה בכאן אין לו שום מובן ושום מקום, ומשו"ה הגיהו והכניסוהו בין שני חצאי לבנה, לומר שאין זה מעיקר הגירסא, ותיבה זו מיותרת, אבל הלא דבר הוא, ובכל ספרי הר"ן כתוב כן, ולזה יותר קרוב לומר דאסור זה אינו מיותר לגמרי, אלא שנתחלף שלא במקומו, וזה שכיח מאוד בספרי הראשונים ז"ל, ויוכל לבא כזאת ע"י ששיטה התחתונה עקומה קצת למעלה, ובא התיבה הזאת שבקצה השיטה התחתונה בשוה לשיטה העליונה, וצרפו אותה המעתיקים להשיטה העליונה, ונמצאת שלא במקומה, וגורמת בלבול וקישוי הבנה להמעיין, ואחשוב שכחזיון הזה הי' ג"כ כאן, וזה יותר קרוב משנאמר, דעפ"י טעות הכניסו המעתיקים תיבה שלא נכתבה כאן מעולם כלל, וז"פ:

ולזאת נראה לפענ"ד דכך היא עיקר הגירסא בהר"ן, ואע"ג שאסורה בהנאה ואין בה דין ממון, אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם מצי זכי בה אסור, ומכאן לחמץ וכו', ועפ"ז נפרש בעזה"י בג' פנים:

הפן האחד. דלעולם גם הר"ן ס"ל דזכי' של קנין נתפסת באיסורי הנאה בעצם הדבר, אף דאין בו זכי' של ממון, כמו שנתפס בו זכי' של ירושה, וכנ"ל, מיהו הני מילי כשכוונת הזוכה כך היא, לזכות רק בעצם הדבר לבד, בלא זכות של ממון, אבל אם כוונתו לזכות בו זכי' גמורה בזכות של ממון, כמו שאר זכיות דעלמא, כיון דרצונו אין יכול להתמלאות בזכי' זו, דהא אין בהאיסור הנאה זכות של ממון, לא זכה כלל, וגם עצם הדבר לא קנה, מאחר דלא הי' דעתו לקנות עצם הדבר לבד, ואין קנין לחצאין, וזה דבר מוסכם, וכמו שהארכתי בזה לעיל בענף כ"ט להוכיח כן דלא מפלגינן הקנין לחצאין, והנה בגמ' שם איתא דר"א הקפר מצא טבעת ועליה צורת מ"ז וכו', וע"ז כתב הר"ן ולא רצה להגביהה עד שיבטלנה העכו"ם משום דאי הוא מגביהה לה מקמי הכי הוה עכו"ם דישראל שאינה בטלה לעולם, עכ"ל, ואף דשפיר הי' יכול להגביהה, ולומר בפירוש שאינו רוצה לקנותה עדיין, ואח"כ כשיבא עכו"ם יתננו לו לבטלה, ויקנה אותה אח"כ, ולא הי' צריך להניחה בדרך, אשר לא הי' בטוח שלא יקדימנו עכו"ם אלם ויזכה בה, ובודאי לא הי' נעלם עצה זו מר"א הקפר, אך רצה להראות בזה הלכה לתלמידים, שכשימצא איש דבר של ע"ז, לא יגביהנה עד שיניח לבטל אותה מקודם, כי סתם אנשים אם יגביהו אותה יהי' דעתם לקנותה, ושוב לא יועיל לה ביטול, וזה מדוקדק בלשון הר"ן שכתב ולא רצה להגביהה וכו' משום דאי הוא מגביהה לה וכו' הוה עכו"ם דישראל, עכ"ל, ולכאורה לפי דקדוק הלשון הי' צריך לכתוב משום דאי הי' מגביהה לה, וכו', אך הר"ן לא קאי בזה על ר"א הקפר, דאי הי' מגביהה לה הוה עכו"ם של ישראל, דז"א דר"א הקפר אף דהי' מגביהה לה מקודם ג"כ לא הי' עכו"ם של ישראל, דהי' מגביהה אותה בישוב הדעת על דעת שלא לקנותה עדיין, וכנ"ל, רק הר"ן קאי בזה על אדם דעלמא, דאי הוא מגביהה לה מקמי הכי הוה עכו"ם דישראל, דסתם אינש דעלמא כשמגביהה אותה מגביהה על דעת לקנותה, כדרך המוציא מציאה, וא"כ הוה עכו"ם דישראל, ושוב לא יועיל ביטול ולכך לא רצה ר"א הקפר להגביהה קודם הביטול, כדי להראות הלכה להעולם, שכשימצאו ע"ז לא יגביהו אותה עד לאחר הביטול, שאם הם יגביהו אותה מקודם שוב לא יועיל הביטול, וכנ"ל:

ומעתה ס"ל להר"ן, דסתם אינש דעלמא כשמוציא טבעת של ע"ז ומגביהה, כמו דבסתמא דמילתא מגביהה לקנותה, כדרך המגביה מציאה, כמו כן בסתמא דמילתא דעתו אממון, דהיינו לזכות בה זכות של ממון, כדרך המגביה מציאה, דאל"כ למה מגביהה אותה כלל, וכי לזכות בעצם הדבר לבד בלא שום הנאת ממון יטריח עצמו אף לשחות עבורה ולהגביהה, הא ודאי דלא, כי מה בצע לו בזכיית עצם הדבר לבד, בלא שום הנאה, וע"כ כשמגביהה דעתו על זכיית ממון:

ולזה שפיר הקשה הר"ן, וכתב ואע"ג דאסורה בהנאה ואין בה דין ממון, ור"ל דמאחר שאין בה דין ממון, והוא דעתו בהגבהתו לזכות בה זכות של ממון, א"כ לא זכה כלל, ולא קנה אף העצם, דאין קנין לחצאין, וכנ"ל, וא"כ מה מזיק אם יגביהה אותה קודם ביטול, דהא לא נעשה שלו כלל בהגבהה זו, ועדיין מהני בה ביטול:

וע"ז משני הר"ן, דכיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם, ועי"ז מצי לזכות בה, דהגם שהעלינו לעיל דלא אמרינן הואיל דיכולה להתבטל למיהוי עי"ז שלכם, מ"מ היינו דוקא בע"ז של עכו"ם, דאינה עומדת לכך להתבטל, וכן אפילו בע"ז של הפקר, בעודה מונחת שם במקומה, ולא באה עדיין תחת יד ישראל, דעוד אפשר שיקדים עכו"ם ויזכה בה, ואינה עומדת להתבטל, אבל מכי באה תחת יד ישראל הרוצה לזכות בה, ולא זכה בה עדיין, שפיר היא עומדת להתבטל, דפשיטא דהישראל יתן אותה לעכו"ם לבטלה כדי להתירה בהנאה, והיא בזה כמו טבל ממש, דעומד לתקנו כדי להתירו באכילה, וה"ה ע"ז של הפקר שתחת יד ישראל הרוצה לזכות בה, עומדת להתבטל כדי להתירה בהנאה, וכמו דאמרינן בטבל הואיל דיכול לתקנו למיהוי עי"ז לכם, וכנ"ל, כמו כן אית לן לומר בע"ז של הפקר שביד ישראל הרוצה לזכות בה, הואיל דיכולה להתבטל מצי לזכות בה זכות של ממון אף קודם הביטול, והגם דלא דמי לגמרי לטבל, דטבל בידו לתקנו בעצמו, משא"כ לבטל ע"ז צריך לזה עכו"ם, מ"מ חזינן דהר"ן ס"ל דאין הדבר תלוי בזה במה שיכול לעשות בעצמו, אלא דהעיקר תלוי בזה במה שעומד לכך או לא, דבעומד לכך אמרינן הואיל, כמו בטבל, ואף שצריך לזה עכו"ם, מ"מ בידו מקרי, דע"י רצי כסף או ע"י כפיה ישיג עכו"ם שיבטלה, ולזה מצי לזכות בה זכיה גמורה גם קודם הביטול, וכנ"ל, והגם דכשזוכה בה ממילא אין לה ביטול, ואסורה בהנאה בהחלט, וא"כ איך זוכה, ובמה זכה, מ"מ כיון שאם תאמר דלא זכה בה שוב יש לה ביטול, ושוב מצי זכי בה, וא"כ אין לה ביטול, וכבר נודע דבכל כה"ג שהסברא באה לידי כך, להיות חוזר חלילה ברצוא ושוב לכאן ולכאן, כמו הכא, שאם תאמר יש לה ביטול אין לה ביטול, ואם אין לה ביטול יש לה ביטול, אית לן למיזל לחומרא ולומר דאין לה ביטול, דאיך תוכל לומר דלא זכי בה ויש לה ביטול, דא"כ שוב מצי זכי בה ואין לה ביטול, והגם די"ל ג"כ בהיפוך, מ"מ לחומרא אזלינן ואסור, ועיין בתו' ב"מ ל' בד"ה עובד ובר"ש בפרה פ"ב מ"ד, במ"ש אם באת להכשיר שוב ניחא לי', ולכך פסול, וזה הוא שכתב הר"ן כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם מצי זכי בה אסור, ור"ל דכיון דמצי זכי בה, מחמת שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם, משו"ה אסור, ולא מהני לה ביטול, דאף דלקושטא דמילתא לא נוכל להחליט דזכה בה, דכיון דשוב ביטול לא מהני במה זכה, וכנ"ל, מ"מ גם להיפוך דלא זכי בה ג"כ לא נוכל להחליט, וכנ"ל, ואזלינן לחומרא ואסור:

וכתב עוד הר"ן ומכאן לחמץ וכו', ור"ל דלפי דגם בחמץ יש לעורר כן, דאיך יוכל ישראל לזכות בו בפסח, דהא סתמא דמילתא דעתו על זכי' גמורה של ממון, דאל"כ למה נותן עבורו דמים, ואפילו במתנה למה זוכה בו כלל, וע"כ כוונתו על זכי' גמורה של ממון, וכיון שאסור בהנאה ואין בו זכות של ממון גם העצם לא קנה, וכנ"ל, וא"כ אינו עובר עליו כלל, אמנם גם בחמץ בפסח של עכו"ם יש לומר, דכיון שאפשר לזכות בו זכי' גמורה, דהא לאחר פסח יהי' מותר בהנאה, וזמן ממילא קאתיא, ובודאי דהואיל כזה אמרינן, והגם דכשזוכה בו אסור בהנאה לעולם, וא"כ במה זכה, מ"מ כיון דאם תאמר דלא זכה בו הוא מותר לאחה"פ, שוב מצי זכי ביה, ואסור לעולם, וכנ"ל, הלכך אזלינן לחומרא, ואמרינן דהוי חמץ של ישראל ואסור לעולם, וזה הוא שכתב הר"ן ומכאן לחמץ וכו' שאפשר וכו' הוי חמץ של ישראל וכו', עיי"ש בר"ן ותבין, כן הי' נראה לכאורה בזה:

מיהו לאחר העיון נראה דעדיין לא יצאנו ידי חובתינו בזה בישוב קושיא זו, דנראה דשפיר יש לנו להחליט דלא זכה כלל בהטבעת ובהחמץ, מאחר דבזכייתו בהם הם נאסרים בהחלט ולעולם, א"כ במה זכה, והגם דאם תאמר דלא זכה ויש להם היתר מ"מ ג"כ לא מצי זכי בהו, דהגם דעכשיו יש להם היתר, מ"מ אין זכי' יכולה להיתפס בהם, דאז כשיזכה בהם שוב לא יהי' בהם שום צד היתר כלל, וא"כ במה זוכה, ואין כאן רצוא ושוב לכאן ולכאן, אלא דבכל צד יש לנו לומר דלא זכה, וכנ"ל:

ולזה נראה לפענ"ד בדעת הר"ן, דר"ל דגם עתה כשזכה בהטבעת עדיין יכולה להתבטל ע"י עכו"ם, דהא קיי"ל בחו"מ סי' קצ"ה ס"ז דבכל הקנינים יכול לחזור בו בתוכ"ד של הקנין. וא"כ גם משזכה בה בהטבעת יכולה היא להתבטל ע"י עכו"ם, דהא יכול הוא לחזור בו בתוכ"ד מן הקנין, ולבטלה אח"כ, וכיון שכן שפיר מצי זכי בה, דהא גם בעת שזוכה בה הוא זוכה בדבר שיש בה צד היתר הנאה גם עכשיו, ושפיר הוי זה זכי' של ממון, וגם בחמץ של עכו"ם כן הוא, דגם משזכה בו, עדיין יכול לחזור בו בתוכ"ד, ויהי' לו היתר אחה"פ, נמצא דזוכה בדבר שיש בו צד היתר הנאה גם עכשיו, והוי זכי' של ממון, וכיון שזוכה בהטבעת ובהחמץ, מפני שבעת אשר זוכה בהם יש בהם צד היתר הנאה של ממון, ע"י שיכול לחזור בו בתוכ"ד, א"כ ממילא כשאינו חוזר בו, הטבעת אין לו ביטול והחמץ אסור לאחה"פ, דהא הוו של הישראל הזוכה בהם:

מיהו יש להקשות ע"ז, דהא כבר כתבתי לעיל דדוקא כשעומד לכך אמרינן הואיל לדעת הר"ן, וא"כ בשלמא כשבא הטבעת תחת יד ישראל הרוצה לזכות בה ועדיין לא זכה בה, שפיר היא עומדת להתבטל, וכנ"ל, אבל משזכה בה, אף דעדיין יכולה היא להתבטל, ע"י שיחזור בו בתוכ"ד. מ"מ עכ"פ שוב אינו עומד לכך, לחזור בו מהקנין, ואדרבא רוב הזוכים אינם חוזרים בהם, וכיון שאינו עומד לכך, ולא אמרינן הואיל למיהוי עי"ז ממון, אכתי הדרא קושיא לדוכתה, איך זכי בה. ובמה זכי, דהא מכי זכי בה שוב אינו ממון כלל, כיון דאינו עומד לחזור בו ולבטלה, וכן בחמץ איך זוכה בו, מאחר שמשזוכה בו שוב אינו עומד לכך, לחזור בו, ולהיות מותר אחר הפסח, א"כ אינו ממון עי"ז, ובמה זכי:

ויש לומר בזה, דהגם דבשאר הזכיות בודאי אינו עומד לכך לחזור בו בתוכ"ד, וכנ"ל, מ"מ כשזכה בטבעת שעליה צורת ע"ז קודם ביטול, שפיר עומד לכך לחזור בו בתוכ"ד מזכי' זו, ולבטל אותה כדי להתירה בהנאה, ואח"כ לזכות בה מחדש, דלמה לו זכי' כזאת שקודם הביטול, מה שאינו יכול להיות לו ממנה כלום, ואם הוא לפום ריהטא יצא שגיאה מאתו ועשה פועל ריק להגביהה ולזכות בה קודם הביטול, רוח הוא באנוש להתעורר ולחזור בו מיד לאחר זכייתו בה, ולבטלה מקודם, ולזכות בה מחדש, ולזאת מקרי זה עומד לכך לחזור בו ולבטלה, ושפיר מצי זכי בה עי"ז, וכן בחמץ של עכו"ם שזכה בו בפסח, עומד לכך שיחזור בו בתוכ"ד, כדי שלא יעבור עליו בב"י, וגם שלא יאסר עי"ז לעולם, ולכך מצי זכי בו עי"ז:

ולפי זה אין אנו מוכרחים להחליף בהר"ן תיבת אסור ממקום למקום, אלא אף אם נמחוק תיבת אסור לגמרי, כמו שעשו המגיהים, ג"כ א"ש דברי הר"ן, שכתב ואע"ג דאסורה בהנאה ואין בה דין ממון, [ר"ל וא"כ לא זכה כלל, אף העצם, כיון דלא הי' כוונתו על זכיית העצם לבד, רק על זכי' גמורה של ממון, מה שאין בו], אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם [ר"ל גם משזכה בה, דיכול לחזור בו תוכ"ד, ולבטלה ע"י עכו"ם], מצי זכי בה [ר"ל דכיון דעומד לכך, לחזור בו תוכ"ד ולבטלה, וכנ"ל, אמרינן הואיל והוי ממון גם עכשיו, ומצי זכי בה זכי' גמורה של ממון וא"כ שוב לא מהני ביטול], ומכאן לחמץ בפסח של עכו"ם שאפשר לישראל לזכות בו [ר"ל שאף שג"כ אין כוונתו רק על זכי' גמורה של ממון, מ"מ כיון שגם משזוכה בו יכול להיות מותר אחה"פ, דיכול לחזור בו תוכ"ד, וגם עומד לכך לחזור בו, וכנ"ל, ולזאת אפשר לזכות בו בזכי' גמורה של ממון וכנ"ל], והוי חמץ של ישראל, ואסור לעולם, עכ"ל הר"ן. ופירושו בצדו, אמנם יען דמסתבר דתיבת אסור אינו מיותר לגמרי, אלא שנחלף ממקומו, לזאת נכון להגיה כן לפי הנ"ל, ואע"ג וכו' ואין בה דין ממון. אפ"ה וכו' מצי זכי בה ואסור [ור"ל דאסור בהחלט, ולא מהני ביטול] ומכאן לחמץ וכו' והוי חמץ של ישראל ואסור לעולם עכ"ל הר"ן:

אמנם הרשב"א בתשובה סי' ר"ב הנ"ל ס"ל דלא אמרינן כלל הואיל למיהוי עי"ז שלכם, אלא אזלינן בתר השתא, אף בעומד לכך, וגם בידו לעשות בעצמו, ולכן כתב דאתרוג של טבל פסול משום דאית בי' איסור אכילה, וכן של מעשר שני חוץ לירושלים פסול מה"ט, עיי"ש, ולא אמרינן הואיל דיכול לתקנו להטבל, ולהעלותו או לפדותו להמע"ש, הוי לכם, אף דעומד לכך, וגם בידו לעשותו בעצמו, ולזה אם להרשב"א הוי קשיא לי' קושיית הר"ן לא הי' יכול לתרץ כתירוצו הנ"ל, דהואיל דיכולה להתבטל מצי זכי בה, דהא גם הואיל דעדיף מהואיל זה לא מהני להרשב"א למיהוי עי"ז לכם:

אבל הרשב"א והריטב"א והריב"ש לא נחתו כלל להקשות קושית הר"ן הנ"ל, דאיך מצי זכי בהטבעת ובחמץ אף בהעצם כיון שכוונתו רק על זכי' גמורה של ממון, אלא סבירא להו בפשיטות דשפיר מצי למזכי בעצם הדבר של איסורי הנאה, אף שמגביהו מן ההפקר או קונה אותו מאחר, דכיון שהוא יודע שזה הוא איסור הנאה, ואין בו דין ממון, אין דעתו בזכייתו לזכי' גמורה של זכיית ממון, דהא הוא יודע שאסור בהנאה, ואין בו זכיית ממון, אלא דעתו לקנות עצם הדבר לבד, אף שאין בו זכיית ממון, והא שקונה החמץ ומגביה הטבעת כלל ללא תועלת, היינו או משום דרוצה להיות עבריין, ורוצה ליהנות מן החמץ אף שאסור לו, הא למה זה דומה למי שגוזל או גונב דבר מחבירו, אף שיודע היטב שאינו זוכה בו זכי' גמורה, אלא להתחייב באונסין, ואינו נעשה שלו כלל, ואסור להשתמש בו וליהנות ממנו, ואעפ"כ משים נפשו בכפו לגזול ולגנוב, כדי ליהנות ממנו באיסור, אף שאינו נעשה שלו, וכמו כן בזוכה בחמץ בפסח, אף שבודאי כוונתו ליהנות ממנו, דאל"כ למה הוא זוכה בו כלל, מ"מ יודע הוא היטב דהחמץ היא אסור בהנאה, ואין לו בו זכות של ממון, אלא דזוכה בעצם החמץ לבד, בלא זכות של ממון, ואעפ"כ זיכה בו ונותן אפילו דמים בעבורו, כי דעתו ליהנות ממנו באיסור, אף שאסור לו ליהנות ממנו, ואין לו בו זכות ליהנות ממנו, אעפ"כ זוכה בהעצם לבד כדי ליהנות ממנו באיסור, וכן כשמגביה הטבעת קודם ביטול, יודע הוא היטב שהיא אסורה בהנאה, ואי אפשר לו לזכות בה זכות של ממון, אלא העצם לבד יתהוה שלו ע"י הגבהתו, ולזה הוא מתכוון, אלא שמגביהה וזוכה בה בהיחפזו, כי הוא חושב ליהנות בה אח"כ, ע"י שיניח לבטל אותה ע"י עכו"ם, או בעצמו לר"ל בע"ז מ"ב ולפום ריהטא שוכח, או שאינו יודע, שאחר זכייתו בה לא יועיל לה ביטול, אבל זה יודע כל איש ישראל דע"ז אסור בהנאה, וא"א לו לזכות בה לעת עתה זכות של הנאה, אלא עצם הדבר לבד, וכיון שהוא יודע שהטבעת והחמץ אסורים בהנאה, ובודאי אין דעתו לזכות בהם זכות של היתר הנאה, אלא עצם הדבר לבד, זוכה באמת בעצם הדבר לבד, וכנ"ל, ובזה סגי לענין שלא יועיל לו ביטול, ובחמץ כיון שזוכה בעצם הדבר, אף שאין לו בו זכות ממון ואינו ברשותו עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, וכנ"ל בענף ב'. וזה הוא שכתב הרשב"א בתשובה ח"א סי' קע"א שהבאתי לעיל בענף ו', וז"ל דכל שרוצה לזכות בו אעפ"י שהוא אסור בהנאה זכה בו וכו' וכענין שאמרו בע"ג שאע"פ שאסורה בהנאה וא"א לו לזכות בה מ"מ כל שדעתו לזכות בה עכו"ם של ישראל קרי בי' עכ"ל, ור"ל דכיון שדעתו ורצונו לזכות בה אעפ"י שאסורה בהנאה, א"כ דעתו לזכות לעת עתה רק בעצם הדבר לבד, זכה בה בעצם הדבר:

עיי"ש ותבין:

אמנם הר"ן לשיטתו דאמרינן הואיל בעומד לכך וכנ"ל מקשה שפיר, דהא זה ברור דכשזוכה בהטבעת של ע"ז כוונתו ליהנות ממנו, וכנ"ל, אלא דאנן אמרינן כיון שהוא יודע שאסורה בהנאה, אין כוונתו אלא ליהנות ממנו אחר הביטול, ולפי זה נחזי אנן. אם הי' באמת הדין כמו שהוא חושב לפום ריהטא בשעת הגבהתה, דגם לאחר זכייתו בה יועיל לה ביטול, א"כ לפי שיטת הר"ן הנ"ל דאמרינן הואיל בעומד לכך, א"כ מיד בשעת זכייתו זוכה בה זכי' גמורה, זכות של ממון, דהגם דבשעת זכייתו בה היא עדיין אסורה בהנאה, מ"מ אם נניח שמועיל לה ביטול א"כ היא עומדת להתבטל, כדי להתירה בהנאה, וכנ"ל, ובעומדת לכך אמרינן הואיל שיכולה להתבטל הוי גם עכשיו קודם הביטול ג"כ ממון דידי', וכנ"ל, וא"כ מיד בשעת זכייתו בה זוכה בה זכי' גמורה של ממון, אלא שבאמת אין הדבר כן, דמשזכה בה שוב לא מהני לה ביטול, אבל עכ"פ הוא לפי מחשבתו בשעת ההגבהה דיועיל לה ביטול גם אחר זכייתו בה, ולשם זה הוא זוכה בה כדי ליהנות בה אחר הביטול, וכנ"ל, א"כ לפי מחשבתו הוא זוכה בה מיד גם עתה זכות של ממון, וכנ"ל, וא"כ כוונתו זכי' גמורה של ממון, אף שהוא יודע שכעת עדיין היא אסורה בהנאה, ומאחר דלפי האמת שוב לא מועיל לה ביטול לאחר זכייתו, א"כ א"א לו לזכות בה זכי' גמורה של ממון, וא"כ לא זכי כלל גם בהעצם כיון שכוונתו הי' לזכי' של ממון, וכנ"ל, וזה הוא קושית הר"ן, אלא שמתרץ דבאמת גם משזוכה בה יש מקום לומר הואיל דיכולה להתבטל, ושפיר מצי זכי בה זכי' גמורה כרצונו, וכמו שפרשתי דבריו לעיל:

וכן בחמץ של עכו"ם בפסח אין כוונת הר"ן על ישראל עבריין, שאינו חושש על איסור חמב"פ, אלא כוונת הר"ן כמ"ש הרשב"א בתשובה וכן הריטב"א בפסחים על אותן הנכרים ששולחין דורון של חמץ לישראל בפסח והישראל לוקחו ממנו לפי תומו כדי ליהנות ממנו אחר הפסח, וכיון דלפי מחשבתו שהוא מותר לאחר פסח, וזמן ממילא קאתיא, א"כ מיד הוא זוכה בו זכי' של ממון, דהואיל כזה ודאי אמרינן להר"ן, וכנ"ל, וכיון דכוונתו לזכי' של ממון, מה דבאמת אין בו, א"כ גם העצם לא קני, וכנ"ל, ולכך הוצרך הר"ן ללמוד זה מטבעת, דשפיר יש לומר בו הואיל גם לפי האמת, וכנ"ל:

אבל הרשב"א לשיטתי' דלא אמרינן כלל הואיל לשוויי' עי"ז לכם, אף בעומד לכך, וכנ"ל, א"כ אף לפי מחשבתו בשעת זכי', ליהנות מהטבעת אחר הביטול, ומהחמץ אחה"פ, ג"כ אין כוונתו על זכי' של ממון, דהא בשעת זכי' הם עדיין אסורין בהנאה, ובתר השתא אזלינן, וא"כ אין כאן זכי' של ממון כלל, רק כוונתו לזכות לעת עתה רק בעצם הטבעת והחמץ, אף שא"א לו לזכות בהם זכות של ממון כעת, ולכך באמת זוכה בהם בעצם הטבעת והחמץ לבד, ושוב אסורה הטבעת בהחלט, ולא מהני לה ביטול, והחמץ אסור לעולם, ולא קשה כלל קושית הר"ן:

באופן שקושית הר"ן ותירוצו תלוים בשיטתו שבפ' לולב הגזול באתרוג של טבל ומע"ש, אמנם הרשב"א דלא ס"ל כמ"ש הר"ן שם, כמבואר בתשובתו. וכנ"ל, לא ס"ל ג"כ לא קושיתו של הר"ן כאן ולא תירוצו, וכנ"ל:

אמנם האמת אגיד ולא אכחד, שעם כל הטורח הנ"ל בדברי הר"ן, עדיין דוחק גדול הוא בעיני לומר הואיל כזה, דמשו"ה מצי זכי בהטבעת ובחמץ זכי' גמורה של ממון, אף דאסורים בהנאה ואין בהם דין ממון, הואיל דגם משזכה בהם עדיין יכול לעשות מהם ממון, ע"י שיחזור בו תוכ"ד מזכייתו, וכנ"ל, והדבר יפלא, דכיון שאינו יכול לעשות מהם ממון אא"כ יחזור בו מזכייתו בהם, ויהי' אינם שלו, אבל כל זמן שזכייתו בהם תהא קיימת ויהיו שלו אי אפשר בשום אופן שיהי' מהם ממון, א"כ אכתי איך נוכל לקרות זאת זכי' של ממון, דהא כשזוכה בהם אינם ממון כלל, וכי מפני שיכול לעשות מהם ממון שאינו שלו יתהוו עי"ז ממון שלו, אתמהה, דהא סוף סוף ממון שלו אי אפשר בשום אופן שיתהוו בזכייתו זאת, וא"כ אכתי לא זכי בשום זכות של ממון:

אמנם קושיא זו לא רק על פירושי הנ"ל בהר"ן תסוב, אלא על דברי הר"ן גופי', דאפילו לפי פירוש הפשוט בהר"ן דס"ל דאין זכי' נתפסת אלא בדבר שיש בו דין ממון, והיינו דאל"כ במה זכי, וא"כ גם לפי תירוצו עדיין קשה במה זכי, וכי מה בצע במה דיכול להיות בה דין ממון ע"י חזרה בתוכ"ד וביטול, והוי כאלו יש בו דין ממון גם עכשיו, מאחר דסוף סוף הוא אינו יכול לזכות בה בשום צד של ממון, וכנ"ל, וא"כ במה זכה, ועל מה נתפס זכייתו, וכן קשה בחמץ בפסח של עכו"ם. במה זכה הוא, וכנ"ל, וצע"ג:

תוכן העניינים

יהל אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה