אור ברסלב
יהל אור על דין זכיה באיסורי הנאה › ענף לא

יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף לא

ענף ל

הן אמת דבמג"א סי' תרמ"ט ס"ק י' כתב על מ"ש הרמ"א שם דהמודר הנאה מלולבו אינו יוצא בו ביום א' דלא הוי שלכם, וכתב וז"ל ואע"ג דאי בעי מיתשיל עלי' אסור, עכ"ל, ובס"ק י"ג שם כתב על מ"ש בש"ע דשל אשירה של עכו"ם אם נטל יצא מיום ראשון ואילך, דלא בעינן לכם, וכתב וז"ל אע"ג שאסור באכילה ובהנאה [ר"ל דהאסור באכילה פסול כל שבעה כמבואר שם בס"ה] מ"מ כיון שאם נתבטל מותר באכילה יצא. כדאיתא בגמרא גבי דמאי, עיי"ש, עכ"ל המג"א שם, הרי חזינן דבס"ק י' כתב דמשום הואיל דאי בעי מיתשיל עלי' לא הוי לכם, והוא מתשובת הרשב"א הנ"ל, ובס"ק י"ג כתב דמשום הואיל דיכול להתבטל אינו פסול משום דלית בי' היתר אכילה ודין ממון, הפסול מטעם לכם וע"כ צ"ל לכאורה משום דס"ל דע"י ההואיל שיכול להתבטל שפיר קרינן בי' לכם, ולכאורה הדבר מוכרח לומר כן, דנהי דהראי' שהביא המג"א לזה ממאי דאמרינן בגמ' גבי דמאי, דקרינן בי' לכם להיתר אכילה, מיגו דאי בעי מפקיר נכסי' וחזי לי', ראי' זו יש לדחות, כמ"ש בנתיב חיים ובמחצית השקל שם, דבדמאי בידו להפקיר נכסיו, אבל באשירה אין בידו לבטל, וגם לא לעשות רצון להעכו"ם לבטל, מ"מ מדברי הרמב"ם והש"ע עצמם מוכרת לומר כן דהם פסקו דהפסול משום איסור אכילה פסול כל ז', ואיך יפרנסו הא דשל אשירה של עכו"ם אם נטל יצא בשאר הימים, מיום א' ואילך, הא אסור באכילה ובהנאה, וע"כ כמ"ש המג"א, דהואיל דיכול להתבטל, היתר אכילה קרינן בי', והרי חזינן לכאורה דשאני ההואיל דיכול להתבטל מההואיל דאי בעי מיתשיל, דע"י ההואיל דאי בעי מיתשיל לא קרינן בי' לכם, וע"י ההואיל דיכול להתבטל קרינן בי' לכם, וזה סתירה למה שכתבתי לעיל, דעכ"פ לא עדיף הואיל זה מהואיל זה, והרי חזינן דהוא עדיף ועדיף:

אמנם באמת הדבר יפלא, וטעמא בעי, דבמה נשתנה הואיל זה מהואיל זה, ואדרבא לאיתשולי לכאורה יותר בידו מלבטל, וגם כי מחוסר ביטול אינו ראוי לא לו ולא לאחרים, וגרע יותר ממחוסר שאלה, וכנ"ל:

וראיתי בפרי מגדים שם בסי' תרמ"ט באשל ס"ק י' שכתב על הא דאי בעי מיתשיל לא מהני וז"ל ולא דמי לע"ז עכו"ם באות י"ג כדמאי דהכא לאו מצוה לאיתשולי עלה, עכ"ל, וכ"כ בלבושי שרד שם ס"ק י' על מ"ש המ"א דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל, וכתב ח"ל כיון דלאו מצוה לאתשולי עלי' משא"כ בע"ז בס"ק י"ג, עכ"ל, ונוראות נפלאתי על הני תרי ארייוותא איך כתבו כזאת, דמלבד דמהראי' שהביא המ"א מדמאי יש ללמוד גם באין מצוה דאיזה מצוה יש להפקיר נכסיו, אך לזה יש לומר דגם הם ז"ל לא חשבו ראי' זאת למוכרחת וכמש"ל, אלא דהמ"א כתבה רק לסמך בעלמא, ובאמת אין ללמוד משם, וכנ"ל, ולזאת מחלקים בין מצוה לאין מצוה, אבל עיקר דבריהם ז"ל תמוהים מאוד, איך כתבו דאין מצוה לאיתשולי על נדר, והלא גמרא מפורשת ומפורסמת בנדרים דף נ"ט ע"א דמשו"ה הוי קונמות דשיל"מ משום דמצוה לאיתשולי עליה, משום דר' נתן דאמר כל הנודר וכו' והמקיימו כאלו מקטיר עליה, עיי"ש, והכי קיי"ל דנדרים הוי דשיל"מ משום האי טעמא דמצוה, משא"כ תרומה דלאו מצוה לאיתשולי עלה, ואיך כתבו הגאונים הנ"ל דלאו מצוה היא, ואם נאמר לחלק בין מצוה למצוה, דלבטל ע"ז היא מצוה יותר גדולה, דנכללת בהמ"ע דאבד תאבדון, משא"כ לאיתשולי על נדר אינו מצוה אלא משום דר"נ, מלבד דלשון רבותינו הגאונים ז"ל הנ"ל משמע דאין מצוה כלל לאיתשולי, אלא אף גם זאת דאין שום טעם וריח כלל לחלק בזה בין המצות, בין מצוה קלה לחמורה, כמובן, ולזאת עדיין אנחנו מבחוץ בהבנת טעם הדבר הזה:

הן אמת כי י"ל דהרשב"א והר"ן שכתבו דהואיל דאי בעי מיתשיל לא מהני להיות נחשב שלכם עי"ז, לא ס"ל להא שכתב המ"א דהואיל דיכול להתבטל מהני, דהם ז"ל ס"ל דהפסול מחמת שאין בו היתר אכילה ודין ממון, דהוא רק מטעם לכם, אינו פסול בשאר הימים, וכמו שאול, וכמבואר כן להדיא בתו' ובבעל המאור ובמלחמות ובהר"ן ר"פ לולב הגזול, עיי"ש, ובהיות כן ניחא בפשיטות הא דשל אשרה של עכו"ם כשר בשאר הימים בדיעבד, דלא בעינן בהו לכם והיתר אכילה ודין ממון. וא"כ אין הכרח מזה לומר דהואיל דיכול להתבטל מהני, לענין הלכם של היתר אכילה ודין ממון, רק להרמב"ם דס"ל דפסול של האסור באכילה הוא בכל ז' ע"כ מוכרח מהא דשל אשירה של עכו"ם כשר בשאר הימים דהואיל דיכול להתבטל מהני לענין הלכם של היתר אכילה, כמ"ש המ"א, וכנ"ל, וא"כ י"ל דהם דעות חלוקות, דמ"ש במ"א ס"ק י' דהואיל דאי בעי מתשיל לא מהני להיות שלכם, הוא דעת הרשב"א והר"ן, ואינהו באמת ס"ל דגם הואיל דיכול להתבטל לא מהני, וכנ"ל ומ"ש במג"א ס"ק י"ג דהואיל דיכול לבטל מהני הוא לדעת הרמב"ם, וי"ל דלדידי' גם הואיל אי בעי מתשיל מהני, ועכ"פ אליבא דהר"ן, דס"ל דהואיל אי בעי מיתשיל לא מהני להיות שלכם, שפיר כתבתי לעיל דגם הואיל דיכול להתבטל לא מהני וכנ"ל:

אמנם באמת אין זה מספיק כלל, דא"כ עדיין תקשי על הרמ"א שם, שפסק להא דתשובת הרשב"א, דהמודר הנאה מלולבו אינו יוצא בו ביום א', וע"כ צ"ל דהואיל אי בעי מיתשיל לא מהני לזה, וכמ"ש המ"א שם ס"ק י', וגם שתק למ"ש בש"ע ס"ה כהרמב"ם דהפסול משום שאסור באכילה פסול כל ז', וא"כ אודיי אודי לי' בזה, וע"כ צ"ל בהא דס"ג שם דשל אשירה של עכו"ם אם נטל יצא מיום א' ואילך, הגם דאסור באכילה ובהנאה, ופסול כל ז' מ"מ יצא הואיל דיכול להתבטל, כמ"ש במ"א שם ס"ק י"ג, וא"כ דברי הרמ"א סותרין זה לזה, דמאי שנא הואיל זה מהואיל זה, וכנ"ל, וגם כיון דהרשב"א והר"ן הביאו ראי' מוכרחת דהואיל דאי בעי מתשיל לא מהני להיות לכם מהא דכהנים ולוים נהנים לי, וכנ"ל, א"כ בל"ס דגם הרמב"ם והש"ע ס"ל כן, ולדידהו מוכרח מהא דאשירה הנ"ל דהואיל דיכול להתבטל מהני, וא"כ קשה האיך יתקיימו שני הכתובים האלה, ומ"ש זה מזה, וכנ"ל:

ולזאת נראה לפענ"ד דהכי הוא עיקרא דהך מילתא, דלעולם כ"ע ס"ל דהואיל דאי בעי מיתשיל לא מהני להיות עי"ז שלכם, וכדהוכיחו הרשב"א והר"ן מהא דכהנים ולוים נהנים לי, ומינה דה"ה ומכש"כ דהואיל דיכול להתבטל לא מהני לזה, וכנ"ל, ומדמאי אין ראי', כמ"ש לעיל בשם הנתיב חיים ומחצהש"ק, ובתשובת הרשב"א שם כתב דאין ראי' מדמאי, דשאני דמאי דבודאי הוא מעושר, ואפילו ספק דדבריהם לא הוי, דרוב ע"ה מעשרין הן, כבשבת כ"ג, עיי"ש, ואעפ"כ שפיר קאמר המג"א, דבשל אשרה של עכו"ם מיום א' ואילך, אף דאסור באכילה ובהנאה, מ"מ כיון שאם נתבטל מותר באכילה יצא דנהי דע"י הואיל זה עדיין לא נעשה לכם בהיתר אכילה ודין ממון, דסוף סוף השתא אסור באכילה והנאה, וכנ"ל, מ"מ כיון דמיום א' ואילך לא בעינן לכם, דמשו"ה שאול כשר אז, רק דאעפ"כ כשאינו לכם מחמת שאסור באכילה או בהנאה, ראו חז"ל לאוסרו כל ז', כיון שהפסול הוא בגופו, כמ"ש המג"א שם ס"ק כ', וזאת כיון שיש לו היתר באכילה והנאה ע"י ביטול שוב לא נקרא פסולו בגופו, והגם דעדיין פסול הוא משום לכם, וכנ"ל, מ"מ פסול בגופו שוב לא הוי, כיון דיש לו היתר מצד גופו, ולא נקרא פסול בגוף אלא כמו פריש ורימון, ומיכתת שיעורו, וחסר משיעורו, וכדומה, דפסולו קבוע ומוחלט בגופו וא"א להפקיעו ממנו בשום אופן, וכן ערלה ות"ט וכדומה, דהאיסור אכילה והנאה דידהו א"א להפקיע מהם בשום אופן, אבל ע"ז של עכו"ם דאפשר להפקיע ממנה האיסור אכילה והנאה ע"י ביטול לא מקרי פסולו בגופו, ולזאת הגם דכל זמן שלא ביטלו, עדיין לא קרינן בי' היתר אכילה ודין ממון, ואינו לכם, מ"מ שוב לא פסלו אותו חז"ל מיום א' ואילך דלא בעינן לכם, דאין זה בכלל פסולו בגופו שפסלו כל ז':

ומייתי המג"א סמך לזה, וכתב כדאיתא בגמרא גבי דמאי, ור"ל דכמי דאמר בגמ' בדמאי מיגו דאי בעי מפקיר נכסי' וכו', הגם דבעלמא לא מהני מיגו להיות שלכם עי"ז, מ"מ בדמאי כיון דהוא רק חומרא בעלמא, מהני המיגו להכשיר, ולומר דהוי לכם, וכמ"ש בתשובת הרשב"א שם, כמו כן מיום ראשון ואילך, דאינו אלא זכר למקדש, מהני המינו דיכול להתבטל להכשיר, ולומר דלא נקרא זה פסול בגופו:

ואל תשיבני מטבל, שכתב הרמב"ם בפ"ח מה' לולב ה"ב אתרוג של ערלה ושל ת"ט ושל טבל פסול, והיינו משום דלית בהו היתר אכילה, וכנ"ל בענף ט"ו, ואח"כ כתב שם בה"ט, כל אלו שאמרנו וכו' והפסלנות שהוא וכו' משום שאותו אתרוג אסור באכילה בין ביו"ט א' בין בשאר ימים פסול, עכ"ל, ומשמע לכאורה דיש בכלל זה ג"כ טבל, דפסול משום שאסור באכילה, ופסול גם בשאר ימים, והרי טבל יש לו תיקון להיות מותר באכילה, ע"י שיתקננו, ואעפ"כ פסול גם בשאר שימים, אמנם קושיא זו לאו דוקא על פירושי הנ"ל תסוב, דאיך שיהי' הפירוש בדברי המג"א יקשה קושיא זו, דהמג"א כתב דאשרה של עכו"ם כיון שאם נתבטל מותר באכילה יצא בו בשאר הימים, והלא גם בטבל יש לומר כן, כיון שאם נתתקן מותר באכילה יהי' יוצא בו בשאר הימים. ואעפ"כ לא משמע כן מהרמב"ם:

וע"כ צ"ל בזה אחת משתים, או דבאמת הרמב"ם לא קאי בזה גם על טבל, רק על האסור באכילה בהחלט שאין לו תיקון, או דלעולם הרמב"ם קאי גם על טבל, ובאמת לא ס"ל סברת המג"א דע"י שיכול להתתקן ולהיות מותר באכילה יהי' יוצאים בו בשאר הימים. והא דאמר רבא בפ' לולב הגזול דל"א ע"ב לולב של עכו"ם אם נטל יצא, מוקי לה הרמב"ם בלאחר ביטול, כמ"ש בכ"מ פ"ח מה' לולב ה"א, או באילן שנטעו ולבסוף עבדו במחובר דאינו נאסר, כמ"ש בלח"מ פ"א מה' שופר ה"ג, עיי"ש, וגם ביום הראשון יצא, אבל בשל ע"ז שנאסר בהנאה וקודם ביטול, אפילו של גוי, גם בשאר הימים לא יצא להרמב"ם, דמיכתת שיעורי', עיי"ש ברמב"ם רפ"ח מה' לולב ובנו"כ ותראה שכן הוא, אבל הש"ע שפסק בסי' תרמ"ט ס"ה כהרמב"ם, דהפסול משום שאסור באכילה פסול גם בשאר הימים, ואעפ"כ פסק שם בס"ג כדעת רוב הפוסקים, דבשל אשירה של עכו"ם אפילו קודם ביטול אם נטל יצא מיום א' ואילך, דכיון שמהני לי' ביטול לא מיכתת שיעורי', ויקשה ע"ז דהא עכ"פ אין בו היתר אכילה ודין ממון, ולמה יצא בו אפילו בשאר הימים, וע"כ צ"ל בדעת הש"ע, דס"ל דהואיל דיכול להתבטל ויהי' מותר באכילה, אין זה מקרי פסולו בגופו, ואינו פסול בשאר הימים, ובס"ה לא פסק כהרמב"ם דהאסור באכילה פסול כל ז', אלא כשאסור באכילה בהחלט ואין לו תיקון, אבל כשיש לו תיקון להיות מותר באכילה, הגם דלדעת הרמב"ם גם זה פסול בשאר הימים. כמ"ש בטבל, וכנ"ל, מ"מ הש"ע אינו פוסק בזה כהרמב"ם, אלא ברוב הפוסקים דבשל אשרה של עכו"ם אפילו קודם ביטול יצא מיום א' ואילך, הואיל דיכול להיות מותר באכילה ע"י ביטול ואה"נ דלהש"ע גם בשל טבל יוצאין בו מיום א' ואילך, הואיל דיכול להתתקן ולהיות מותר באכילה, כנלפענ"ד ברור בישוב דברי המ"א:

ואין להקשות דאם אין כוונת הש"ע [ואולי גם הרמב"ם] במ"ש דהאסור באכילה פסול כל ז' על טבל וכדומה, מה דיש לו תקנה להביאו לידי היתר אכילה, א"כ לאיזה נ"מ כתבו דין זה לגמרי, דערלה ות"ט בלא"ה פסול כל ז', דמיכתת שיעורייהו, ומע"ש חוץ לירושלים יש לו תקנה להעלותו לירושלים או בפדיה, וא"כ לאיזה ענין כתבו דין זה כלל דהפסול משום דאסור באכילה פסול כל ז', י"ל לפי מ"ש בכפות תמרים בפ' לולב הגזול דל"ד ע"ב בסד"ה של ערלה ליישב קושיית התו' ל"ל להגמ' לומר דמשו"ה ערלה ות"ט פסול משום דלית בהו היתר אכילה או דין ממון, ותיפוק לי' משום דטעונין שרפה, וכתותי מיכתת שיעורא, ותירץ הכפ"ת משום דבמשנה סתמא קתני, של ערלה ושל ת"ט פסול, ומשמע אף ערלה ות"ט של חוץ לארץ, וערלת חו"ל אף דאסורה באכילה ובהנאה מ"מ אינה טעונה שרפה, וכן ת"ט של חו"ל אינה בשרפה, ומשו"ה הצריכו בגמ' לומר דמשו"ה פסולי משום היתר אכילה או דין ממון, עיי"ש, וזה הוא ג"כ טעמו של הרמב"ם שכלל ערלה ות"ט וטבל בפסול אחד, למימרא דכלהו הפסול דידהו משום איסור האכילה, וכמ"ש לעיל בענף ט"ו, ולמה הוצרך לזה בערלה ות"ט, והלא בלא"ה פסולין משום דמיכתת שיעורייהו, אלא דהרמב"ם סתם ג"כ דשל ערלה ות"ט פסול, אף של חו"ל, ולכך ע"כ הוצרך ליתן טעם כולל משום שאסורין באכילה, וא"כ י"ל שמ"ש השו"ע [ואולי גם הרמב"ם] דהפסול משום שאסור באכילה פסול כל ז', הכוונה היא על אתרוג של ערלת חו"ל, ואולי גם של ת"ט של חו"ל, דלומר הואיל דיכול לשאול עליו, ואח"כ להפריש עליו ממקום אחר, שהוא ג"כ טמא כמותו, [דזולת זה אין מפרישין מן הטהור על הטמא] כולי האי לא אמרינן, היכי דצריך תרי הואיל להתירו באכילה, ודוק:

ועכ"פ נתברר לנו דכמו דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' שיהי' עי"ז שלכם, כמ"ש הרשב"א והר"ן, ה"ה ומכש"כ דלא אמרינן הואיל דיכול להתבטל ע"י עכו"ם שיהי' עי"ז שלכם:

ואמת כי הר"ן כתב בפ' לולב הגזול במשנה דאתרוג, דמשו"ה אתרוג של טבל פסול, משום דיש בו חלק לכהן וללוי, והוי כאתרוג של שותפין דלא נפיק חד מינייהו, עיי"ש, ולמה לא כתב בפשיטות הטעם משום דאסור באכילה, ויהי' זה טעם כולל אפילו לטבל של כהן עצמו, כמ"ש בכפ"ת שם, וע"כ צ"ל דס"ל להר"ן דהואיל דיכול לתקנו, ולקרות לו שם בראש האתרוג, וכדומה, ויהי' מותר באכילה, לכם קרינן בי', אלא דפסול מטעם אחר, דהוי כאתרוג של שותפין, וכן כתב שם באתרוג של מעשר שני, דאפילו חוץ לירושלים כשר, דהא ראוי לאכילה בירושלים, עיי"ש, ואף דמחוסר מעשה של עלייה, ע"כ צ"ל דאמרינן הואיל ויכול להעלותו לירושלים ויהי' מותר באכילה, לכם קרינן בי) הרי דהר"ן ס"ל דאמרינן הואיל לשוויי' לכם, ועיי"ש בכפ"ת:

אמנם הלא חזינן לעומת זה בנדרים פ"ה ע"א, ששם כתב הר"ן להדיא דלא מהני הואיל דאי בעי מיתשיל עלי' לשווייה לכם, וכמו שהבאתי דבריו לעיל בענף הקודם, וע"כ צריך לחלק בין הואיל זה להואיל זה, דדוקא בטבל דדרכו בכך ועומד לכך לתקנו ולאכלו, וכן מעשר שני דרכו בכך ועומד לכך להעלותו לירושלים או לפדותו כאן ולאכלו, בזה אמרינן הואיל דיכול לתקנו, או להעלותו לירושלים, או לפדותו, ויהי' מותר באכילה, לכם קרינן בי', דכיון דעומד לכך כאלו כבר עשוי דמי, וגם עוד זאת יש בהם מעליותא, דהתיקון שלהם יכול הוא. בעצמו לעשות, מבלי שיצטרך לו לזה סיוע מאחר, דהטבל יכול בעצמו לתקנו, וכן המעשר שני יכול הוא בעצמו להעלותו לירושלים או לפדותו, אבל להישאל על נדרו, הגם דהוא מצוה, וכנ"ל, מ"מ אינו עומד לכך להישאל עליו, כי סתם נדר אשר עשה מדעתו ומרצונו, הרבה פעמים אינו מתחרט עליו לעולם, ואינו שואל עליו, ומעשים בכל יום כן, וגם אינו תלוי זה בעצמו לבד, כי סוף סוף צריך לזה עכ"פ ג' הדיוטות שיתירו לו, בכל כגון זה, שמחוסר דבר שאינו עומד לכך, וגם אינו בידו עצמו לעשותו, לא אמרינן דככבר עשוי דמי, ולכך אזלינן בי' בתר השתא, ולא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' הוי כדידי', דהשתא מיהא לא איתשיל עלי', וכמ"ש הר"ן שם, והא דבדמאי אמרינן מיגו דאי בעי מפקיר נכסי', אף דפשיטא דאינו עומד לכך וגם אינו מצוה כלל, מ"מ שאני דמאי דאינו אלא חומרא בעלמא, וכמ"ש בתשובת הרשב"א הנ"ל, וגם זה בידו בעצמו לעשות, להפקיר נכסיו, משא"כ באי בעי מיתשיל:

באופן דכפי הנראה יש בזה מחלוקת, דלדעת רש"י והרמב"ם בכל ענין לא אמרינן הואיל לשווייה עי"ז לכם, אף בדבר שעומד לכך ובידו לעשותו בעצמו, דס"ס השתא מיהו אינו לכם, ומשו"ה פסלו אתרוג של טבל ושל מעשר שני חוץ לירושלים מטעם דאסור באכילה, ולא אמרינן הואיל דיכול להביאם לידי היתר אכילה הוי לכם, [מיהו אינו מוכרח כ"כ, די"ל דמשו"ה לא אמרינן בהו הואיל וכו', משום דאסור לתקן טבל ולפדות מע"ש או להעלותו לירושלים ביו"ט:

ובשאר הימים י"ל דבאמת כשר, וכנ"ל] ודעת הר"ן דיש חילוק בזה, דבעומד לכך וגם בידו לעשותו בעצמו אמרינן הואיל לשווייה לכם, אבל באינו עומד לכך וגם אין בידו לעשותו בעצמו, כגון הואיל ואי בעי מיתשיל, לא אמרינן לשווייה עי"ז לכם:

ובהיות כן, באתרוג של אשרה של עכו"ם, פשיטא דלכ"ע לא אמרינן, דהואיל דכשיתבטל יהי' מותר באכילה היתר אכילה קרינן בי', דהואיל זה לא עדיף כלל מהואיל דאי בעי מיתשיל, ואדרבא יותר גרע ממנו, דטפי אינה עומדת ע"ז של עכו"ם להתבטל מנדר של ישראל להישאל עליו, וגם אין ביד הישראל לבטלה בעצמו, וטפי אין בידו לבטלה ע"י עכו"ם מלשאול על נדר בפני ג' הדיוטות, וכנ"ל, וכיון דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל, מכש"כ דלא אמרינן הואיל דיכולה להתבטל ע"י עכו"ם, וע"כ צריך לפרש דברי המ"א שכתב דמשו"ה יצא בו הואיל דיכול להתבטל, כמו שפירשתי לעיל:

וכן בע"ז של הפקר אין לומר הואיל דיכולה להתבטל, דג"כ אינה עומדת לכך להתבטל, אף שהישראל עומד אצלה, מ"מ כל זמן שלא זכה בה יוכל עוד להקדימו עכו"ם לזכות בה, ואינה עומדת להתבטל, וגם אינו יכול לבטלה בעצמו, רק לכוף את העכו"ם לבטלה, פשיטא דגם להר"ן אין לומר הואיל כזה, וכנ"ל, ומעתה קושייתי הנ"ל על הר"ן קמה וגם נצבה, דאיך כתב הר"ן דמשו"ה מצי ישראל לזכות בטבעת שחקוק עליה ע"ז, אף שאסורה בהנאה ואין בה דין ממון, משום הואיל שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם, דהא הואיל כזה לא מהני אף בדבר שהי' שלו מקודם להחזיקו עוד עי"ז כשלו, ומכש"כ דלא מהני לזכות בה ע"י הואיל זה זכי' מחדש, שיתהוה עי"ז שלו מה שלא הי' שלו מעולם:

באופן שדברי הר"ן בר"פ כל הצלמים שם, עפ"י פשוטן הנראה לעינים המה נפלאים מאוד מכמה אלפי, וכנ"ל, וצריכין לפנים ולפני ולפנים לפרש אותם לאמיתן, ולזאת נחזי אנן בעזה"י:

תוכן העניינים

יהל אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה