אור ברסלב
יהל אור על דין זכיה באיסורי הנאה › ענף ל

יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף ל

ענף כט

אני טרם אכלה לדבר בענין זה, צריך אני להעתיק דברי הר"ן ר"פ כל הצלמים. ולפרש אותם באופן שלא יהי' מהם סתירה לדברי הנ"ל:

וז"ל הר"ן שם. ומצא טבעת, ולא רצה להגביהה עד שיבטלנה העכו"ם, משום דאי הוא מגביה לה מקמי הכי, הוי עכו"ם דישראל שאינה בטלה לעולם וכו', ואע"ג שאסורה בהנאה אין בה דין ממון [אסור] אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם מצי זכי בה, ומכאן לחמץ בפסח של עכו"ם שאפשר לישראל לזכות בו הוי חמץ של ישראל ואסור לעולם, עכ"ל אות באות:

והנה מדברי הר"ן הללו משמע לכאורה דדבר האסור בהנאה הואיל ואין בו דין ממון לית בי' דין זכי' כלל, אף לא להעצם, דזכי' אינה נתפסת אלא בדין ממון, מדהוצרך הר"ן לומר דמש"ה מצי זכי בהטבעת אף שאין בה דין ממון, משום דיש בה צד היתר הנאה שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם, ומכאן לחמץ בפסח של עכו"ם דיש בו צד היתר הנאה כשיעבור הפסח אפשר לישראל לזכות בו, ולמה הוצרך לטעם זה, ולא אמר בפשיטות, דאף שאין בהטבעת ובהחמץ דין ממון, מ"מ זכי בהו בהעצם, שהעצם נעשה שלו בלא זכות ממון, ובהכי סגי בטבעת שלא יהי' לו ביטול, ובחמץ כיון שהעצם שלו עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, וכמו שכתבתי לעיל בענף ו' בדעת הרמב"ם, ובשם הרשב"א והריטב"א, א"ו ס"ל להר"ן דאין זכי' נתפסת בהעצם לבד כשאין בו דין ממון, ומשו"ה הוצרך להמציא צד היתר הנאה בטבעת ע"י ביטול, ובחמץ כשיעבור הפסח, כי היכי דיתפוס בהם זכי', וא"כ דעת הר"ן היא נגד מש"ל:

אמנם כד דייקינן היטב נראה שאין להעמיד כזאת בדעת הר"ן ז"ל, חדא דא"כ יהי' דעת הר"ן בזה נגד דעת הרשב"א והריטב"א, כי הם כתבו בפשיטות דמשו"ה מצי ישראל לזכות בעכו"ם ובחמץ בפסח, משום דאף דאין זכי' באיסורי הנאה לדין ממון, מ"מ יש בהם זכי' לחשבם שלו להוסיף בהן איסור, ור"ל דיש בהם זכי' בעצם הדבר, ועי"ז ניתוסף בהם איסור, וכמו שהעתקתי דבריהם לעיל בענף ו', וכן הריב"ש תלמידו של הר"ן כתב בפשיטות בס"ס ת"א דכשמגבה ישראל חמץ של הפקר בפסח זוכה בו ועובר על ב"י, וכן כשקונה אותו מנכרי בעד נכרי אחר, ושוב כתב לצדד דאולי אין דעתו לזכות בו כדי שלא יעבור על ב"י, עיי"ש, הרי דכשבדעתו לזכות בו הי' אצלו בפשיטות גדול דזכי בו ועובר עליו, ולא התחיל כלל אפילו לעורר ע"ז הלא אין זכי' באיסורי הנאה לדין ממון, א"ו הי' זה פשוט אצלו דעכ"פ יש זכי' באיסוה"נ בעצם הדבר, שיתהוה עצם החמץ שלו וממילא עובר עליו, וכנ"ל, ואם הי' הריב"ש צריך לבוא בזה למה שנראה לכאורה מדברי הר"ן, משום דיש בו צד היתר הנאה כשיעבור הפסח, כל כי האי הי' צריך להקשות ולפרק, א"ו הי' פשוט אצל הריב"ש דיש זכי' באיסוה"נ לעצם הדבר, וכנ"ל, וא"כ קשה מאוד לעשות פלוגתא בזה בין הרשב"א והריטב"א והריב"ש להר"ן:

ועוד דהא מצינו להדיא ירושה באיסורי הנאה, אף באותן דלית בהו שום צד היתר, כמו יין נסך דלא מהני בי' ביטול, וכ"כ הר"ן עצמו בנדרים מ"ז דהאוסר נכסיו על בנו ומת, הבן יורשו, אף דשוב אי אפשר בשאלה משעת הרגת אחרונה של האב, ואין בו שום צד של היתר הנאה להבן, ואעפ"כ כתב הר"ן דיורש הנכסים, והיינו דעכ"פ יורש וזוכה בעצם הנכסים של איסורי הנאה אף דאין לו בהם זכות של ממון, וכמו שהארכתי בזה לעיל בענף ג', ומאחר דמצינו ג"כ זכי' של קנין באיסורי הנאה, כדאמרינן בע"ז דמ"ב ע"א גזירה דילמא מגבה לה והדר מבטל לה, עיי"ש ובפירש"י, וכן ברמב"ם קנה חמץ בפסח לוקה, מנא לי' להר"ן לחלק בין זכי' של קנין באיסוה"נ ובין זכי' של ירושה באיסוה"נ, לומר דזכי' של ירושה הואיל דממילא קאתיא חלה ג"כ אפילו על איסוה"נ דלית בהו שום צד היתר, דיורש וזוכה עצם הדבר, וזכי' של קנין לא מהני אלא משום דאית בהו שום צד היתר של הנאה, אבל כי לית בי' שום צד היתר של הנאה לא חלה הזכי' והקנין על עצם הדבר לבד, ומנ"ל להר"ן חילוק זה, עד שהוצרך להמציא צד של היתר הנאה בטבעת ובחמץ, ולמה לא נימא בפשיטות דזכי' של קנין שוה בזה לזכי' של ירושה לגמרי, דאפילו אין בו שום צד היתר הנאה ג"כ הזכי' נתפסת בעצם הדבר לבד, וכדעת הרשב"א והריטב"א והריב"ש הנ"ל:

ועוד דהא כבר הוכחנו לעיל דיש זכי' וקנין באיסורי הנאה מהא דגט שכתבו על איסורי הנאה כשר, עיין לעיל סוף ענף ו' וסוף ענף כ"ג, וא"כ שם סתמא קתני, וכל איסורי הנאה במשמע, אף אותן דלית בהו ביטול ושום צד היתר הנאה, וש"מ דגם בהו יש זכי' וקנין בעצם הדבר:

וגם יש להוכיח כן מדברי הרמב"ם והר"ן עצמו, כי כבר הבאתי לעיל בענף הקודם מ"ש הרמב"ם בפי"א מה' מעשר שני הי"א דהנותנים יכולים לזכות המתנות לבעליהן אגב קרקע, אף דהרמב"ם פסק דטוה"נ אינו ממון, הרי דגם במה שאינו ממון נתפס הקנאה, וה"ה דנתפס בו קנין דמה שנא, וכנ"ל, ואין לומר דהתם היינו טעמא דהרמב"ם, משום דיש בו להנותן צד של ממון. דאי בעי מתשיל עליה, והוי כממונו, וכמו דאמרינן כן בפסחים מ"ו ע"ב אליבא דר"א, ומה דלא אמר הש"ס בב"מ י"א טעם זה אליבא דר"ג והזקנים דמשו"ה מהני להו הקנאת אג"ק משום הואיל, היינו משום דבתוך הזקנים, הי' ג"כ ר' יהושע, והוא אמר ג"כ עישור וכו' נתון לראב"ע, ומקומו וכו', כמבואר שם במשנה דמע"ש, ור' יהושע לא ס"ל הואיל ואי בעי מתשיל ממוניה הוא, כדאיתא בפסחים שם. אבל הרמב"ם י"ל דפוסק כר"א דאמרינן הואיל וכו', וכמ"ש הרי"ף בפסחים שם, ומשו"ה פסק דמהני במתנות הקנאת אג"ק, אבל באמת זה אינו, דע"כ הרמב"ם לאו מהאי טעמא אתי עלה, דהא דעת הרי"ף והרמב"ם דאפילו בדעת אחרת מקנה בעינן בקנין חצר שיהי' משתמר, או עומד בצד שדהו, וכן הוא דעת הרבה פוסקים, וגם הר"ן בתוכם, דלא קיי"ל כר"פ, כמ"ש בש"ך בחו"מ ר"ס ר"ל וא"כ בעובדא דר"ג והזקנים דלא הי' משתמר לדעת הזקנים, כמ"ש התו' בב"מ שם, וגם לא הי' עומדים בצד שדהו של ר"ג, ע"כ צ"ל דאגב קרקע הקנה להם, ומאחר דגם ר' יהושע אמר שם עישור וכו' נתון לראב"ע, ומקומו מושכר לו, ור' יהושע אית לי' טוה"נ אינו ממון, וגם לא ס"ל הואיל ואי בעי מתשיל וכו', כמבואר בפסחים שם, א"כ ע"כ צ"ל דאפילו דבר שאינו ממון, ואין בו להמקנה שום צד של ממון, רק שיש לו איזה שייכות לו, ג"כ יכול להקנותו אג"ק וכמ"ש הש"ך בר"ס ר"ג, וזהו טעמו של הרמב"ם שפסק כן, דיכול להקנות המתנות לבעליהן אג"ק, ומאחר דנתפס הקנאה בדבר שאין לו להמקנה בו שום צד של ממון, ה"ה דנתפס בו קנין בטוה"נ אפילו כשהוא באופן שגם להקונה אין בו שום צד של ממון, דמאי שנא קנין מהקנאה, וכנ"ל בענף הקודם, וא"כ רואה אני הדברים ק"ו, דאם בטוה"נ שאין לו בהעצם כלום, וכנ"ל, וגם אינו ממון, ואין בו שום צד של ממון, רק איזה שייכות מבחוץ, שיש לו בו טוה"נ, ואעפ"כ נתפס בו הקנאה וקנין, מכש"כ איסור הנאה, דהגם דאין בו דין ממון, ולא שום לד של ממון, אעפ"כ עצם הדבר הוא שלו בל"ס, דהא חזינן דיש בו זכי' של ירושה לעצם הדבר, ומכש"כ דלא יצא עצם הדבר מרשות הבעלים ע"י האיסור של הנאה, וכמו שבררנו כל זה לעיל בענפים הראשונים מראי' זו ומעוד ראיות דאיסור הנאה עצם הדבר הוא שלו, מכש"כ דנתפס בו הקנאה וקנין לעצם הדבר, אף שאין בו דין ממון ולא שום צד של זכות ממון, ואיך נוכל להעמיד בדעת הר"ן ההיפוך מזה:

ועוד קשה בדברי הר"ן שכתב דמשו"ה מצי זכי בהטבעת אף שאסורה בהנאה, ואין בה דין ממון, משום דיש בה צד היתר הנאה ע"י ביטול של עכו"ם, וקשה כיון דס"ל להר"ן דאין זכי' נתפסת אלא בדין ממון, א"כ מה בכך דיכולה להתבטל קודם שזכה בה ישראל, סוף סוף משזוכה בה הישראל שוב אין לה ביטול, ונמצא דאינו זוכה בשום צד של דין ממון, וא"כ אכתי איך נתפס בה הזכי' של הישראל, וכן בחמץ של עכו"ם בפסח, מה בכך דיש בו צד היתר אחר הפסח קודם שזוכה בה הישראל, מ"מ כשזוכה בו הישראל שוב אסור לעולם, ונמצא דכשזוכה בו אינו זוכה בשום צד של זכות ממון, ואיך נתפס בו הזכי' כלל:

ועוד קשיא לי גם בעיקר סברת הר"ן, דאפילו אם הי' יכול להיות מצוייר דגם לאחר זכיית הישראל בהטבעת עדיין יכולה להתבטל ע"י נכרי, ולהיות מותר בהנאה, מ"מ כיון דהשתא הכא עדיין לא נתבטלה, והיא אסורה בהנאה, איך יכול לזכות בה זכי' של ממון בשביל מה שיכולה להתבטל, הלא הרשב"א כתב בתשובה דהמודר הנאה מלולבו של חבירו או מלולבו של עצמו אינו יוצא בו ביום א', דלא הוי שלכם, ובח"ד סי' ר"ב השיב לו גדול אחד ע"ז, דבמודר הנאה מלולבו של עצמו קרוב בעיניו דיוצא בו, מטעם הואיל ואי בעי מתשיל עלי' הוי ממונו, כבפסחים מ"ו ע"ב, והרשב"א דחה ראי' זו, והעמיד דבריו, דגם במודר הנאה מלולבו של עצמו כיון דהשתא אסור לו בהנאה ואין לו בו זכות ממון לא הוי לכם, ולא אמרינן הואיל אי בעי מתשיל הוי ממונו, והביא ראי' לזה מהא דכהנים ולוים נהנים לי יטלו בע"כ, דמסיק רבא שם בנדרים פ"ה ע"א דהיינו טעמא דאף אי טוה"נ ממון מ"מ כיון דאסרינהו עלייהו שויא עפרא בעלמא, ושוב אינו שלו כלל, ולא אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל הוי ממוני, דס"ס השתא כ"ז דלא מתשיל לאו דידי' הוא, עכפ"ד הרשב"א שם, והכי קיי"ל בא"ח סי' תרמ"ט דאפילו מודר הנאה מלולבו של עצמו אינו יוצא בו ביום א' דלא הוי לכם, וכן כתב הר"ן עצמו בנדרים שם בשם הרשב"א, דמהא שמעינן שהאוסר הנאת פירותיו על עצמו יכולים אחרים ליטול אותן בעל כרחו, אעפ"י שיכול לישאל על נדרו, כיון דהשתא מיהו הא לא אתשיל, עכ"ל, ובזה מסכים גם הר"ן עצמו שם, ועד כאן לא גמגם שם על הרשב"א אלא במ"ש דגם לאחר שזכה בו אחר עדיין יכול לישאל עליו, אבל עכ"פ בזה הר"ן מודה, דהגם דקודם שזכה בו אחר יכול לישאל עליו, מ"מ לא הוי שלו עי"ז, הואיל דהשתא מיהא הא לא איתשיל, ולכך יכולים אחרים ליטול אותן בע"כ, עיי"ש:

וכיון דחזינן דאפילו דבר שכבר הי' שלו בזכות ממון מ"מ כשאסרו על עצמו בהנאה פקע ממנו הזכות ממון שלו לגמרי, ושוב לא מקרי לכם. ויכולים אחרים ליטול ממנו בע"כ, ואין בכחו של ההואיל דאי בעי מיתשיל עליה אפילו להעמיד הדבר בחזקתו הראשונה, שיהי' עדיין נשאר שם ממון שלו עליו עי"ז, מכש"כ וק"ו ב"ב של ק"ו שלא יוכל לזכות מחדש זכיה של ממון באיסור הנאה ע"י הואיל הזה, כגון מי שאסר על עצמו נכסי הפקר בהנאה, ואח"כ רוצה לזכות בהנכסים הללו פשיטא דלא מצי לזכות בהן ע"י ההואיל דאי בעי מתשיל עלי', כיון דהשתא מיהו לא אתשיל עליה, ואסורים לו בהנאה, וא"א שיהי' לו בהם השתא זכות של ממון. דאם ההואיל הזה אין בכחו להחזיק ולהמשיך הזכות שמכבר, מכש"כ שאין בכחו לעשות זכי' מחדש, השתא מה דהוה לא הוי מה דלא הוה הוה, בתמיה:

ומעתה נחזי אנן. איזה דבר יותר בנקל ויותר בידו של אדם לעשות, אם להישאל על נדרו, או לבטל ע"ז ע"י עכו"ם, הא ודאי דיותר בידו להישאל על נדרו, כדאמרינן ביבמות פ"ח ע"א קונמות בידו לאיתשולי עלי', ומטעם שכתב הרשב"א שם:

דלגבי התרת נדרים לא בעינן מומחין, ובג' הדיוטות סני לי', ולזאת לא אמרינן מי יימר דמזדקקי לי' הני תלתא, כמו דאמרינן בקידושין ס"ב גבי גר, דודאי משכח דמזדקקי לי', והכי אמרינן בהדיא בשבת בשלהי פרק כירה, עכ"ל, אבל לבטל ע"ז ע"י עכו"ם, מי יימר דישמע לו העכו"ם לבטל יראתו או אפילו של אחר, והגם דעכו"ם מבטל על כרחו, כהא דע"ז מ"ג ע"א סטרו ובטלו, מ"מ אולי גם ההכאה לא יועיל שירצה לבטל, ואפילו את"ל דגם זה מקרי בידו, לבטל ע"י עכו"ם, מ"מ עכ"פ לא עדיף מבידו לאיתשולי, ועוד דודאי גרע, דשם גם עכשיו קודם דאיתשל עכ"פ הוא ראוי לאחרים, משא"כ קודם הביטול אינו ראוי לא לו ולא לאחרים. וכבר כתב בתשובת הרשב"א שם דכשעכשיו אינו ראוי לשום אדם לא לו ולא לאחרים בודאי לא אמרינן הואיל, עיי"ש, וכן משמע להדיא בתחלת התשובה שם דלא אמרינן הואיל דיכול להתבטל, עיי"ש במ"ש והא דא"ר וכו' לולב של ע"ז וכו' ודוק:

וכיון דנתברר לנו לעיל דהואיל דאי בעי מיתשיל עלי' לא מהני באיסור הנאה שיהי' נקרא עי"ז ממון שלו, ומכש"כ דלא מהני לעשות זכי' חדשה באיסורי הנאה, שיהי' יכול לזכות בהם עי"ז זכי' של ממון, וכנ"ל, א"כ ה"ה ומכש"כ דלא מהני ההואיל דיכול לבטלו ע"י עכו"ם שיהי' יכול לזכות עי"ז באיסורי הנאה זכי' של ממון. ואיך כתב הר"ן דמשו"ה מצי זכי בהטבעת, אף שאסור בהנאה ואין בה דין ממון, וזכי' בעצם לחוד אינה נתפסת, מ"מ יכול לזכות בה, הואיל שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם, ור"ל דעי"ז מקרי זכי' של ממון, ומצי זכי בה, והלא מהראוי שלא יהני הואיל זה לזכות בה על ידו, כיון דהשתא מיהו לא נתבטלה, ואסורה בהנאה, ואין בה דין ממון, וכנ"ל:

תוכן העניינים

יהל אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה