אור ברסלב
יהל אור על דין זכיה באיסורי הנאה › ענף כט

יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף כט

ענף כח

ולפ"ז יש לעיין במ"ש בנודע ביהודה תנינא חאו"ח סי' ס"ג בענין מי שמכר חמצו לנכרי בערב פסח לאחר חצות, וכתב לחלק בין קנה הנכרי את החמץ בקנין חצר ובין הקנה לו אגב קרקע, דחצירו שפיר קונה לו אז את החמץ להנכרי, דהוי כזוכה מן ההפקר, אבל הקנאת בעל החמץ באגב קרקע לא מהני אז, דאינו שלו אז להקנות, עיי"ש, ולפי הנ"ל שפיר יכול להקנות גם אז עצם החמץ להנכרי, ונהי דבקנין כסף וכן ק"ס מודינא דלא מהני להקנאת עצם הדבר, דכל קנין הוא לפי ענין הדבר הנקנה, וכיון שאין לו בו זכות של ממון רק עצם הדבר הוא שמקנה לו, וזה אינו שוה כסף, ממילא לא הוי כסף וכן ק"ס [דהוא מעין קנין כסף קני ע"מ להקנות כנודע] קנין דידי', מ"מ באגב קרקע שפיר יכול להקנות עצם הדבר, וכיון שהנכרי קונה עצם החמץ, ולדידי' מיתר בהנאה, ממילא יש לו בו גם זכות ממון, וכיון שעי"ז נעשה לגמרי של הנכרי, ממילא שוב אין הישראל עובר עליו, וכמ"ש בנוב"י שם אלא דהוא ז"ל ס"ל דאיסור הנאה אינו שלו כלל, והוא הפקר ממש בלא בעלים, עיי"ש בדבריו ז"ל, ולכך כתב דהקנאת בעל החמץ להנכרי אגב קרקע לא מהני כלל, כיון שאינו שלו כלל, אבל לפי מ"ש לעיל דאיסוה"נ הוא בעצם שלו, ויכול להקנות זה ג"כ לאחר שיהי' ג"כ בעצם שלו, א"כ ממילא יכיל להקנות לו להנכרי אגב קרקע, וכנ"ל:

הן אחת דמצינו בב"מ י"א ע"ב לענין מתנות כהונה ולוים ועניים סברת מ"ד בהו טובת הנאה אינה ממון להקנותם ע"ג קרקע, עיי"ש, הרי דמה שאינו ממון אינה נקנה באגב קרקע, אף שיש לו בו צד של טובת הנאה, וא"כ לכאורה יש לומר דמכש"כ איסור הנאה גמור דאין בו שום צד אפילו של טובת הנאה, הגם דיש לו בו העצם אעפ"כ כיון דאינו ממון אינו נקנה באג"ק:

אמנם כד מעיינינן שפיר אין זה מוכרח משם כלל, כי יש לומר דדוקא התם במתנות' הגם דכתבנו לעיל בענף כ"ז דכל זמן שלא נתנם לכהן וכדומה המה בעצם שלו, מ"מ כיון דבהכרח צריך ליתן אותם להם, ואינו רשאי לעכבם לעצמו, וגם לא למוכרם, ולא להאבידם מן העולם, רק צריך הוא בהכרח ליתן אותם להם, מפני שזה מגיע להם, והוא חלקם ונחלתם, א"כ אין לחשוב לפי האמת שעצם הדבר הוא של הבעלים כ"ז שלא נתנם להם, דכבר כתבתי לעיל בענף כ"ו בהא דקנין שאינו לעולמית לא הוי אלא קנין פירות, דגדר הענין בזה הוא, דכל שיש בו ב' הדברים האלה, דהחסרון הוא בהקנין, שאינו קנוי לו עולמית, וגם אינו יכול אפילו בתוך הזמן הקנוי לו לעשות בהגוף כרצונו, למכרו או לאבדו, וכדומה דברים הנוגעים אל הגוף עצמו, זה לא מקרי קנין הגוף, רק קנין פירות, וא"כ במתנות תרתי איתנייהו בהו, דזה שאינו רשאי להחזיקם לעצמו רק לתתנם להם הוא מחמת חסרון הקנין והשלו אשר יש לו בהם, כי זה הוא חלקם ונחלתם אשר זיכה להם השי"ת, ככתוב בתורה, ומתחלה על דעת כן הנחיל לישראל את הארץ שיתנו להכהנים והלוים והעניים את חלקם, ולא יעכבם לעצמם, וא"כ הוי זה ממש כאומר אחריך לפלוני, ועדיף מיני', דאלו התם יש לו עכ"פ רשות והיתר הנאה מהמתנה עד אותו הזמן, וזה הוי עכ"פ קנין פירות, ובמתנות גם זה לא שייך בהם, ופשיטא דגם אין לי שום רשות לגעת בגוף המתנות כלום, לא למוכרם, ולא לאבדם ולהשחיתם, וכדומה, באופן דקנין הגוף והעצם בודאי אין להם להבעלים בהמתנות, כי הם מגיעים בהכרח אל המקבלים, והם חלקם, ואין להם להבעלים בהם רק הטובת הנאה ליתן אותם למי שירצו, ואם אמרינן דטובת הנאה זו אינה ממון, נמצא דאין להם להבעלים בהם לא קנין הגוף והעצם ולא ק"פ וזכות של ממון, ולכך שפיר אמרינן דאין יכולין להקנות המתנות להמקבלים לא בק"ס ולא באגב קרקע, דהלא אין להם בהם כלום, ועל מה יחול ההקנאה שלהם, ואין המקבלים יכולים לקנות אותם ולזכות בהם אלא בקנין שהוא רק מצד הקונה, כגון חצר והגבהה ומשיכה וכדומה אשר מהני גם בהפקר, והכי נמי כיון שהבעלים שהטובת הנאה היא שלהם מרשים אותם ליטול המתנות והם זוכים בהם באחד מן הקנינים הללו הרי הם זוכים בהם כזוכים מן ההפקר, לא מצד המקנה, וכמו שפירש"י שם, והם שפיר יש להם מה לקנות בהמתנות, דהא להם המתנות הם כמו שאר נכסיהם, חלקם ונחלתם, וכנ"ל. ואה"נ אם הבעלים נותנים, לא המתנות עצמם, רק הזכות של טובת הנאה אשר יש להם בהם, ונותנים הזכות הזה לאחר, כמו דלא מהני בזה ההקנאה של המקנה, משום דאין לו בהם מה להקנות, כמו כן לא יועיל בזה הקנין של הקונה, לא חצר ולא הגבהה וכדומה, דאין לו ג"כ מה לקנות, וראי' לזה דהא בחו"מ ס"ס רע"ו פסק הרמ"א דאין היורשין יורשין טובת הנאה בעלמא שאינו ממון, עיי"ש, והלא ירושה ודאי אינה באה מכח המקנה, וגם לא אפילו מכח הקונה, אלא ממילא קאתיא, ואעפ"כ אין לה מקום לחול על טובת הנאה, ומכש"כ דלא יכול לחול קנין מהקונה על טובת הנאה:

שוב ראיתי בקצות החושן שם הביא דברי השל"ה שכתב ככל החזיון הזה, ופסק דמי שמת והניח מעות מעשר שאין בהם רק טובת הנאה ליכא שום זכי' ליורשים בה, ולא בשום הקנאה בעולם וכו', ולא שייך למימר דחצירו קונה להם, דאין נקנית לאדם דבר שאינו ממון, דכמו שאינו יכול להקנות כך אינו קונה, עכ"ל, והסכים עמו בקצה"ח שם, והגם דבש"ך שם לא כתב כן, אלא דהא דאין אדם יכול להקנות ולהוריש טובת הנאה מיירי כשהוא ביד אחרים, אבל אם הוא תחת ידם זוכין בה, עיי"ש, היינו משום דהש"ך לשיטתי' אזיל דמאלים כח טובת הנאה, ופסק בסי' ר"ג ס"ק א' דטובת הנאה נקנה בחליפין ואגב קרקע אפילו אם טוה"נ אינו ממון, עיי"ש, ולכך כשהגיע לסי' זה, דטוה"נ אפילו בירושה ליתי', דחיק לאוקמי' דמיירי דוקא כשהוא ביד אחרים, אבל באמת המעיין במקור דין זה במוהרי"ק ובמהר"ם פאדוא ובד"מ יראה להדיא דבכל ענין אין ירושה לטובת הנאה, אף שאינו ביד אחרים, וכפשטות דברי הרמ"א, וכיון דאין בו ירושה מכש"כ דאין בו קנין, וכמ"ש השלה"ק, וכנ"ל:

וכל זה הוא בטובת הנאה, אבל באיסורי הנאה, דכבר ביררנו לעיל דהגם דאין להם להבעלים בהם זכות של ממון, ומה"ט יכולים אחרים ליטלם מהם בע"כ, ואין בהם משום גזל, מ"מ כל זמן שלא נטלום מהם שייך עצם הדבר של איסוה"נ אל הבעלים, ויש להם להבעלים בעצם הדבר קנין הגוף וקנין עולמית. שיכולים לאבד ולהשחית גוף ועצם הדבר כרצונם, ואפילו בחמץ וע"ז ושור הנסקל דהכל מצווין לבערם, ואינם יכולים להשהותם אצלם, מ"מ זה אינו מחמת חסרון הקנין אשר יש להם בעצם הדבר, רק זה הוא דבר מבחוץ ומלתא אחריתא, שגזירת המלך הוא לבערם ולאבדם, אבל מצד הקנין יש להם בעצם הדבר קנין עולמית וכמו שנתבאר כל זה בארוכה לעיל בענף כ"ו, ומהאי טעמא יש ירושה באיסורי הנאה, כמו דמצינו בע"ז וביי"נ וכדומה, וכמו שהארכתי בזה לעיל בענף ג', וגם קנין וזכיה יש בהן באיסוה"נ, כמו דמצינו בחמץ ובע"ז, והיינו דהירושה והקנין חלין על עצם הדבר, אף שאין בו זכות ממון, כמ"ש לעיל בענף ג' ובענף ו', וכיון דחזינן באיסורי הנאה דחל בהו על עצם הדבר קנין וזכי' של הקונה אף שאינו שוה ממון, למה לא יחול ג"כ ע"ז הקנאת המקנה, להקנות לחבירו את עצם הדבר, ונהי דבקנין כסף או חליפין לא, משום דאינו שוה ממון, וכנ"ל, אבל הקנאה באגב קרקע למה לא יועיל בזה, ודוקא טוה"נ שאין להם להבעלים בעצם הדבר כלום, רק הטוה"נ, ולכך אם אינו ממון אין על מה לחול לא ירושה ולא קנין ולא הקנאה וכנ"ל, אבל איסוה"נ שיש להם להבעלים בהם עצם הדבר בקנין הגוף וחל עליהם ירושה וקנין על עצם הדבר, למה לא יחול ע"ז ג"כ הקנאה, וכנ"ל:

ובפרט לפי פסק הש"ך בסי' ר"ג ס"ק א' הנ"ל דטוה"נ אף שאינו ממון נקנה ג"כ בחליפין ובאגב. ותנן נמי בבחירתא כוותי', בהרמב"ם פי"א מה' מעשר שני הי"א, דמבואר שם שמזכה המתנות לבעליהן על גב קרקע, אבל לא בחליפין מפני שנראה כמכירה ובמתנות נתינה כתיב בהו, עיי"ש ואף שפסק בכמה מקומות דטוה"נ אינו ממון, מ"מ נקנים באג"ק ובק"ש הרי כהש"ך, ולפ"ז מכש"כ דיכיל להקנות עצם הדבר של איסוה"נ באג"ק, דמה בטוה"נ שאין לו בהעצם כלום, והטוה"נ שיש לי בו אינו ממון, ואעפ"כ חל בו הקנאה של אג"ק, מכש"כ באיה"נ שיש לו קנין הגוף בעצם הדבר, דודאי מהני בו הקנאה, אף שאינו שוה ממון:

שוב מצאתי בתשובת מהרש"מ שנדפס מחדש בסי' ק"ן שהשיב ג"כ על נידון כזה, שאחד מכר חמצו לנכרי בע"פ אחר חצות, והסכים להשואל דקנין אגב דרבנן אינו מועיל לדאורייתא אחר זמן איסורו, עיי"ש, ולפענ"ד אי משום הא לא איריא, דהא השאלה שם הי' על אחר פסת, וכיון דאז הוא רק קנס דרבנן לאסרו, יש לסמוך בזה על גדולי ראשונים דס"ל דאגב הוא קנין דאורייתא. וכמ"ש בעצמו בספר משפט שלום בסי' ר"ב בשם מהריט"א, דהרמב"ן והריטב"א בשם מורו הרב והר"ן ס"ל דקנין אגב הוא דאורייתא, וכן נראה דעת רש"י בגיטין, עיי"ש, וכדאי הם רבוותא הללו לסמוך עליהם להקל בדרבנן:

ואין לומר דכיון דבלא"ה צריכין שם לסמוך על הפוסקים גם בלפני זמנו דלא כר' יהודה, דלר' יהודה עובר בע"פ אחר חצות ג"כ בבל יראה, כמ"ש בנודע ביהודה קמא חאו"ח סי' כ"ד ובמהרש"ם שם כתב דמצא כן בירושלמי מפורש דלמ"ד משש שעות ולמעלה מדאורייתא עובר ג"כ בב"י, וכיון שכבר עבר אז על ב"י. אף שאח"כ נעשה של הנכרי, ושוב אינו עובר עליו, מ"מ החמץ אסור לאחה"פ מחמת הב"י שעבר עליו עד המכירה, אלא שכתב בנוב"י תנינא שם דבקנס דרבנן סמכינן על הפוסקים גם בלפני זמנו דלא כר"י, וא"כ לסמוך ג"כ על הפוסקים דאגב הוא דאורייתא הוי תרי קולי, ויש ס"ס להחמיר, שמא הלכה בלפני זמנו כר"י, וכבר עבר בב"י קודם המכירה, ואת"ל דלא כר"י, שמא קנין אגב דרבנן, ולא מהני או בדאורייתא, ועבר על ב"י בתוך הפסח, ולא הוי זה כשם אונס חד הוא דב' הספקות הם רק אם עבר על חמץ זה בב"י או לא, דכבר כתב בתשובת רעק"א מהד"ת ריש סי' נ"ו דבספיקא דדינא דהוי ספק ביסוד הדין גם לדעלמא. הוי ס"ס מעליא, עיי"ש, וכיון דהוי ס"ס להחמיר, גם בדרבנן אין להקל, כמ"ש במשנה למלך פ"ד מה' בכורות ובשאר דוכתי, עיי"ש:

אבל באמת זה אינו, דלא צריכינן בזה כלל לומר דלא כר"י, דעוד כתב שם הנוב"י דאפילו עבר בב"י, ואפילו לא זכה בו הנכרי רק בתוך הפסח, מ"מ כיון שאחר פסח בזמן חלות הקנס הוא של נכרי, לא קנסינן להנכרי בשביל שעבר הישראל בב"י, עיי"ש, ונמצא דאין כאן רק לסמוך על קולא אחת, דאגב הוא דאורייתא, וא"כ דברי הנוב"י שמחלק כין קנין חצר ובין אגב צ"ע לכאורה:

אמנם לאחר ההתבוננות בזה נראה. לפענ"ד דברי הנוב"י נכונים לדינא, דנהי דזה נראה אמת דאם הי' הישראל מקנה להנכרי באג"ק רק מה שיש לו בהחמץ דהיינו עצם הדבר לבד, דהי' הנכרי קונה החמץ, וכנ"ל, מ"מ הרי בנידון של הנוב"י שם דמיירי שנתן שטר מכירה להנכרי, ומכרו להחמץ כנהוג, ומסתמא הי' כתוב בהשטר מכירה, וגם אמר לו בע"פ, שמוכר לו החמץ בעד סך כך וכך, כדרך במכירות חמץ, שזה מורה שמוכר לו החמץ כמו שאר מכירות, עצם הדבר עם הזכות ממון שבו כי בעד עצם הדבר לבד בלא הזכות ממון אין לוקחין ממון, וכיון שזכות ממון אין לו בו אז לאחר זמן איסורו, ואינו יכול למכור ולהקנות לו זה שאין לו בו, א"כ ממילא כל ההקנאה בטילה, אף למה שיש לו בו, כי אין הקנאה לחצאין, לומר דמאחר שהקנה לו העצם והזכות ממון נהי דהזכות ממון אינו יכול להקנות לו יועיל עכ"פ ההקנאה שלו להעצם, זה לא אמרינן, אלא דמאחר דהכל הי' בהקנאה אחת כל ההקנאה בטלה, וראי' לזה מהא דשור הנסקל לאחר שנגמר דינו אם מכרו אינו מכור, לטעם הא' שכתבו התו' בשם ר"ת, דנהי דאם הי' מוכרו בדבר מועט לההנאה המועטת אשר יש לו בו עד הסקילה הי' מכור, ובהכי איירי הא דגנב שוה"נ ומכרו, מ"מ כשמכרו במקח השוה, כשאר מכירות התמידיות דעלמא, דכ"כ זכות אין לו בו, דהא אסור לענות דינו, אינו מכור כלל, ואפילו מכרו לנכרי, וכמ"ש לעיל באריכות בענף כ"ה, ולא אמרינן כיון דהמכירה מועטת היא בכלל המכירה התמידית, נהי דהמכירה התמידית אינה יכולה לחול עליו, יחול עכ"פ עליו המכירה המועטת, ויהי' מכור עכ"פ ליהנות בו עד הסקילה, אלא אמרינן דאינו מכור כלל, דלא מפלגינן המכירה לחצאין, וה"ה בנ"ד לא מפלגינן ההקנאה לחצאין ורואה אני הדברים ק"ו, דהא שם בשוה"נ לר"ה אפילו אם נפלוג המכירה. שיהי' חל להנאה המועטת, ג"כ עדיין ישיג עבור זה סכום מעות מעט, שם מכירה עליו ואעפ"כ לא מפלגינן, מכש"כ במכירת חמץ לאח"ז איסורו, דאם נפלוג ההקנאה, שתהי' חלה רק על העצם, ולא על הזכות ממון, לא ישיג עבור זה שום מעות, ושוב אין שם מכירה עליו כלל, דודאי לא מפלגינן:

הגם דבחו"מ ס"ס ר"ג ובסי' ר"ט ס"ד קיי"ל דהמקנה לחבירו שני דברים בקנין אחד ועל דבר אחד לא מועיל הקנין דהקנין קיים עכ"פ על דבר השני, עיי"ש ובסמ"ע, שאני התם דהם ב' דברים, ולא מפלגינן שם איכות הקנין. אלא כמות הקנין. דהקנין חל לדבר זה ולא לדבר זה, אבל בשור הנסקל וכן בנ"ד דהוא מכירה אחת והקנאה אחת לדבר אחד, אלא דנפלוג איכות המכירה וההקנאה. לומר דנהי דהמכירה וההקנאה אינה יכולה לחול בשלימות. כמו שהי' דעתו, יחולו עכ"פ במקצת. ותהי' עכ"פ מכירה והקנאה קלושה, כפי מה שיכולה להיות, דהיינו להעצם לבד, זה לא אמרינן, וכנ"ל, ודוק:

ובזה מיושב קו' תו' רע"ק במשנה זבחים אות ג"ד, עיי"ש, דדוקא מוכר קרבנו בדרך מכירה גמורה אינו כלום, דאינו שלי, רק של גבוה, אבל מה שיש לו בו, דהיינו זכות הכפרה והריצוי, יכול להקנות, דלא גרע מטוה"נ להרמב"ם הנ"ל:

ולפ"ז שפיר קאמר הנוב"י, דכשמכר לו החמץ להנכרי לאחר זמן איסורו בקנין אגב. לא קנה הנכרי כלל, דהקנאת ישראל על דעת מכירה לא מהני אז כלל, גם להעצם, וכנ"ל, אבל בקנין חצר, הגם דג"כ ההקנאה שמצד המקנה אינו כלום, מ"מ דל הקנאת המקנה מהכא, כיון שהנכרי הקונה רוצה לקנות החמץ בשלמות, העצם שלו עם הזכות ממון, והוא יכול לזכות בו בשלימות, כי לו מותר בהנאה, א"כ חצרו קונה לו בשלימות מן ההפקר, דהגם דהעצם הוא גם לאחר זמן איסורו של ישראל, מ"מ כיון דאין לו בו זכות ממון, יכולים כולי עלמא לזכות בו גם בלא הקנאתו, כמו מן ההפקר, וכנ"ל בענף ה', והמעות שנותן הנכרי עבורו להישראל הוא גזל או מתנה, וכנ"ל בענף ז', ועכ"פ אין בזה קנין בטעות, כי הלא המקח בעצם הוא שוה להנכרי, שמותר לו בהנאה, ואם אפילו הי' יודע שהישראל אסור לו ליקח ממנו המעות הזה, רק שהוא עבריין, ושלא כדין לוקח ממנו המעות, ג"כ לא הי' נמנע מלקנותו עבור זה, כי לו הוא שוה, והוא רוצה לקנותו בסך הזה, ואפילו את"ל שאם הנכרי הי' יודע זה הי' לוקחו ממנו בחזקה בלא מעות, מ"מ עכ"פ גוף הקנין אינו בטעות, אלא שנתינת או התחייבות המעות עבורו הוא בטעות, וזה מילתא אחריתא הוא, ואינו מזיק להקנין, ודוק:

ועכ"פ יצא לנו מזה, דאם הישראל לא מכרו להחמץ לאחר זמן איסורו להנכרי אלא שהקנה לו אז עצם החמץ באגב קרקע, כדי להינצל מב"י, דשפיר קנה הנכרי את החמץ, ויש להתירו אחר הפסח, וכנ"ל:

תוכן העניינים

יהל אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה