אור ברסלב
יהל אור על דין זכיה באיסורי הנאה › ענף כח

יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף כח

ענף כז

ונחזור לענינינו למה שהתחלנו בו בענף כ"ד, דדוקא הפקר לא מהני באיסור הנאה, אף למה שיש לו בו, דהיינו העצם, משום דהפקר הוא רק סילוק מהדבר בדברים בעלמא בלא קנין, וזה לא מהני רק בהיתר הנאה, שהדיבור שלו חמיר שנוגע לכל העולם, משא"כ באיסור הנאה שאין הדיבור שלו נוגע אל כל העולם וכנ"ל, לא מצי להפקיע בדיבור זה את העצם ממנו ששוב לא יהי' שלו כלל, דסילוק בלא קנין לא מהני למה שהוא שלו, אם לא שהוא נוגע אל כל העולם, וכנ"ל, אבל להקנות לחבירו בקנין כמו אגב קרקע מה שיש לו בהאיסור הנאה, דהיינו העצם, שפיר מהני, דכמו שנתפס בו קנין בהעצם מצד הזוכה, אף שאין בו זכות ממון. כמו כן נתפס בו הקנאת המקנה, דמאי שנא, וכנ"ל:

והא דהקדש לא מהני באיסורי הנאה, ואף קדושת הגוף, וכדקתני סתמא בשוה"נ משנגמר דינו הקדישו אינו מוקדש, ולפי הנ"ל בשלמא קדושת דמים שפיר אינו נתפס באיסורי הנאה, דהא אין להם דמים כלל, אבל קדושת הגוף דמקדיש העצם, למה לא יוכל להיתפס גם באיסורי הנאה, דהא כבר כתבנו והוכחנו לעיל דאיסורי הנאה אף שאין לבעליו בהם זכות של ממון מ"מ עצם הדבר הוא שלו, ולמה לא יוכל להקדיש מה שיש לו בו, דהיינו העצם, בקדושת הגוף:

ואין לומר דלהכי לא חל קדושת הגוף על איסורי הנאה, משום דקדושת הגוף הוא למזבח דבעינן בי' ממשקה ישראל, מן המותר לישראל, ולא איסורי הנאה, דז"א דנהי דמה שאינו מותר לישראל אסור להעלותו ע"ג המזבח, מ"מ ההקדש חל עליו, וכמו גיד הנשה דקיי"ל דאסור להעלותו ע"ג המזבח משום ממשקה ישראל, ואעפ"כ ההקדש חל גם על הגיד, כמבואר כל זה בכל הסוגיא דר"פ גיד הנשה, וה"ה היכי דכל הבהמה אינה מותרת לישראל ראוי שההקדש יחול עליה, ומידי דהוי אמקדיש בעלת מום ורובע ונרבע ומוקצה ונעבד למזבח דההקדש חל עלייהו, כמבואר ברמב"ם פ"א מה' איסורי מזבח ה"י ובפ"ג שם ה"י, אף דכל הני אסירין למזבח, מ"מ כשהקדישן למזבח נתקדשו, וכן הוא להדיא בברייתא דשוה"נ שם דעד שלא נגמר דינו אם הקדישו מוקדש, אף דאסור למזבח גם קודם שנגמר דינו, משעה שהעידו עליו העדים שרבע או המית האדם, כמבואר שם ברמב"ם פ"ד ה"ב דגם עפ"י ע"א בלבד נאסר למזבח, ומכש"כ קודם שנגמ"ד עפ"י ב' עדים, מ"מ אם הקדישו מוקדש, ומדסתם משמע אף אם הקדישו למזבח, וכנ"ל, וא"כ אף כשגמר דינו ונוסף עליו איסור לגבי המזבח משום ממשקה ישראל אעפ"כ אם הקדישן קדושת הגוף למה לא יהי' מוקדש:

מיהו בזה יש לומר, דהא הא דפסק הרמב"ם שם דהמקדיש בעלת מום למזבח נתקדשה, כבר כתב הראב"ד שם בפ"ג ה"י ובכ"מ שם דלא מיירי כשאמר הרי זה עולה, דבכה"ג ודאי דלא אמר כלום, דהא אינו ראוי לעולה, אלא מיירי באומר הרי זו לעולה, או הרי זו למזבח, דכוונתו היא להביא בדמיהן עולות, ולכך קדושה חלה עליה, לענין שתפדה ויביא בדמיה קרבן, כמבואר שם בפ"א ה"י, עיי"ש בהראב"ד ובכ"מ, וכמו כן בל"ס הא שפסק הרמב"ם שם בפ"ג ה"י דהמקדיש רובע ונרבע וכו' הר"ז כמקדיש בעל מום עובר, ע"כ ג"כ מיירי באופן הנ"ל דלא אמר הר"ז קרבן, אלא הר"ז לקרבן, ולכך הקדושה חלה עלייהו לענין שירעו עד שיפול בהם מום קבוע ויפדו, אבל במקדיש איסורי הנאה, כמו שוה"נ לאחר שנגמ"ד, אף שהקדישו קדושת הגוף לא חלה הקדושה עליו כלל, דאם אמר הרי זה קרבן בודאי לא אמר כלום, דהא אינו ראוי לקרבן, וכנ"ל, ואם גם אמר הרי זה לקרבן דמשמע להביא בדמיו קרבן ג"כ אינו כלום, דהא אין לו דמים כלל, ואין לו פדיון, דהא הוא אסור בהנאה, ולזה קתני סתם בשוה"נ משנגמ"ד אם הקדישו אינו מוקדש, והיינו בין קדושת דמים ובין קדושת המזבח, וכנ"ל, וה"ה לכל איסורי הנאה דלא חלה עלייהו לא קדושת דמים ולא קדושת הגוף, דדמים אין להם, ולמזבח לא חזיו דאינם ממשקה ישראל מן המותר לישראל:

אמנם לפ"ז מי שאסר נכסי עצמו עליו בהנאה, דג"כ אין לו בהם זכות של ממון, אבל עצם הנכסים המה שלו, וכמ"ש לעיל, יהי' יכול להקדיש אותם, דהיינו העצם אשר יש לו בהם יהי' יכול להקדיש, ולא מיבעיא קדושת הגוף דאין צריך יותר אלא העצם, וכנ"ל, וגם שפיר הוא ממשקה ישראל, דהא הוא מותר לכל ישראל, מלבד לו, מחמת שאסרם על עצמי, אלא אפילו קדושת דמים ג"כ, כיון דמקדיש מה שיש לו בו דהיינו העצם, וא"כ ע"י האמירה לגבוה נעשה העצם של הקדש, וממילא יש בו ג"כ לההקדש זכות של ממון. דהא הוא היתר הנאה לכל העולם, וא"כ שפיר חל עלי' קדושת דמים, ומה בכך דהמקדיש אין לו בו זכות של ממון יען דאסור עליו בהנאה, מ"מ ע"י ההקדש שלו את העצם, אשר יש לו בו, ממילא יש לו לההקדש בו ג"כ זכות של ממון, וא"כ שפיר מצי לחול עלי' קדושת דמים, ובאמת לא נ"ל כן מסתימת דברי הראשונים ז"ל שיהי' יכול להקדיש נכסיו אשר אסרם על עצמו בהנאה, וא"כ צריכין אנו להבין הטעם בזה:

לזאת נראה לפענ"ד דהכי הוא בירורא דהך מילתא, דבהקדש צריך לבוא כל הזכות של הקדש מכח המקדיש, כדכתיב ואיש כי יקדיש וכו', ובקדושת הגוף בפ' אמור אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם, וכן כי יקריב וכו' לפלא נדר או נדבה, וא"כ לא מיבעיא קדושת דמים ודאי אינו בא מכח המקדיש כשהדבר אסור לו בהנאה, דהא אין לו בו דמים, ולזאת הגם דלההקדש מותר בהנאה, וממילא יש בו לההקדש דמים וזכות ממון, מ"מ זה הזכות בא לו ממילא, ולא מכח המקדיש, ולכן אין ההקדש יכול להיתפס בו כלל מצד המקדיש, אפילו על העצם, אשר יש לו בו, כי בהעצם לבד לא סגי לענין ההקדש, רק צריך להקדיש ג"כ הזכות ממון, וזה אין לו בו, וגם אפילו קדושת הגוף למזבח, מ"מ זכות גבוה של הקטרת האימורים והעולה על המזבח, שהכתוב קראו אכילה, כמ"ש בפ' צו ובפ' קדושים ואם האכל יאכל וכו', ואמרו חז"ל בכמה דוכתי, ומהם במנחות י"ז, בשתי אכילות הכתוב מדבר אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח, עיי"ש, וכן הזכות של הכהנים והבעלים אשר זוכים משלחן גבוה לאכול הבשר, כל זכות זה צריך לבוא לגבוה מכח המקדיש, וכיון שהמקדיש אין לו בבהמה זו שאסרה עליו בהנאה שום זכות של הנאה וממון, ממילא אינו יכול להקדיש זה הזכות שיהי' לגבוה, ולכך אינו יכול להקדישו גם קדושת הגוף, דגם בקדושת הגוף יש זכיות לגבוה, וצריכין לבוא מכח המקדיש, מה שאינו כן במה שאסר על עצמו בהנאה, וכנ"ל:

ואולי יש לומר עוד, דכמו דממעטינן מואיש כי יקדיש את ביתו שאינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו מחמת שנגזל ממנו, דמה ביתו ברשותו וכו', כמו כן ממעטינן מזה שאינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו ליהנות ממנו מחמת שהוא אסור עליו בהנאה, דגם זה מקרי אינו ברשותו, ומה ביתו ברשותו וכו', ואין לומר דדוקא אינו ברשותו מחמת גזל נוכל למעט מביתו, דבביתו לא שייך גזל, דקרקע אינה נגזלת, ותמיד הוא ברשותו, משא"כ אינו ברשותו מחמת איסור הנאה לא נוכל למעט מביתו, דגם ביתו יכול להיות שאסר על עצמו בהנאה, דז"א דבאמת גם אינו ברשותו מחמת גזל משכחת לה בביתו, וכגון שאין לו עדים ואינו יכול להוציאו בדיינים. דבכה"ג גם בקרקע אינו ברשותו, ואינו יכול להקדישו, כמבואר בב"מ ז' ע"א ובפוסקים, עיי"ש, וע"כ צ"ל דאעפ"כ דייק מה ביתו ברשותו וכו', משום דסתם ביתו אינו גזול ממנו והוא ברשותו, וא"כ כמו כן סתם ביתו אינו אסור עליו בהנאה, והוא ברשותו ליהנות ממנו, ונוכל ג"כ לדייק מה ביתו ברשותו וכו' למעט דבר שאסר ע"ע בהנאה, וגם כי מה שאסר ע"ע בהנאה שוב לא מקרי ביתו, אף דהעצם הוא שלו, כמו דלא מקרי לכם לרוב הפוסקים וכנ"ל, ושפיר נוכל למעט מביתו איסור הנאה שאסר ע"ע, וכן בקדוה"ג כתיב כי יקריב מכם ולאפוקי איסוה"נ דלא קרינן בי' לכם, ועיין בסוכה ל' ובתו' שם, ועיין בקצה"ח סי' קי"ז סוף ס"ק ב':

ויהי' איך שיהי' בזה, עכ"פ אין ראי' לענין זה מהקדש להקנאה, דדוקא הקדש אינו נתפס בשום איסור הנאה, גם על העצם לבד, משום דבהקדש לא סגי להקדיש העצם לבד, אלא צריך להקדיש גם כל הזכות אשר יגיע לו לההקדש מזה, וזה אין לו במה שהוא אסור עליו בהנאה, ואינו יכול להקדיש, ולכך אין ההקדש חל כלל, גם על העצם, וכנ"ל, אבל להקנות לחבירו עצם הדבר של איסור הנאה, שיהי' עצם הדבר שלי, מבלי זכות של ממון, שפיר יכול להקנות, דכמו דנתפס בעצם הדבר קנין מהקונה, כמו כן נתפס בו הקנאה מהמקנה, וכנ"ל:

תוכן העניינים

יהל אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה