אור ברסלב
יהל אור על דין זכיה באיסורי הנאה › ענף כז

יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף כז

ענף כו

ונחזור לדברי התו' בסנהדרין הנ"ל, דלפי מה שכתבתי לעיל בכוונתם יש להבין דברי הנודע ביהודה מהד"ק חאו"ח סי' י"ט שמלה על דעתו הגדולה לחלק באיסורי הנאה בין מוכר ללוקח דלמכור אינו יכול, אבל הלוקח יכול לזכות בו כזוכה מן ההפקר, והביא ראי' מתו' סנהדרין הנ"ל שכתבו וז"ל, ועוד דאין לו מכר ואין לו בעלים והלוקח אינו יכול לזכות בו יותר משאר אדם, עכ"ל, הרי דהגם דאין לו בעלים למוכרו מ"מ הלוקח יכול עכ"פ לזכות בו כשאר אדם מן ההפקר, עיי"ש ותמה ע"ז בשו"ת בית אפרים שם בסי' מ"א בד"ה ומ"ש בנ"ב, דמה ראי' מהתו', דהא התו' קאי התם לשיטת ר"ת דשוה"נ לא באסר מחיים, ומשו"ה יש להלוקח מה לזכות בו, משא"כ באיסורי הנאה, עיי"ש, ולפמ"ש לעיל שפיר כתב הנוב"י, דהא התו' כתבו דגם לר"ת דשוה"נ לא נאסר מחיים אעפ"כ משנגמר דינו אין לו מכר ואין לו בעלים, והיינו כמ"ש לעיל, דהגם דרשאי ליהנות בו, אעפ"כ אינו ברשותו ליהנות בו, דכיון דאסור לענות דינו אינו בטוח בהנאתו אפילו רגע, ומשו"ה אינו בעליו לענין מכר, וא"כ הוי זה במשקל אחד עם איסור הנאה, דשניהם אינם ברשותו ליהנות בהם, זה מפני האיסור, וזה מפני אי היכולת והבטיחות בהנאתו, ובשניהם אתה אומר דאין להם בעלים לענין מכר וא"כ איך כתבו התו' דהלוקח יכול לזכות בו, כיון דאמרת דלפי המצב שלו לאחר גמר דינו גם המוכר שהי' שלו מקודם שוב אינו עתה בעליו, ואיך יכול הלוקח לזכות בו מחדש, וע"כ צ"ל דיש איזה חילוק בזה בין הלוקח והמוכר, וא"כ ה"ה באיסורי הנאה. אמנם באמת הדבר זר מאוד לחלק בין הלוקח והמוכר וכנ"ל וכמ"ש גם הנוב"י עצמו שם. אבל באמת הדבר פשוט מאוד, דאין החילוק כלל בין המוכר ללוקח, אלא בין זכות ממון ובין זכית בעצם הדבר, דזכות ממון אין באיסורי הנאה וכן בשור הנסקל שנגמר דינו אפילו לר"ח, ומשו"ה שוב אין המוכר בעליו לענין מכירה, דמכירה אינה חלה אלא על זכות ממון וכנ"ל בענף ז' באורך. אבל זכות בעצם הדבר עדיין יש לו בו לבעליו, דעצם השור או האיסוה"נ הוא עדיין שלו, וכנ"ל בענף כ"ה. אלא יען דאין לו בו זכות ממון יכול כל אדם לזכות בו שיתהוה העצם שלו גם בלא דעת הבעלים ואין בו משום גזל, וכנ"ל בענף ה', וזה הוא שכתבו התו' דהלוקח אינו יכול לזכות בו יותר משאר אדם, ור"ל דזכיית הלוקח בעצם השור אינו בא מכח המוכר, דכמו כן הי' יכול כל אדם לזכות בו גם בלא דעת המוכר, אבל כל זה רק לזכות בעצם השור שיתהוה מעצם השור שלו, אבל זכות ממון גם הלוקח אין לו בו בהשור, ולא עדיף הוא כלל מבעליו הקודמים, וכבר כתבתי בענף כ"ד דהסברא נותנת דכמו דמהני קנין באיסורי הנאה מצד הזוכה שיתהוה עי"ז עצם הדבר שלו, כמו כן מהני בי' הקנאה מצד בעליו שיתהוה עי"ז עצם הדבר של חבירו, אלא דאין זה מכירה או מתנה יען דאין בו הקנאת זכות ממון אבל הקנאת עצם הדבר כמו שנתפס בו קנין מהקונה, אף שאין בו זכות ממוו, כמו כן נתפס בו הקנאה מהמקנה. והא דאינו יכול להפקיר באיסורי הנאה את עצם הדבר שלא יקרא שוב בעליו כלל כבר כתבתי לעיל בענף כ"ד דהיינו טעמא משום דהפקר הוא רק סילוק בעלמא בלא קנין, וסילוק בלא קנין לא מהני בדבר שהוא שלו, רק במקום שהסילוק נוגע לכל העולם דהיינו הפקר כללי בדבר שיש לו בו זכות ממון, שאלמלא ההפקר לא הי' יכול שום איש לזכות בו, אבל איסורי הנאה, שאין לו בו זכות ממון, וגם בלא ההפקר יכול כל אדם לזכות בו גם בלא דעת בעליו. אף דהוא בעצם שלו, וכנ"ל וא"כ זה שמפקיר העצם אינו נוגע אל העולם כלל, ולזאת באמת אינו יכול להפקיר העצם, דסילוק בלא קנין לא מהני בדבר שהוא שלו. אבל להקנות את עצם הדבר של איסור הנאה לחבירו, כמו בקנין אגב, נראה דמהני, דכמו שנתפס בו קנין מהקונה, כמו כן נתפס בו הקנאה מהמקנה, דמאי שנא, וכנ"ל:

ובזה שכתבתי דמשו"ה לא מהני הפקר באיסוה"נ לעצם הדבר, משום דאין הדיבור שלו נוגע אלא לו ולא לכל העולם, בזה יש לקיים עדיין דברי הפרמ"ג הנ"ל דהאוסר נכסיו על עצמו ושוב הפקירם בלב וזכה בו אחר לא מפקינן מיני', אף דהפקר לא מהני כלל באיסוה"נ, מ"ה כיון דע"כ צ"ל דהפרמ"ג שם קאי בשיטת הרש"ל, דפליג על הראשונים. וס"ל דאוסר נכסיו על עצמו הואיל דיכול לעשות בהן מצוה, צדקה וכדומה, אם בא אחר ונטלן מפקינן מיניה, וכמו שכתבתי לעיל בענף כ"ד, וא"כ שוב ההפקר שלו נוגע אל כל העולם, דבלא ההפקר לא מצו זכו בהו, וע"י ההפקר מצו זכו בהו, וכיון שהדיבור שלו נוגע לכל העולם שפיר מהני בהו הפקר, וחדית לן הפרמ"ג עפ"י דברי הר"ן ברפ"ק דפסחים דגם בלב מהני ההפקר בזה, הואיל דבלא"ה אסור לו בהנאה, ואינו ברשותו, ולאו ממון גמור הוא, הוי כחמץ דמהני ביטול בלב:

אמנם לקושטא דמילתא נראה לפענ"ד דאין זה מוכרח כלל מדברי הר"ן, דמעולם לא הי' כוונת הר"ן כמ"ש הפמ"ג משמו, דהואיל דאינו ממון גמור לכך מהני הפקר בלב גם למה שיש לו בו, דהיינו גם להעלם, אלא כוונת הר"ן שם כך היא, דהואיל דלענין שלא לעבור עליו בב"י אין צריך דוקא שיהי' גם עצם החמץ אינו שלי, אלא סגי לזה אם רק אין לו בו זכות של ממון והיתר הנאה, ואז אף אם עצם החמץ הוא שלו אעפ"כ כיון דאינו ברשותו ליהנות בו אינו עובר עליו בב"י, דלא זה הוא לך שכיונה אליו התורה, וכנ"ל בענף ד', ומשום הכי אמרינן דחמץ חידוש הוא, דאינו ברשותו ליהנות בו, וא"כ לא הי' מן הדין לעבור עליו בב"י, אלא שעשאו הכתוב לענין לעבור עליו כאלו היא ברשותו, ונ"מ דחמץ של ע"ז או של כלאי הכרם דאסור בהכאה אינו עובר עליו בב"י, דלא מצינו שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו אלא לענין איסור הנאה של חמץ, דאל"כ לא יהי' מציאות כלל לעבור על חמץ בב"י, אבל כשיש עליו איסור הנאה נוסף מלבד איסור החמץ פשיטא דלא אמרינן עשה"כ כאלו הוא ברשותו, ואין לך בו אלא חידושו, והבו דלא לוסיף עלה, ודלא כמ"ש הפרמ"ג באו"ח סי' תרמ"ט באשל ס"ק כ' בד"ה ויצא דלשיטת הריטב"א סוכה הנ"ל גם בחמץ של כה"כ ושל ע"ז עובר עליו דמקרי לכם, וז"א אלא דבחמץ גם הריטב"א מודה דכשאינו ברשותו ליהנות בו לא מקרי לך, וכנ"ל בענף ד' באורך:

וראי' ברורה לזה מהא דפסחים מ"ו ע"ב, דלמ"ד טובת הנאה אינו ממון וגם לא אמרינן הואיל אינו עובר בב"י על חלה שהפריש ונתחמצה, הגם דבלי ספק עצם החלה היא עדיין שלו, כל זמן שלא נתנה לכהן וזכה בה, דבמה נפקא מרשותו לבלתי היות שלו כלל וכלל, אף העצם, וכן מורה פשטיה דקרא ואיש את קדשיו לו יהיו,. ועיין ברמב"ם פי"ב מה' תרומות הט"ו, אלא הואיל דמשהפרישה שוב אינו יכול ליהנות ממנה, רק צריך ליתנה לכהן, וטוה"נ זו אינה ממון, ולכך אף דעדיין העצם שלו, מ"מ כיון דאין לו בה זכות ממון, שיב אינו עובר עליו, דבחמץ צריך דוקא שיהי' לו בו זכות ממון כדי לעבור עליו בב"י, מלבד לענין האיסור הנאה של איסור החמץ עשה"כ כאלו הוא ברשותו, דאל"כ לא הי' עובר עליו לעולם, וכנ"ל:

וכיון שכן שפיר כתב הר"ן דבחמץ מהני ביטול והפקר בלב לענין זה ששוב לא עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, דמאחר דכפי האמת בלא"ה אינו ברשותו, אלא שעשה"כ כברשותו, ולזה מהני גם ביטול בלב, והגם דלענין שיתהוה גם עצם החמץ אינו שלו לזה לא מהני הביטול שבלב. כי מה שבאמת הוא שלו אינו יכול להפקיע מהיות שלו ע"י דברים שבלב, מ"מ עכ"פ מהני הביטול שבלב להפקיע החמץ מרשותו, שלא יהי' לו בו זכות של ממון, מה שבאמת גם בלא זה אינו ברשותו, לולא שעשה"כ כברשותו, וע"י הביטול שבלב שוב לא עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, ובזה סגי לכנין שלא יעבור עליו בב"י, אף דעדיין נשאר העצם שלו. וכנ"ל

אבל בנידון של הפרמ"ג, שאסר נכסיו על עצמו בהנאה, דלשיטת הרש"ל הגם דאין לו בהם זכיית ממון. מ"מ כל זמן דעצם הנכסים הם שלו לא מצי אתר לזכות בהם, הואיל דיכול לקיים בהם מצוה, וא"כ ההפקר בא להפקיע עצם הנכסים שלא יהיו שלו, מה שבאמת עצם הנכסים המה שלו, וכנ"ל, מאן יאמר לן דמהני לזה דברים שבלב להפקיע מהיות שלו מה שבאמת הוא שלו, והלא כללא קיי"ל בכל דוכתי דברים שבלב אינם דברים, ומה בכך דאין לו בהנכסים זכות של ממון, מ"מ זה שיש לו בהם דהיינו העצם אינו יכול להפקיע ממנו ע"י דברים שבלב, ובחמץ שאני דאינו מפקיע ע"י הביטול שבלב רק מה שאין לו בו לפי האמת, דהיינו הזכות ממון. מה שרק הכתוב עשאו כאלו הי' לו בו, וכנ"ל, וז"ב לפענ"ד שאין זה ענין כלל לדברי הר"ן, עיי"ש בר"ן ותבין:

ואפילו לפי הבנת הפרמ"ג בדברי הר"ן. דהואיל דבאמת אין לו בחמץ זכות ממון לולא שעשה"כ וכו' משו"ה מהני הביטול בלב גם להעצם, דגם עצם החמץ נעשה עי"ז אינו שלו, ומשו"ה אינו עובר עליו, מ"מ עדין יש חילוק גדול בין חמץ לזה, דבחמץ אין הביטול וההפקר נוגע לאחרים כלל, דבלא"ה יכול כל איש לזכות בו שלא מדעת בעליו דהא הוא איסור הנאה לכל, והוי כהפקר, וכנ"ל, אלא הביטול שלו נוגע רק בינו למקום, שלא יעבור עליו בב"י, ומשום הכי מהני גם בלב, דקמי שמיא גליא, משא"כ בנידון של הפרמ"ג דההפקר נוגע לכל העולם, דבלא ההפקר אין יכולין לזכות בהנכסים לשיטת הרש"ל וכנ"ל, וא"כ מסתברא ודאי דצריך להיות ההפקר בפה דוקא, למען ידעו העולם מזה, ואי לאו הכי הוויין דברים שבלב ואינם דברים במה שנוגע אל העולם, ועיין מה שכתבתי לעיל בסוף ענף ה', ודוק:

תוכן העניינים

יהל אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה