אור ברסלב
יהל אור על דין זכיה באיסורי הנאה › ענף כו

יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף כו

ענף כה

ולפ"ז הסברא של המק"ח הנ"ל דמשום דהכל מצווין עליו לבערו הוי אינו ברשותו יש לה מקום בתו' בשם ר"ת, והגם דהתו' עצמם כתבו שם אח"כ דמה שכתב ר"ת דאין לו מכר ואין לו בעלים לא יתכן, עכ"ל, וכן בב"ק מ"ה לא כתבו התו' אליבא דר"ת אלא טעם א' הנ"ל, מכלל דלא ס"ל כטעם הב' דאין לו בעלים מ"מ הרי התו' לא הכריעו כן מכח סברא, אלא מכח הכרת, שהביאו ראי' לשיטת ר"ת דשוה"נ לא נאסר מחיים, מהא דגנב שוה"נ וטבחו חייב דו"ה, ואי אסור בהנאה וליתא במכירה ליתא בטביחה, וע"כ דלא נאסר מחיים, ואיתא במכירה לענין ליהנות בו הנאה מועטת עד שעת הסקילה, והא דמכרו אינו מכור, היינו דמכרו בסתמא במחיר הראוי לו, להנאה מרובה וקיימת, לשחיטה או לרדיא, דזה אין לו בו, ומשו"ה אינו מכור, וזהו כטעם הא' של ר"ת, ונסתר מזה טעם הב' דאין לו מכר ולא בעלים, דהא מוכח מכאן דאית לי' מכר ובעלים אמנם הא רוב הראשונים ז"ל ס"ל דנאסר מחיים, וע"כ צ"ל אליבייהו דהא דשמעינן מגנב שוה"נ וטבחו וכו' דשוה"נ איתא במכירה היינו כשמכרו לכותי כמ"ש התו' בכתובות ל"ג ע"ב, וכפי שפירשתי דבריהם לעיל בענף ז', דלענין החיוב של דו"ה מהני מכירה כזו, אף דבאמת לא הוי מכירה מצד המוכר, וא"כ גם ר"ת יתרץ כן לטעם הב' שלו, דלעולם אין לו בעלים ואין לו מכר כלל, הואיל דהכל מצווין עליו שלא לענות דינו ומצוה לסוקלו במוקדם, וכנ"ל, ורק לענין דו"ה איתא במכירה לכותי, וא"כ שאין הכרח מזה לנגד טעם הב' של ר"ת, שוב יש לומר כן מסברא, דהיכא דהכל מצווין עליו לבערו אין לו בעלים ואין לו מכר, אף שמותר בהנאה, כמ"ש ר"ת, באופן שיש מזה סיוע לעיקר סברת המק"ח, אמנם אעפ"כ אין מסברא זו שום נפקותא לענין חמץ. כי מ"ש המק"ח עפ"י סברא זו דגם לריה"ג חמץ בפסח אינו ברשותו, כבר כתבתי דזה אינו, דודאי לריה"ג חמב"פ הוי ברשותו, דהא מותר לו בכל הנאות, להסיקו תחת תבשילו, ולהריצו לפני כלבו, גם למוכרו לנכרי, ואין שום איש יכול למחות על ידו בכל זה, כי אדרבא בזה מקיים מ"ע דתשביתו מבתיכם, וכיון שכ"כ הוא ברשותו ליהנות בו, שפיר הוי ברשותו, ויש לו מכר ויש לו דמים, כמבואר בש"ס וראשונים ז"ל, וכנ"ל, ולא דמי לשור הנסקל משעמ"ד, דשם אין לו שום תקנה אלא לסוקלו, ויהי' אסור בהנאה, והכל מצווין שלא לענות דינו רק לסוקלו במוקדם האפשרי, וא"כ גם בהנאה המועטת שקודם הסקילה אינו בטוח כלל, זה מקרי אינו ברשותו, וגם מה שכתב המק"ח שם ליישב עפי"ז דברי הריטב"א סוכה, דהגם דס"ל דאיסורי הנאה מקרי לכם שכתבה התורה, יען דבעצם הוא שלו, מ"מ חמץ אי לאו דעשאו הכתוב וכו' לא מקרי לך, הואיל דהכל מצווין לבערו, עיי"ש, ונראה מדבריו אלה דע"י הסברא הזאת דהכל מצווין לבערו שוב אינו שלו כלל אף העצם, וכבר כתבתי לעיל דאי אפשר לומר כן כלל, דא"כ יקשה מהא דב"ק צ' ע"ב, דמה פריך שם וכי דנוהו ד"נ ליהדר ולידייניה ד"מ, דהא מכי דנוהו ד"נ ולרוב הראשונים ז"ל נאסר בהנאה מיד, וגם הכל מצווין שלא לענות דינו, רק לסוקלו במוקדם, וא"כ לא גרע עכ"פ מחמץ דאמרת דעי"ז שוב אינו שלו כלל, ואיך אפשר לדונו אח"כ ד"מ, הא אין לו בעלים בלל, והו"ל כשור שנגח והפקירו דפטור. הואיל דאין לו בעלים בשעת העמדה בדין, א"ו דע"י סברא זו דהכל מצווין וכו' לא אמרינן אלא דאינו ברשותו, אבל בעצם הוא עדיין שלו, ואית לי' בעלים לענין דדנין אותו ד"מ, וכמש"ל, וא"כ להריטב"א דס"ל דאיסוה"נ אף שאינו ברשותו מ"מ קרינן בי' לכם, הואיל דבעצם הוא שלו, עדיין קשה למה בחמץ לא קרינן בי' לך אי לאו דעשאו הכתוב וכו', הלא גם חמץ הוא בעצם שלו, אף דהכל מצווין לבערו, וכנ"ל, ועיין מ"ש לעיל בענף ד' מזה:

סוף דבר דסברא זו דאינו ברשותו משום דהכל מצווין לבערו לא תוסיף תת כח כלל גבי חמץ דלריה"ג דמותר בהנאה ודאי הוי ברשותו, ולדידן דאסור בהנאה, בלא"ה אינו ברשותו משום איסור ההנאה, ובהיות כן הא דאמרינן דחמץ בפסח אינו ברשותו, היינו כפשוטו וכמו שלומדים כל העולם. משום דאסור בהנאה, וכן פירש רש"י להדיא בב"ק דף כ"ט ע"ב בד"ה משש שעות, ולא כמ"ש המק"ח וכן בספר דברי חיים סי' א' משום דהכל מצווין לבערו, דאין שום צורך ולא שום תועלת לטעם זה גבי חמץ, וכנ"ל:

שוב השקפתי בספר דברי חיים שם, וראיתי שכתב בזה ככל החזיון של המק"ח הנ"ל, בשינוי קצת ובתוספת ביאור ותוכן דבריו דגם להריטב"א חמץ בפסח אינו שלו משום דהכל מצווין לבערו, ומהאי טעמא גם לריה"ג אינו ברשותו, דהגם דלריה"ג מותר בכל הנאה גם למוכרו, מ"מ אין לו בעלים רק על ההנאה, ולא על גוף החמץ, הואיל דאינו יכול להחזיק ולהשהות אצלו כלל גוף החמץ, רק מוכרח לבערו מביתו ולעשות הנאה מזה, אין זה רק קנין פירות, לא קנין הגוף, וכמ"ש הר"ן בנדרים כ"ט דקנין לזמן לא הוי רק קנין פירות, וכיון דגוף החמץ אינו שלו רק שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, ממילא אינו יכול לבטלו ולהפקירו בפסח, אבל קודם זמן איסורו שפיר מהני לי' גם ביטול בלב, כיון דלאח"ז איסורו הגוף אינו ברשותו אלא שעשה"כ כאלו הוא ברשותו, עכתו"ד שם:

ובמחכ"ת אין דבריו נכונים כלל בזה, חדא דאפילו אי יהיבנא לי' דזה לא מקרי אלא קנין פירות, מ"מ בחמץ גם בק"פ לחוד סגי לעבור עליו. אף אם לא עשאו הכתוב כשלו, והגם דבאתרוג דכתיב בי' לכם לא סגי בק"פ לחוד, כמבואר בב"ב דף קל"ז, הרי דלכם משמע קה"ג דוקא, וגם גבי חמץ כתיב לך, מ"מ הרי חזינן דגלי רחמנא בחמץ לא ימצא, לעבור עליו גם בגורם לממון אף שאינו שלו כלל וכלל, כמבואר בפסחים ו', וא"כ יקשה דמה בכך דהוא גורם לממון וכממון דמי, מ"מ לא נוכל לחשוב זה יותר מאלו הי' לו בו זכות ממון ממש של היתר הנאה דלא הוי אלא ק"פ ולא קה"ג כלל, ובזה לא שייך לומר דהואיל דהוא גורם לממון עשאו הכתוב כאלו הי' גם גוף החמץ שלו, דזה אינו, דלא מצינו כן אלא דוקא כשהוא באמת בעצם שלו, רק משום האיסור הנאה או המ"ע דתשביתו לא הוי שלו, בזה עשאו הכתוב לענין לעבור עליו כאלו לא הי' בו כלל האיסוה"נ והמ"ע דתשביתו, וממילא הוא שלו, אבל אם בעצם אינו שלו כלל לא שייך לומר דעשה"כ כאלו הי' שלו, ותדע דהא הדברי חיים כתב דמהני ביטול גם לריה"ג, אף דלענין ההנאה דהיא ברשותו לא מהני הביטול, מ"מ מהני לענין גוף החמץ דאינו שלו אלא דעשה"כ כשלו, הרי דלאחר הביטול שוב לא עשאו הכתוב כשלו, אף דיש לו בו עדיין זכות של הנאה ומכש"כ כשבאמת לא הי' שלו מעולם, וגם הוא רק גורם לממון מחמת קבלת האחריות, דלא אמרינן עשאו הכתוב כשלו, ואעפ"כ חזינן דעובר עליו, דגורם לממון כממון דמי גבי חמץ, הרי דבחמץ סגי לעבור עליו גם בקנין פירות לחוד, וא"כ מכש"כ לריה"ג דיש לו בהחמץ זכות ממון ממש והיתר הנאה, אפילו אם נימא דקנין הגוף אין לו בו, מ"מ אין צריך לומר דעשאו הכתוב כשלו, אלא דגם בלא זה עובר עליו, דבחמץ גם בק"פ לחוד סגי לעבור עליו, וכיון דלריה"ג אין הכרח בחמץ לחידוש הזה דעשאו הכתוב כשלו, ממילא יש לנו לומר דמועיל לי' הפקר גם בפסח עצמו, דהא גם בקנין לזמן דהוא רק קנין פירות מהני מכירה והקדש, כמבואר בתורה דיכול להקדיש ולמכור שדה מקנתו בזמן שהיובל נוהג, והיינו שמקדיש ומוכר מה שיש לו בו, דהיינו עד היובל, ופשוט דה"ה דיכול להפקיר זה, וכיון דמפקיר בפסח מה שיש לו בו, והגוף בלא"ה אינו שלו, א"כ שוב אינו שלו כלל, ואינו עובר עליו, וביטול ראוי שלא יועיל בו אף קודם פסח, דביטול לא מהני אלא כשגם בלא"ה אינו ברשותו, כמ"ש הר"ן, ולריה"ג דמותר בהנאה הרי עדיין נשאר לו בפסח קנין פירות, ולזה לא מהני הביטול, ועובר עליו, וכנ"ל, הרי דגם אפילו לדברי הד"ח דלריה"ג לא הוי בחמץ אלא ק"פ ג"כ נכונים דברי השאגת ארי' והצל"ח דלריה"ג לא מהני ביטול, ולהפקיר יכול אף בתוך הפסח, ועוד יש לפקפק על הד"ח אפילו לפי דבריו, אלא שאין רצוני להאריך בזה:

יען כי עיקר הנחתו דהואיל דאינו רשאי להשהותו רק להשבית אותו מביתו וליהנות בו מיד עי"ז אין לו בו קה"ג רק ק"פ, במחכ"ת תמוה מאוד, לומר דדבר אשר יש לו בו קנין עולמית, ויכול הוא למכור אותו לנכרי לצמיתות עלמין, גם לבערו מן העולם לגמרי, ע"י שמסיקו תחת תבשילו או מריצו לפני כלבו, כל זה לא יקרא קנין הגוף, ע"י שאינו יכול להשהותו אצלו עפ"י סבה שמבחוץ מחמת גזירת המלך להשביתו מיד מביתו, והרי מוכח להדיא בב"ב קל"ז שם דאפילו בקנין לזמן אם הוא באופן שבתוך הזמן יוכל למוכרו לצמיתות עלמין, אף דכשהוא בעינו לאחר הזמן נעשה ממילא של אחר ושוב אין לו חלק בו, מ"מ כיון שבתוך הזמן אם מכרו לאחר מכור לצמיתת עלמין מקרי זה קנין הגוף, ולא מקרי ק"פ אלא שדה מקנה בזמן שהיובל נוהג, דאינו שלו אלא עד היובל, וגם אפילו בתוך אותו הזמן אינו יכול למוכרו ולהקדישו לצמיתת עלמין, אלא עד היובל, משא"כ כשיכול למוכרו לצמיתת עלמין בתוך הזמן קנין הגוף מקרי, עייש"ה בכל הסוגיא בהא דנכסי לך ואחריך לפלוני וירד ראשון ומכר, ותראה שכן הוא, ומכש"כ בדבר אשר יש לו באמת קנין עולמית, אלא שאינו רשאי להשהותו רק עד זמן מוגבל, ומ"מ גם אז יכול למוכרו לצמיתת עלמין, וגם לבערו מן העולם לגמרי וליהנות בו, פשיטא דזה מקרי קנין הגוף, דהא עדיין גופו קנוי לו בהחלט, עד שיכול לבערו מן העולם לגמרי, או למוכרו לאחר לצמיתת עלמין, ופשוט מאוד דקה"ג אינו תלוי בהיכולת להשהות הגוף, אלא בהיכולת לעשות בהגוף כרצונו, גם לאפסו:

וגם בלא"ה אין זה דומה לקנין לזמן, דהתם שייר בקנינו, שעצם הדבר אינו שלו לגמרי רק לזמן, והמניעה להשהותו אצלו לאחר הזמן הוא משום חסרון הקנין, דאין לו בו קנין רק עד הזמן ההוא, ולכך לא הוי קנין הגוף, משא"כ בחמץ אין המניעה להשהותו אצלו לאחר זמן איסורו מחמת חסרון הקנין בו, דהא באמת יש לו בו קנין עולמית, רק דבר מבחוץ מונע אותו להשהותו אצלו, והיינו המ"ע דתשביתו, אבל מ"מ עדיין יש לו בו קנין הגוף, וגדולה מזו מצינו במתנה ע"מ להחזיר דשמה מתנה לכל הענינים, ואף באתרוג דצריך בו קנין הגוף מהני מעמ"ל כנודע, אף דלא נתנו לו אלא ע"מ להחזירו מיד ובמעט קט כמו רגע הוא מוכרח להחזירו, ואינו יכול להשהותו אצלו, אעפ"כ הוי זה מתנה גמורה וקנין הגוף, והיינו משום דבאמת יש לו בו קנין עולמית, אלא שמוכרח להחזירו מפני התנאי, ותנאי מילתא אחריתא הוא, וכמו שביאר זה יפה המק"ח בסי' תמ"ח ס"ק ט', ועיין בחתם סופר חיו"ד סי' רצ"א:

הרי נתברר לפנינו דגם באחת משתי אלה מקרי קנין הגוף, דהיינו היכי דיכול למכור אותו לחלוטין בקנין עולם, אף דאין לו בו אלא קנין לזמן, וכן היכי דיש לו בו קנין עולמית, אף שאינו יכול למוכרו, רק להחזירו מיד מפני תנאי ומילתא אחריתא, ומכש"כ וק"ו ב"ב של ק"ו חמץ בפסח לריה"ג, דיש בו תרתי לטיבותא, דיכול למוכרו לנכרי לצמיתת עולם, וכן לבערו מן העולם לגמרי וליהנות בו, וגם יש לו בו קנין עולמית, ורק סבה שמבחוץ ומילתא אחריתא מונע אותו שלא יוכל להשהותו אצלו, דהיינו המ"ע דתשביתו, בודאי הוי זה קנין הגוף:

ומהתימה על הד"ח, דלדבריו דבשביל שאינו יכול להשהות החמץ אצלו הוי כקנין לזמן ואין לו בו קה"ג, א"כ גם קודם זמן ביעורו נימא דאינו שלו בקנין הגוף, דהא אינו יכול להשהות החמץ אצלו רק עד זמן ביעורו, ועוד מעט כרגע יגיע הזמן ויהי' מוכרח לבערו ולהשביתו, והוי רק קנין לזמן דהוא ק"פ, וזה ודאי ליתא, א"ו כמו שכתבתי לעיל דכיון דאין המניעה להשהותו מצד חסרון הקנין שבו שפיר הוי קנין הגוף:

ואדרבה אפילו לדידן דחמב"פ אסור בהנאה ג"כ גוף ועצם החמץ הוא שלו בקנין הגוף, ואף דאסור להשהותו משום ב"י ותשביתו זה הוי דבר מבחוץ ומילתא אחריתא, אבל בעצם הלא יש לו בו קנין עולמית, וכנ"ל, רק דע"י האיסור הנאה נעשה אינו ברשותי, אבל עצם וגוף החמץ הוא עדיין שלו, וכנ"ל באורך, וכמו שהוכחתי לעיל בבירור משור הנסקל הנגמר דינו דאף דאסור בהנאה וגם אסור לענות דינו ולהשהותו מ"מ בעליו קרינן בי', וכן לולב של ע"ז אף שאסור בהנאה וגם יש בו מ"ע לבערו מן העולם אעפ"כ כתב הריטב"א בסוכה שם דהוי לכם, כיון דגוף ועצם הלולב הוא שלו, וגם בחמץ הוי בעצם שלו, אלא שאינו ברשותו הואיל דאסור בהנאה, וכנ"ל, ולריה"ג דמותר בהנאה הוי שלו בקנין הגוף וגם ברשותו, וממילא יכול להפקירו גם בתוך הפסח, וביטול אינו מועיל לו גם קודם הפסח, וכמ"ש השאגת ארי' והצל"ח בזה, אמנם שיטת הריטב"א סוכה הנ"ל, דגם איסוה"נ שאינו ברשותו וגם אינו רשאי להשהותו מקרי לכם הכתוב בתורה גבי הד' מינים, באמת צריכה ישיב מהא דאמרינן בחמץ עשה"כ וכו', וע"כ צ"ל כמ"ש בזה לעיל בענף ד', עיי"ש:

ומ"ש בס' ד"ח שם בהגה מבהמ"ח להוכיח דלריה"ג מהני ביטול, דאל"כ לרש"י דעובר על נוקשה בב"י ולחזקי' דנוקשה מותר בהנאה לא יועיל לו ביטול, ויהי' נוקשה חמור מחמץ גמור, עיי"ש, כל מבין יבין מעצמו שאין ממש בהוכחה זו, דמה בכך דנוקשה יהי' חמור בזה מחמץ גמור, וכי לא מצינו כן הרבה פעמים בש"ס נמצא קולו חומרו וחומרו קולו, וממקום שבאת, דהרי אמרינן דלריה"ג דחמץ קיל יותר מלרבנן דמותר בהנאה קולא זו מביאה לו חומרא דלא מהני לי' ביטול, ומה עדיפיתי' דנוקשה מזה להוכיח ממנו דמהני ביטול, וגם הא השאגת ארי' כתב שם להדיא דדוקא אליבא דהר"ן דביטול הוא מטעם הפקר, ומשום דבלא"ה אינו ברשותו מהני הפקר כזה, ממילא לריה"ג לא מהני ביטול, אבל לרש"י דביטול הוא מדכתיב תשביתו גם לריה"ג מהני ביטול, וא"כ מה זה הוכחה מרש"י נגד סברת השאג"א מיהו באמת מדברי הר"ן שם משמע דגם לרש"י ביטול הוא מדין הפקר, ורק דנפקא לי' מתשביתו, עיי"ש, וא"כ גם לרש"י לא מהני ביטול לריה"ג וה"ה בנוקשה אליבא דחזקיה. וכן ראיתי בספר גנת וורדים מבעל הפרמ"ג כלל נ"ז שכתב לרש"י אליבא דחזקי' לא מהני ביטול בנוקשה, ומיישב בזה רש"י ותו' לשיטתייהו, עיי"ש, ועכ"פ אין שום הוכחה מזה נגד השאג"א והצל"ח. וכן הוא באמת דעת הגנת וורדים שם כמובן. ומה שכתב בהמ"ח שם דבחידושי הרמב"ן לפסחים כתב בהדיא דאף לריה"ג מהני ביטול, כיון שנתייאש ממנו מפני איסורו יצא מרשותו ואין בו דין גזל והוי כהפקר, עכ"ל שם בשם הרמב"ן, זה הוא סברא אחרת שכתב הרמב"ן ז"ל, דהגם דבעלמא אם יאמר על נכסיו ליבטול וליהוי כעפרא דארעא לא הוי הפקר, דאין אדם יכול להסיח דעתו וליאש דבר שהוא ברשותו, כמ"ש במלחמות פ' אלו מציאות גבי נטלה לפני יאוש, מ"מ בחמץ אם מבטל אותו אפילו בלבו ועושהו כעפרא, ומסיח דעתו ממנו ומיאשו מפני האיסור, שלא יעבור עליו בב"י, זה אלים טפי, והוי היסח הדעת ויאוש גמור, ומי שנוטלו אין בו גזל, והוי כהפקר, ולפי סברא זו גם לריה"ג מהני ביטול, אבל הר"ן הרי חזינן דלא נחית לסברא זו דיאוש [ונראה משום דס"ל כמ"ש הקצה"ח והנתיבות דביאוש לא נפיק מרשותי' עד דאתי ליד זוכה] רק כתב דמשו"ה מהני בחמץ הפקר כה"ג בלשון ביטול ואפילו בלב משום דבלא"ה אינו ברשותו, שפיר כתבו אליבי' רבותינו האחרונים ז"ל הנ"ל דלריה"ג דחמב"פ מותר בהנאה והוי ברשותו לא מהני ביטול. וכן ראיתי בספר בית אברהם להגאון הקדוש מטשעכנאווי זצ"ל שדחה דברי המק"ח, אפילו לפי דבריו דלריה"ג אינו מותר אלא להסיקו תחת תבשילו, אעפ"כ הוי ברשותו, וכמו תרומה טמאה, ואינו דומה לאיסורי הנאה, עיי"ש, וכן רמז לזה בתשובת בית אפרים שם בסי' מ"א, שכתב על המק"ח וז"ל, ומ"ש כיון שהכל מצווין לבערו לאו ממון הוא לד"ה וכן מ"ש כיון דא"א ליהנות כ"א בשעת ביעורו הוי שלא כדה"נ ולאו ממון דידי' הוא וכו' אין לדבריו שחר ועיין בסוכה דף ל"ה ואין להאריך, עכ"ל, וכוונתו דבסוכה שם מבואר דתרומה טמאה הואיל דיכול להסיקה תחת תבשילו מקרי לכם גבי אתרוג למ"ד דין ממון, וכיון דחמץ אסור באכילה ע"כ לא דרשינן הלך דכתיב בי' אלא לענין דין ממון, וכמ"ש התו' בסוכה שם לענין ת"ט, עיי"ש, וכיון דלריה"ג מותר בהנאה, אפילו את"ל דאינו מותר לדידי' אלא להסיקו תחת תבשילו, מ"מ כבר יש לו בו עי"ז דין ממון, וקרינן בי' לך, וכ"ז הוא גם לפי' דברי המק"ח עצמו. אבל לקושטא דמילתא לריה"ג מותר גם למוכרו לנכרי, ושפיר הוי ברשותו, וכנ"ל:

תוכן העניינים

יהל אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה