אור ברסלב
יהל אור על דין זכיה באיסורי הנאה › ענף כה

יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף כה

ענף כד

והנה התו' שם כתבו בשם ר"ת דשוה"נ לא נאסר מחיים, והא דאמרינן בב"ק מ"ה שור שהמית וכו' משנגמר דינו מכרו אינו מכור אפילו לרדיא, היינו משום דאסור לענות דינו ומצוה לסוקלו, ועוד דאין לו מכר דאין לו בעלים, והלוקח אין יכול לזכות בו יותר משאר אדם, וכו', עכ"ל, ור"ל בטעם הא', דהגם דמותר בהנאה גם לאחר שנגמר דינו כל זמן שהוא בחיים, ואם הי' מוכרו אז במחיר מיעוט כדי שיהנה בו הלוקח בגיזה ועבודה עד שיקחו אותו הב"ד לסוקלו הי' מכור, מ"מ אם מכרו בסתם במחיר הראוי לשור כזה אינו מכור, דמחיר כזה אין נותנין כי אם לשחיטה או לרדיא בתמידות, וזכות גדול כזה אין להם להבעלים בו שיחול המכירה ע"ז, אף שעדיין מותר בהנאה, דלשוחטו ודאי אין בו זכות. דהרי בשחיטתו יהי' אסור בהנאה לגמרי, אלא אף גם לרדיא בתמידות אין בו זכות דהא אסור לענות דינו ומצוה לסוקלו, ובודאי יסקלוהו הב"ד במוקדם היותר אפשרי, וגם הוא עצמו אסור לו להשהותו או להבריחו מיד ב"ד לאגמא או למכרו לעכו"ם וכדומה לאחר שנגמר דינו לסקילה, משום עינוי הדין, וא"כ איזה זכות יש בו למכרו לרדיא בתמידות, ולזאת אם מכרו סתם במחיר הראוי לו אינו מכור, דזכות גדול כזה אין בו שיחול עליו המכירה הזאת, וכן אם הקדישו, הגם דאם הי' מקדישו קדושת דמים להנאה המועטת הזאת שיוכל ליהנות בו קודם סקילה הי' מוקדש, מ"מ אם הקדישו סתם בין קדושת הגוף בין קדושת דמים אינו מוקדש, דכל כך זכות להנאה קיימת ותמידות אין לו בו, ומה שאין לו בו אינו יכול להקדיש, ולזאת אינו מוקדש כלל:

ולפ"ז נראה דאם הפקירו מופקר, דהא הפקר הוא רק סילוק, שמסלק עצמו מהדבר לגמרי, וכיון דהשור הוא בעצם שלו, וגם מותר לו בהנאה שקודם סקילה, הרי כבר יש לו בו זכות של ממון וא"כ אין שום אדם יכול ליטלו וליהנות ממנו בע"כ, וע"י ההפקר יש רשות לכל אדם לזכות בו וליהנות ממנו, וא"כ נוגע הדיבור שלו לכל העולם, ושפיר הוי הפקר וסילוק מעליא, ושוב אינו נקרא בעליו של השור כלל.

אמנם בטעם הב' כתב ר"ת דהגם דמותר בהנאה אעפ"כ אין לו מכר כלל דאין לו בעלים וכו', וכוונתו נראה דכיון דאסור לענות דינו ומצוה לסוקלו וגם בעליו אסור לו להבריחו מהב"ד, וכנ"ל, וא"כ אינו מובטח בכל רגע ורגע שלא יקחוהו הב"ד ממנו לסוקלו, דבר כזה אף שהוא מותר בהנאה אעפ"כ שוב אינו בעליו של הדבר, דאינו מובטח בו אף רגע אחד, ולכן אין לו בו כלל:

אמנם לאו למימרא שאינו בעליו כלל, דא"כ יקשה בהא דפריך בב"ק צ' ע"ב בשור שהמית והזיק וכי קדמו ודנוהו דיני נפשות ליהדר ולידייניה דיני ממונות, דהא אמרת דמשנגמר דינו לסקילה שוב אין לו בעלים כלל, וא"כ הוי לי' כשור שהזיק והפקירו דפטור, הואיל דאין לו בעלים, וכנ"ל, א"ו דכוונת ר"ת הוא דאין לו בעלים לענין מכר, דהגם דהוא עדיין בעצם שלו, ונקרא בעליו לענין דדנין אותו אח"כ דיני ממונות, אבל מ"מ לענין מכר אין לו בעלים, דכיון דכל כך אינו ברשותו שאינו מובטח בו אפילו רגע, וכנ"ל, הוי זה כאיסור הנאה, שהגם שהוא בעצם שלו מ"מ אינו ברשותו, ואין לו בו זכות של ממון ומשו"ה אין בו מכר, וכנ"ל, וה"ה זה אינו ברשותו ליהנות בו, ותלוי ברצון ב"ד, ולכן אין לו מכר, דאין זה מקרי בעליו, שיש לו בו זכות של ממון, שיחול ע"ז מכר, ודוק:

וגדולה מזו כתב רבינו הגאון מליסא ז"ל במק"ח בפתיחה לסי' תל"א, ובתשובתו הנדפסת בשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' ב', דגם לר' יוסי הגלילי דחמץ בפסח מותר בהנאה אעפ"כ הוי אינו ברשותו, הואיל דהכל מצווין עליו לבערו, ואינו יכול ליהנות ממנו אלא בשעת ביעורו, וזה הוא שלא כדרך הנאתו, עיי"ש, וה"ה ומכש"כ בשור הנסקל שנגמר דינו, דחזקה אין ב"ד מתעצלין מלסוקלו, ואז יהי' אסור בהנאה לגמרי, דודאי מקרי אינו ברשותו, ואין לו בו זכות ממון, אף שעדיין מותר בהנאה כל זמן שלא נסקל, וכיון שכן מותר לכל אדם לטלו ממנו גם בע"כ וליהנות בו עד לסקילה, וכנ"ל, וא"כ אין לו בו מה למכור, וזה הוא שכתב ר"ת "והלוקח אינו יכול לזכות בו יותר משאר אדם", ור"ל דזכייתו של הלוקח בעצם השור וגם ליהנות ממנו אינה באה מכח המוכר, דגם כל אדם יכול לזכות בו כמו כן אפילו בע"כ של בעל השור, ולזאת אין זה מכר כלל, וגם אם מכרו במחיר מיעוט ליהנות בו עד להסקילה ג"כ אינו מכור, דזה ג"כ אינו ברשותו, וכנ"ל, ואין בו מכר, ועיין לעיל ענף ז':

והגם דבאמת דברי המק"ח הנ"ל תמוהים מאוד במחכ"ת, וכמו שהתפלא עליו בשו"ת בית אפרים שם ס"ס מ"א, דלהדיא מבואר בפסחים ל"ב דלריה"ג חמץ בפסח בר דמים מעליא הוא, עיי"ש, הרי דיש לו בעלים ואיתא במכירה, מ"מ שאני התם בחמץ, דכיון דלריה"ג מותר בהנאה, והיינו בכל הנאות, ודלא כמ"ש המק"ח שם דלריה"ג אינו מותר אלא ליהנות ממנו בשעת ביעורו, ולא למוכרו לנכרי, משום המ"ע דתשביתו, אלא דמותר לו ג"כ להריצו לפני כלבו וגם למוכרו לנכרי, ובזה הוא מקיים המ"ע דתשביתו, דתשביתו אינו דוקא לבערו מן העולם, אלא מבתיכם, וכמו שהוכיח זה במישור בשו"ת בית אפרים שם מכמה מקומות מש"ס וראשונים ז"ל, עיי"ש, וכ"כ בשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' ג' בד"ה ומש"כ מעכ"ת, עיי"ש, וא"כ כיון שכ"כ יש בידו ליהנות מחמץ זה לריה"ג, ואין שום אדם יכול למחות בידו שפיר הוי ברשותו ויש לו מכר ויש לו דמים, אבל בשור הנסקל שנגמר דינו, דאין לו שום תקנה רק לבערו מן העולם לגמרי ולסוקלו במוקדם היותר אפשרי, א"כ הגם דיכול לחטוף וליהנות ממנו איזה הנאה מועטת קודם שיסקלוהו, מ"מ כיון דגם בזה אינו בטוח, דכל רגע ורגע הוא זמנו שיקחוהו הב"ד לסוקלו וימנעו אותו מזה, שפיר יש סברא גדולה לומר דזה לא מקרי ברשותו, ואין לו מכר כלל, וכנ"ל:

ולפי טעם זה ה"ה דאם הפקירו לאחר גמ"ד אינו מופקר, דכיון דאינו ברשותו ואין לו בו זכות של ממון, ויכול כל אדם ליטלו בע"כ, א"כ אין הדיבור שלו שאומר הר"ז הפקר נוגע אל העולם כלל, ושוב אינו יכול לסלק עצמו ממנו בדיבור בעלמא, שלא יקרא עוד בעליו כלל, כיון דבעצם הוא שלו, ולכן עדיין הוא בעליו לענין שדנין אותו דיני ממונות:

הנה הארכתי לפרש דברי ר"ת, אף שהם דברים פשוטים למעיין. יען ראיתי בשו"ת ברית אברהם שם בחאו"ח סי' כ"ו אות ג' שלא פירש כן, אלא בטעם הא' של ר"ת פירש שאסור לענות דינו וכו', ומשו"ה הוי מקח טעות, כמ"ש התו' בב"ק מ"ה, ובטעם הב' פירש דמשו"ה אין לו בעלים כדאמרינן בכריתות כ"ד גבי שוה"נ שהוזמו עדיו וכו' דמשנגמר דינו אפקריה, עיי"ש בברי"א, ומלבד דלפי פירוש זה העיקר חסר מן הספר בדברי ר"ת, וכל כי האי הוי צריך לפרש, אף גם זאת דהמעיין בדברי התו' בב"ק מ"ה ע"א בד"ה מכרו ובדברי חידושי הרשב"א שם יראה להדיא דר"ת בטעם הא' לא מן הטעם זה של מקח טעות אתי עלה, ופירושו של ר"ת לחוד והפירוש של מקח טעות לחוד, והם ב' פירושים שונים אשר הובאו בתו' ורשב"א שם, עיי"ש, ועוד דאם כוונת ר"ת היא רק משום מקח טעות, יקשה ע"ז קושיית הנודע ביהודה מהד"ק חאו"ח סי' י"ט בסד"ה ואמנם נוכל, דתינח אינו מכור, אבל אם הקדישו למה אינו מוקדש, דבזה לא שייך מקח טעות, עיי"ש, אבל האמת הוא כאשר כתבתי לעיל דאין כוונת ר"ת כלל משום מקח טעות, וסתמא קתני מכרו אינו מכור, ואפילו מכרו לנכרי אשר ידע מכל זה שנגמר דינו לסקילה, אלא שקנה אותו לשחטו מיד, דלדידי' מותר לשוחטו ולאוכלו, או לרדיא ולהבריחו מיד ב"ד, דבאופן כזה אינו מקח טעות כלל, אעפ"כ אינו מכור, וכן אם הקדישו אינו מוקדש, ולפירוש הא' של ר"ת הטעם הוא, דהגם דיש לו בו זכות להנאת עראי ומועטת שקודם סקילה, ואם הי' מוכרו במחיר מיעוט להנאה זו או הקדישו קדושת דמים להנאה זו הי' מכור ומוקדש, אבל זכות גדול כ"כ למכרו או להקדישו בסתמא להנאה קיימת ומרובה, לשחיטה או לרדיא, זכות גדול כ"כ גם הוא עצמו אין לו בו, דהא אסור לענות דינו וכו', ומה שהוא עצמו אין לו בו לא חל עליו לא מכירה ולא הקדש שלו, ולכך אינו מכור ואינו מוקדש כלל, וכנ"ל, ולפירוש הב' של ר"ת אין לו מכר כלל ואין לו בעלים, אבל לא משום הא דכריתות כ"ד דמשנגמ"ד אפקריה, דשם ע"כ צ"ל אחת משתיים, או כמ"ש הקצה"ח, דדוקא התם מהני ההפקר, יען שהוזמו העדים, ונמצא דהי' באמת מותר בהנאה, אבל זולת זה לא מהני ההפקר הואיל דאסור בהנאה, או כמ"ש בשו"ת הרב, דשם לא מתורת הפקר אתינן עלה, ואפקרי' דקאמר שם הוא לאו דוקא, אלא ר"ל דנתייאש ממנו, וכמ"ש הרא"ש בב"ק בפ' הגוזל בתרא, וע"כ צ"ל אחת משתי אלה, דאל"כ יקשה טובא קושיית הקצה"ח ושו"ת הרב מהא דב"ק צ' ע"ב, עיי"ש, ולהיות כי לר"ת שוה"נ לא נאסר מחיים, א"כ אין לומר אליביה כמ"ש הקצה"ח דההפקר לא מהני משום דאסור בהנאה, וע"כ צ"ל אליביה כמ"ש הרב בשם הרא"ש דאפקרי' הוא לאו דוקא אלא דנתייאש ממנו כשנגמ"ד, ונודע מ"ש הקצה"ח והנתיבות וכן בשו"ת הרב שם דביאוש לא נפיק מרשות הבעלים עד דאתי ליד זוכה, ומשו"ה כשכלה היאוש מהבעלים, ממילא הוי שלו לגמרי, ואינו צריך לעשות בו זכי' מחדש כמו בהפקר, עיי"ש במק"ח סי' תמ"ח ובנתיבות סי' רס"ב, ומעתה אם מכרו אותו הבעלים או הקדישו אותו לאחר שנגמר דינו, הרי גלו דעתייהו דעתה אינם מתייאשים ממנו, ואדרבא מחזיקים אותו כשלהם למכרו ולהקדישו, וא"כ אפילו אם נימא דמסתמא כבר נתייאשו ממנו מקודם מיד שנגמר דינו, מ"מ כיון שעכ"פ עתה בשעה שמכרו או מקדישו אינו מתייאש ממנו, וכנ"ל, א"כ כלה לי' היאוש מהבעלים, וממילא נעשה שלו לגמרי, ולמה כתב ר"ת דמשו"ה אינו מכור משום דאין לו בעלים הלא כשמכרו או מקדישו. עי"ז גופי' יש לו בעלים, א"ו ע"כ צ"ל בזה כמו שכתבתי לעיל, דמשו"ה אין לו מכר ואין לו בעלים, אף שעדיין מותר בהנאה, משום דכיון דאסור לענות דינו ומצוה לסוקלו במוקדם, וא"כ אינו בטוח בו כלל אפילו רגע, דבר כזה מקרי אינו ברשותו, ושוב אינו בעליו לענין מכר, ואין זה תלוי בדעתו כלל אם מתייאש ממנו אם לא, אלא דהענין כך הוא לפי מצב הדבר הזה דשוב אינו ברשותו, וכנ"ל, ואף דהוא מגלה דעתו במכירתו שאינו מתייאש ממנו, ושמחזיקו שהוא ברשותו, בטלה דעתו, כיון דאנן ידעינן האמת שאינו ברשותו, וממילא יוכל כל אדם לקחתו אפילו בע"כ וכנ"ל, ושוב לא יוכל לחול עליו מכירה והקדש שלו כלל, הואיל דאין לו בו זכות ממון, וכנ"ל, והא דצריך בכריתות שם להפקר ויאוש דידי', והלא אמרינן דבלא"ה משנגמ"ד אינו ברשותו, ויכול כל אדם לזכות בו, היינו משום דבזה לחוד לא סגי התם, דהא שם הוזמו העדים, וא"כ כמו דע"י הגמר דין יצא מרשותו, משום דאסור לענות דינו וכו', כמו כן ע"י הזמת העדים שוב נכנס לרשותו ממילא, דהא פקע ממנו מצות סקילה ושיעבוד ב"ד, ושוב אין שום אדם יכול לזכות בו שלא מדעתו, ולכך צ"ל התם דמשנגמ"ד גם הוא בעצמו אפקרי' ונתייאש ממנו, ולכך גם לאחר שהוזמו העדים, כל המחזיק בו קודם ששמע בעל השור מההזמה, ולא כלה עדיין היאוש שלו, זכה בו:

תוכן העניינים

יהל אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה