יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף כד
ומאחר שנתברר לנו שיש קנין וזכי' באיסורי הנאה לענין שיהי' עצם הדבר שלו, כמו דאמרינן בחמץ ובע"ז, א"כ נראה לכאורה דלא צריך לזה דוקא קנין אשר הוא רק מצד הקונה, מה שמועיל גם במציאה והפקר, כמו הגבהה ומשיכה וחצר, אלא גם קנין שמצד המקנה כמו אגב קרקע ג"כ מועיל באיסוה"נ שיתהוה עי"ז עצם הדבר של חבירו, דהא עצם הדבר הוא של המקנה, ומאחר דחזינן דקנין וזכי' של הזוכה נתפס באיסוה"נ בעצם הדבר לבד, אף שאין בו זכות ממון, א"כ ה"ה דהקנאתו של המקנה נתפס בעצם הדבר לבד שיתהוה עי"ז של חבירו, דמאי שנא:
ואין להקשות דא"כ הא דאמרינן בחמץ דלבתר איסורי' לאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטל לי', וגם לא להפקירו, ולמה לא אמרינן ג"כ דכמו דנתפס קנין בהחמץ לענין שיתהוה עצם הדבר שלו, כמו כן יהי' נתפס הפקר בהחמץ לעצם הדבר בלבד, הגם שאינו ברשותו ואין לו בו זכות ממון, אבל עכ"פ זה שיש לו בו דהיינו עצם הדבר לבד יהי' יכול להפקיר ולהוציאו מרשותו, כמו דאמרינן בהקנאה דיכול להקנות גם עצם הדבר לבד, וה"ה דיהי' יכול להפקיר ולבטל גם עצם הדבר לבד, ובהיות גם עצם החמץ אינו שלו שוב אינו עובר עליו, כמו דאינו עובר על חמץ של הפקר, וכנ"ל:
אבל באמת זה טעות, דדוקא חמץ שהוא הפקר מיד מתחלת זמנו אינו עובר עליו, דחמץ שאינו שלו כלל לא עשאו הכתוב כשלו, אבל כשהי' החמץ שלו בתחלת זמן איסורו, דאז אמרינן דאף דאינו ברשותו ליהנות בו ואין לו בו זכות ממון לפי האמת, מ"מ כיון דהוא בעצם שלו עשאו הכתוב לענין לעבור עליו כאלו הוא ברשותו ויש לו בו זכות ממון, ומעתה כל שלא נפקע ממנו זכות ממון זה שהטילה עליו התורה אכתי עובר עליו, ולהיות כי כפי האמת והדין משהגיע זמן איסורו שוב אינו ברשותו ואין לו בו זכות ממון, וא"כ אינו יכול להפקיע ממנו אז את הזכות ממון ע"י ביטול והפקר, שהרי אינו יכול לבטל ולהפקיר מה שאין לו, ולזאת הגם אם נימא דעכ"פ מה שיש לו בו דהיינו עצם הדבר יכול גם אז לבטל ולהפקיר, מ"מ מה בצע בזה, כיון דנשאר לו בו עדיין הזכות ממון שהטילה עליו התורה לענין לעבור עליו בבל יראה ובעשה דתשביתו, וזאת אינו יכול להפקיע אז ע"י הביטול והפקר, וכנ"ל, וממילא עובר עליו, אף אם נימא דהפקיע ממנו העצם ע"י ההפקר, כיון דעדיין יש לו בו זכות ממון לענין לעבור עליו, ובחמץ אפילו גורם לממון כממון דמי, ומכש"כ זכות ממון ממש, בשגם כי י"ל דמאחר דלענין לעבור עליו יש לו בו זכות ממון שוב אינו יכול לענין זה להפקיר גם עצם הדבר, דאיזה מציאות כלל יש להפקיר רק עצם הדבר להשאיר אצלו הזכות ממון, איפכא יש מציאות, להפקיר הזכות ממון ולא העצם. אבל להפקיר העצם ולהשאיר אצלו הזכות ממון לזה אין מציאות כלל, דכיון דיש לו הזכות ממון ממילא ע"כ יש לו גם העצם, ואין בזה הפקר לחצאין, ודוק, ולזאת שפיר אמרינן שם גבי חמץ דלבתר איסורי' לאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטל לי', דכיון דלא מצי לבטל ולהפקיר אז הזכות ממון שיש לו בו לענין לעבור עליו, כיון דבאמת לאו ברשותי' קיימא ואין לו בו זכות ממון. א"כ ממילא עובר עליו, וגם כי עי"ז אין מציאות לבטל גם העצם, וכנ"ל, אבל בשאר איסורי הנאה דאין לו בהם שום זכות של ממון בשום אופן, ואין לו בהם אלא עצם הדבר בלבד, יש לומר דבאמת יכול להפקיר ולהפקיע מרשותו מה שיש לו בו, דהיינו העצם, שלא יקרא שוב בעליו, ובקצות החשן סי' ת"ה ובשו"ת הרב סי' י"ד הביאו ראי' דלא מצי להפקיר איסור הנאה מהא דחמץ דלבתר איסורי' לא מצי מבטל לי', עיי"ש, ולפי הנ"ל אין שום ראי' לזה משם, וכנ"ל:
ובזה יש ליישב דברי הפרי מגדים שנפלאתי עליהם לעיל בענף ה', שכתב באשל סי' תל"א ס"ק ב', דמי שאסר נכסיו עליו בהנאה, ואח"כ הפקירם בלב, ובא אחר וזכה בהם אין אחר יכול להוציא ממנו, דבכה"ג גם הפקר בלב מהני, כמ"ש הר"ן בחמץ, ונפלאתי עליו בתרתי, חדא דלבתר איסורי שוב לא מצי מפקיר להו, כמו בחמץ, ועוד דגם בלא ההפקר יכול אחר ליטלם בע"כ, כמ"ש הראשונים ז"ל בנדרים דפ"ה, עיי"ש, ולפי הנ"ל ניחא דברי הפרמ"ג, די"ל דאזיל לשיטת הש"ך ביו"ד ס"ס רכ"ז בשם המהרש"ל שהבאתי לעיל בסוף ענף כ"ב, שחולק על הראשונים ז"ל וס"ל דמי שאסר נכסיו על עצמו ובא אחר ונטלם גזל גמור הוא בידו ומפקינן מיניה, אמנם הפקר מהני בזה, דדוקא בחמץ לא מהני הפקר בתר איסורי', משום דעשאו הכתוב לענין לעבור עליו כאלו הוא ברשותו, וצריך להפקיר הזכות ממין, וזה אינו יכול להפקיר בתר איסורי', ולכך עובר עליו, וגם אין מועיל ההפקר כלל, וכנ"ל, אבל כשאסר נכסיו עליו בהנאה דאין לו בהם שום זכות ממון בשום אופן, רק עצם הנכסים בלבד הם שלו, שפיר יכול להפקיר מה שיש לו בהם וחידש הפרמ"ג דהואיל שאסורים עליו בהנאה ואינם ממון גמור גם הפקר בלב מהני, כמ"ש הר"ן גבי חמץ:
אמנם מה נעשה והרי הרמב"ם כתב בפירוש בפי"א מה' נזקי ממון ה"ט דשור שהמית האדם ונגמר דינו לסקילה אם הפקירו אינו מופקר, עיי"ש, וע"כ צ"ל דזה הוא משום שאסור בהנאה, וכמו שיתבאר עוד לפנינו בעזה"י, אמנם לא הוציא הרמב"ם זה מחמץ ומבור ברה"ר וממה שאמרו שם בב"ק מ"ה מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש, וכמ"ש הקצה"ח שם ובשו"ת הרב שם בזה, דבאמת אין מכל זה ראי' כלל לזה, דמחמץ אין ראי', דשם צריך הוא לבטל ולהפקיר מה שאין לו בו, דהיינו הזכות ממון שהטילה עליו התורה לענין לעבור עליו, וזה באמת אינו יכול לבטל ולהפקיר, וכנ"ל, ומכש"כ דאין ראי' לזה כלל מבור ברה"ר, דשם באמת אין לו כלל מה להפקיר, לא הזכות ממון ולא העצם, דהכל אינו שלו, אלא דרחמנא עשאו כשלו להתחייב עליו, דהוא בעל התקלה, וכשמפקיר בורו שברשותו אחר שהפקיר רשותו [עיין בסמ"ע סי' ת"י ס"ק ה'] באמת מהני ההפקר, דשוב אין הבור שלו כלל, ואעפ"כ רחמנא חייבי', דתקלה שלו היא, אבל מה זה ראי' משם לאיסור הנאה דלא עשאו הכתיב כאלו הוא ברשותו, דאין לו בו זכות ממון בשום אופן, ורק עצם הדבר הוא שלו, ומנ"ל דלא יכול להפקיר ולהוציא מרשותו מה שיש לו בו, דהיינו העצם, בכדי ששוב לא יקרא בעליו של הדבר, אם לא שנאמר דגם בשאר איסורי הנאה אמרינן דעשאן הכתוב לענין להתחייב עליהן כאלו הן ברשותו, וילפינן זה במה מצינו מחמץ, ומה דאמר ר"א שני דברים וכו', היינו משום דהם מפורשים בכתוב, וכן נראה באמת דעת הרב בשו"ת שם, עיי"ש, אבל ראה זה חדש הוא, לא נמצא כזאת בש"ס וראשונים כלל, ואלו כן וכי לא אישתמט שום פוסק מלהודיענו כזאת, וכן אין ראי' ממה דאינו יכול למוכרו ולהקדישו, דשאני מכירה והקדש דאינם נתפסים אלא על דבר שיש בו זכות של ממון, וכבר הארכתי בזה לעיל לענין מכירה, ויתבאר עוד לפנינו בעזה"י לענין הקדש, אבל אין ראי' מזה לענין הפקר, שלא יהי' יכול להפקיר ולהוציא מרשותו את עצם הדבר אף שאין לו בו זכות של ממון:
אבל הרמב"ם הוציא זה מסוגיא דב"ק צ' ע"ב, דפריך שם על שור שהמית והזיק וכי קדמיהו ודנוהו דיני נפשות ליהדר ולידייניה דיני ממנות, והי' קשה לו ע"ז קושיית הקצה"ח שם, דהא מכי נגמר דינו למיתה אפקורי מפקיר לי', כמ"ש שם בהלכה י"ג מש"ס דכריתות כ"ד, ושוב לא קרינן בי' והועד בבעליו וכו', וכן הקשה בשו"ת הרב שם, ובגליון הש"ס לרעק"א ז"ל, וע"ז תירץ הרמב"ם כמ"ש בקצה"ח ובשו"ת הרב שם דמשנגמר דינו ונאסר בהנאה שוב אינו יכול להפקירו ולהוציאו מרשותו שלא יקרא עוד בעליו, ובשור הנסקל שהוזמו עדיו שפיר מהני ההפקר דכשהוזמו עדיו איגלאי מילתא למפרע דהי' מותר בהנאה, וכמ"ש בקצה"ח שם:
ועכ"פ מבואר בהרמב"ם דלא מהני הפקר באיסוה"נ להוציא עי"ז גם עצם הדבר מרשות בעליו, וא"כ צריך להבין הטעם בזה למה לא יהי' יכול להפקיר ולהוציא מרשותו מה שיש לו בו, דהיינו עצם הדבר, וכמו שאמרנו לעיל בהקנאה:
ונראה לפענ"ד דשאני הפקר מהקנאה, דענין ההפקר הוא שעושה הדבר הפקר לגמרי מבעליו, ונשאר בלא בעלים כלל, דהיינו שמסלק רשותו מהדבר ומפקירו לכל, והרי חזינן דסילוק לא מהני מדבר שהוא שלו אם לא כשקנו מידו על זה, כמבואר בכתובות ר"פ הכותב. ובאבה"ע ר"ס צ"ב, ובחו"מ ר"ס ל"ז, ואפילו כשאומר בפירוש בלשון טוב וברור שמסלק עצמו לגמרי מגוף הדבר ג"כ לא מהני בלא קנין, כדמשמע שם בסמ"ע ס"ק ז', ומבואר כן בש"ך שם ס"ק ב', וגם בהפקר עצמו חזינן דהפקר לעניים לבד לא מהני, כמבואר בכמה דוכתי ובב"מ ל' ע"ב, עיי"ש. ואף דעכ"פ מסלק עי"ז רשותו מהדבר לגבי העניים, ולמה לא מהני לגבי העניים, אלא דסילוק בלא קנין לא מהני בדבר שהוא שלו, אם לא כשמפקירו לכל אז מהני בדיבור לבד, ונסתלק עי"ז רשותו מהדבר לגמרי, וילפינן זה משמיטה, דכתיב בי' תשמטנה ונטשתה, ואמרינן בירושלמי רפ"ו דפאה יש לך נטישה אחרת כזו ואיזו זו הפקר, והטעם לזה נראה, דודאי בדיבור בעלמא בלא קנין, שאומר אי אפשי בהדבר הזה, או הנני מסלק עצמי מהדבר הזה, וכדומה, לא נעשה משלו אינו שלו, ולא יצא עדיין הדבר מרשותו עי"ז, אלא היכא דהדיבור הזה נוגע לכל העולם, דהיינו שע"י הדיבור הזה יהי' ממילא הפקר לכל לזכות בו, דיבור כזה אלים טפי, ויש בכחו להפקיע הדבר מרשותו, וזה הוא שכתב הרמב"ם בפ"ב מה' נדרים הי"ד ההפקר וכו' הרי הוא כמו נדר שאסור לו לחזור בו, עכ"ל, ור"ל דאף דהוא רק דיבור בעלמא בלא קנין, מ"מ כיון דהוא נוגע לכל העולם אלים טפי, ויש בו משום לא יחל דברו כמו נדר, וגם יצא מרשותו לגמרי עי"ז, וכנ"ל:
וראיתי בקצות החשן סי' רע"ג ס"ק א', שכתב להוכיח מדברי הרמב"ם הללו דהפקר אינו עושה קנין להוציא הדבר מרשותו, אלא הא דאינו יכול לחזור בו היינו מתורת איסור בל יחל, ושוב כתב להעמיס זה בפלוגתת רש"י ותו', עיי"ש. ולפענ"ד דבריו תמוהין מאוד במחכ"ת, דמלבד הראיות הנכונות שהביא שם הוא ז"ל עצמו לנגד זה אשר נדחק בהם ליישב, וגם דא"כ בהפקיר ומת הוא של היורשים וההפקר בטל וכמ"ש הוא ז"ל שם, ולא אישתמיט שום פוסק לכתוב כן אלא דמלבד זה איך אפשר להעלות כזאת על הדעת כלל, דא"כ דמה שהפקיר עדיין הוא שלו אלא שאסור לחזור בו, וממילא כשהוא בעצמו עושה בו זכי' אח"כ אין זה כי אם פועל ריק, דמה עושה בזה כלל, דהא בלא זה הוא שלו, ואין זה אלא שמורה דעתו שרוצה שיהי' שלו ולא יזכה בו אחר, והוי זה רק חזרה בעלמא מההפקר ולמה יהי' יכול ומותר גם הוא עצמו לזכות בו אח"כ, דבשלמא אם ע"י ההפקר יצא מרשותו לגמרי ושוב אינו שלו, א"כ כששוב זוכה בו אינו חוזר כלל מההפקר, אלא שזוכה בו כמו אחר, ונעשה עי"ז שלו מחדש, אבל אי לא נעשה אינו שלו ע"י ההפקר, אין זכייתו בו כזכיית אחר, דזכיית אחר עושה שיהי' עי"ז שלו, אבל זכייתו בעצמו אינו עושה כלום, דבלא"ה הוא שלו, רק מורה על חזרה, ואיך מותר ומועיל, ואין לומר דלפי מ"ש הקצה"ח שם דהפקר הגם שהוא שלו אבל אינו ברשותו, א"כ הזכי' שלו אינו רק חזרה בעלמא, אלא דהזכי' באה להביא הדבר ברשותו מחדש, והוי כמו אחר הזוכה בה, דזה אינו, דהא הטעם דהפקר אינו ברשותו הוא משום שאסור לחזור בו, כמ"ש הקצה"ח שם, ופשיטא דהזכי' שאינה לעצם הדבר כלל אינה יכולה להתיר לו לחזור בו, וממילא עדיין אינו ברשותו, ואין זה אלא חזרה בעלמא, ומה לי חזרה באופן זה או באופן זה, בדיבור או במעשה, בין כך ובין כך אינו רשאי לחזור בו, ולמה יכול הוא עצמו לזכות בו, ולחזור בו מההפקר:
ועוד דשם הפקר מורה שהוא הפקר בלא בעלים, דתיבת הפקר אינו מורה בעיקרו שיש חפשיות לכל לזכות בו, דהא תיבת הפקר אינה הוראה על העולם רק על עצם הדבר, דהדבר הוא הפקר בלא בעלים, וממילא עי"ז יכולים הכל לזכות בו, וז"פ, ואיך נימא אנן דעדיין הוא של הבעלים, אין זה אלא תימה, א"ו הדבר פשוט מאוד דמיד שמפקירו שוב אינו שלו כלל, והוא הפקר בלא בעלים, כמו כל הדברים המופקרים ועומדים מעיקרם, ואין חילוק כלל בין הפקר זה להפקר זה, ובדיבורו לבד שאומר הר"ז הפקר יוצא מרשותו לגמרי, וילפינן לי' מתשמטנה ונעשתה וכנ"ל:
שוב ראיתי דיש לדחות הראיות הנ"ל, דהא לכאורה גם בלא זה קשה על הקצה"ח, דהא בנדרים מ"ג הוי בעי למימר זה אליבא דר' יוסי דס"ל הפקר כמתנה דלא נפיק מרשותו עד דאתי ליד זוכה, אבל רבנן פליגי עלי' וס"ל דמיד שהפקירו נפיק מרשותי', וכן מסיק שם רבא גם אליבא דר' יוסי, עיי"ש, ואיך כתב הקצה"ח זה גם לדידן אליבא דהלכתא דגם לאחר שהפקירו עדיין הוא שלו עד דאתי ליד זוכה, וע"כ צ"ל לשיטת הקצה"ח דזה הוא אליבא דכ"ע דקודם שזכה בו אחר עדיין הוא בעצם של המפקיר, אלא דרבנן ס"ל דעכ"פ אינו יכול לחזור בו אחר שהפקירו משום איסור דבל יחל, וכל אדם יכול לזכות בו גם נגד רצונו, דמשהפקירו שוב אינו רשאי לחזור בו, וגם לא מהני חזרתו, וכמו בצדקה דמשנדר לצדקה הגם דעדיין המעות שלו אעפ"כ אינו רשאי לחזור בו, וגם לא מהני חזרתו, כמ"ש ביו"ד סי' רנ"ח ס"ו, והב"ד מוציאין ממנו בע"כ, וה"ה בהפקר דהוא כצדקה וכנדר לא מהני חזרתו, ויכול כל אדם ליטלו בע"כ, ועיין מ"ש לעיל בענף י"ב לענין מתנות כהונה, ולזה ס"ל לרבנן דכשמפקירו המדיר מותר המודר ליטלו ולאכלו, דהגם דהוא עדיין בעצם של המדיר, מ"מ כיון דאינו ברשותו למחות ביד מי שרוצה ליטלו, וא"כ אין צריך המודר דעתו ורצונו כלל לזה, דגם נגד רצונו יכול ליטלו, נמצא דלא מתהני ממנו כלל, אבל ר' יוסי ס"ל לפי דעת ריו"ח דהפקר כמתנה, ועד דאתי ליד זוכה לא נפיק מרשותו כלל, ויכול עוד לחזור בו ולמחות ביד הבא לקחתו כמו במתנה, וכיון שגם לאחר שמפקירו צריך הזוכה בו דעתו ורצונו של המפקיר, נמצא עדיין המודר מתהני מן המדיר במה שמניחו לקחתו, ולכך אוסר ר' יוסי, וע"כ צ"ל לפ"ז דהגם דנוסח ההפקר הוא שאומר הר"ז הפקר, והפקר משמע בלא בעלים וכנ"ל, מ"מ הלשון הזה הוא לאו דוקא ורק לשון מושאל, ור"ל דיהי' כל אדם יכול לזכות בו כמו הפקר, וא"כ י"ל זה ג"כ אליבא דרבנן, דהגם דאינו הפקר ממש, דעדיין הוא בעצם של הבעלים, מ"מ כיון דיכול כל אדם לקחתו גם נגד רצון הבעלים, הרי הוא כמו הפקר, והר"ז הפקר. ר"ל שיהי' הפקר בלא ממשלת בעלים עליו, הגם דבעצם יש לו בעלים, וכמו כן יש לדחות הראי' ראשונה שכתבתי לעיל נגד דעת הקצה"ח, דא"כ איך מהני בו זכיית עצמו, די"ל כמו שכתב הר"ן שם בנדרים דף מ"ד ע"א בסד"ה רישא ליישב קושיא כזו אליבא דר"י, דנהי דקסבר דלא נפיק מרשות מפקיר, אפילו הכי וכו' כי הדר איהו גופי' וזכי בי' וכו' אף הוא עצמו זוכה מן ההפקר מקרי וכו', דמה לי הוא מה לי אחר, עכ"ל, ועיי"ש, וכמו כן יש לדחוק לשיטת הקצה"ח אליבא דרבנן, דכיון דאחר זוכה בו כזוכה מן ההפקר, הואיל דיש רשות לכל אדם לקחתו מבלי מוחה, גם זכייתו עצמו מקרי זוכה מן ההפקר, דמה לי הוא מה לי אחר. והגם דלא דמי זה למ"ש הר"ן אליבא דר' יוסי, ויש לחלק, כמו שיראה המעיין, מ"מ הרוצה לדחות יכול לדחוק כן, ואין רצוני להאריך בזה, כי באמת כל זה דוחק, ופשטות הסוגיא שם ודברי הראשונים ז"ל מורה להדיא דלא כדעת הקצה"ח:
אמנם יש ראי' ברורה ומפורשת שלא כדעת הקצה"ח, מהא דב"ק דף י"ג ע"ב נגח ואח"כ הפקיר פטור שנאמר והועד בבעליו וכו', וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מה' נזקי ממון ה"ד, משום דאין לו בעלים בשעת העמדה בדין, עיי"ש, ועיין ברשב"א וברא"ש שם, הרי דכשהפקירו שוב אין לו בעלים, ואין לדחוק עדיין ולומר דלעולם גם לאחר שהפקירו עדיין הוא בעצם שלו, אלא דאינו ברשותו הואיל דאינו יכול לחזור בו מההפקר, וכמ"ש הקצה"ח, ומש"ה לא נקרא בעליו משום דאינו ברשותו, דא"כ צא ופרנס לי הא דאמרינן בב"ק דף צ' ע"ב בשור שהמית והזיק וכי קדמיהו ודנוהו דיני נפשות ליהדר ולידייניה דיני ממונות, עיי"ש, וכן פסק באמת הרמב"ם בפי"א מה' נזקי ממון, מועד שהמית והזיק וכו' קדמו ודנוהו דיני נפשות תחלה חוזרין ודנין אותו דיני ממונות, עיי"ש, והרי כשדנוהו ד"נ, מיד שנגמר דינו לסקילה נאסר בהנאה לדעת רוב הראשונים ז"ל אשר הרמב"ם מכללם, וכנ"ל, ויצא מרשות הבעלים, כמבואר בב"ק מ"ה משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש עיי"ש, ואיך דנין אותו אח"כ דיני ממונות הלא אין לו בעלים, וע"כ צ"ל דהגם דנאסר בהנאה ויצא מרשותו אעפ"כ כיון דבעצם הוא עדיין שלו אלא דאין לו בו זכות של ממון וכנ"ל יש לו בעלים קרינן בי', וא"כ ע"כ צ"ל דהא דנגח ואח"כ הפקירו פטור, משום דכשהפקירו שוב אינו שלו כלל והוא הפקר ממש בלא בעלים, וזאת ראי' ברורה שאין עליה תשובה נגד דברי הקצה"ח, ומהתימה עליו שהוא ז"ל עצמו כתב כן בסי' ת"ה ס"ק ב' לחלק בין נגח והפקיר דפטור, ובין דנוהו ד"נ דדנין אותו אח"כ ד"מ, דשם הגם דאסור בהנאה ואינו ברשותו אבל יש לו בעלים, משא"כ הפקיר אין לו בעלים כלל, עיי"ש שכתב לחלק בזה בין יאוש להפקר, וכמו שמחלק ג"כ במק"ח סי' תמ"ח ובנתיבות סי' רס"ב חילוק זה בין יאוש להפקר, עיי"ש. ואיך סתר הקצה"ח משנתו בזה בסי' רע"ג:
והעיקר כמ"ש בסי' ת"ה דמשהפקירו שוב אין לו בעלים כלל, והוא הפקר ממש בלא בעלים, כשמו כן הוא, וזאת לא הי' צריך הרמב"ם להשמיענו דשמו מוכח ע"ז, אלא דאשמעינן דמלבד זה דשוב אינו שלו כלל יש בו ג"כ משום נדר שאסור לו לחזור בו, ונ"מ דאסור לו למחות במי שבא לזכות בו ולמנוע אותו מלזכות בו באלמות ובחזקה, הגם דאדם אחר המונע לאחרים לזכות בדבר של הפקר אינו עושה בזה שום איסור, אבל זה שהפקירו אסור לו ליחל דברו ולחזור בו ולמנוע אחרים מלזכות בו, וכן נראה מהסמ"ע שם בסי' רע"ג ס"ק ד' ומהפרישה ס"ק ג' שפירש כן בדברי הרמב"ם, גם י"ל כמ"ש שם בדרישה אות ג', דמשו"ה כתב הרמב"ם דאסור לחזור בו, משום ג' ימים הראשונים, דתקנו חכמים דיהי' יכול לחזור בו, אבל אעפ"כ אסור לו לחזור בו, משום דהוי כנדר, אבל פשוט מאוד דמיד שהפקירו שוב אינו שלו כלל, ונעשה הפקר ממש בלא בעלים כלל, אלא שתקנו חכמים שכל ג' ימים הראשונים אם חוזר בו נעשה שלו מחדש גם בלא קנין, ומשו"ה חייב במעשרות, אם לא שקדם וזכה בה בקנין, בין הוא בין אחר, הוי זה כזוכה מן ההפקר ממש, אף בתוך הג' ימים. ופטור מן המעשרות, וכמ"ש הרא"ש בפירוש נדרים שלו, וכן הוא דעת הרמב"ם, כמ"ש בדרישה שם ובלחם משנה פ"ב מה' נדרים הי"ז, ועיי"ש בהגהות בעל מחנה אפרים:
כלל הדברים, דמי שמפקיר איזה דבר לכל העולם, מיד יצא מרשותו לגמרי, ושוב אינו שלו כלל, וכבר כתבתי לעיל דהגם דסילוק מדבר שהוא שלו לא מהני בדיבור בעלמא, אא"כ קנו מידו, מ"מ בהפקר לכל דהדיבור נוגע לכל העולם. שעי"ז יוכלו כל העולם לזכות בו, דיבור כזה אלים טפי, ויש בכחו להפקיע הדבר מרשותו לגמרי, ולפ"ז ממילא מובן מה דלא מהני הפקר באיסור הנאה, דכיון דאין לו בו זכות של ממון, ועי"ז יש ממילא רשות לכל ליטלו הימנו בע"כ, אף דהוא בעצם שלו, וכנ"ל וא"כ ההפקר הזה שמפקירו אינו נוגע אל העולם כלל, דבלא"ה יכולין לזכות בו, אלא שרוצה בזה להפקיר ולהפקיע מרשותו גם עצם הדבר, שלא יקרא שוב בעליו כלל, וכיון דעצם הדבר הוא שלו, ואין הדיבור שלו נוגע לכל העולם כלל, ממילא אינו יכול להפקיר ולסלק עצמו בדיבור בעלמא מעצם הדבר שלא יהי' שלו, דסילוק בדיבור לבד בלא קנין לא מהני בדבר שהוא שלו, אם לא כשהדיבור נוגע לכל העולם, וכנ"ל:
וזה הוא שחידש לנו הרמב"ם דשור שהמית ונגמר דינו לסקילה אם הפקירו אינו מופקר, דהרמב"ם ס"ל דשור הנסקל מיד שנגמר דינו נאסר בהנאה גם מחיים, דלא כר"ת, וכמו שהוכיח לנכון בספר מנחת חינוך מצוה נ"ב ממ"ש הרמב"ם שם בפי"א מה' נזקי ממון. ה"י דשור שנגמר דינו שנתערב אפילו באלף כולן נסקלין, דע"כ הטעם הוא כמ"ש רש"י בסנהדרין פ' ע"א בסד"ה אלא, דהואיל דע"כ כולן אסורין בהנאה ואין הפסד לבעלים בסקילתן לכך סוקלין אותם כדי שתתקיים מצות סקילה במחויב בה, עכ"ל, אבל לשיטת ר"ת דשוה"נ לא נאסר מחיים אפילו שור אחד שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים הרבה שנגמר דינם כולן פטורין ומותרין בגיזה ועבודה, ורק אותן שוורים שיש לתלות בהם שהם הרגו חייבין, כמבואר כל זה בתו' סנהדרין שם. ומדכתב הרמב"ם כולן נסקלים ע"כ צ"ל דס"ל דשוה"נ נאסר בהנאה מחיים משנגמר דינו, ולכך כתב ג"כ דמשנגמר דינו אם הפקירו אינו מופקר, דמכיון שאסור בהנאה שוב אינו יכול להפקירו, וכנ"ל: