אור ברסלב
יהל אור על דין זכיה באיסורי הנאה › ענף כג

יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף כג

ענף כב

ונחזור למה שהתחלנו בו, דעדיין קשה מה שהקשינו לעיל, למה מותר לגרש לכתחלה בגט שכתבו על איסוה"נ, הלא נהנה מזה, ולזה נראה לפענ"ד ליישב, דהגם דזה אמת דאף דאינו נהנה מגוף הגט ונתינתו מ"מ עכ"פ גורם לו זה הנאה גדולה, וגרם אסור באיסוה"נ, וכנ"ל, מ"מ הלא הגט מורכב מב' דברים, אחד, הנייר או הקלף, ב' הכתב של דיו וכדומה אשר עליו, וע"י שניהם הוי גט מעליא, ויוכל לסבב לו ההנאה, אבל חדא בלא אידך לא סגי ואינו כלום, ומאחר שלא אמרו גט של איסורי הנאה כשר, רק גט שכתבו על איסורי הנאה כשר, משמע ודאי דרק הנייר או הקלף שכתב עליהם הם איסורי הנאה, אבל הדיו שכתב בו אינו איסור הנאה, וא"כ הוי בההנאה הבאה ע"י הגט זה וזה גורם, גורם של איסור, דהיינו הנייר או הקלף, וגורם של היתר, דהיינו הדיו, וזה וזה גורם מותר באיסורי הנאה, ולהיות כי זה וזה גורם אינו מותר אלא בדיעבד, דהיינו כשכבר עשה הזוז"ג אז מותר ליהנות בו לכתחלה, אבל לכתחלה אסור לעשות זוז"ג, כאשר הוכיחו הראשונים ז"ל מהא דע"ז מ"ח ע"ב, דאמר ר' יוסי אין נוטעין אגוז של ערלה, ומודה ר' יוסי שאם נטע שהוא מותר, דהוי זוז"ג, עיי"ש בפסחים כ"ו ע"ב בתו' ד"ה בין חדש, ובהר"ן ר"פ השוכר את הפועל בד"ה בי קברא, והכי קיי"ל דזוז"ג דוקא בדיעבד כשכבר נעשה מותר, אבל לא לעשות לכתחלה זוז"ג, כמ"ש ביו"ד סי' קמ"ב בש"ך ס"ק י' ובס"ק כ"ה כ"ו, ובסי' רצ"ד סי"ב, עיי"ש, ולכך לכתחלה אסור לכתוב גט על איסורי הנאה, דאסור לעשות זוז"ג לכתחלה, אבל אם כתבו על איסורי הנאה, שכבר נעשה הזוז"ג, מותר לגרש בו לכתחלה:

ומה שהקשו התו' בפסחים כ"ו ע"ב שם בתו' ד"ה בין חדש קמא למה בחדש די שיוט הלא זוז"ג לכתחלה אסור, עיי"ש, לא הקשו אלא על הא דמותר להסיק אותו לכתחלה אחר ההצטננות ולעשות לכתחלה שיהי' ב' גורמים, אבל כשכבר הוסק והוי ב' גורמים מותר לאפות בו לכתחלה, וע"ז לא קשיא להו כלל, ותדע דהא בדיבור שלאחריו שם בד"ה בין חדש בתרא קשיא להו להתו' למה ישן יוצן הא זוז"ג מותר, עיי"ש, הרי דכשכבר נעשו הב' גורמים מותר לאפות בו לכתחלה, [וכמו באגוז של ערלה שאם נטע מיתר, ומשמע אף שעדיין לא גדל הפרי, אלא מאחר שכבר נטע מותר, ואין צריך להוציאו ולשורפו, ודוק], אלא שתרצו דהואיל דסגי בצינון ולא מפסיד מידי אלא האיסור הנאה לחוד לכך צריך צינון, עיי"ש, וממילא בנ"ד כשכבר כתב הגט ונעשו הב' גורמים, וכשלא יתן הגט יפסיד הדיו של היתר, גם שכר הכתיבה, או טירח הכתיבה אם כותב בעצמו, שהיא טירחא גדולה יותר מהסקת התנור, ולכך מותר ליתן הגט הזה לכתחלה, כיון שמגוף הגט ונתינתו אינו נהנה כלל רק שגורם לו הנאה הבאה לאחר הנתינה, וכנ"ל, ונמצא הוי זוז"ג ומותר, וכנ"ל:

ולפ"ז יהי' יוצא לנו מזה דין חדש, דכשגם הדיו הוא איסור הנאה יהי' אסור ליתן הגט אף שנכתב, אמנם י"ל דאכתי הוי זוז"ג, דבהקלף והדיו לבד עדיין לא סגי, וצריך עוד לזה את כותב הדיו על הקלף. וא"כ הוי זוז"ג, דהיינו הקלף והדיו של איסור, וכותב הגט שהוא היתר, והגם דבכל דוכתי לא חשבינן את עושה הדבר לגורם, כמו בתנור שם לא חשבינן את המסיק לגורם, וכן לא חשבינן באגוז של ערלה, את הנוטע לגורם, מ"מ שאני התם דלא צריך דוקא לזה את האיש העושה הדבר, דגם אם היו העצים ניסוקים מאליהם ע"י איזה סבה, וכן אם הי' האגוז נופלת בארץ מאליה שלא ע"י אדם. או ע"י קוף וכדומה, ג"כ הי' נעשה אותה הפעולה, משא"כ בגט דצריך כתיבה לשמה, ובהכרח צריך לזה מלאכת ומחשבת הכותב, שפיר י"ל דחשבינן גם את האיש הכותב לגורם של הגט, וא"כ אכתי הוי זוז"ג אף שהקלף וגם הדיו שניהם אסורים בהנאה, אמנם אם גם הבעל מודר הנאה מהאיש הכותב, נמצא דהוי כל הגט וכתיבתו של איסור הנאה, ואין כאן רק חד גורם של איסור, יהי' אסור ליתן הגט, וגם אפילו בדיעבד כשכבר ניתן לא תהי' מגורשת, דכיון דכשאינה מגורשת לא נהנה ולא עביד איסורא, יש לנו לומר שאינה מגורשת, וכנ"ל, וצ"ע בכל זה לדינא:

ועכ"פ הדין המוזכר בש"ס ופוסקים גט שכתבו על איסוה"נ כשר, דמשמע דרק הקלף הוא איסוה"נ לא זולת, וכנ"ל, שפיר מותר ליתן אותו לכתחלה כשכבר נכתב, דהוי זוז"ג, וכנ"ל:

ואין להעלות על הדעת לדחות מכח זה הראי' של הג"מ הנ"ל מלחי של אשירה דגם דבר רשות הניתר מכח מצוה הוא בכלל מצללה"נ, ותאמר דשאני התם דאין ההיתר של הכנסה והוצאה מכח הלחי לחוד אלא גם מחמת המחיצות, ובצירוף שניהם נעשה ההיתר, וא"כ הוי זוז"ג, אבל באמת זה אינו, חדא דהא בגמ' שם איתא עושין לחי אשירה, ומשמע מזה דלכתחלה עושין, וזוז"ג אסור לעשות לכתחלה, וכנ"ל, והגם דבש"ע או"ח סי' שס"ג ס"ח איתא לחי שעשאו מעצי אשירה כשר, משמע דוקא דיעבד כשעשאה, מ"מ נראה דהש"ע לא כתב כן אלא באשירה, דלכתחלה מאיס למצוה, אבל לא בשאר איסורי הנאה, וז"ל הרמב"ם בפ' י"ז מה' שבת הי"ב, בכל עושין לחיים וכו' ואפילו באיסורי הנאה, עכו"ם עצמה או אשרה שעשה אותה לחי כשר, עכ"ל, הרי דבאיסורי הנייה מתיר לכתחלה לעשות, רק בעכו"ם או באשירה דוקא בדיעבד כשעשאה, אבל לכתחלה לא משום דמאיס למצוה, ובל"ס שזה הוא ג"כ דעת הש"ע. שנית, דגם אפילו בדיעבד כשכבר עשה את האיסוה"נ ללחי ג"כ אין להתיר בזה משום זוז"ג, כיון דאין מפסיד אם יסלק הלחי הזאת רק את האיסור הנאה, ולא של היתר כלל, א"כ דומה זה ממש למ"ש התו' בפסחים הנ"ל דמשו"ה ישן יוצן ולא שרינן משום זוז"ג הואיל דאין מפסיד בהצינון רק את האיסוה"נ. שלישית, והוא העיקר, דבשלמא בגט אינו נהנה על ידו רק לאחר שנתנו לה ושוב אינו שלו ובידו כלל, ואפילו אם גם נשרף מיד לאחר הנתינה ג"כ נהנה על ידו הנאה הזאת, ולזאת אינו נחשב זה לנהנה מן הגט עצמו, דהא שוב אינו שלו ובידו, או אינו בעולם כלל, רק שנהנה ע"י הגט ובגרמתו, ולזאת בזוז"ג מותר, אבל בלחי הוא נהנה דוקא רק כל זמן שהלחי עומד, אבל לאחר סילוקו לא, וא"כ נראה דזה הוי נהנה מן האיסור הנאה עצמו, והיכי שנהנה מהאיסוה"נ עצמו אף דההנאה אינה אלא ע"י צירוף היתר אסור, דזה לא מקרי זוז"ג, רק שנהנה מן האיסור וההיתר יחד, וזה פשוט א"צ לראי':

ואל תשיבני מהא דשאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה וכו' וניצטרפו וחמצו דשרינן בפסחים שם משום זמ"ג, אף דגוף האיסור הוא בתוך העיסה, דשאני התם, דגוף השאור נתבטל בתוך העיסה, וכמאן דליתא דמי, אלא שפעולתו ניכרת בהעיסה, שנתחמצה על ידו, וזה לא הוי אלא גורם, שוב מצאתי כן בת' הר"ן סי' ע', וגם בלא זה, הלא שם אין אנו דנין על השאור, דהא אינו ראוי לאכילה כלל רק דאנו דנין על העיסה אשר נתחמצה על ידו, ובשעה אשר הוא אוכל את הפת מן העיסה הזאת ונהנה ממנה שוב אין העיסה מקבלת חימוץ ע"י השאור, רק שהיא נהנה עכשיו ממה שקבלה חימוץ על ידו מקודם, ואפילו אם יצויר שהי' ניטל ממנו עכשיו השאור לגמרי, הי' ג"כ נשאר בו עדיין כח החימוץ שנתחמץ על ידו מקודם, והי' ג"כ נהנה ממנו הנאה הזאת, ולזאת אף שבאמת נשאר בו השאור, אעפ"כ לא מקרי זה נהנה מגוף השאור, דהא לא נהנה עתה בסבת הוייתו ומציאותו של עכשיו כלל, אלא שנהנה ע"י גרמתו אשר גרם מקודם. ולכך כשנתחמץ ע"י שאור של חולין ושל תרומה שפיר הוי זוז"ג ומותר. אבל בלחי של אשירה, הלחי עומדת בעין, והוא נהנה ממנה עתה בהכנסה והוצאה בכל רגע ורגע אשר היא עומדת, וכשמסלקין אותה שוב אינו נהנה ממנה כלל, נמצא דנהנה עכשיו בסבת הוייתה ועמידתה של עכשיו, זה מקרי נהנה מגוף האיסור, ואסור אף ע"י צירוף היתר, וכנ"ל:

וכיון שבכל אופן אין לומר בטעם היתר לחי של אשירה משום זוז"ג, ע"כ צ"ל דהטעם הוא משום מצללה"נ, וכנ"ל:

וגם אין להקשות על עיקר דברינו הנ"ל בענין זוז"ג, דא"כ מלוגמא שעשאה מאיסור הנאה ומהיתר, והוא באופן דאין שום תועלת מהמלוגמא אלא בצירוף שניהם יחד האיסור וההיתר, יהי' מותר למכור אותה, כיון דאמרת דהנאת מכירה היא רק גרמא, וא"כ הוי זוז"ג ומותר, אבל זה טעות, דזוז"ג לא הוי אלא כשהוא באופן דמהאיסור לבדו לא הי' יכול להשיג הנאה כלל בלא צירוף ההיתר, אבל במלוגמא הנ"ל, הגם דההנאה של עצם המלוגמא דהיינו עשיית פעולתה לא הי' יכול להיות בהאיסור לבד כי אם בצירוף ההיתר, מ"מ ההנאה של מכירת המלוגמא הזאת, דהיינו המעות אשר נותן לו הלוקח בסך הכל עבורה, פשיטא שמקצת הדמים הוא נותן עבור האיסור, ומקצת עבור ההיתר, ומקצת עבור מלאכת הרכבת ועשיית המלוגמא, ואם הי' רוצה למכור האיסור לבד בלא ההיתר, ג"כ הי' יכול להשיג אותו מקצת המעות אשר מקבל עתה עבורו בתוך הסך הכל, ונמצא דבההנאה שמקבל בכלל מכירת המלוגמא עבורה האיסור אין כאן אלא גורם אחד של איסור בלבד, דלההנאה הזאת לא הי' צריך את ההיתר כלל, ולכך אסור למכור מלוגמא כזאת, וכן יי"נ חזק שאינו ראוי לשתי' ומזגו במים או ביין קלוש של היתר ג"כ אסור למכור אותו מהאי טעמא, דהגם דלהנאת השתי' אינו ראוי כלל בלא המזיגה של היתר, אבל המעות אשר הוא משיג עתה עבור היי"נ אשר בו הי' יכול להשיג גם בלא המזיגה, ולא הוי זוז"ג, אמנם ליהנות מן המלוגמא עצמה, הגם דלא הי' יכול להיות לו הנאה זאת כלל מהאיסור עצמו רק בצירוף ההיתר, מ"מ כיון שבאופן כזה הוא נהנה מגוף האיסור ולא בגרמתו לבד, שוב לא מקרי זאת זוז"ג ואסור, וכנ"ל, [אם לא כשהוא באופן שאין לו רטי' או מלוגמא אחרת של היתר, והאיסור הנאה אינו מאותן שאסורין מה"ת אפילו שלא כדרך הנאתן, דבאופן כזה מותר אפילו כשכולה מאיסוה"נ, כמבואר ברמב"ם פ"ה מה' יסוה"ת ה"ח] ומכש"כ שאסור לשתות היין המזוג הנ"ל גם בלא טעם זה, וז"פ, אבל בגט שכתבו על איסוה"נ שפיר הוי בההנאה שע"י הגט זוז"ג, ומשו"ה מותר לגרש בו, וכנ"ל:

וכיון שזכינו לדין, דמותר לו להבעל לגרש בגט זה שכתבו על איסוה"נ לכתחלה, ולהנות בו הנאה זו של הגירושין, מטעם זוז"ג, א"כ הרי כבר יש לו בו צד זכות של הנאה ושווי ממון, ובודאי אינו רשאי שום אדם ליטלו הימנו בע"כ, וא"כ האשה צריכה דוקא להקנאתו בגט זה, ושפיר קרינן בי' ונתן בידה כשנותן לה הגט ומקניהו לה:

אמנם אעפ"כ שפיר מוכרח מזה דיש זכי' באיסורי הנאה, דאל"כ נהי דלהבעל יש לו בגט זה צד זכות של הנאה במה שמותר לו ליהנות בו ע"י הגירושין, מ"מ האשה הלא אין לה בו שום צד של היתר הנאה, כי מהגירושין בסתמא דמילתא אין האשה נהנית, ואדרבא חוב הוא לה ובע"כ מתגרשת, וזולת זה אין שום צד היתר ליהנות מגט זה, וא"כ איך תוכל האשה לזכות בגט זה, וכבר כתבתי לעיל בסי' הקודם דדוקא מניעת הזכי' שלה בהגט מצד שהוא בעל כרחה זה אינו מזיק בגט, אבל זולת זה צריך להיות שיהי' באופן שאם רק תרצה לזכות בו תהי' יכולה לזכות בו, דאל"כ אין כאן נתינה כלל אם נותן לה דבר שאפילו אם תרצה לזכות בו אינה יכולה לזכות בו, וע"כ צ"ל ששפיר יש זכי' באיסורי הנאה לענין שיהי' עצם הדבר שלו, וכנ"ל באריכות, וזכי' כזו סגי בגט, דלא בעינן בי' נתינה של ממון אלא נתינה של עצה הדבר, ולכך שפיר מתגרשת בגט שכתבו על איסורי הנאה, דיכולה לזכות בהגט לענין שיהי' בעצם שלה, וכנ"ל:

תוכן העניינים

יהל אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה