אור ברסלב
יהל אור על דין זכיה באיסורי הנאה › ענף כב

יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף כב

ענף כא

ונחזור לענינינו, דעכ"פ חזינן דהרמב"ן והרשב"א ז"ל לא ס"ל כלל הא דהוכיחו הריטב"א והר"ן ז"ל ממעין ומחליצה דגרמא אינו אסור באיסורי הנאה, וכנ"ל, אלא שצריכין אנו ליישב לפי שיטתם ז"ל עיקר קושיית הריטב"א על הא דמצות לאו ליהנות ניתנו, דהא מתהני שמקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב, וראיתי בחתם סופר בפ' לולב הגזול דל"א שם שכתב ליישב, דאינו נהנה כלל מהאיסור בקבלת השכר, דגם אם לא הי' עושה המצוה, משום האיסור הנאה, ג"כ הי' מקבל אותו השכר, כמו שאמרו חז"ל חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה נותנים לו שכר כאלו עשאה, עיי"ש, אמנם תירוץ זה לא יתכן, דמלבד דלא אמרו חז"ל כלל לשון זה דנותנים לו שכר כאלו עשאה, אלא כך אמרו בברכות דף ו' ע"א מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, ואינו מוכרח מזה כלל דנותנין לו שכר גדול ממש כאלו עשאה, אלא אף אם נימא כן [ועיין בקידושין ד"מ מזה] מ"מ התינח אם אין לו חפץ אחר לעשות בו המצוה מלבד האיסור הנאה, שפיר י"ל דהי' מקבל אותו השכר ג"כ על הפרישה, דנאנס מחמת האיסוה"נ ולא עשאה, אבל מסתימת הש"ס ופוסקים ודאי משמע דאף ביש לו שופר אחר או תוקע אחר או מזה אחר או מעיין אחר מלבד אותו שמודר ממנו הנאה, אעפ"כ מותר לו לכתחלה לעשות המצוה על ידו, וכן מותר לכסות לכתחלה בעפר עיר הנדחת כמבואר בחולין פ"ט, וה"ה דמותר לעשות מצוה לכתחלה בכל איסוה"נ אשר אין בהם משום מיכתת שיעורא, מלבד באיסורי עכו"ם מצינו דאין לעשות בהם מצוה לכתחלה, כמו דמצינו בשופר של עכו"ם ובסנדל של עכו"ם, דלכתחלה לא יעשו בהם המצוה, וכתבו הראשונים ז"ל הטעם לזה משום דאיסורי עכו"ם מאוסי למצוה, אי משום דיש גנאי בזה דמתחזי כנהנה מעכו"ם, ואעפ"כ בדיעבד כשעשה בו המצוה יצא, כמו בשופר אם תקע בו יצא, ובסנדל של ע"ז אם חלצה בו חליצתה כשירה, ומשמע ודאי אף ביש לו שופר אחר או סנדל אחר, דבאין לו אחר אפילו לכתחלה הוי כדיעבד ויכול לעשות בו המצוה, וע"כ מיירי בדאיכא אחר, ואעפ"כ בדיעבד יצא דמצללה"נ, ובדאיכא חפץ אחר לעשות בו המצוה מלבד האיסור הנאה, בודאי לא הי' מקבל שכר על הפרישה, כשלא הי' עושה המצוה כלל מחמת שזה אסור בהנאה, ואדרבא ענוש יענש, דהא הי' יכול לקיים המצוה בהאחר, וכשעושה המצוה בהאיסור הנאה ויוצא ידי חובתו בזה, מקבל עבור זה שכר, ונמצא נהנה מאיסוה"נ, ואי משום דביש לו אחר שיב אינו נהנה מאיסוה"נ, דהא הי' יכול לקבל השכר ע"י עשייתו המצוה בהאחר, אבל זה אינו דסוף סוף לא נהנה מהאחר רק מהאיסור הנאה, וכמ"ש בטורי אבן בר"ה דכ"ח ע"א בסד"ה בשופר, דכגון זה אסור, דאטו מי שיש לו בשמים של היתר יהא מותר לו להריח בשמים של איסורי הנאה, הא ודאי דלא, דסוף סוף הוא נהנה עתה משל איסורי הנאה, עיי"ש, וה"ה בנ"ד, כיון דביש לו אחר אינו מקבל שכר על הפרישה, רק על עשיית המצוה, והוא לא עשה המצוה בהאחר רק בהאיסוה"נ, נמצא נהנה מהאיסוה"נ:

וגם אפילו בליכא אחר איך תוכל לומר דמשו"ה מותר לו לעשות המצוה בהאיסוה"נ משום דגם על הפרישה הי' מקבל שכר זה, דהא עכשיו שאתה אומר דמותר לו לעשות המצוה באיסוה"נ ממילא שוב אינו מקבל שכר על הפרישה, דהא מותר ומחויב הוא לעשות המצוה בהאיסוה"נ, וכיון דאינו מקבל שכר על הפרישה, רק על עשיית המצוה, נמצא דמתהני מאיסורי הנאה, ואיך יוצא בזה ידי המצוה, והגם דגם להיפוך כשתאמר דאינו יוצא בו שוב מקבל שכר על הפרישה, וממילא יש לו לצאת בו, מ"מ כיון דיש לומר בזה הסברא לכאן ולכאן, פנים ואחור, בכל כה"ג א"א לעשות מעשה בפועל, ושוא"ת עדיף, ואיך מותר לו לצאת ידי חובתו באיסוה"נ, ולזאת תירוץ הנ"ל של הח"ס ז"ל אין לו קיום בשום צד:

ומה שנראה לפענ"ד בזה הוא, דמשכר' עוה"ב ודאי לא קשה כלל, דכל גורם באיסור הנאה דאסור, עיקר האיסור הוא בשעה שנהנה, והגם דאז אינו נהנה מגוף האיסור, מ"מ כיון דההנאה באה לו ע"י גרמת האיסור הוי כנהנה מן האיסור, ולכך גם בעיקרו בתחלה אסור לו לעשות הגורם הזה לבא עי"ז אח"כ ליהנות מן האיסור, אבל אם הוא באופן שבשעה שנהנה ע"י גרמת האיסוה"נ מותר לו אז ליהנות מן איסור הנאה פשיטא דאין בזה שום איסור כלל, ומותר לעשות גרמת הנאה זו לכתחלה, דבשעה שעושה זאת אין לו הנאה כלל, ואח"כ בשעה שמקבל ההנאה, אז האיסור מותר לו לגמרי, ולכך השכר שמקבל בעוה"ב, בין בעוה"ב שאחר המות ובין בעוה"ב שאחר התחי', כיון דבמתים חפשי כתיב, ואמרו חז"ל בנדה דס"א ע"ב כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, ומצות בטלות לעתיד לבא, עיי"ש, א"כ בשעה שמקבל הנאת השכר כל איסורי הנאה מותרים לו, ולכך מצד שכר זה שלי עוה"ב מותר לו לעשות מצוה באיסורי הנאה ולגרום לעצמו הנאת קבלת השכר בזמן ההיתר:

והגם דנראה ודאי דמי שאסר על עצמו שלא ליהנות מנכסיו מהיום עד שלושים יום, שאסור לו למכור נכסיו בתוך הל' יום ע"מ שיפרע לו הלוקח לאחר ל' יום בזמן ההיתר, וכן מי שאסר על עצמו שלא ליהנות מנכסי חבירו עד ל' יום, שאסור לו להשכיר עצמו לחבירו לעשות עמו בנכסיו בתוך הל' יום ע"מ לפרוע לו השכר לאחר ל' בזמן ההיתר, מ"מ שאני התם, כיון דגם לאחר הל' יום הוא מחויב במצות, וכל איסורי הנאה אסורים לו, ולזאת מאחר דבשעה שעשה גרם הנאה הזאת של אחר ל' יום ע"י המכירה והפעולה של הדבר הזה הי' אז הדבר הזה הנמכר או הנפעל אסור לו בהנאה, חשבינן לי' גם עתה כנהנה מאיסור הנאה, כיון דבשעת הגרם של הנאה הזאת הי' אסור לו בהנאה, ולכך גם מתחלה אסור לו לגרום לעצמו בתוך ל' הנאה הזאת אף שהיא אחר ל', משא"כ בקבלת השכר של עוה"ב ע"י מצוה של איסורי הנאה, אף אם תאמר דמאחר דבשעת עשיית המצוה שהיא הגרם של הנאה הזאת הי' אסור לו בהנאה חשבינן לי' גם עתה כנהנה מאיסורי הנאה, מ"מ מה בכך שנהנה עתה מאיסורי הנאה הלא אז כל איסורי הנאה מותרים לו, ובהיות כן גם בתחלה מותר לו לעשות מצוה באיסורי הנאה, ולגרום לעצמו הנאה כזאת בזמן אשר אין עליו שום חיוב מצות ושום איסור הנאה, וז"ב ופשוט:

ומאחר שמצד קבלת שכר בעוה"ב אין חשש לעשות מצוה באיסורי הנאה, ממילא גם מצד קבלת שכר בעוה"ז אין לחוש, דהא אינו ברור שיקבל שכר המצוה בעוה"ז, ויש צדיקים שמגיע אליהם בעוה"ז כמעשי הרשעים, ואמרו חז"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, היום לעשותם ולמחר לעוה"ב ליטול שכרם, ועכ"פ אינו ברור בשעת עשיית המצוה שיקבל עליה שום שכר כלל בעוה"ז, ואולי כל שכר המצוה יהי' שמור לו לעוה"ב, ולזאת גם העושה המצוה, מלבד שרובא דעלמא אינם מתכוונים כלל ע"מ לקבל פרס, רק לקיים מצות הבורא ית"ש. אלא אף מי שמכוון לקבל פרס ג"כ אינו מכוון לשכר של העוה"ז, כי אינם בטוחים בו, והכל יודעים מהשאלה של צדיק ורע לו רשע וטוב לו, אלא מכוון לשכר של העוה"ב, [וגם מתיירא שלא יענש בביטול המצוה, וזה לא מקרי כוונת הנאה, דאין זה אלא כמבריח ארי, דמותר באיסוה"נ, ועיין במקור חיים סי' ת"נ ס"ק ז'] ובהיות כן הוי שכר של עוה"ז דבר שאין מתכוון, וגם לא הוי פסיק רישא, וכנ"ל, וקיי"ל כר"ש דדשא"מ מותר היכי דלא הוי פסיק רישא, ואפילו באפשר ולא קאמכוון ג"כ מותר אליבא דר"ש, כמסקנת הגמ' בפסחים כ"ו ע"ב כלישנא בתרא שם, עיי"ש, והכי קיי"ל באו"ח סי' של"ז ס"א גורר אדם מטה וכו' בין גדולים בין קטנים ובלבד שלא יתכוון וכו', אף שקטנים אפשר להגביהן אעפ"כ אפשר ולא מכוון ג"כ שרי באין פסיק רישא, ובהיות כן ניחא שפיר דאף כשיש לו שופר אחר או תוקע אחר ג"כ תוקע בו או לו תקיעה של מצוה, וכדומה, כסתימת לשון הש"ס ופוסקים אף דאפשר באחר, מ"מ כיון דהוי דשא"מ ואינו פ"ר גם אפשר ולא מכוון שרי:

ואם כנים אנחנו בזה, א"כ הא שכתב הש"ך ביו"ד ס"ס רכ"ז בשם מהרש"ל דמי שאסר נכסיו על עצמו בהנאה יכול ליתן אותם צדקה לעניים, דמצות לאו ליהנות נתנו. וכ"כ בספר מחנה אפרים בפ"ד מה' זכי' מהפקר, ובנתיבות סי' ער"ה ס"ק א' השיג ע"ז, וכתב ישתקע הדבר, דבצדקה לעניים יש ג"כ הנאת הגוף, דהעני יחזיק לו טובה, וגם כי הלא מרויח בזה כשהעני עומד לפניו שאינו נותן לו את שלו, עיי"ש, ובאמת אין בזה שום השגה כלל, דהא יכול ליתן לקופה של צדקה, באופן שלא ידע העני ממי מקבל וגם הוא אינו יודע למי הוא נותן, כדאיתא ביו"ד סי' רמ"ט, או עוד יותר טוב שגם הגזבר לא ידע מי הוא הנותן, כמו למתן בסתר וכדומה, וא"כ אין העני וגם הגזבר מחזיקין לו טובה, וגם אינו מרויח כלל משלו, דהא הוא נותן זאת בלא תביעת ובקשת הגזבר והעני, ואם הי' רוצה לא הי' צריך עתה ליתן כלל, אמנם לפי הנ"ל כיון שצדקה מעשרת בודאי, ומותר לנסות את הקב"ה בזה, כדאיתא ביו"ד סי' רמ"ז ס"ד בהגה, א"כ הוי השכר של העוה"ז בצדקה פסיק רישא אף אם אינו מכוון לזה, ובפרט כי י"ל שבצדקה דרך העולם שמכוונים לזה, הואיל דמותר לנסות בזה, והשי"ת אמר ובחנוני נא בזאת, וזכר לדבר מ"ש חז"ל האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני ובשביל שאזכה לעוה"ב וכו', כי בצדקה הדרך לכוון גם בשביל טובת העוה"ז, כדכתיב וצדקה תציל ממות, אמנם זאת הוי רק מניעת החק ואין חשש באיסוה"נ וכנ"ל בשם המק"ח סי' ת"נ] וה"ה די"ל דהדרך לכוון לעושר וכנ"ל, וא"כ ממילא אסור לו ליתן צדקה מנכסים שאסרם עליו בהנאה מצד הנאת שכר של עוה"ז:

אמנם אעפ"כ י"ל דמותר לו ליתן אותם לקופה של צדקה, וכנ"ל, ובלבד שלא יכוון בשביל קבלת שכר, רק לשם מצוה וגם פסיק רישא לא הוי, דהא יש דעות שם בהגה דדוקא נתינת מעשר מעשיר בודאי ולא צדקה, עיי"ש, וא"כ שיש דעות בזה שוב לא הוי פסיק רישא, והוי דשא"מ בלא פ"ר דמותר:

ואעפ"כ לא נדחו מכח זה דברי הראשונים ז"ל, הרשב"א והר"ן והריטב"א והנימוקי יוסף, אשר הוכיחו מהש"ס דהאוסר נכסיו על עצמו יכולים אחרים ליטלם ממנו בע"כ, דהגם דיש איזה צד אשר יוכל ליתן אותם לדבר מצוה, מ"מ כיון דאין מותר לו זה אלא משום דאין בזה שום הנאה, אבל שום היתר הנאה אין לו בהם, א"כ אין לו בהם שום זכות של ממון, וממילא מותר לאחרים ליטלן ממנו בע"כ, וכנ"ל באורך, וכ"כ במחנה אפרים שם דגם הרשב"א מודה דיכול ליתן אותם לצדקה, ואעפ"כ כיון דאין לו בהם שום טובת הנאה יכולים אחרים ליטלן ממנו בע"כ, עיי"ש, ולא כמו שדחה דבריהם מהרש"ל ז"ל מכח זה, אבל באמת דברי הראשונים ז"ל נכונים, ומהתימה על הש"ך שם שהביא בסתם דברי המהרש"ל שחולק מכח ההיתר של נתינת צדקה על הראשונים ז"ל ולא השיג עליו כלום. ובאמת לדברי רבותינו הראשונים ז"ל שומעין שאמרו כהלכה, וכנ"ל:

והגם שכתבתי לעיל בענף י"ב דנראה מדברי הריטב"א והנ"י דלכתחלה אסור מדרבנן ליטלן בע"כ, מ"מ עכ"פ ס"ל דאין בהן משום גזל אם נטלום ממנו בע"כ, ולא מפקינן מיני', והמהרש"ל פוסק דהוא גזל גמור ומפקינן מני', וגם אפילו לענין ליטלן לכתחלה, כיון דהפלוגתא היא בדרבנן וכנ"ל, יש לפסוק כהרשב"א והר"ן המקילין, וגם דאולי אינו מוכרח כ"כ מהריטב"א והנ"י לאסור לכתחלה, עיי"ש, ולזאת יש לפסוק בזה להקל:

תוכן העניינים

יהל אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה