יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף כא
ולא עוד אלא דחזינן לרבותינו הקודמים רש"י והרמב"ן והרשב"א ז"ל לא סבירא להו כלל להא דהריטב"א והר"ן ז"ל דביבמות דק"ג ע"ב על הא דסנדל של ע"ז חליצתה כשרה כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל וז"ל פירש"י וכו' ואי משום איסורי הנאה מצות לאו ליהנות ניתנו, ואי משום שנהנית שניתרת לעלמא בכך, מ"מ עכובה משום מצוה דרמיא עלי' היא, ומצוה לאו הנאה היא, עכ"ל, הרי דלרבותינו ז"ל לא הוי ניחא להו לומר כמ"ש הריטב"א פ"ו דההיתר לעלמא ע"י החליצה לא הוי אלא גרמא בעלמא ואינו אסור באיסורי הנאה, אלא הצרכו להמציא תירוץ אחר ע"ז, דההיתר לעלמא כיון שהוא משום עכובא דמצוה הוי ג"כ בכלל מצות לאו ליהנות נתנו, הגם שבסברא זו יש לפקפק מהא דעירובין דל"א ע"א דלערב לדבר הרשות אסור באיסוה"נ, וכמו שהקשו ע"ז בספר גט מקושר' שם בסוף סי' ב' ובחידושי רע"ק ליו"ד סי' י', עיי"ש. ובאמת שמשום שסברא זו אינה מוכרחת הביאו הרמב"ן והרשב"א שם די"מ דלכתחלה לא תחלוץ משום דנהנית שניתרת להינשא ע"י כך, אבל בדיעבד חליצתה כשרה, דנהי דעבדה איסורא חליצתה לא מיפסלא בהכי, אלא שהרמב"ן הקשה על הי"מ הללו וע"כ צ"ל כמ"ש מקודם, עיי"ש, יאי הוי סבירא להו כהריטב"א והר"ן הנ"ל לא הי' צריכים להסתבך בזה כלל, דבפשוטו ניחא דגרמא אינו אסור באיסוה"נ, וכמ"ש הם ז"ל ע"ז, א"ו לא ס"ל לרבותינו ז"ל כהריטב"א בזה, אלא דגם גרמא אסור באיסוה"נ, ולכך הצרכו לחדש דהנאת היתר הנישואין שע"י החליצה הוא ג"כ בכלל מצות ללה"נ, וכן יתרצו הא דטובל בו טבילה של מצוה, אף שמכשירו לכמה דברים, מ"מ כיון דהעיכוב לאותן הדברים הוא משום מצוה דרמיא עלי', גם זה הוא בכלל מצות לאו ליהנות נתנו:
וכבר הביא בספר גט מקושר שם ראי' נכונה לסברא זו, מהא דעירובין פ' ע"ב עושין לחי אשירה, עיי"ש, והכי קיי"ל, וקשה דהא נהנה מאיסור הנאה, דעי"ז יכולין בני המבוי להכניס ולהוציא, וע"כ צ"ל דכיון דהעיכוב של להכניס ולהוציא בלא הלחי הוא רק משום מצוה, דרחמנא אסר זה בלא הלחי, שוב הוי זה בכלל מצות לאו ליהנות נתנו, אף דההכנסה וההוצאה המה בעצם דברי רשות, מ"מ כיון דבלא מצות הבורא ית"ש הי' יכול להכניס ולהוציא כרצונו גם בלא הלחי, נמצא דהלחי באה רק להנאת מצוה, ומצוה לאו הנאה היא, וכסברת הרמב"ן והרשב"א ז"ל הנ"ל, וראי' ברורה היא זאת, וכן מצאתי בפרי מגדים באו"ח סי' שס"ג במשבצות סוף ס"ק ה', שכתב על הא דלחי של אשירה כשר וז"ל, ומצות לאו ליהנות נתנו אף במצוה דרבנן, וכה"ג מצוה חשיב אע"ג דמטלטל מידי דרשות, עכ"ל, ופשוט דכוונתו היא כנ"ל:
ומעתה כיון שיש לנו מימרות מפורשות אשר קיי"ל כוותייהו המוכיחות להדיא סברא הזאת דגם דברי רשות הניתרין מכח מצוה ג"כ הם בכלל מצות לאו ליהנות נתנו, דהיינו מימרא דלחי הנ"ל, ומימרא דמודה"נ ממעין, ומימרא דחלצה בסנדל של ע"ז, וכמ"ש בזה הרמב"ן והרשב"א ז"ל, וכנ"ל, וכיון שכן, הגם דמסוגיא דעירובין דל"א ע"א משמע להיפוך, דהא הגמ' שם הוי בעי לאוקמא פלוגתת ר"י ורבנן אם מערבין בבית הקברות בהא דאין מערבין אלא לדבר מצוה, דלר"י א"מ אלא לד"מ, ומשו"ה מותר לקנות לזה בית בביה"ק אף שהוא איסוה"נ, דמצללה"נ, ורבנן סברי מערבין אפילו לדבר הרשות, והילכך הנאה היא, ואסור לערב בביה"ק, עיי"ש, אלמא כיון דההנאה היא בדבר הרשות, אף דהעיכוב הוא רק משום מצוה דרחמנא, מ"מ הוי הנאה, ואינו בכלל מצללה"נ, מ"מ פשיטא דלא דחינן כל הנו מימרות מפורשות דלעיל בשביל השקלא וטריא של סוגיא הזאת:
ובס' עין יצחק שם אות ס"א כתב ליישב הא דעירובין ל"א דבאיסור דרבנן לא אמרינן בכה"ג מצללה"נ עיי"ש, ובמחכ"ת אשתמיט לי' הא דלחי של אשירה הנ"ל, דגם שם אינו אלא איסור דרבנן, ואעפ"כ אמרינן בי' גם בכה"ג מצללה"נ, וכמ"ש הפרמ"ג הנ"ל:
ומה שלבי אומר לי בזה הוא כך, דנראה דכל הני שמעתתי דאמר רבא בר"ה דכ"ח ע"א לאו בחדא זימנא אמרינהו. אלא דמעיקרא הוי סביר רבא דמצות ליהנות נתנו, ולכך אמר שם אחד זה ואחד זה לא יצא, הדר אמר אחד זה ואחד זה יצא דמצות לאו ליהנות נתנו, ואז אמר ג"כ כל דיני שופר הדומים לזה, דהיינו המודה"נ מחבירו וכו' המודה"נ משופר מותר בתקיעה של מצוה דמצללה"נ, ועדיין לא נשמע מזה דגם במצוה הבאה להתיר דבר רשות ג"כ אמרינן בה מצללה"נ, די"ל דדוקא בתקיעת שופר דאין בו אלא המצוה בלבד לא תערובות דבר רשות כלל אמרינן בי' מצללה"נ, משא"כ במצות הבאים להתיר דברי רשות לא אמרינן מצללה"נ, ושוב חידש רבא דגם במצות כאלו הבאים להתיר דברי רשות כיון דהעיכוב הוא רק משום המצוה אמרינן בהו ג"כ מצללה"נ, ואז אמר ב' מימרות האחרונות שם, המודה"נ מחבירו מזה עליו מי חטאת, המודה"נ ממעין טובל בו טבילה של מצוה, וכן המימרא דיבמות ק"ג ע"ב חלצה בסנדל של ע"ז חליצתה כשרה. אף דכל הנו מצות באים להתיר גם דברי רשות, מ"מ כיון דעיכובא משום מצוה היא אמרינן בהו ג"כ מצות ללה"נ, וכנ"ל, ומעתה יש לומר דהסוגיא דעירובין דל"א שם נשנית קודם דאמר רבא המימרות האחרונות הנ"ל, ולאחר שאמר המימרות דשופר דמצות לאו ליהנות נתנו, ולזה הקשה בגמ' על הא דאמר שם דר"י דאמר מערבין בביה"ק ס"ל מצללה"נ לימא רבא דאמר מצללה"נ כתנאי אמרה לשמעתי' וע"ז משני אמר לך רבא דפליגי אי מערבין לדבר רשות, די"ל דעד כאן לא קאמר רבא בשופר דמצצלה"נ, אלא משום דבתקיעת שופר אין בו שום תערובות של דבר רשות אלא מצוה בלבד, אבל בעירוב למ"ד מערבין לדבר רשות בא להתיר גם דבר רשות לא אמרינן בי' מצללה"נ, אבל לבתר דאמר רבא מימרות אחרונות הנ"ל של מי חטאת ושל מעיין ושל חליצה, וחידש בהם דאף במצות שבאים להתיר דברי רשות, כיון דעיכובא משום מצוה היא אמרינן בהו ג"כ מצות לאו ליהנות נתנו, ממילא שוב אי אפשר לאוקמי אליבא דרבא פלוגתת ר"י ורבנן בהא דאין מערבין אלא לדבר מצוה, דבין מערב לדבר מצוה ובין מערב לדבר רשות אמרינן בי' לרבא מצללה"נ כיון דעיכובא משום מצוה הוא, וכנ"ל, אלא אמרינן גם לרבא כמו דמסיק הגמ' אליבא דרב יוסף דפליגי ר"י ורבנן אי אמרינן דגם לאחר קניית העירוב ניחא לי' דמינטרא, עיי"ש, אבל עד קניית העירוב אפילו מערב לדבר רשות לאו הנאה היא, דג"כ אמרינן בזה מצללה"נ, וכנ"ל, ואמת דהגם דרבא לא אמר עדיין אז המימרות האחרונות הנ"ל, מ"מ הי' יכול הגמ' להקשות על הא דאמרינן דפליגי ר"י ורבנן אי מערבין לדבר רשות, מהמימרות דר"ח בר אשי אמר רב וריש לקיש בעירובין פ' ע"ב, עושין לחי אשירה, עושין קורה אשירה, דע"כ הטעם הוא דגם בדברי רשות הניתרין מכח מצוה אמרינן בהו מצללה"נ וכנ"ל, אלא דעדיפא לי' להקשות ממימרא דר"י דא"מ אלא לדבר מצוה, דהיא מימרא מפורסמת יותר, ומהדברים הנוהגים תמיד, והתירוץ דמשני אליבא דרב יוסף דפליגא באי ניחא לי' דמינטרא, ממילא עולה ג"כ אליבא דר"ח ב"א א"ר ור"ל הנ"ל וכנ"ל, כנלפענ"ד ליישב סוגיא זו דעירובין ל"א, אמנם יהי' איך שיהי' בזה, פשיטא שאין לדחות מימרות מפורשות הנ"ל בשביל שקלא וטריא של הסוגיא דעירובין ל"א וכנ"ל:
וממוצא הדברים נשמע, דמה שהשיג בחידושי רעק"א ז"ל על הכו"פ סי' י' שיצא לדון להתיר במסוכנת שנשחטה בסכין של ע"ז מחמת מצות לאו ליהנות נתנו. וכתב עליו שאשתמיט לי' סוגיא דעירובין ל"א הנ"ל, ולפי הנ"ל הדין עם הכו"פ בזה, דלעומת סוגיא זו יש מימרות מפורשות הנ"ל דמוכיחות להדיא כדעת הכו"פ דגם במצוה הבאה להתיר דבר רשות ג"כ אמרינן מצללה"נ, ושיש לנקוט לעיקר כמימרות אלו, וכנ"ל גם בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל, אמנם אעפ"כ בעיקר הדין דמסוכנת שם צדקו יותר דברי הראשונים ז"ל שפסקו גם לדידן דמסוכנת אסור לשחוט בסכין של ע"ז, ויש מהם שאסרו אף בדיעבד, והטעם בזה הוא משום דבשחיטת מסוכנת יש הנאה גם בלא המצוה, דבשר שחוטה טוב יותר מבשר תמותה, וכמ"ש בפרישה בחו"מ סי' רכ"ח ס"ק ו', וז"ל שהנבלה אינו טוב ואינו בריא לגוף כשחוטה, עכ"ל, ואפילו נכרים ממאסים בבשר נבלה תמותות, כנודע, וכיון דיש הנאה ע"י השחיטה מצד עצמו גם בלא המצוה, ממילא שפיר אמר רבא שם בחולין ח' ע"א דמסוכנת אסורה לשחוט בסכין של ע"ז, אפילו למאי דס"ל מצללה"נ, משים דיש כאן הנאה גם בלא המצוה, ודמי זה להמודה"נ ממעין. דאינו טובל בו אפילו טבילה של מצוה בימות החמה, משום דאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה: