יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף כ
הן אמת כי לא נעלם ממני שיש לחלק בין מכירה ופועל באיסוה"נ ובין עושה מצוה באיסוה"נ, דבשלמא כשמוכר איסוה"נ או עושה בו מלאכה, הרי עושה זאת בכוונה כדי להשיג המעות עבורו, ובהיות כן לא מקרי זה גרם הנאה וריוח ממקום אחר, דהא ע"מ כן הוא מוכר לו האיסור או עושה בו מלאכה כדי להשיג המעות, והוי זה כנהנה מגופו של איסור, משא"כ עושה מצוה באיסוה"נ, שאין כוונתו בעשיית המצוה כדי לקבל השכר, וכמאמר התנא אל תהי' כעבדים וכו' ע"מ לקבל פרס, אלא עושה המצוה כדי לקיים רצונו ית"ש, ולזאת הגם דממילא מקבל עליה שכר, מ"מ כיון שלא הי' כוונת עשייתו לזה, הוי זה רק גרם הנאה וריוח ממקום אחר:
ועוד יש לחלק, דבשלמא במכירה ובפועל, הדמים אשר לוקח עבור זה מגיעים לו, ולכך לא מקרי זה גורם ממקום אחר, דהרי ע"י החפץ הזה אשר נתן להלוקח או עשה בו מלאכה מגיע לו הדמים, והם מחירו, משא"כ בעשיית מצוה כבר נודע שמן הדין אין מגיע לו שכר כלל עבור זה, וכמאמר הכתוב מי הקדימני ואשלם, ואמרו במדרש מי מל עד שלא נתתי לו בן מי עשה מעקה עד שלא נתתי לו בית וכו', רק כל עיקר השכר עבור מצוה הוא עפ"י חסד, כמ"ש ולך ד' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ור"ל, כי עפ"י הדין אין מגיע לו כלום, וכנ"ל, ולזאת כיון שמן הדין אין מגיע לו השכר, רק דהקב"ה נותן לו עפ"י חסד, הוי זה רק גרמא בעלמא וריוח ממקום אחר, ולא מהאיסור הנאה:
אמנם אף שהחילוקים האלה נתנו להיאמר, מ"מ הרי חזינן דהריטב"א והר"ן לא נחתו כלל לזה, דהא מייתו ראי' לדבריהם ממודר הנאה ממעין ומסנדל של ע"ז, דאף דהטבילה מכשירתו לכמה דברים, וע"י החליצה מרוחא טובא שמותרת להינשא, אעפ"כ לית לן בה, דאין זה אלא גרמא בעלמא, והרי שם יש כוונה לכל התועליות, כי בטבילה למעשר ולתרומה ולקודש בעי כוונה, כמבואר בחגיגה י"ח ע"ב במשנה טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל, עיי"ש, וכן בחליצה צריך דוקא שיתכוונו שניהם שתהא מותרת לשוק עי"ז, כמבואר ביבמות ק"ו ובטוש"ע אבה"ע סי' קס"ט סמ"ד, וגם התועליות שע"י הטבילה והחליצה המה עפ"י דין, כי מאחר שטבל והוחזק מותר עי"ז עפ"י הדין לכל הדברים, ואחר שחלצה מותרת עי"ז להינשא, ואעפ"כ כתבו הריטב"א והר"ן דמשו"ה מותרין הטבילה והחליצה באיסורי הנאה משום שאינן אלא גרמא בעלמא לההנאה, הרי דאינם מחלקים כלל בהחילוקים הנ"ל:
וגם בלא זה חילוק א' הנ"ל מחמת הכוונה. לא נהירא כלל, כי הא דאל תהי' כעבדים וכו' הוא רק משנת חסידים, אבל באמת אפילו מי שעושה מצוה ומכוון כדי לקבל שכר, ג"כ קיום מצוה מעלייתא היא, כדאיתא בפסחים ח' ע"ב האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני ובשביל שאזכה לעוה"ב הרי זה צדיק גמור, עיי"ש, וא"כ הרי סתמא אמרינן מצות לאו ליהנות נתנו, ומותר לעשות מצוה באיסור הנאה, ומאן מפיס איזה כוונה הוא מכוון במצוה זו, ואולי באמת מכוון לקבלת שכר, ואעפ"כ שרי, וע"כ חילוק זה ליתא, וגם ב' החילוקים הנ"ל גם יחד נסתרים מדברי הריטב"א והר"ן עצמם, וכנ"ל, וא"כ קשה טובא על דבריהם ז"ל מהאיסור של מכירה ושכר פעולה באיסורי הנאה, וכנ"ל:
שוב ראיתי בחתם סופר חיו"ד סי' ק"ל שנשאל ע"ז מהגאון מהר"מ א"ש ז"ל דמאי שנא משתכר ומוכר איסוה"נ מטובל במעין וחולצת ושכר מצוה, והשיב לו לחלק ביניהם, עיי"ש, ובמחכ"ת גם החילוקים שלו דחוקים ואינן מחוורין כלל, כי מ"ש לחלק בין משתכר או מוכר איסוה"נ ובין טבילה במעין וחליצה דשם אין מחירו בטוח לו שמא לא יזדמן להטובל תרומה ולהחולצת ההגון לה, משא"כ משתכר ומוכר בטוח מחירו, עיי"ש מלבד שאין בחילוק הזה בכדי נתינת טעם להמעיין היטב, אף גם הרי סתם אמרו המודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה, וכי לא איירי נמי ביש תרומה וקודש מוכן לפניו, וכן בחליצה סתמא נאמר חלצה בסנדל של ע"ז חליצתה כשרה, אף שמוכן ומזומן לפניה הגון לה שישאנה בבטח, וגם הלא איתתא בכל דהוא ניחא לה וטב לה למיתב טן דו וכו', וזאת בכל אופן היא בטוחה, וגם הכי מותר למכור איסוה"נ או להשתכר בו אצל גבר אלים ורשע או גברא ערטילאי אשר אינו בטוח להשיג המחיר ממנו, הא ודאי דלא ואין צריך לראי', ולזאת אין בחילוק הזה ממש במחכ"ת, וגם מ"ש לחלק בין מצוה ובין מוכר ומשתכר דמצוה הוא עושה בע"כ משא"כ מוכר ומשתכר עושה מרצונו, עיי"ש, גם בחילוק הזה אין בו טעם, כי מאחר שמגוף מעשה המכירה והפעולה אשר הוא עושה אינו נהנה כלל אף שעושה מרצונו כמו שאינו נהנה ממעשה המצוה שעושה בע"כ, אלא בשניהם נהנה רק ע"י גרמת המעשה, מה לי לענין איסור הנאה אם עושה המעשה מרצונו או בע"כ, כיון דבשניהם אינו נהנה מגוף המעשה, וגם וכי פועל באיסוה"נ עושה העבודה אשר אליו הוא נושא את נפשו מרצונו הפשוט. אם לא שהדוחק לפרנס עצמו ובני ביתו יכריח אותו לזה, ומה בין זה למצוה, שוב מצאתי בס' עין יצחק ח"ב סי' ס"ב ענף ד' אות י"ט הוסיף דברים מדעתו בהעתקתו לשון הריטב"א, דגרם "שאין הנאה ניכרת מיד" לא מקרי הנאה, עיי"ש, ונראה עוד שם מדבריו שנמשך אחרי דברי הח"ס בזה, אמנם המעיין יראה שגם בדברים אלו אין טעם וחילוק נכון, וגם נסתרים מתוך דברינו הנ"ל:
אמנם בכל זאת נתעוררתי ע"י דברי הח"ס ז"ל לחילוק נכון בין משתכר ומוכר איסוה"נ ובין טבילה וחליצה, כי טבילה וחליצה אינם עושים אלא שמכשירים את האדם לקבל ההנאה, שע"י הטבילה יכול לאכול תרומה וקודש וכדומה, וע"י החליצה יכולה להינשא אבל מ"מ ההנאה עצמה אינם מביאים, כי אפילו אם התרומה וקודש מוכנים לפניו, והאיש ההגון לה מוכן ומזומן לפניה, מ"מ זאת לא הביאו הטבילה והחליצה כלל כי הטבילה לא הביאה לו התרומה והקודש, והחליצה לא הביאה לה את האיש, רק ממקום אחר בא זה להטובל ולהחולצת, והטבילה והחליצה לא עשו אלא שהכשירו אותם לקבל הנאות האלה, ולזאת לא מקרי זה אלא גרמא בעלמא וריוח הבא ממקום אחר, אבל מכירה ופעולה באיסורי הנאה הגם שאינו נהנה מגוף המעשה, מ"מ מביאים לו את ההנאה עצמה, דהיינו המחיר אשר הוא משיג עבור זה, ולכך לא מקרי זה גרמא בעלמא, וכן בשכר מצוה יש לומר דהמצוה אינה מביאה לו את גוף השכר, כי מי הקדימני ואשלם, וכנ"ל, רק השכר הוא מצד החסד ומדת טובו ית"ש, כי חפץ חסד הוא להשפיע לבריותיו כל טוב, אלא שהאדם אינו מוכן לקבל הטובה, אבל המצוה מכשרת את האדם לקבל השפע, ועיין באור החיים החדוש בפ' תבא מ"ש על הפסוק ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ד' א', דר"ל שע"י עשיית רצונו ית"ש יהי' יכול לקבל השפע, עיי"ש, ולכך לא מקרי עשיית המצוה אלא גרמא בעלמא להשכר, וכנ"ל, כן יש ליישב דברי הריטב"א והר"ן ז"ל, [אלא שסתימת לשונם לא נראה כן, וצ"ע]:
וכיון שזכינו לזה, ממילא אי אפשר לומר דמשו"ה מותר לגרש לכתחלה בגט של איסוה"נ, משום דמגוף המעשה אינו נהנה, וההנאה היא רק ע"י גרמא, דהא שם הגט מביא לו להבעל את ההנאה עצמה, דהיינו שע"י הגט פוטרה ומשלחה מביתו ונפטר מהשיעבודים שלו נגדה, ובאופן כזה אסור, ולא אמרינן דהוי רק גרמא בעלמא, וכנ"ל: