יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף יז
העולה מזה, דזה שכתב הריטב"א דבאיסורי הנאה קרינן בהו לכם גם לענין מצות הד' מינים, זאת היא דעה יחידית, אבל רוב הראשונים ככולם ס"ל דלגבי הד' מינים לא קרינן בהו באיסורי הנאה לכם, גם דעת הרמב"ם והש"ע כן הוא, וכן פסק הרמ"א להדיא דהמודר הנאה מלולב אינו יוצא בו י"ח ביום הראשון משום דאינו לכם:
מיהו כל זה לענין מצות הד' מינים לא מקרי לכם, דלכם דכתבה התורה בהד' מינים לא סני במה שהוא בעצם שלו, אלא ר"ל שיהי' ראוי לכם בכל דרכי הנאה, וכנ"ל, אבל באמת איסורי הנאה אף שאין לו בהם זכות של ממון מ"מ המה בעצם שלו, וכנ"ל:
והא דאמרינן בב"ק דף ע"א ע"ב, ובדף ע"ב, שוחט לעכו"ם וחולין שנשחטו בעזרה מכי שחט בה פורתא אסרה בהנאה, וכן שור הנסקל איסורי הנאה נינהו, ולאו דמריה קא טבח, עיי"ש, היינו משום דשם בעינן שיהי' לו לבעליו בהם היתר הנאה וזכות של ממון, ואז כי טבח הגנב מתחייב דו"ה, אבל כשהוא אסור בהנאה, דאין לו לבעליו בהם זכות של ממון, הגם דהוא בעצם שלו, מ"מ כיון דבאופן כזה הוא מותר משום גזל, ליטלו ממנו בעל כרחו, הואיל דאינו ממון, וכנ"ל, א"כ לא שייך כלל לומר דיתחייב הגנב על טביחתו או מכירתו בהקנס של דו"ה, דהא אז כשכבר נאסר בהנאה מותר לו לגזלו ולשוחטו לכתחלה, ואיך שייך לקנוס אותו ע"ז, ולכך שפיר פריך הגמ' שם לאו דמרי' קא טבח, ור"ל דאינו של בעליו כמו שאר הדברים שלו אשר יש לו בהם זכות של ממון, ובזה מדוקדק לשון הגמ' דאמר לאו דמרי' קטבח, ולכאורה מאחר דאינו שלו איך קרי לי' מארי', אלא הוא הדבר אשר דברתי, דבאמת הוא שלו בעצם, והוא מאריה, אלא דלאו דמארי'. הוא דאין לו בו כלום, שום זכות של ממון. וכנ"ל:
קיצור הדברים העולה מכל הנ"ל
א
דבכל מקום אשר תמצא בש"ס ופוסקים דאיסורי הנאה לאו דמארי' נינהו, ולא מקרו שלו ושלכם. היינו דאין לו לבעליו בהם זכות של ממון, ואינם שלו כשאר הדברים שלו אשר הם שלו גמור בזכות של ממון:
ב
ובכל מקום אשר תמצא משמעות בש"ס ופוסקים דאיסורי הנאה הם שלו, היינו דהם בעצם שלו, אף דאין לו בהם זכות של ממון:
ג
ואעפ"כ כיון דאין לו בהם שום זכות של ממון, מותרין משום גזל, ויכולים אחרים ליטלם ממנו בעל כרחו:
ד
וכן בכל מקום אשר תמצא בש"ס ופוסקים דאין זכיה וקנין באיסורי הנאה, היינו דאין בהם זכיה וקנין של זכות ממון כמו שיש בשאר דברים:
ה
ובכל מקום אשר תמצא בש"ס ופוסקים שיש זכיה וקנין באיסורי הנאה, היינו לזכות ולקנות עצם הדבר, שיהי' בעצם שלו, ונ"מ לענין איסור, בחמץ בפסח ובע"ז, ולענין להוריש לבניו וכדומה, וכנ"ל:
ובזה מיושב כל הסתירות אשר יש לפום ריהטא בענין זה:
ואל יהי' זה זר בעיניך, איך כתבו הראשונים ז"ל בסתם בכמה מקומות דאיסורי הנאה אינם שלו ואין בהם זכי' וקנין, ויהי' הכוונה רק על דאין בהם זכות של ממון, אבל בעצם הם שלו, ואיך סתמו כ"כ ולא פרשו, אבל אין זה תימה כלל, כי הראשונים ז"ל לעומק השקפתם בפנימיות בכל דבר לאמיתו, הי' אצלם פשוט מאוד דדבר אשר לא יוכל ליהנות ממנו שום הנאה, ועי"ז אין לו בו שום זכות של ממון, אף דהוא בעצם שלו, אעפ"כ כפי השקפה העמוקה אין זה שלו כלל, ואין בו זכי' וקנין כלל, דהלא אין לו בו כלל, ומה זכה ומה קנה, וכמ"ש בתשובת הרשב"א בח"ד סי' ר"ב שם, וז"ל וכיון שהוא אסור בהנאתו לאיזה דבר קנאו, עכ"ל, אבל פשוט מאוד דאעפ"כ בעצם הם שלו אף דאין לו בהם זכות של ממון, וכמו שהוכחתי לעיל בראיות ברורות:
והלא תראה דהרב בעל התניא ז"ל בש"ע שלו בה' פסח סי' תל"א ס"ב כתב גבי חמץ בסתם, וז"ל וכיון שאסור לו להנות ממנו הרי אין לו שום זכות בו ואינו שלו כלל, עכ"ל, ואעפ"כ כתב הוא עצמו ז"ל שם בסי' תל"ה בקונטרס אחרון בס"ק ב' וז"ל אבל חמץ וכו' עד אבל אינו יכול להפקירו ולמכרו וליתן במתנה כיון שאין לו שום זכות בגופו אף שהוא שלו, עכ"ל, וכ"כ עוד שם בסוף הדיבור ההוא, וז"ל אבל הכא גוף החמץ שלו אלא שאין לו זכות ליהנות ממנו, עכ"ל, הרי להדיא דאף דס"ל להרב ז"ל דעצם החמץ הוא שלו אעפ"כ כתב בסי' תל"א בסתם שאינו שלו כלל, וכוונתו שאינו שלו גמור כמו שאר דברים להיות לו בו איזה זכות של הנאה וממון:
וכן הרשב"א ז"ל, אף שכתב בכמה מקומות בסתם, דאין זכי' וקנין באיסורי הנאה, אעפ"כ כתב להדיא בתשובה ח"א סי' קע"א בחמץ, דכל שרוצה לזכות בו וכו' זכה בו וכו' וכענין שאמרו בע"ג שאעפ"י שאסורה בהנאה ואי אפשר לו לזכות בה מ"מ כל שדעתו לזכות בה עכו"ם של ישראל קרי בי', עכ"ל, הרי גילה כאן להדיא דעתו ז"ל, דאף דאין זכי' באיסורי הנאה, מ"מ נעשה בעצם שלו כשדעתו לזכות בו, וכן מוכח ומוכרח עוד מדבריו ז"ל בהרבה מקומות, וכמו שהארכתי בזה לעיל, ואעפ"כ כתב בכמה דוכתי בסתם דאין זכי' וקנין באיסורי הנאה, וע"כ כוונתו דאין בהם זכיה וקנין לענין שיהי' לו בהם זכות של ממון כמו כל הזכיות וקנינים דעלמא, אבל בעצם נעשים שלו, אך הראשונים ז"ל אינם קורים זה זכי' וקנין כלל, דמה זכה ומה קנה, כיון שאין לו בהם שום זכות של הנאה וממון כלל, וזכי' וקנין נקרא אצלם זכית של ממון והנאה, ולכך כתבו בסתם דבאיסורי הנאה אין בהם זכי' וקנין, אבל באמת יש בהם כל כך זכי' וקנין שיהי' נעשים עי"ז בעצם שלו, וכנ"ל:
ואחרי הודיע ד' אותנו את כל זאת, ממילא א"ש הא דגט שכתבו על איסורי הנאה כשר, דכיון דבגט לא בעינן נתינה והקנאה של ממון. רק סגי בנתינה והקנאה של עצם הגט, וכנ"ל, א"כ גם בגט של איסורי הנאה שפיר יש נתינה והקנאה של עצם הגט, דאיסורי הנאה הגם דאין לו בהם זכות של ממון, מ"מ הם בעצם שלו, וזה שיש לו בהם יכול הוא ג"כ להקנותו לאחר, ר"ל שיהי' שייך עצם הדבר להקונה, ולזאת כשהבעל נותן לה גט של איסורי הנאה שפיר מקנה לה עצם הגט, והיא קונה אותו אם תרצה, ושפיר הוי זה נתינת הגט מעלייתא:
והגם דלקנות עצם הגט של איסורי הנאה אין האשה צריכה להקנאתו של הבעל, דכיון שאסור בהנאה, ואין לי להבעל בו זכות של ממון, יכול כל אדם ליטלו הימנו גם שלא מדעתו, ואין בו משום גזל, אף דבעצם הוא שלו, וכנ"ל, מ"מ כיון דבאמת אין האשה נוטלת וזוכית בהגט מעצמה בלי רצינו, רק ע"י נתינתו והקנאתו של הבעל זוכית בו, שפיר יש בזה הקנאת הבעל, וקרינן בי' ונתן בידה, ולא גרע זה הסיוע של נתינתו לידה אשר מסייע לה לקנותו מעייק לה חרציה בגיטין ע"ט דהוי נתינה מעלייתא, ודוק: