יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף טז
ומאחר שנתברר לנו דהעיקר בדעת הרמב"ם והש"ע הוא כמ"ש המג"א, דסבירא להו דאתרוג האסור באכילה פסול משום דלא קרינן בי' לכם, דלכם היינו הראוי לכם בכל דרכי הנאה, והא דפסול כל ז' הוא משום דפסולו בגופו, א"כ הדרינן לדידן, דה"ה לולב האסור בהנאה ג"כ פסול להרמב"ם והשו"ע, משום דלא קרינן בי' לכם, וכמ"ש כן התו' ג"כ מטעם זה, ופסול כל ז' הואיל דפסולו בגופו, וכנ"ל, ואין שום הכרח בדבריהם שלא לומר כן, וכנ"ל:
שוב ראיתי בפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל, שכתב במשנה דאתרוג של ערלה וז"ל, ערלה ותרומה טמאה הם מכלל הדברים הטעונין שריפה וכו' ולפיכך הוא פסול למאמר הש"י פרי דאלו אינן ראוין לאכילה בשום פנים, עכ"ל, ומלשון זה הי' נראה לכאורה, דהרמב"ם מפרש הא דאמר בגמ' דמשו"ה של ערלה ות"ט פסול מפני שאין בו היתר אכילה, דר"ל לכך לא נקרא פרי, דפרי לא נקרא אלא הראוי לאכילה, ומ"ד מפני שאין בו דין ממון ס"ל דמשו"ה לא קרינן בי' לכם, ופסק כמ"ד דלא בעינן דין ממון, דגם בלא דין ממון קרינן בי' לכם, הואיל דהוא בעצם שלו, ורק היתר אכילה בעינן, דאל"כ לא מקרי פרי, ולפ"ז שוב יש מקום לומר כמ"ש המג"א דדוקא באתרוג האסור באכילה פסלו הרמב"ם והש"ע כל ז', אבל לולב האסור בהנאה כשר גם ביום הא', ולא מטעמי' דהמג"א, דבאתרוג האסור באכילה לא קרינן בי' לכם, ובלולב האסור בהנאה קרינן בי' לכם, דבזה אין לחלק, וכנ"ל, אלא דגם באתרוג האסור באכילה קרינן בי' לכם, והא דפסול גם אתרוג של טבל כל ז', היינו טעמא משום דבאתרוג פרי כתיב, וכשאסור באכילה אינו נקרא פרי, משא"כ לולב ואינך דאינם פרי גם של איסור הנאה כשר בהם, אף ביום אל אי לאו משום כתותי מיכתת שיעורי' בדבר העומד לשריפה, כן הי' נראה לכאורה בדעת הרמב"ם:
אמנם לאחר העיון קצת ראיתי שאין לומר כן בדעת הרמב"ם, כי מלבד דתמוה מאוד מצד הסברא לומר כן דבשביל שהאתרוג אסור באכילה לא נקרא פרי, דמה שייכות שם פרי להיתר אכילה, הא נגמר פריו וראוי לאכילה בעצם, והוא פרי גמור, אלא דאריה דאיסורא רביע עלי' לישראל, וכי בשביל זה שוב לא נקרא פרי, הלא זה הוא רק דבר שמבחוץ, שאין מניעת האכילה מצד חסרון הפרי בעצמה, ומה שייכות שם פרי לזה, אלא שאף גם זאת הלא מקרא מלא דיבר הכתוב גבי ערלה, וערלתם ערלתו את פריו, הרי שאפילו מה שאסור באכילה ובהנאה מקרי פרי, וכן כתוב בעץ הדעת, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר א' לא תאכלו ממנו, וכן כתוב שם ותקח מפריו ותאכל, הרי דגם האסור באכילה מקרי פרי:
ולזה נראה דכוונת הרמב"ם בפירוש המשנה הנ"ל הוא, דמשו"ה אתרוג של ערלה ות"ט פסול, משום דטעונין שרפה, וא"כ מיכתת שיעורייהו, ולפיכך הוא פסול למאמר הש"י פרי, ור"ל דמפרי ילפינן דאתרוג צריך שיעור, כאגוז או כביצה, לכל מר כדאית לי', משום דבפחות מכן לא גמר פירא, ולא מקרי פרי, כדאיתא בסוכה ל"א ע"ב, ולכן כשטעון שריפה ומיכתת שיעורי' פסול, משום דאינו פרי כשאין בו כשיעור, ומ"ש שם הרמב"ם עוד "דאלו אינן ראוין לאכילה בשום פנים", עכ"ל, זה הוא עוד טעם אחר על פסול דאתרוג של ערלה ות"ט:
והוא הטעם המבואר בגמ' ע"ז, משום דאין בו היתר אכילה, ולפענ"ד נראה ברור דחסר בהרמב"ם תיבת ועוד, וכצ"ל "ועוד דאלו אינן ראוין לאכילה בשום פנים", וס"ל להרמב"ם בזה כמ"ש התו' שם דף ל"ה ע"ב בסד"ה לפי והרמב"ן במלחמות בר"פ לולב הגזול בשם יש אומרים, דודאי ערלה ותרומה טמאה כתותי מיכתת שיעורייהו, הואיל דטעונין שריפה, אלא שבגמ' אמרו שאין בו היתר אכילה או דין ממון, לומר שאף מטעמים אלו הן נפסלין, שהיתר אכילה ודין ממון מוציאין אותן ממה שאמר הכתוב לכם, ונ"מ לאתרוג של טבל ולשל מעשר שני, עיי"ש. ולכך כתב הרמב"ם בפירוש המשנה ב' הטעמים:
וכי תימא אכתי סוף כל סוף יקשה על הרמב"ם מקרא דערלה, דאפילו לטעמך דדוקא משום דעומד לשריפה כתב הרמב"ם דלא נקרא פרי, משום דמיכתת שיעורי, מ"מ קשה גם לפ"ז איך כתבה התורה בערלה וערלתם ערלתו את פריו, דהא ערלה היא בשריפה ומיכתת שיעורא, וכנ"ל, יש לומר דס"ל להרמב"ם דהא דערלה היא בשריפה אינו מדאורייתא אלא מדרבנן. דהא גם התו' מסופקים בזה בסוכה דל"ה שם בד"ה לפי, ובסוף תמורה, עיי"ש, ועיין בפני יושיע בסוכה שם שכתב דה"א פלוגתא דרבוותא אם מדאורייתא ערלה בשריפה או מדרבנן, וא"כ י"ל דהרמב"ם ס"ל דהוא מדרבנן, אבל מדאורייתא אין ערלה טעון שריפה, ולכך קראו התורה פריו, והסוברים דמדאורייתא ערלה בשריפה, י"ל דסבירא להו כמ"ש בביאורי הגר"א באבה"ע סי' קכ"ד ס"ק ב' דלא אמרינן מיכתת שיעורא אלא בדבר שמחויב בשריפה כמו אשירה ועיר הנידחת, אבל ערלה אע"ג דמצותו בשריפה ועומד לשריפה אעפ"כ לא מיכתת שיעורא, ומשו"ה לא קאמר הש"ס הטעם באתרוג של ערלה משום מיכתת שיעורא, ועיין בריטב"א שם, וכיון דלא מיכתת שיעורי' משו"ה קראו התורה פריו, מיהא על התו' שם קשה, דהם ז"ל ס"ל דגם בערלה אמרינן דמיכתת שיעורי', הואיל דעומד לשריפה, ואעפ"כ צדדו שם לומר דמדאורייתא ערלה בשריפה, ואיך אפשר לומר כן, דא"כ איך קראו התורה פריו, הלא הוא בשריפה ומיכתת שיעורי', ואין כאן שם פרי עליו, וצ"ע:
ועכ"פ זאת נתברר לנו דאי אפשר לומר כלל בכוונת הרמב"ם דמשום איסור אכילה לחוד לא נקרא פרי, וכנ"ל, וכיון שכן הדרינן לדידן, דמאחר שפסל הרמב"ם בחיבורו אתרוג של טבל, וגם כלל אותו עם ערלה ותרומה טמאה בבבא אחת ובפסול אחד, ע"כ צ"ל דהטעם הוא משום דכיון שאסור באכילה לא מקרי לכם, והא דפסלו כל ז"ל היינו משום שפסולו בגופו, וכמ"ש המג"א:
שוב ראיתי בכפות תמרים שם בסוכה ל"ד ע"ב בד"ה של ערלה, ובפרי מגדים בסי' תרמ"ט באשל ס"ק כ', ובחתם סופר על פ' לולב הגזול דף ל"ה בד"ה כתותי, ובד"ה ואמנם, שכתבו בדעת הרמב"ם לאמת, דמשו"ה פוסל אתרוג האסור באכילה לבד כל ז', משום דהאסור באכילה לא נקרא פרי:
ובאמת כי גם החתם סופר שם פירש דברי הרמב"ם בפירוש המשנה הנ"ל כמו שכתבתי לעיל, דמשום דערלה ות"ט הם בשריפה ומיכתת שיעורייהו לכך לאו פרי הוא, אלא אפר בעלמא, עיי"ש, אלא ששוב כתב שבחיבורו בפ"ח כתב הרמב"ם שכל אתרוג האסור באכילה ואפילו מותר בהנאה שוב לא מקרי פרי ואסור כל ז', גם כתב הח"ס שם בד"ה ואמנם, דהרמב"ם ס"ל כהירושלמי דמפרש מפני שאינו פרי, עיי"ש:
ונוראות נפלאתי על רבותינו הגדולים האלה, איך החליטו כן בדעת הרמב"ם דהאסור באכילה לא נקרא פרי, בהיות פסוקי התורה מורים בפירוש להיפוך, וכנ"ל, וגם לא מסתבר לומר כן כלל, וכמש"ל, ומ"ש הח"ס דכן הוא בירושלמי, עיינתי בירושלמי ולא נמצא שם אפילו רמז מזה לענין אתרוג האסור באכילה, רק שם בהלכה ז' אמרו זה על אתרוג והבוסר ר"ע אומר אינו פרי, עיי"ש:
גם מ"ש הח"ס דהרמב"ם כתב כן בחיבורו פ"ח דהאסור באכילה לא מקרי פרי ואסור כל ז', ג"כ אין לשונו מדוקדק, דלא נמצא כן בהרמב"ם כלל, אלא שכתב דפסול של אתרוג האסור באכילה פסול כל ז', ולא פירוש שום טעם ע"ז, אלא דהח"ס ז"ל שפט מזה דטעמו הוא משום דלא נקרא פרי, דאל"כ אלא משום דאינו לכם למה פסול כל ז', וכ"כ בכפות תמרים שם, אבל באמת אי אפשר לומר כן כלל בדעת הרמב"ם, וכנ"ל, רק טעמו הוא משום דהאסור באכילה לא קרינן בי' לכם, ויען שפסולו בגופו פסלו אותו חכמים כל ז', וכמ"ש המג"א:
וממילא יש לנו לומר דה"ה לולב האסור בהנאה לא קרינן בי' לכם לדעת הרמב"ם וכמ"ש התו', וכנ"ל: