אור ברסלב
יהל אור על דין זכיה באיסורי הנאה › ענף טו

יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף טו

ענף יד

וראיתי בביאורי הגר"א לאו"ח סי' תרמ"ט ס"ק כ"ח שכתב לייחס שיטת הריטב"א להרמב"ם והש"ע, כי על מ"ש בש"ע שם מהרמב"ם דאתרוג האסור באכילה פסול כל ז', כתב בביאורי הגר"א וז"ל מ' אף תרומה טמאה וערלה, דלא כפירש"י ותו' משום לכם, אלא כיון דלית בה היתר אכילה או דין ממון כתותי מיכתת שיעורי', שהן מהנשרפין סוף תמורה, כמ"ש הרשב"א [כלומר הריטב"א וכנ"ל] והר"ן, עיי"ש ושם, ובזה מתורץ קושית תו' דל"ל למימר כתותי וכו' הל"ל משום היתר אכילה, ולפ"ז ניחא דכולהו משום כתותי וכו' עכ"ל:

והנה מתחלה צריך אני למודעי דהגם שכתב הגר"א זה בשם הריטב"א והר"ן דהיתר אכילה ודין ממון שאמרו היינו משום כתותי, מ"מ המעיין בדברי הריטב"א והר"ן יראה דלאו בחדא מחתא מחתינהו, ויש הבדל רב ביניהם, כי הריטב"א ס"ל דאתרוג האסור בהנאה הגם דאין בו היתר אכילה ולא דין ממון מ"מ לכם קרינן בי', ולזה ע"כ צ"ל דהא דאמרינן שם דבעי היתר אכילה או דין ממון, היינו משום כתותי וכו' וכמו שמפרש שם, אבל הר"ן כתב זה בר"פ לולב הגזול בהמשנה בשם הרמב"ן, והמעיין שם בדברי הרמב"ן במלחמות ובדברי הר"ן יראה דאינם חולקין בזה כלל על הראשונים ז"ל אשר כתבו דבאין בו היתר אכילה או דין ממון לא קרינן בי' לכם, אלא יען דאין טעם זה מספיק להם לפסול אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה אלא ביום ראשון בלבד, ובמשנה קפסיק ותני סתם דפסול, ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש בי"ט שני, לזאת קאמרי דמלבד שאינו לכם יש בהם ג"כ משום כתותי וכו', דלשריפה עומדים, ומרמזים זה ג"כ בלשון הגמ' שאין בו היתר אכילה [דר"ל דגם אסור בהנאה, כמו דאמרינן בחמץ לא יהא בו היתר אכילה, והיינו הנאה], או דין ממון. אלא קיימי לשריפה, ומיכתת שיעורא, עיי"ש:

ומעתה נבאר בעזה"י דיפה עשה רבינו המג"א שלא רצה להעמיד בדברי הרמב"ם והש"ע לא שיטת הריטב"א ולא שיטת הר"ן בשם הרמב"ן, כי באמת אי אפשר לומר כן כלל:

ומתחלה נאמר דאי אפשר לומר דהרמב"ם והש"ע יסברו כהריטב"א, דהגם דהאתרוג אסור באכילה וגם אין בו דין ממון אעפ"כ קרינן בי' לכם, דא"כ אמאי פסק שם הרמב"ם בפ"ח מה' לולב ה"ב דאתרוג של טבל פסול, הלא אתרוג של טבל אין בו אלא דאסור באכילה, אבל אינו עומד לשריפה כלל וכלל כמו ערלה ותרומה טמאה, ולא שייך לומר בו מיכתת שיעורא, ולמה הוא פסול:

ומ"ש בתשובת ברית אברהם שם ג"כ דהרמב"ם ס"ל כהריטב"א, ומשו"ה פוסל אתרוג של טבל כל ז', דהריטב"א ס"ל דלאו דוקא בעומד לשריפה מיכתת שיעורא, אלא כל דלית בי' היתר אכילה מיכתת שיעורי', עיי"ש, במחכ"ת מה מאוד יש להפליא עליו בזה, דאיך עלה על דעתו הגדולה דאתרוג של טבל דאין בו אפילו איסור הנאה אלא איסור אכילה, דהא טבל מותר בהנאה שאינה של כילוי, וכשאינה טבול אלא למעשר עני גם בהנאה של כילוי מותר, כמ"ש בנתיבות סי' ר' ס"ק א', והרמב"ם סתמא קאמר אתרוג של טבל פסול, ומשמע ודאי אף בטבול רק למעשר עני, ואיך יעלה על הדעת דדבר שאינו אסור אלא באכילה יהי' מיכתת שיעורי', אין זה אלא תימה, ואיזה טעם וסברא יש בזה:

ואם כי דבר זה פשוט מאוד מצד הסברא והשכל הישר, ואין צריך לראי', מ"מ אביא גם ראייות מפורשות לזה, דאי נימא דאוכל האסור באכילה כתותי מיכתת שיעורי', א"כ הא דתנן בר"פ אלו הן הלוקין האוכל נמלה כ"ש חייב מפני שהיא כברייתה ור"ש אומר שם דאף האוכל חטה של טבל חייב שאף היא כברייתה, עיי"ש, ואי נימא דהאסור באכילה מיכתת שיעורי', והיינו דחשבינן לי' כדבר הכתות ומרוסק, ומשו"ה פסול בדבר שצריך השיעור להיות מחובר ביחד בשלימות, עיין בתורת גיטין סי' קכ"ד ס"ק א', א"כ הא אחד מתנאי הבריה הוא שצריך שלא יהי' מרוסק רק שלם, כמבואר שם במכות ט"ז ע"ב ריסק תשעה נמלים וכו', עיי"ש, וא"כ למה האוכל נמלה כ"ש וכן חטה של טבל לר"ש יהי' חייב משום ברי', הא כיון דאסורים באכילה כתותי מיכתתו, והוי כנתרסקו, ושוב אין בהם משום ברי':

וכן הא דקיי"ל באו"ח סי' תר"ל סי"א דעושים מחיצה לסוכה מבעלי חיים, שיקשור שם בהמה לדופן, וכתב שם המג"א ס"ק י"ח דצריך שתהא מתוחה למעלה, אי שתהא גבוה כ"כ אף שתמות ותפול תהי' גבוה י', עכ"ל, והוא עפ"י הגמ' סוכה כ"ג ע"א, עיי"ש, ואם נימא דדבר מאכל האסור באכילה מיכתת שיעורי', א"כ הא מבואר בעוקצים פ"ג מ"ג דנבלת בהמה טהורה בכל מקום אינה צריכה מחשבה, דלאכילה עומדת והוי אוכל, עיי"ש, וא"כ כשעושה בהמה טהורה דופן לסוכה, אם תמות ותהי' אוכל, האסור באכילה משום נבלה, אם נימא דמיכתת שיעורי' ממילא אין כאן מחיצה, אף שיהי' באופן שתהי' גבוה י' גם לאחר מיתה, דהא דופן סוכה בעי שיעור בגובה וברוחב, גבוה י' ורחב ז'. וכיון שאסורה באכילה לאחר מיתה כשנעשה אוכל א"כ מיכתת שיעורי' ואין כאן דופן סוכה כלל, [ועיין בבאר היטב שם ס"ק א'] ומסתימת הש"ס והפוסקים שם משמע ודאי דגם מבהמה טהורה עושים דופן לסוכה, ובלבד שיהי' באופן שתהי' גבוה י' גם לאחר מיתה, ולמה לא אמרינן דמיכתת שיעורי' לאחר מיתה מחמת דאסורה באכילה:

א"ו הא בורכא, דמחמת איסור אכילה לא אמרינן דמיכתת שיעורי', דמה ענין מיכתת שיעורא לאיסור אכילה, או אפילו לאיסור הנאה, אלא בדבר העומד לשריפה אמרינן דמיכתת שיעורי', כיון דעומד לישרף ולהיות כתות ככתות דמי, ואפילו לחכמים דלא ס"ל כר"ש דכל העומד לישרף כשרוף דמי, מ"מ מודי עכ"פ דככתות דמי, הואיל דעומד לישרף ולהיכתות, דמיכתת שיעורא הוא אליבא דכ"ע, כמ"ש בתו"ג שם, אבל עכ"פ הוא דוקא רק בדבר העומד לשריפה, כמ"ש כל הראשונים ז"ל:

ומ"ש הברית אברהם שם דהריטב"א לא בעי דוקא לענין מיכתת שיעורא שיהי' עומד לשריפה, דא"כ האיך מפרש טעמא דמ"ד דלית בי' היתר אכילה אף דהוי דין ממון דמיכתת שיעורא, עיי"ש, במחכ"ת אגב ריהטא כתב כן, דהמעיין שם בדברי הריטב"א יראה דאדרבא כפל ושילש בדבריו דדוקא משום דמחויב בשריפה או עומד לשריפה הוא דמיכתת שיעורי', וכ"כ עוד שם להדיא במשנת לולב הגזול בד"ה לולב ובד"ה של אשרה עיי"ש, והא דבתרומה טמאה דלית בה היתר אכילה ויש בה דין ממון ואעפ"כ אמרינן בה מיכתת שיעורא, היינו משום דסוף סוף לא חזיא אלא להסקה, ולזאת אף שמותר ליהנות בה בשעת שריפתה, אעפ"כ כיון דלשרפה הוא עומד מיכתת שיעורי', עכת"ד הריטב"א שם, וכ"כ להדיא ביתר ביאור הרמב"ן במלחמות שם והר"ן שם, עיי"ש, הכלל דמיכתת שיעורא הוא דוקא בדבר העומד לשריפה, ולא מצינו באחד מן הראשונים ז"ל שיאמר בהיפוך מזה:

וא"כ לשיטת הריטב"א הנ"ל, דאין בו היתר אכילה היינו דמיכתת שיעורא, א"כ דוקא של ערלה ותרומה טמאה פסול, דבני שריפה הם, אבל לא של טבל, וכנ"ל, ובאמת שכ"כ הריטב"א להדיא שם בדף ל"ד ע"ב בד"ה ושל דמאי, דאפילו אתרוג של טבל גמור יוצא בו לדברי הכל אפילו ביום א' עיי"ש, וא"כ אם הרמב"ם יסבור כהריטב"א, דגם אתרוג האסור באכילה לכם מקרי, רק הא דאמרינן בערלה ות"ט דפסול משום דאין בו היתר אכילה, היינו משום דמיכתת שיעורא, א"כ למה פסל הרמב"ם אתרוג של טבל דאין בו אלא איסור אכילה אבל לא מיכתת שיעורי':

ואין לומר דמשו"ה פסל הרמב"ם אתרוג של טבל, משום דיש גם להכהן או הלוי או העני חלק בו, ואינו כולו לכם, וכמ"ש התו' בסוכה ל"ה שם בד"ה אתיא, ובהר"ן שם, דא"כ למה כלל הרמב"ם הא דאתרוג של טבל עם אתרוג של ערלה ותרומה טמאה בבבא אחת, וכתב פסול אחד על כולם, שכן כתב שם בפ"ח ה"ב אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה ושל טבל פסול, עכ"ל ולפי הנ"ל אין ענין זה לזה כלל, דהפסול של ערלה ות"ט הוא משום דאין בו היתר אכילה, ור"ל דאסורים בהנאה ועומדים לשריפה ומיכתת שיעורי', וכמ"ש הריטב"א, והפסול של טבל הוא משום דהוא אתרוג השותפים ואין כולו לכם, ומה ענין זה לזה עד שכלל הרמב"ם כולם בבבא אחת ובפסול אחד:

א"ו ע"כ צ"ל דהרמב"ם לא ס"ל כהריטב"א, אלא מפרש כרש"י ותו', דמה דאמרינן שם דמשו"ה אתרוג של ערלה ות"ט פסול משום דאין בהם היתר אכילה, ר"ל דמשום דאסורים באכילה לא קרינן בהו לכם, דלכם היינו הראוי לכם בכל דרכי הנאה, ולכן ס"ל להרמב"ם דמה"ט גם אתרוג של טבל פסול, דגם טבל אסור באכילה, ומשו"ה כלל אותם הרמב"ם בבבא אחת, וכתב אתרוג של ערלה ושל ת"ט ושל טבל פסול, דכולם הפסול שלהם הוא משום דאסורים באכילה, ולא קרינן בהו לכם, וכן משמע באמת מפשטות לשון הרמב"ם, שכתב שם מיד אחר זה וז"ל של דמאי כשר שאפשר שיפקיר נכסיו ויהי' עני שמותר לו לאכול דמאי, עכ"ל, מכלל דהפסול שכתב מקודם בטבל הוא משום דאסור לו לאכלו:

וכיון שזכינו לדין דהרמב"ם לא ס"ל כהריטב"א, אלא הא דכתב דשל ערלה ושל ת"ט ושל טבל פסול, היינו משום דאסורים באכילה, ולזאת לא קרינן בהו לכם, א"כ ממילא נשמע ג"כ, דהא דפוסל אתרוג האסור באכילה כל ז', לאו משום לתא דמיכתת שיעורא פסל לי', דהא הרמב"ם שם בה' ט' קאי על כל מה שהזכיר וכתב למעלה, וכתב כל מה שאמרנו שהם פסולין וכו' עד והפסלנות שהוא וכו' מפני שאותו אתרוג אסור באכילה בין ביו"ט ראשון בין בשאר ימים פסול, עכ"ל, ויש בכלל זה ג"כ אתרוג של טבל הכתוב למעלה דפסול משום דאסור באכילה, וכנ"ל, דזה ג"כ פסול כל ז', וע"כ צ"ל כמ"ש המג"א דהטעם הוא מפני שהפסול בגופו פסלו אותו חכמים כל ז', דמיכתת שיעורא לא שייך בטבל כלל, וכנ"ל:

ומאחר שבש"ע נמשך בזה אחר הרמב"ם והעתיק לשונו בזה, בלי ספק שגם כוונת הש"ע הוא בזה כמו כוונת הרמב"ם, לאסור כל אתרוג האסור באכילה כל ז', כפסק הרמב"ם וכטעמו, ואין לבדות בזה טעם אחר של מיכתת שיעורא, אשר אינו מרומז בש"ע, ולא נזכר כלל אפילו בב"י בזה, ואינו כולל כל אתרוג האסור באכילה, כמו טבל:

ומלבד כל הנ"ל אין להעמיד זאת כלל בלשון הרמב"ם והש"ע דכוונתם יהי' על מיכתת שיעורא, דבשלמא בלשון הגמ' דאמר לפי שאין בו היתר אכילה יש לפרש דהכוונה היא דאסור בהנאה, וכדאמרינן בפסחים כ"א ע"ב לענין חמבפ"פ לא יהא בו היתר אכילה, ופירש"י היתר המביא לידי שום אכילה, והיינו הנאה, עיי"ש, והגם דכאן צריך עוד להוסיף על זה דגם עומד לשריפה ומשו"ה מיכתת שיעורי', ובלא זה העיקר חסר מן הספר, מ"מ כבר יש מקום קצת לסבול הדוחק הזה בדברי הגמ', בהיות כי יש לפרש דעכ"פ האיסור הנאה נזכר בפירוש, וכנ"ל, אבל לשון הרמב"ם והש"ע, שכתבו דאתרוג הפסול מפני שהוא אסור באכילה פסול כל ז', לשון זה של אסור באכילה אי אפשר לפרשו בדברי הפוסקים בשום אופן על איסור הנאה, אלא על איסור אכילה, ואיך נוסיף אנחנו על זה, ונאמר דאין כוונתם דאסור באכילה בלבד, אלא דגם אסור בהנאה, וגם עומד לשריפה ומיכתת שיעורי', ומשו"ה פסול כל ז', וכי דרך הפוסקים לסתום ולקצר בדבריהם כ"כ, אשר הכל חסר מן הספר, אין זה אלא תימה לומר כן, ואם זה הי' כוונתם הי' להם להביא לכל הפחות לשון הגמ' בזה, ולכתוב דאתרוג הפסול מחמת דאין בו היתר אכילה פסול כל ז', דבלשון זה כבר יש מקום לפרש איסור הנאה עכ"פ, וכנ"ל, ולמה שינו בזה מלשון הגמ', וסתמו עי"ז דבריהם עוד יותר מהש"ס עצמו, אין זה דרך הפוסקים כלל, אלא ודאי פשוט דאין כוונת הרמב"ם והש"ע כלל לזה, אלא דבריהם ככתבם, דאתרוג האסור באכילה לבד פסול כל ז', וכך הם מפרשים ג"כ בגמ' שם, שאין בו היתר אכילה, דר"ל דאסור באכילה, ופסול משום דלא קרינן בי' לכם, וכמו שפירש"י ותו', ויען דפסלו בגופו פסול כל ז', וכמ"ש המג"א, וכנ"ל:

תוכן העניינים

יהל אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה