יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף יד
ובמה שכתבתי יתיישב בפשיטות כל מה שנסתבך בשו"ת ברית אברהם שם בחאו"ח סי' כ"ז אות י"ב י"ג י"ד בדברי הרשב"א, דאיסורי הנאה המה בעצם של בעליו, אלא דאין לו בהם זכות של ממון, ולכך לענין עירוב שפיר כתבו התו' והרא"ש בעירובין ל' דהאומר שבועה שלא אהנה מככר זה מערבין לו בו, רק באסר עליו בקונם אין מערבין, משום דדמי להקדש, עיי"ש, וכ"כ עוד יותר הרשב"א עצמו שם בחידושיו שנדפסו מקרוב, דלמ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו שפיר מערבין לו אפילו בככר שאסר עליו בהנאה בקונם, עיי"ש, והיינו משום דאף דאסור לו בהנאה מ"מ הוי בעצם שלו, ובזה סגי לענין עירוב. דיהי' בעצם שלו, אף שאין לו בו זכות של ממון, ולא עוד אלא אפילו אחר יכול לזכות ככרו למי שאסרו על עצמו בהנאה ולערב בו עבורו, כי שפיר יכול לזכות בעצם הככר שיהי' בעצם שלו, אף שאסור לו בהנאה ואינו זוכה בו זכות של ממון, ובהכי סגי לענין עירוב, וכנ"ל, ואעפ"כ כתב הרשב"א שפיר דהמודר הנאה מלולב אינו יוצא בו ביום הראשון, משום דלא הוי לכם, והיינו משום דבלולב בעינן שיהי' לו בו זכות של ממון דוקא, ולא סגי במה שהוא רק בעצם שלו, משום דלכם דכתיב גבי לולב קבלו חז"ל שיהי' לכם גמור, כמו סתם כל הדברים שהם שלו, שראוים לו באכילה ובהנאה, ולכך באתרוג דראוי לאכילה, בעינן לכ"ע שהי' לו בו היתר אכילה, כדמסיק בגמ' שם בסוכה ל"ה, ובלולב דאינו ראוי לאכילה, לכ"ע בעינן שיהי' לו דין ממון, כמ"ש התו' שם, דאל"כ אין זה לכם שכיוונה אליו התורה, דאף דהוא בעצם שלו, מ"מ לא סגי בזה לענין מצות הד' מינים, אלא שיהי' שלכם גמור, הראוי לאכילה יהי' לו בו היתר אכילה, דהוא עיקר הנאתו כנודע, ושאינו ראוי לאכילה יהי' לו בו היתר הנאה ודין ממון, ומהתימה על הברית אברהם ששם באות י"א הרגיש גם הוא ז"ל בחילוק זה שכתבתי ולמה הניח אח"כ את דברי הרשב"א בצ"ע מהא דעירוב, והגם דהמ"א בסי' תרמ"ט ס"ק כ' כתב לדעת הרמב"ם והש"ע דס"ל להלכה דדוקא באתרוג דראוי לאכילה בעינן בי' היתר אכילה, אבל דין ממון לא בעינן אפילו בלולב, דכיון שאינו דבר הראוי לאכילה, קרינן בי' לכם אף שהוא אסור בהנאה ולית בי' דין ממון, עיי"ש, מ"מ הרשב"א לא ס"ל כן, אלא ס"ל כמ"ש התו' הנ"ל, דבלולב לכ"ע בעינן דין ממון, דכיון דאינו ראוי לאכילה, לכם דכתיב בי' להיתר הנאה. ודין ממון הוא דאתי:
ובאמת שגם בדעת הרמב"ם והש"ע שם אינו מוכרח כלל לומר כמ"ש המג"א כי שפיר יש לומר דגם הרמב"ם והש"ע ס"ל כהתו' דבלולב לכ"ע בעינן דין ממון, ומה שהקשה המג"א דא"כ יקשה עליהם קושית התו' דל"ל לומר בלולב של אשירה ושל עיהנ"ד דפסול משום מיכתת שיעורא תיפוק לי' משום דאין בו דין ממון, ותירוץ התו' דמשו"ה נקיט מיכתת שיעורא כדי לפסול ביו"ט שני אינו עולה יפה לפי דעת הרמב"ם והש"ע דס"ל דמה שפסול משום איסור אכילה דהוא פסול בגופו פסול כל ז', וא"כ ה"ה מה שפסול משום איסור הנאה דאין בו דין ממון, י"ל דאכתי יש נ"מ דאי משום דאין בו דין ממון לא הי' פסול בשאר הימים אלא מדרבנן, דלכם דילפינן מיניה דין ממון ביום הראשון כתיב, אלא משום דהוא פסול בגופו אסרו רבנן גם בשאר הימים, וכמ"ש המ"א שם, ולכך נקיט הטעם משום מיכתת שיעורא, דלפי טעם זה גם בשאר הימים פסול מדאורייתא, והגם דבשאר הימים כל עיקרו של חיוב נטילת לולב אינו אלא מדרבנן, מ"מ נ"מ במקדש דכל ז' הוא מדאורייתא:
והא דאמרינן שם בסוכה ל' ע"ב דלולב של אשירה דלאו דמשה אם נטל כשר, והיינו ע"כ ביו"ט שני דלא בעינן לכם, כמ"ש התו' והר"ן שם, הגם דלהרמב"ם והש"ע בעינן בזה דין ממון כל שבעה, וכנ"ל, מ"מ י"ל דהואיל דהוא ע"ז של עכו"ם, דמהני בי' ביטול, היתר אכילה ודין ממון קרינן בי', כמ"ש המג"א שם ס"ק י"ג עיי"ש:
ולכאורה ע"כ מוכרח לומר כן לדעת הרמב"ם והש"ע, דהא גם באתרוג של אשירה ושל עיהנ"ד אמר בגמ' דל"ה שם דמשו"ה פסול משום דמיכתת שיעורא, ויקשה גם ע"ז קושית התו', וכמ"ש המהר"ם לובלין שם, תיפוק לי' משום דלית בי' היתר אכילה, ופסול משום זה כל ז' לדעת הרמב"ם והש"ע, וע"כ צ"ל דמשו"ה נקיט הטעם דמיכתת שיעורא כדי לפוסלו כל שבעה מדאורייתא, וא"כ ה"ה די"ל כן בלולב, וכנ"ל:
שוב ראיתי במחצית השקל שם שמיישב דברי המ"א שלא יקשה עליו מאתרוג, עיי"ש, וא"כ אין הכרח מזה למה שכתבתי, אבל עכ"פ אין גם הכרח למ"ש המ"א דהרמב"ם והש"ע יחלקו על התו' במ"ש דבלולב לכ"ע בעינן דין ממון, כי שפיר י"ל כמ"ש לעיל:
ותדע לך עוד שכן הוא, דלדברי המ"א אכתי יקשה על הרמ"א בסי' תרמ"ט שם, דבסעיף א' פסק כהרשב"א, דהמודר הנאה מלולב אינו יוצא בו י"ח ביום הראשון, דלא הוי לכם, הרי דהרמ"א ס"ל להלכה דבלולב בעינן דין ממון, ואי לאו הכי לא הוי לכם וכמ"ש התו', ובסעיף ה' לא הגיה כלל על מ"ש בש"ע דאתרוג הפסול משום דאסור באכילה פסול כל ז', ומשמע דס"ל כן, וא"כ ממילא ה"ה בלולב האסור בהנאה דפסול להרמ"א משום דאין בו דין ממון ראוי להיות פסול כל ז', והא דלא פסל הרמ"א בס"א במודר הנאה מלולב אלא ביום ראשון בלבד, י"ל דכיון דהא דהיתר אכילה באתרוג מעכב גם בשאר הימים הוא משום דהפסול בגופו, וכמ"ש במ"א שם, א"כ דוקא היכי דהאיסור הוא בעצם על הדבר, אבל בלולב המותר בעצם לכל, רק שהוא מודר הנאה ממנו, זה לא הוי פסול בגופו, וכשר בשאר הימים, וכ"כ בש"ע הרב שם, אבל עכ"פ לולב האסור בהנאה בעצם בודאי דפסול להרמ"א כל ז'. דזה שפיר הוי פסול בגופו, וכמו היתר אכילה באתרוג דמסכים הרמ"א עם הש"ע דפסול כל ז', וכנ"ל, וכיון שכן שוב יקשה על הרמ"א קושית התו', למה אמר בלולב של אשירה ושל עיהנ"ד דפסול משום מיכתת שיעורא, תיפוק לי' משום דאין בו דין ממון, דפסול כל ז' לדעת הרמ"א, מאחר דאסור בהנאה בעצם, והוי הפסול בגופו, וע"כ צ"ל כמו שכתבתי לעיל דמשו"ה נקיט מיכתת שיעורא כדי לפוסלו מן התורה כל ז', וא"כ י"ל זה ג"כ אליבא דהרמב"ם והש"ע, ואין הכרח כלל שיחלקו על התו' במ"ש דבלולב בעינן לכ"ע דין ממון, וכנ"ל, וגם אין צריך לומר כלל דהרשב"א הפוסל לולב המודר בהנאה ביום הראשון דחולק על הרמב"ם והש"ע הנ"ל, והרמ"א יוכיח דפסק כתרווייהו, ואעפ"כ א"ש, וכנ"ל, וצ"ע על רבינו המג"א בזה, דלפי דרכו, דהרמב"ם והש"ע לא מצו לסבור כהתו', איך הוי ניחא לי' דברי הרמ"א:
ועוד יש ליישב קושיית התו' הנ"ל לפי דעת הרמב"ם והש"ע, דלכאורה מה מקשו למה נקיט הטעם דמיכתת שיעורא תיפוק לי' משום דאין בו דין ממון. וכי איזה מעליותא יש להטעם דאין בו ד"מ על הטעם דמיכתת שיעורא עד שמקשים דהי' לו לנקוט ביותר הטעם דאין בו ד"מ, וע"כ צ"ל משום דלפי הטעם דמיכתת שיעורא אינו פסול אלא של אשירה דמשה, אבל באשירה דלאו דמשה אם נטל יצא, כדאיתא שם בסוכה דף ל"א ע"ב, ומשו"ה מקשו התו' תיפוק לי' משום דאין בו ד"מ דלפי טעם זה גם באשירה דלאו דמשה פסול, דנהי דמהני בי' ביטול ואינו עומד לשריפה ולא מיכתת שיעורא, מ"מ כל זמן שלא ביטלו אסור בהנאה ואין בו דין ממון ופסול, ועיין בנתיב חיים בסי' תרמ"ט שם על המג"א ס"ק י"ג, ולכך תירצו דמשום דין ממון לא פסול ביו"ט שני, ולכך נקיט הטעם דמ"ש כדי לפסול באשירה דמשה גם ביו"ט שני, וגם כי ממילא שוב אין יתרון כלל להטעם של דין ממון לענין אשירה דלאו דמשה, כי מאחר דאין מציאות להכשיר בדיעבד באשרה דלאו דמשה אלא בשאר הימים, ולא ביום הראשון כמ"ש התו' והר"ן שם, א"כ בשאר הימים גם להטעם דדין ממון כשר, ולכך נקיט הטעם דמיכתת שיעורא, דבטעם זה יש יתרון לפסול באשרה דמשה גם בשאר הימים, משא"כ להטעם דד"מ, וכנ"ל, אבל לדעת הרמב"ם והש"ע דס"ל דמשום הפסול דאיסור אכילה וה"ה איסור הנאה בלולב דאין בו דין ממון פסול גם בשאר הימים, א"כ צריך להבין באמת למה אמרינן בסוכה שם דשל אשרה דלאו דמשה אם נטל יצא, וכן פסק בש"ע שם סי' תרמ"ט ס"ג גם לגבי אתרוג, עיי"ש, והלא אפילו באשירה דלאו דמשה דמהני ביטול ולא מיכתת שיעורא מ"מ הלא יש בו איסור אכילה והנאה, והגם דזה דאם נטל יצא באשירה דעכו"ם מיירי ע"כ בשאר הימים ולא ביום הראשון, כמ"ש התו' והר"ן שם ובש"ע שם. מ"מ הלא לדעת הש"ע והרמב"ם ביש בו איסור אכילה והנאה גם בשאר הימים פסול, וע"כ צ"ל דס"ל להש"ע כמ"ש המג"א שם ס"ק י"ג דבאשירה דעכו"ם כיון דמהני בה ביטול יצא, דהיתר אכילה ודין ממון קרינן בי', עיי"ש, ולפ"ז אין שום יתרון להטעם דאין בו היתר אכילה או דין ממון על הטעם דמיכתת שיעורא. דבאשרה דמשה דלא מהני ביטול גם להטעם דמיכתת שיעורא פסול. ובאשירה דלאו דמשה גם להטעם דהיתר אכילה ודין ממון אם נטל יצא, כיון דיש לו ביטול, וכנ"ל, וכיון שאין נ"מ בין הטעם של מ"ש ובין הטעם של היתר אכילה וד"מ, ממילא לא שייך להקשות קושית התו' למה נקיט הטעם דמיכתת שיעורא תיפוק לי' משום דאין בו באתרוג היתר אכילה ובלולב דין ממון, דמה עדיפותי' דהאי טעמא מהאי טעמא, ולזאת חד מתרי טעמי נקט:
וגם להרמב"ם דיש לו שיטה אחרת בהא דאשירה ממ"ש בש"ע עפ"י דעת רוב הפוסקים, עיין שם בפ"ח מה' לולב ה"א ובה"ה ובכ"מ שם, ובלח"מ פ"א מה' שופר ה"ג, מ"מ לפי כל הפירושים שבדבריו אין שום יתרון להטעם של היתר אכילה ודין ממון לפסול עי"ז יותר מע"י הטעם שנאמר בגמ' על הא דאשירה, עיי"ש, ולא שייך להקשות קושית התו' תיפוק לי' משום דין ממון, וכנ"ל:
באופן דאין שום הכרח כלל מהרמב"ם והש"ע מחמת קושית התו' הנ"ל דיחלקו על התו' והרשב"א במ"ש דלולב של איסור הנאה פסול לכ"ע משום דאין בו דין ממון ולא קרינן בי' לכם, כי קושיא זו יש ליישב אליבייהו באופנים שונים, וכמו שבע"כ מוכרח לומר כן אליבא דהרמ"א, וכנ"ל:
וגם אין הכרח כלל לזה ממה דלא נקטו הרמב"ם והש"ע שם אלא אתרוג הפסול מחמת דאסור באכילה פסול כל ז', ולא הזכירו ג"כ לולב הפסול מחמת איסור הנאה, וכמ"ש המ"א, דכבר נודע דאין דרכו של הרמב"ם להביא אלא מה דמבואר בש"ס ובשאר דברי חז"ל, אבל מה דאינו מבואר להדיא, אף שהוא מוכרח מצד הסברא או הוכחה, אין דרכו של הרמב"ם ברוב המקומות להביא, ולזאת כיון דבש"ס לא מצינו להדיא הא דדין ממון אלא באתרוג, דאמרינן שם בדל"ה דלכ"ע בעינן בי' היתר אכילה, אבל אם בעינן בי' נמי דין ממון פליגא בי' ר"ח ור"א, והרמב"ם פסק כמ"ד דלא בעינן בי' דין ממון. ובהיתר אכילה סגי, ולכך פסק שם בפ"ח מה' לולב ה"ב דאתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה ושל טבל פסול (משום דאסור באכילה, עיי"ש), ושל מעשר שני בירושלים אם נטל כשר, עכ"ל, אף שפסק בפ"ג מה' מעשר שני הי"ז כר"מ דמע"ש ממון גבוה הוא, מ"מ כיון שבירושלים מותר באכילה סגי אף שאין בו דין ממון, וכ"כ הכ"מ בפ"ו מה' ביכורים ה"ד דהרמב"ם פסק כמ"ד דלא בעינן באתרוג ד"מ, עיי"ש, אמנם הא דבלולב דאינו בר אכילה לכ"ע בעינן דין ממון, זה אינו מבואר בש"ס, רק התו' כתבו זאת מסברא, ולכך אף אם הרמב"ם מודה לסברא זו ג"כ אינו מביא זה, רק הפסק העולה מהמבואר בש"ס גבי אתרוג דאיסור אכילה פוסל בו ולא דין ממון, ושוב כתב שם בפ"ח מה' לולב ה"ט כלל על כל הפסולין שהזכיר למעלה, וכמו שהתחיל שם בהלכה זו כל אלו שאמרנו שהם פסולין וכו' והפסלנות וכו' מפני שאותו אתרוג אסור באכילה בין ביו"ט א' בין בשאר ימים פסול, עכ"ל, ולהיות כי הפסול של לולב שאין לו בו דין ממון לא נזכר בדברי הרמב"ם למעלה מטעם הנ"ל, לזאת לא כתבו הרמב"ם. ג"כ בהלכה זו בתוך הכלל הזה, דלא קאי רק על הפסולים הנזכרים למעלה, והמחבר בש"ע העתיק בזה לשון הרמב"ם, ולזאת ג"כ לא הזכיר בזה אלא מה שכתוב בהרמב"ם ולא יותר, אבל אין שום ראי' מזה דהרמב"ם והש"ע לא יסברו בזה כהתו' והרשב"א דלולב האסור בהנאה פסול משום דאין בו דין ממון ולא קרינן בי' לכם.
ולא עוד אלא שלפענ"ד אי אפשר לומר כן כלל שיהי' מי שיחלוק בזה על התו', כי סברת התו' היא פשוטה וברורה ומוכרחת, דהרי לכם הכתוב בתורה גבי הד' מינים אין לך לומר בו אלא אחת משתים, או דסגי שיהיו רק בעצם שלו, ואפילו אין לו בהם שום זכות של אכילה והנאה כבר הוי לכם, או דר"ל שצריך שיהי' לכם ממש, שיהי' לו בהם זכות כדרך שאר הדברים אשר המה שלו, וכיון דחזינן דאתרוג האסור באכילה פסול, ואפילו אם יש לו בו דין ממון שמותר בהנאה, הרי דדרשינן הלכם. שיהי' לכם ממש. הראוי לכם בכל דרכי הנאתו, כמו שפירש"י ותו' בסוכה ל"ה שם, וא"כ ממילא ה"ה בלולב, דלכם עלי' נמי קאי, בעינן ג"כ לכם ממש, שיהי' ראוי לכם בכל דרכי הנאתו, וכיון דלולב לאו דבר מאכל הוא, וכל דרכי הנאה שלו הוא ליהנות בו בשאר מיני הנאה, ממילא צריך שיהי' ראוי ליהנות בו בשאר מיני הנאה, והיינו דין ממון:
והגם דבאתרוג קיי"ל דאם הוא ראוי לאכילה אין צריך שיהי' לו בו דין ממון, היינו משום דדבר הראוי לאכילה עיקר דרך הנאה שלו היא האכילה, ומהאי טעמא פסק הרמב"ם בפ"ח מה' מאכלות אסורות הט"ז דכל דבר מאכל האסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן וכו' אינו לוקה, וכתב ה"ה שם משום דזה הוי שלא כדרך הנאתו, דכל דבר הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה, עיי"ש ובמשנה למלך פ"ה מה' יסוה"ת ה"ח, ומשו"ה אתרוג דהוא דבר מאכל אם הוא אסור באכילה פסול, ולא סגי במה שהוא מותר בהנאה ויש לו בו דין ממון. דלכם דכתיב גבי הד' מינים ר"ל שיהי' ראוי לכם בכל דרכי הנאתו, ובלא היתר אכילה באתרוג בודאי לא הוי ראוי לכם לכל דרכי הנאתו, ולא קרינן בי' לכם, ולעומת זה כשהוא מותר באכילה, אף דא"א ליהנות בו שאר הנאות, ואין בו דין ממון, כגון מעשר שני בירושלים לר"מ, אף דאיכא מ"ד דפסול, דלא מקרי זה ראוי לכל דרכי הנאתו, מ"מ אנן קיי"ל כמ"ד דכשר דסגי בהיתר אכילה לבד, וכנ"ל, משום דכיון שהוא רק מותר לו באכילה כבר נקרא זה כל דרכי הנאתו, דהוא עיקר דרך הנאתו, וכל הנאות שזולת האכילה, שלא כדרך הנאתו מקרי לגבי אתרוג דהוא דבר מאכל, ולא משגחינן בזה, ולכם קרינן בי', אבל לולב דאינו דבר מאכל, ועיקר הנאה שלו הוא ליהנות בו בשאר הנאות, כמו במכירה ונתינה וכדומה, א"כ זה רק זה הוי כל דרכי הנאתו דידי', שיהי' ראוי ליהנות בו בשאר כל הנאות, והיינו דין ממון, ובלא זה לא קרינן בי' לכם, וזה הוא מוכרח אליבא דכ"ע, וכמ"ש התו':
ומ"ש המג"א הסברא להיפוך, דדוקא גבי אתרוג כיון שראוי לאכילה דרשינן לכם שלכם תהא לאכלו, משא"כ גבי לולב דאינו ראוי לאכילה לא שייך למדרש כן, וכיון שהוא שלו אעפ"י שהוא אסור בהנאה לכם קרינן בי', עכ"ל, תמהני דמה בכך דלא שייך למדרש גבי לולב שלכם תהא לאכלו כמו באתרוג, מ"מ כיון דחזינן מאתרוג דהיכי דאיכא למידרש הלכם שלכם תהא דרשינן, ולא סגי לן במה שהוא בעצם שלו, למה יהא סגי בלולב במה שהוא בעצם שלו אף דהוא אסור בהנאה, ולמה לא נדרוש הלכם לגבי לולב ג"כ מה שנוכל לדרוש בו, דהיינו שלכם תהא ליהנות בו, וכמו בתרומה טמאה דלא נוכל לדרוש הלך שלך תהא לאכילה דרשינן שלך תהא להסיקו תחת תבשילך, וכמ"ש התו' שם, ולמה לא נימא גם גבי לולב כן, דנהי דלא שייך למידרש בי' שלכם תהא לאכלו, מ"מ נדרוש בו שלכם תהא ליהנות בו, ואי תימא משום דא"כ לא יהי' הדרש של לכם אחד באתרוג ובלולב, דבזה דרשינן שלכם תהא לאכלו, ובזה דרשינן שלכם תהא ליהנות בו, מ"מ מה בכך, דהא גם לפי דברי המג"א אין המשמעות של לכם אחד באתרוג ובלולב, דבאתרוג היינו שיהי' לכם לאכלו, ובלולב שיהי' רק בעצם שלו, וגם דאדרבא הדרש הוא שפיר אחד בזה ובזה, דהיינו שלכם תהא, מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא, בכל אחד כפי השייך לו, באתרוג לאכלו, ובלולב ליהנות בו, וגם כי אדרבא אם באת לידי מדה זו דהדרש צריך להיות באתרוג ובלולב דוקא אחד ממש, א"כ למה לא נדרוש באמת דרש אחד ממש באתרוג ובלולב, דהיינו בשניהם שלכם תהא ליהנות בו, ובאמת יהי' סגי גם באתרוג בהיתר הנאה ודין ממון לבד. גם בלא היתר אכילה:
א"ו הדבר פשוט כמ"ש רש"י ותו' שם, דדרשינן באמת דרש אחד בכל הד' מינים, דהיינו לכם הראוי לכם בכל דרכי הנאתן, ולזאת באתרוג דהוא דבר מאכל, דעיקר דרך הנאתו הוא לאכלו, צריך שיהי' בו היתר אכילה דוקא, שיהי' ראוי לאכלו, ובהכי סגי, דבזה שהוא עיקר דרך הנאתו תלוי הלכם דידי', וכנ"ל, ובלולב ובשאר המינים דאינם דבר מאכל, ודרכי הנאתם הוא ליהנות בהם בשאר הנאות, צריכים שיהי' בהם היתר הנאה, שיהי' ראוים ליהנות מהם בשאר הנאות, ובהכי מקוים לכם דכתיב בהו שיהי' ראוי לכם ליהנות בהם בכל דרכי הנאתם, והיינו דין ממון, וז"ב ופשוט, וכדברי התו':
ובאמת שגם בתשובת ברית אברהם שם כתב בקצרה דאין הכרע כ"כ מהרמב"ם והש"ע כסברת המ"א, די"ל לעולם ס"ל כהתו', והא דהוצרך הש"ס לדידהו לטעמא דמיכתת שיעורא, למיפסל ביו"ט שני מדאורייתא, עיי"ש, והיינו כמ"ש לעיל בדרך הראשון, אמנם כתב דראה עוד הדבר מפורש בחידושי הרשב"א סוכה שם, שכתב דגם האסור בהנאה לכם קרינן בי', הרי דס"ל דאיסוה"נ הוי שלו, ומכח זה הקשה סתירת דברי הרשב"א אהדדי, דבתשובה כתב במודר הנאה מלולב דלא מקרי לכם הואיל דאסור בהנאה, ובחידושי סוכה שם כתב דאיסור הנאה מקרי לכם, ונכנס בדוחקים ליישב דברי הרשב"א בתשובה דאין כוונתם שם אלא לענין מודר הנאה, ושאני מודר משאר איסוה"נ, עיי"ש, ולבסוף כתב בעצמו דלא משמע כך מתשובת הרשב"א, דשם מבואר דמדמי מודר לשאר איסורי הנאה, והניח בצ"ע, עיי"ש:
והנה מה שכתב דבחידושי הרשב"א ראה מפורש כמ"ש המ"א דאיסוה"נ הוי שלו, ונראה מדבריו שם להדיא דזה הוא דוקא לפי דברי המג"א והרשב"א סוכה, אבל התו' והרשב"א בתשובה דפסלו לולב האסור בהנאה משום דלא הוי לכם ס"ל דאיסוה"נ לא הוי שלו, ומשו"ה נסתבך שם לדידהו איך גט שכתבו על איסוה"נ כשר ואיך מערבין באיסוה"נ הא לא הוי שלו, עיי"ש, אמנם כבר הארכתי והוכחתי לעיל דזה הוא דבר פשוט מאוד אליבא דכ"ע דאיסורי הנאה הוי בעצם שלו, אלא דאין לו בהם זכות של ממון, ובזה א"ש בפשיטות גם להתו' והרשב"א גם אליבא דכ"ע הא דגט שכתבו על איסורי הנאה כשר והא דמערבין באיסור הנאה, דכיון דבגט ובעירוב אין צריך בהם זכות של ממון. רק שיהיו בעצם שלו, וכנ"ל, משו"ה כשר גם באיסוה"נ, דאיסורי הנאה הוו בעצם שלו אליבא דכ"ע:
אמנם עיקר הנקודה אשר אנחנו עומדים עליה כעת, ופליגו בה התו' והרשב"א בתשובה עם דברי המ"א וחידושי סוכה, היא אם קרינן בהו באיסורי הנאה גם הלכם דכתיב במצות הד' מינים. דדעת רש"י ותו' והראב"ד והרשב"א ורוב הראשונים ז"ל ככולם עפ"י פשטות סוגיית הש"ס הוא. דלכם דכתיב גבי הד' מינים, היינו שיהי' ראויין לכם בכל דרכי הנאתן, ולא סגי במה שהם רק בעצם שלו, ולכן של איסורי הנאה פסול, משום דלא הוי לכם, אבל בחידושי סוכה שבתוך השבע שיטות להרשב"א כתב, דגם לענין הד' מינים קרינן בהו באיסורי הנאה לכם, הואיל דהם בעצם שלו, ובהכי סגי גם לענין מצות הד' מינים, וכל הסוגיא דשם דמר בעי היתר אכילה ומר דין ממון. מוציא אותה מפשטה, ומפרש לה דלפי המסקנא לאו לענין לכם איתאמרא, אלא משום מיכתת שיעורא, עיי"ש, ובזה אין דברי המג"א עולין בקנה אחד עם חידושי ז' שיטות הללו, כי לפי דברי הז' שיטות הללו אין חילוק בין אתרוג ללולב, דאפילו באתרוג האסור בהנאה וגם אין לו בו היתר אכילה כתב שם דקרינן בי' ג"כ לכם, עייש"ה, אבל המג"א הלא מודה דגם להרמב"ם והש"ע אתרוג האסור באכילה לא קרינן בי' לכם. רק דמחלק בזה אליבא דהרמב"ם והש"ע בין אתרוג ללולב, דדוקא באתרוג דרשינן לכם שלכם תהא, ולא בלולב, וכנ"ל, ובזה כבר כתבנו דלעניות דעתינו אינו מוכרח כלל מהרמב"ם והש"ע לחלק בזה, ושאי אפשר לחלק בזה:
אמנם אם להשות דברי הרמב"ם והש"ע עם דברי הז' שיטות הנ"ל יתבאר עוד בדברינו לקמן בעזה"י
ומה שהקשה הברית אברהם סתירת דברי הרשב"א אהדדי, דבתשובה כתב דאיסורי הנאה לא קרינן בהו לכם גבי לולב, ובשבע שיטות כתב דגם לענין מצות הד' מילים קרינן בהו באיסורי הנאה לכם, וכ"כ בפרי מגדים באו"ח סי' תרמ"ט באשל ס"ק כ' דהרשב"א בתשובה הדר בי' ממה שכתב בחידושיו, עיי"ש, וכן ראיתי עוד לכמה גדולי אחרונים ז"ל שהביאו חידושי סוכה הללו בשם חידושי הרשב"א, עיין בביאורי הגר"א לה' סוכה ולולב ברוב המקומות, ובקצות החשן סי' ת"ה, ובמקור חיים בפתיחה לסי' תל"א, ובתורת גיטין סי' קכ"ד ס"ק א':
אבל מה מאוד יש להפליא על רבותינו הגדולים הללו [מיהו קצת מהם יש ליישב, דמאחר דנקראים אצל העולם בשם חידושי הרשב"א לכך הביאום בשם זה, וכמו שכתב הב"י בהקדמתו לענין תשובות הרשב"א המיוחסות להרמב"ן ז"ל, אבל על הפרמ"ג והברית אברהם שהקשו בזה סתירה וחזרה קשה טובא] איך לא הרגישו במחכת"ה דהחידושי סוכה שבתוך השבע שיטות להרשב"א אינם באמת חידושי הרשב"א, אלא חידושי הריטב"א המה, וכל הרגיל בדברי הרשב"א והריטב"א יראה ויבחין זאת, והרי אתה רואה שבחידושי סוכה הללו בכל מקום שמביא את הרמב"ן ז"ל מזכיר אותו בשם רבינו הגדול, ומעולם לא כתב הרשב"א על הרמב"ן תואר זה, אלא כותב עליו ברוב המקומות הרמב"ן ז"ל או הרמב"ן נר"ו, ובמקומות מועטים כותב עליו מורי הרמב"ן, אבל הריטב"א כותב ברוב הפעמים על הרמב"ן רבינו הגדול, יען שהי' רבו של רבו הרא"ה ז"ל, כנודע, וזה הוא שכתב שם בסוכה דף ט' ע"ב בסד"ה אמר רבא, וז"ל בשם רבינו הגדול מפי תלמידו מורי הרב נר"ו, וכן הוא שם בדף ל"ז ע"ב בסד"ה אמר רבא, ובדף ט"ז ע"ב בד"ה פרסו כתב וז"ל וכן מפרש מורי נר"ו בשם רבינו הגדול ז"ל, וכן הוא שם בדף ל"א ע"ב בד"ה מאי לאו, וז"ל אבל מורי נר"ו מפרש בשם רבינו הגדול ז"ל, והיינו הרא"ה דהוא סתם מורו של הריטב"א כנודע בשם רבו הרמב"ן ז"ל, ובדף ל"ד ע"ב בסד"ה מתניתין כתב, הרב בעל המאור זקינו של רבינו נ"ר, והיינו זקינו של רבו הרא"ה, כנודע, וכן מביא שם את רבינו יונה ז"ל איזה מקומות, עיי"ש בדף כ"ז ע"א בסד"ה והא דפרכינן, ובדף ל"ה ע"ב בסד"ה ניטלה, ובדף ל"ב בד"ה גופא, ולא כתב עליו מורי, ונודע כי הרשב"א כותב תמיד על רבינו יונה מורי הרב, או רבינו הרב, או רבינו החסיד, יען דהי' רבו מובהק, ומה לי להרבות עוד בראיות ע"ז, והלא בדף מ"א ע"ב בד"ה מנה"מ מביא שם להדיא, מורי הרב רא"ה נר"ו, וגם מורי הרשב"א נר"ו, עיי"ש, וכן במשנה דר"פ לולב הגזול כתב וכן דעת מורי נר"ו [והיינו הרא"ה דהוא סתם מורו של הריטב"א כנודע] אבל מורי הרב רבינו שלמה נר"ו וכו' עכ"ל, והרי זה מבואר נגלה דחידושי סוכה הללו אינם להרשב"א, אלא מהריטב"א, דהוא הי' תלמיד מובהק של הרא"ה, וגם תלמידו של הרשב"א, כנודע, והמעתיקים או המדפיסים הכניסו בטעות חידושים הללו בתוך השבע שיטות להרשב"א, וכמו שהכניסו ג"כ חידושי כתובות בתוך החמש שיטות להרשב"א, והמה באמת חידושי הרמב"ן ז"ל, כמו שיראה המעיין והרגיל בדברי הראשונים ז"ל:
שוב ראיתי בשו"ת מהריא"ז ענזיל ז"ל סי' ב' שכתב ג"כ להדיא דחידושי סוכה לאו דברי הרשב"א הם אלא דברי הריטב"א, וכן בספר חיי אדם הלכות סוכה ולולב ובחתם סופר פ' לולב הגזול מביאים חידושי סוכה הללו בשם חידושי הריטב"א, וכן הוא בביאורי הגר"א באו"ח מסי' תרמ"ט ס"ק ל"ו ואילך, עיי"ש:
באופן שזה ברור דחידושי סוכה הללו הם חידושי הריטב"א, ומעתה אין שום סתירה בדברי הרשב"א ז"ל, כי הרשב"א לחוד והריטב"א לחוד, דהריטב"א באמת ס"ל שם דאיסורי הנאה מקרי לכם גם גבי הד' מינים. אבל הרשב"א ס"ל דהגם דאיסורי הנאה הם בעצם של בעליו, אבל מ"מ כיון דאין לו בהם זכות של ממון, לא קרינן בהו לכם דכתיב גבי הד' מינים, וזה הוא דעת רוב הפוסקים ככולם, וכפשטות סוגיית הש"ס שם: