אור ברסלב
יהל אור על דין זכיה באיסורי הנאה › ענף יג

יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף יג

ענף יב

אמנם יהי' איך שיהי' בזה, עכ"פ זה הוא דבר ברור ומוסכם אליבא דכ"ע, דמי שהדיר את בנו מנכסיו בחייו ובמותו ומת, לא עדיף הבן בנכסי אביו מהאוסר נכסיו על עצמו בנכסי עצמו, וכל מה דשרי לי' להמודר בנכסי אביו ה"ה דשרי לי' בנכסי עצמו, וכמו דאמרינן בנכסי עצמו דע"י האיסור הנאה אין לו בהם זכות של ממון, ומשו"ה אין בהם משום גזל, ה"ה ומכש"כ דאמרינן כן במי שהדירו אביו ומת, דאין לו זכות של ממון בנכסי אביו, ואין בהן משום גזל, ואם קידש בהם את האשה אינה מקודשת, אפילו להר"ן דמפרש דונותן לבניו וכו' אמודר קאי, וכנ"ל:

וכ"כ הרשב"א בתשובה בחלק ד' סי' ר"ב שם להדיא, שאחר שהביא שם דברי הראב"ד, דונותן לבניו אמדיר קאי, ולא אמודר, ואח"כ דברי הרמב"ם דאמודר קאי, ופירש אותם כעין פירוש הר"ן, והיינו דכיון שמודיעם שזה אסר לו אביו, וא"כ אין לו בהם זכות של ממון אין מחזיקים לו טובה כלל עבור זה, כי גם בלא נתינתו הי' יכולים ורשאים ליטלם ממנו בע"כ ולזכות בהם וכנ"ל, ונמצא דזה אינו אלא כמגביה להם מציאה, מה שהם בעצמם הי' ג"כ יכולים להגביהה, וכן בפרעון חוב, כיון שהודיעו למלוה הוי כמלוה. שאמר ללוה הגבה לי מציאה והפטר, עיי"ש, ושוב כתב הרשב"א שם וז"ל, ומ"מ בין כדברי אלו בין כדברי אלו, המודר הנאה מחבירו, אעפ"י שנתן לו נכסיו במתנה לא זכה, דאיסור הנאה רביע עלייהו, והוה להו לגבי' דידי' כערלה וככלאי הכרם, ואם קדש בהן את האשה אינה מקודשת, ואם היו ד' מינים שבלולב וכו' דלא קרינא בהו ולקחתם לכם, עכ"ל, ור"ל דהגם דשפיר זכה בעצם המתנה, ונעשית בעצם שלו, וכנ"ל, מ"מ לא זכה בה זכיה גמורה, כמו שאר זכיות דעלמא, שיהי' לו בה זכות של ממון, מאחר דאסור לו בהנאה, וכתב זה אליבא דכ"ע אפילו למאן דמפרש דונותן לבניו וכו' אמודר קאי, דסוף סוף אין מותר לו זה אלא בגוונא דאין לו הנאה מזה, אבל באמת אסור לו בהם כל הנאות, וא"כ אין לו בהם זכיה גמורה, זכות של ממון, וכנ"ל, ולכך לא קרינא בי' לכם לענין ד' מינים ולענין קידושי אשה דבעינן בהו שיהי' לו זכות של ממון, וכנ"ל:

הכלל היוצא לנו מכל הנ"ל, דאין כאן פלוגתא כלל בין הרשב"א והר"ן בעיקר דין הזכיה של המודר הנאה, דכ"ע ס"ל דהמדיר את בנו מנכסיו בחייו ובמותו ומת האב, דהבן יורש עצם הנכסים, ונעשו בעצם שלו, וכן אם נתנם לו האב במתנה, בקנין שאינו משום לתא דקנין כסף, שפיר נעשו עצם הנכסים שלו, אבל אסורים לו בהנאה, ואין לו בהם בשביל זה זכות של ממון, ומ"מ אם מת, בניו יורשים ממנו הנכסים, אבל ליתן אותם בחייו לבניו או לאחיו בסתם, לכ"ע אינו רשאי ואינו יכול, ולא פליגו אלא כשאומר להם אלו נכסי אבי שאסרן עלי, שיען שבזה מודיעם שאין צריכים בזה לנתינתו כלל, לזה להרמב"ם שרי, דאין כאן טוה"נ לו, וכן להרמב"ם בפרעון הבע"ח כשמודיעו אין זה פורע חובו באיסוה"נ, אלא כאומר הגבה לי מציאה זו ותנוה לי והפטר, ובחידושי הרשב"א בב"ק ובנדרים דמ"ח ע"ב אינו מוכרח כלל שהרשב"א חולק ע"ז, עיי"ש, אלא שבתשובה שם כתב על הרמב"ם שדרכו רחוקה, והר"ן אינו מתיר אלא במראה להם מקום לבניו או לאחיו ליטול ואומר להם שלו הם אסורין בהנאה, ובפרעון בע"ח הב"ד מגבין לו בע"כ, אבל הוא עצמו אסור לפרוע ולהנות, עיי"ש, ומ"מ כל עיקר הפלוגתא שבזה הוא רק מה נקרא הנאה ואסור לו ומה לא, אבל עכ"פ זה ברור אליבא דכ"ע דאינו מותר לו בהם אלא מה שאין לו הנאה מהם אבל באמת אסור לו להנות מהם כל ימי חייו, וא"כ אין לו בהם זכות של ממון, אף דהם בעצם שלו, ואין בהם משום גזל, וכנ"ל, ובזה אין שום פלוגתא:

והא דכתב הרשב"א בחידושיו לנדרים דמ"ח ע"ב, בההוא דאסר נכסי' על בנו, ושוב אמר לו קני ע"מ להקנות לבן שלו, והקשה הרשב"א האיך אפשר לבן לקנות נכסיו אלו כלל, דהא אסרן עליו האב בהנאה, וכיון שכן וכו' שאם הוא לא קנאם אינו יכול להקנותם, עכ"ל הרשב"א שם, היינו משום דהתם תכלית המכוון הי' שיקנה אותם קנין גמור, שיהי' לו בהם זכות של ממון, וכן יקנה אותם אחרי מות אביו לבנו, דלקנין עצם הנכסים בלא זכות של ממון לא הי' צריך להקנותם לו כלל, כי גם בלא זה כשימות אביו יהי' יורש עצם הנכסים, וכנ"ל, ולהרמב"ם יהי' יכול ליתן אותם אז לבנו ע"י שיאמר זה הוא שאסר עלי אבא, ולהרשב"א גופי' יהי' עכ"פ בנו יכול לקחת אותם מעצמו, אלא דכל זה לא הוי סגי לי' להאב שיהי' בטוח שבן בנו יזכה בכל אופן בנכסים אלו, דמאחר שאסר אותם בהנאה על בנו, וא"כ הגם שיירש עצם הנכסים, אבל עכ"פ לא יהי' לו בהם שום זכות של ממון, גם להרמב"ם וכנ"ל, ורק שבן בנו יהי' יכול לזכות בהם כזוכה ממן ההפקר, דהא הם הפקר לכל, ליטול אותם גם שלא מדעת הבן. אף דהם בעצם שלו, הואיל דאין לו בהם זכות של ממון, וכנ"ל, וגם אפילו נתינת הבן לבנו אליבא דהרמב"ם אינו נתינה באמת, דא"כ הי' אסור, אלא דהוא ענין זכיה מן ההפקר, וכנ"ל, וכיון שכן לא יהי' בן בנו יותר בנכסים אלו מאדם אחר, דהא גם אדם אחר יהי' יכול לזכות בנכסים אלו אחרי מותו מן ההפקר גם בלא דעת הבן כמו בן בנו, וא"כ אינו בטוח כלל שבן בנו יזכה בנכסים אלו, שמא יקדמנו אחר, ולזה הי' מוכרח להקנות נכסים אלו להבן הקנאה גמורה, שיהי' לו בהם זכות של ממון, ע"מ להקנותם לבן בנו אחרי מותו, שבאופן כזה שוב לא יהי' יכול שום אדם לזכות בנכסים אלו, וגזל יהי' בידו, מאחר דיש לו להבן בהם זכות של ממון כדי להקנותם לבנו, וזה הי' תכלית המכוון בהקנאה זו, להקנות לו הקנאה גמורה, ולזה הקשה הרשב"א שפיר, האיך אפשר לו להבן לקנות הנכסים כלל הקנאה גמורה כזו, שיהי' לו בהם זכות של ממון, דהא אסורים לו בהנאה, ובאיסור הנאה א"א שיהי' לו זכות של ממון, וכיון שהוא לא קנאם איך יכול להקנותם, והגם דעכ"פ עצם הנכסים בלא זכות של ממון שפיר יכול לקנות ולהקנות, מ"מ בהקנאה זו אין שום צורך ושום תועלת, כי בלא"ה הי' נעשים עצם הנכסים שלו ע"י ירושה, אלא שאין זה מספיק, יען כי עדיין יהי' הפקר לכל ליטול אותם שלא מדעתו, מאחר דאין לו בהם זכות של ממון ע"י האיסור הנאה, וא"כ מה תוסיף תת כח, הקנאה זו שע"מ להקנות, לענין שיהי' לו בהם זכות של ממון, כיון דאסורין לו בהנאה, כנלפענ"ד כוונת הרשב"א בקושיא זו, והמעיין שם היטב בכל הדיבור ההוא של הרשב"א מתחלתו עד סופו, וכפי שפירשתי מקצת דבריו לעיל, יראה בעליל שכן הוא כוונתו:

וע"ז תירץ הרשב"א שם, דר"נ דאמר שם קנה ס"ל דנהי דאינו יכול לקנות אותם הקנאה גמורה בזכות של ממון לעצמו, דהא זה הוי הנאה, והם אסורים עליו בהנאה, מ"מ יכול הוא לקנות אותם הקנאה גמורה בזכות של ממון כדי להקנותם לבנו, דהקנאה כזו שאינה להנאתו כלל אלא כדי להקנותן לבנו, אינו נכנס כלל בכלל האיסור הנאה שלו, וכל זכות שאינו נכנס בכלל האיסור הנאה שלו יכול להיות לו בנכסים הללו, עיי"ש ודוק:

תוכן העניינים

יהל אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה