אור ברסלב
יהל אור על דין זכיה באיסורי הנאה › ענף יב

יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף יב

ענף יא

אמנם בדברי הנימוקי יוסף ראיתי חזות קשה בענין זה, דבפ' אלו נדרים שם כתב ג"כ שהאוסר לעצמו ככר שלו בהנאה אין בו משום גזל, מטעם דאין לו בו זכות של ממון, כמ"ש שם להדיא, וז"ל דהא לא מלו מידי, דהא לא חזי לי' לנגזל למידי, לא לאכילה ולא למכירה ולא ליתנו במתנה, עכ"ל, ואלו בפ' השותפין בהא דחייו ובמותו לא יירשנו, כתב וז"ל, ושמענו שהאוסר נכסיו על בנו ומת זוכה הבן בירושתו וכו' ואסור לשום אדם ליטול מהם שלא מדעתו, עכ"ל, ומה שנא מהא דהאוסר נכסיו על עצמו דאין בהם משום גזל, והגם דהנימוק"י מפרש שם דונותן לבניו וכו' אמודר קאי, מ"מ הא כתב שם וז"ל ומיהו לשון נותן כלשון ולא נתן סיחון את ישראל, כלומר שמניחם או מראה להם שיטלום אם ירצו, וזוכין מן ההפקר, דאלו לתת להם במתנה ממש הא קא מתהני ואסור, עכ"ל, וכ"כ שם בהא דבע"ח נפרעין מהן, דבע"כ הב"ד מגבין להם, אלא שהוא אסור ליהנות בהם ולפרעם מדעתו, עכ"ל, וכיון שאין מותר לו זה אלא בדרך אשר אין לו הנאה מזה, וזה עצמו בלי ספק ג"כ מותר באוסר נכסיו על עצמו, וכנ"ל, ואעפ"כ אמרינן שם דאין בהן משום גזל. הואיל דאסור ליהנות בהם, ואין לו בהם זכות של ממון, וא"כ ה"ה והוא הטעם בהדירו אביו מנכסיו בחייו ובמותו ומת, כיון דסוף סוף אסור לו להנות בהם. אין בהם משום גזל, ולמה כתב הנימוק"י דאסור לשום אדם ליטול מהם שלא מדעתו, ומ"ש מהתם:

וסבור הייתי לומר, דעד כאן לא כתב הנימוק"י שם דאין בו משום גזל. אלא לענין דיעבד, שכבר נטלו שלא מדעתו, שכך כתב בנימוק"י שם, וז"ל שהאוסר לעצמו ככר שלו ובא אחר וגזלו ממנו אין כאן משום גזל עכ"ל, וכן הוא לשון הריטב"א שם בזה לענין דיעבד, וז"ל מאן דאסר נכסיה עליה בקונם גמור, ואתי אחרינא ושקליה, לא מצי האי תבע ליה מידי, עכ"ל, אבל לכתחלה יש לומר דס"ל להריטב"א והנ"י דאסור לאחרים ליטול ממנו בע"כ, דהגם דלאו ממוניה הוא כלל מ"מ כיון דהוא בעצם שלו אסור לגזול ממנו לכתחלה עכ"פ, ופליגו בזה על הרשב"א והר"ן דשרו ליטול בע"כ גם לכתחלה, וזה הוא שכתב הנ"י בפ' השותפין שם בהדירו אביו מנכסיו ומת דאסור לשום אדם ליטול מהם שלא מדעתו, והיינו לכתחלה, אבל אם נטל לא מצי האי תבע לי' מידי, דלאו ממוניה הוא כלל, וכמו התם ממש:

והגם דתוספתא ערוכה היא ברפ"ה דכלאים, כלאי הכרם מותרין משום גזל, ומשמע גם לכתחלה, וכמו שכתבתי בזה לעיל מילתא בטעמא דאין זה דומה לפחות משוה פרוטה, אלא לאוכלין שאינן ראוין לאכילה לענין יוכ"פ, ועדיף מיניה, עיי"ש, מ"מ י"ל דס"ל להריטב"א והנ"י דדוקא בכלאי הכרם וכדומה, האסורים בהנאה לכל אדם, וגם איסור שלהם מוחלט לעולם בלי שום תקנה לזה, בזה מותר גם לכתחלה משים גזל, אבל באוסר נכסי עצמו עליו, דאית לי' תקנתא בשאלה, וגם אפילו בלא שאלה, או בהדירו אביו מנכסיו ומת, דשוב א"א בשאלה, מ"מ יכול הוא להוריש הנכסים הללו לבניו, ובניו יהנו מהם, או מראה להם מקום ליטלם גם בחייו וכו', והגם דאחר כל אלה, כיון דהשתא מיהו לא איתשיל עלי', ואסור לו להנות בהם כל ימי חייו, עדיין אין לו בהם זכות של ממון, ואין בהם משום גזל, וכנ"ל, מ"מ לכתחלה מיהו אסור מדרבנן:

והא דכהנים ולוים נהנים לי יטלו על כרחו אפילו לכתחלה, שאני התם, דכיון דמחוייב ליתן להם התרומה והמעשר, והוא אינו רוצה, ולפי האמת שוב אין לו בהם כלל, לא אסרו רבנן בזה לכתחלה, ואדרבא נראה עוד דמשום איסור גזל, אף אם טוה"נ ממון, והוא לא הי' אסר לכהנים ולוים להנות ממנו, רק שאינו רוצה ליתן מידו המתנות שלו לשום כהן ולוי, יכול נ"כ כהן ולוי לחטוף ממנו המתנות שלא מדעתו, דכיון דבאופן כזה שנתברר לנו שמיחלט בדעתו שלא ליתן המתנות שלו לשום כהן ולוי, בידאי הב"ד מוציאין מידו המתנות, ונותנין אותן לאיזה כהן ולוי שירצו, דכיון דאינו רוצה לקיים בהם מצות נתינה כלל, הרי שנינו לולב שאיני נוטל וכו' מכין אותו מד א ו שתצא נפשי, ועד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו, וכמ"ש הרמב"ן ז"ל דאפילו למ"ד של"ד ג"כ נחתינן לנכסי' מהאי טעמא בתורת כפיה לקיים מצות פריעת בע"ח, ובודאי דאף אם לפעמים צריך להוציא מנכסיו עי"ז יותר מכדי חובו, כמו שכר השליח ב"ד והשמאים וכדומה, ג"כ נחתינן לנכסי' וגובין הכל מהם, דיותר טוב לכפות אותו לפרוע עי"ז מבהכאת גופו, וה"ה דאמרינן במתנות עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו, אף דמפסיד עי"ז הטובת הנאה, והא דאמרינן בחולין דף ק"ל ע"ב דמתנות כהונה אינם יוצאים בדיינים, היינו דוקא כשאומר שרוצה ליתנם לכהן אחר, דע"ז הי' כל השקלא וטריא שם, וכמו שפירש רש"י שם בד"ה משפט וכו' אלמא כהן ראשון התובען מוציאן מידו, עיי"ש, אבל באינו רוצה ליתנן כלל פשיטא דהב"ד מוציאן מידו, והא דלא מוקי שם הא דמשפט מלמד שהמתנות דין, להיכי שאינו רוצה ליתנן כלל, דהב"ד מוציאן מידו, משום דלזה לא הי' צריך למיכתב משפט דמסברא ידעינן זה, דעד שאתה כופהו וכו', וכיון דהב"ד כופין אותו ומוציאין המתנות מידו, ונותנין אותם לאיזה כהן שירצו, ה"ה דכל אדם יכול לעשות כן, וכמ"ש הנתיבות סי' ג' סוף ס"ק א' דכפיה כזו לקיים המצוה יכול כל אדם לעשותו, עיי"ש, וא"כ יכול ג"כ הכהן והלוי להוציאן מידו בחזקה וליקח אותן לעצמן, והא דאמרינן בחולין דף קל"ג ונתן ולא שיטול מעצמו, היינו כשרוצה עכ"פ ליתן, אבל כשאינו רוצה ליתנן לשום כהן, נראה שמותר ליטול מעצמו, וכנ"ל, ולכך בקונם כהנים ולוים נהנים לי, שאינו רוצה ליתנן כלל, פשיטא שמשום איסור גזל הי' יכולים ליטלן על כרחו, אף אי טוה"נ ממון, אפילו בלא תירוץ רבא שם דשוינהו עליה כעפרא בעלמא, אלא דמשום האיסור הנאה של הקונם הוכרח רבא לומר התירוץ הזה, דשוינהו עפרא בעלמא, ומזה למדו הראשונים ז"ל לענין איסור גזל בעלמא, דכמו דע"י הקונם לא חשיב דידי' לענין איסור הנאה, כמו כן לא חשיב בעלמא דידי' לענין איסור גזל, אבל מ"מ ס"ל להריטב"א והנ"י דבעלמא אסור עכ"פ מדרבנן לכתחלה משום גזל, וכנ"ל:

הן אמת דעיקר דברי הנתיבות הנ"ל, דכל אדם יכול לכפותו להבע"ח בממונו לקיים המצוה דפריעת בע"ח, אינם פשוטים כ"כ, דבחידושי הרי"מ לחו"מ סי' ל"ט ס"ק ה' בד"ה הנה, הקשה על סברת הרמב"ן הנ"ל דעד שתכפהו בגופו כפהו בממונו, דמי דמי, דבשלמא בכפיה שבגופו, שהיא עד שיאמר רוצה אני, ופורע חובו, שפיר מקיים ע"י הכפיה המצוה דפריעת בע"ח, משא"כ בכפיה בממונו דנחתינן לנכסיה ויהבינן להמלוה, והלוה אינו מרוצה ע"ז כלל, איך קונה המלוה מעותיו של הלוה בע"כ, וא"כ לא הוי זה פרעון ולא מצוה כלל, ותירץ דכיון דהב"ד נחתון לנכסיה, יש להם כח להפקיר נכסיו, דהפקר ב"ד הפקר, ולכך המלוה זוכה בהם, ועי"ז מסלק עצמו מחובו, והחוב נמחל, ובזה סגי לענין המצוה דפריעת בע"ח, שהיא רק מצוה שבממון, דתכלית המכוון שבה הוא שיהי' המלוה מפויס ומסולק מחובו, עכ"ד, עיי"ש, ובהיות כן צריך דוקא לזה ב"ד, דהפקר ב"ד הפקר, מה שאין כל אדם יכול זה, אמנם לפמ"ש בספר ישועת ישראל שם בע"מ ס"ק ב' ובחה"מ ס"ק א', דאפילו למ"ד של"ד, אם תפס המלוה, לא גרע ממשכון דאפילו שלא ברשות קנה, עיי"ש, א"כ שפיר י"ל כמ"ש הנתיבות, דגם כל אדם יכול לכפותו בממונו לקיים המצוה דפריעת בע"ח, דכשלוקח בחזקה מהלוה ונותנו להמלוה שפיר קונה אותו המלוה, ונמצא דהמצוה מקוים, וכמו ע"י ב"ד:

מיהו נראה פשוט, דבנ"ד במתנות כהונה ולויה, דאליבא דכ"ע הכהן והלוי התופס אותם קנה גוף המתנות, אפילו למ"ד טוה"נ ממון, כמ"ש התו' בב"מ ו' ע"ב בד"ה והא, דמשו"ה תקפו כהן אין מוציאין מידו, ולא יכול לומר לכהן אחר אתננו, משום דאינו יכול לתובעו רק טוה"נ שיש לו בו למ"ד טוה"נ ממון, עכ"ל, ובגליון הש"ס מרעק"א זצ"ל כתב שם וז"ל, נראה שכן דעת רש"י בב"ק דס"ו ע"א בד"ה עד שצבעו, עכ"ל, והיינו ששם כתב רש"י דראשית הגז עד שלא צבעו מי שחטפו זכה בו, עכ"ל, ומסתימת דבריו משמע דכתב כן גם אפילו למ"ד טוה"נ ממון, וכמ"ש התו' להדיא, וכיון שכן, אפילו לפמ"ש בחידושי הרי"מ הנ"ל, דבכפיה בממון לקיים מצוה דפריעת חוב צריך דוקא ב"ד, כדי שיקנה המלוה המעות, אבל לכפות למי שאינו רוצה לקיים במתנות כהונה ולויה מצות נתינה, וליקח אותם מידו בחזקה וליתנם לכהן ולוי איזה שהוא, זה יכול כל אדם לעשותו, וכמ"ש הנתיבות, דכשיבואו המתנות ליד הכהן והלוי שפיר יקנו אותם, גם בלא ב"ד, אפילו למ"ד טוה"נ ממון, וכנ"ל, ונמצא דיקויים המצוה עי"ז, ומצות הנתינה היא ג"כ מצוה שבממון, אשר התכלית המכוון שבה הוא שיבואו המתנות ליד הכהן והלוי, ושפיר יש לכפות אותו לקיום המצוה ע"י לקיחת המתנות ממנו בחזקה וליתנם לכהן ולוי, וכל אדם וגם הכהן והלוי עצמו יכול לעשות זה, וכנ"ל.

אמנם בחולין דף קל"א ע"א בתו' ד"ה יש כתבו דדבר שיש בו טוה"נ לבעלים אפילו בא עני ולקחו מוציאין מידו, עכ"ל, ולפ"ז ה"ה בכהן ולוי במתנותיהם, דמה שנא, ולכאורה זה פליג על התו' דב"מ הנ"ל, וראיתי שכבר העיר בזה הגאון ר"ב פרענקיל זצ"ל בהגהותיו בחולין שם, שהראה מקום לתו' דב"מ הנ"ל, אמנם נראה דבאינו רוצה ליתן המתנות כלל לשום כהן ולוי כמו בנ"ד, גם התו' דחולין מודי דכשתפס כהן ולוי אין מוציאין מידו, ודוק, וא"כ יכולים לעשות כן לכתחלה בתורת כפיה לקיים המצוה, וכנ"ל, וכן משמע באמת מדברי כל הראשונים ז"ל שם בסוגיא דכהנים ולוים נהנים לי, דכל השקלא וטריא שם על הא דיטלו בע"כ למ"ד טוה"נ ממון היא רק בשביל האיסור הנאה של הקונם, אבל לא הזכירו שום אחד מהם משום האיסור גזל, וע"כ צ"ל כמו שכתבתי, דמשום איסור גזל אין חשש כלל בזה, דכיון שאינו רוצה ליתן כלל לשום כהן ולוי, שפיר יכולים ליטול בע"כ, אפילו אי ט ה"נ ממון, וכנ"ל, וא"כ נתיישבו דברי הנ"י והריטב"א הנ"ל, דשפיר יש לומר דבעלמא מי שאוסר נכסיו על עצמו נהי דמעיקר הדין לית בהו איסור גזל, מ"מ לכתחלה מיהו אסור מדרבנן ליטול אותם שלא מדעתו, וכנ"ל, ורק במתנות כהנים ולוים דמחוייב וכנ"ל:

מיהו אכתי קשיא לי בדברי הנ"י, כיון דס"ל דאסור לשום אדם ליטול מהנכסים של מודר הנאה מהם שלא מדעתו, ולו יהי' דהיינו דוקא לכתחלה מדרבנן, וכנ"ל, מ"מ אסור ליטול שלא מדעתו, ורק ע"י שמראה להם מקום ומרשה אותם ליטול אם ירצו, עי"ז הם רשאים ליטול אותם וא"כ אכתי הם מחזיקים לו טובה בזה במה שמרשה אותם ליטול, כי לולא זאת לא היו רשאים ליטול, וא"כ איך שרי זה כלל, ליתן לבניו או לאחיו ע"י שמראה להם מקום ליטלם אם ירצו, כמ"ש הנ"י, והא אכתי יש לו בזה טובת הנאה, שמחזיקים לו טובה על מה שמרשה אותם ליטלם, ומידי דהוי אתרומה, דג"כ לא חזיא לי' למידי, ולא עוד אלא שהוא מוכרח ליתנה עכ"פ לאיזה כהן שהוא, ואעפ"כ יש בזה טוה"נ כשנותנה לכהן, יען שלא הי' ליתן אותם, בזה גם לכתחלה כייפינן לי' ונוטלים ממנו בע"כ, מוכרח ליתנה דוקא לכהן זה, וגם לא הי' הכהן רשאי ליטול אותה בלא דעתו, ומכש"כ באיסור הנאה, דהגם דלא חזי לי' למידי, מ"מ אינו מוכרח ליתנו כלל לשום אדם, ולהנ"י דאין שום אדם רשאי ליטול בלא דעתו פשיטא דאיכא טובת הנאה במה שמראה מקום לבניו או לאחיו ומרשה להם ליטול אותם אם ירצו, וכנ"ל, וא"כ איך שרינן לי' זה כלל, והנ"י כתב דהם כזוכין מן ההפקר, אבל איך הוי זה כזוכין מן ההפקר כיון שצריכין לזה דעתו, ובלא דעתו אינם רשאים ליטול אותם, ואדרבא זה הוי כמתנה ממנו, ובשלמא הרשב"א והר"ן, דס"ל דמי שנכסיו אסורין עליו בהנאה, יכולין אחרים ליטול אותם גם לכתחלה שלא מדעתו, שפיר כתבו דמי שהדירו אביו מנכסיו בחייו ובמותו ומת, כשמראה מקום לבניו או לאחיו ואומר להם זהו שאסר עלי אבא טלו לעצמכם אם תרצו, הוי כזוכין מן ההפקר, כיון דאינם צריכים בזכיה זו לדעתו כלל, ולזאת טובתם בל עליו, ואינם מחזיקין לו טובה כלל בשביל הרשאתו להם ליטלם, כי גם בלא דעתו הי' יכולים ורשאים ליטלם, ולכך ס"ל להרמב"ם והר"ן דבכזה שרי, אבל להנ"י דאסור להם לכתחלה ליטול אותם שלא מדעתו איך הוי זה כזוכין מן ההפקר, ואיך שרי זה כלל להמודר, וצ"ע:

ולא נעלם ממני מ"ש המחנה אפרים בהלכות טוה"נ דמשו"ה יתן המודר לבניו או לאחיו, משום דבניו ואחיו לא מחזקי לי' טובה במה שנותן להם, כיון דלדידי' אסור בהנאה, ולא שביק אינש לבניו או לאחיו ונותן לאחרים, עיי"ש. אבל פשיטא שאין זה דרך הר"ן והנ"י, שהרי הם ז"ל לא שרו ליתן להדיא לבניו או לאחיו, משום דיש טוה"נ בזה רק להראות להם מקום ליטלם אם ירצו, וכתבו הטעם משום דהוו כזוכין מן ההפקר, וזה הטעם לא יתכן אלא אם היו יכולים ליטול אותם גם בלא דעתו, משא"כ לדעת הנ"י, וצ"ע:

תוכן העניינים

יהל אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה