יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף יא
הן אמת דהמחנה אפרים והגט מקושר שם הבינו בדברי הר"ן, דס"ל דמשו"ה באוסר הנאת פירותיו על עצמו יכולים אחרים ליטול אותם על כרחו, משום דכיון דאסר הוא עצמו נכסיו עליו, דעתו נמי להפקירם ממש, דאל"כ מה לו לאסרם בהנאה על עצמו, ליתבינהו לעניים או לאחרים, ובכן לא יהנה בהם, וע"כ כוונתו הי' לתרתי, שאינו רוצה ליהנות בהם ולהפקירם, ע"כ דבריהם ז"ל:
אבל מה מאוד יש לתמוה על דברים הללו, דאיזה הכרח כלל יש בזה להוסיף על דברי האוסר, ולומר דלא לבד שאסר הנאת נכסיו על עצמו, אלא דגם הפקירם ממש, מדלא נתנם לעניים או לאחרים, ואדרבא היא הנותנת, משום דלא רצה אלא לאסור על עצמו הנאת הנכסים, מחמת איזה טעם שהוא, אבל לא להוציאם מרשותו לגמרי, לכך לא נתנם לאחרים, וכי תימא כיון דאסרם עליו בהנאה למה לו שיהי' עדיין ברשותו כלל, יש לומר כדי להורישם לבניו, שיהי' יכולים ליהנות מהם לאחר מותו, וכי תימא יתנם להם עתה, זה אינו, דהא חזינן לדעתו עתה שאינו רוצה ליהנות מהם כל ימי חייו, ואם יתן אותם עתה לבניו הרי יש לו טובת הנאה גדולה מזה, וזה אינו רוצה, או אולי יש לו איזה טעם אשר אינו רוצה ליתן להם בחייו אבל עכ"פ רוצה הוא שיהי' בניו יכולים לירש אותם הנכסים, ולהנות מהם אחרי מותו, וגם אולי יבוא עוד עת אשר לא יהי' לו שום דבר זולת הפירות האלה שאסרם עליו, ויהי' יכול ללות ובע"ח באין ונפרעין ממנו. ע"י ב"ד בע"כ, וכנ"ל, או ישאל אז על נדרו, מה שלא יוכל היות כל אלה אם יתנם לעניים וכדומה, ויוציאם מרשותו לגמרי, ומניין לנו כלל שום הכרח לומר שהי' בדעתו להפקיר אותם מה שלא העלה על שפתיו כלל:
ומלבד זה, אפילו אם הי' כאן אומדנא דמוכח דהי' בדעתו להפקירו הפקר גמור, מ"מ כיון שלא הוציאו בשפתיו אין זה פשוט כ"כ דיהי' הפקר עי"ז, וזה תלוי בפלוגתא דרבוותא אם להוסיף על לשון נדר והסכמה ותקנה ע"י אומדנא דמוכח, עיין ביו"ד סי' רי"ח ס"ב, ובט"ז שם ס"ק ג', ובנקודת הכסף ובגליון רש"א שם, ובספר פרשת דרכים בדרוש שלישי בד"ה והנה מה שכתב הרב, עיי"ש שכל אחד הביא ראי' לדבריו מן הש"ס, וה"ה בהפקר, דחד דינא אית לי' עם נדר, ובהיות כן, אפילו אם הי' באמת כאן איזה אומדנא דבדעתו הי' להפקיר פירותיו בהפקר גמור, וגם נימא דהר"ן ס"ל דע"י אומדנא מוסיפין על לשון הנדר וההפקר, עכ"פ הי' צריך הר"ן לפרש לנו כל זאת, מה היא האומדנא בזה, ומהיכן אנו לומדין דאומדנא מהני בזה, כי כל זה אינו דבר פשוט כ"כ, וא"כ אם הי' כוונת הר"ן כן איך כתב בפשיטות כ"כ "שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו", בלא שום טעם ובלא שום ראי', ולחלוק עי"ז על הרשב"א, אין זה אלא תימה, ועוד דעכ"פ הי' צריך הר"ן לפרש לנו דמיירי באסר הנאת פירותיו על עצמו בפני ג', דהא קיי"ל בסוף פרק אין בין המודר דמד"ס בעינן הפקר בפני שלשה דוקא, עיי"ש:
ועוד נראה, דאם הי' הר"ן ז"ל סובר דכשאסרו על עצמו הפקירו הפקר ממש, מכח האומדנא, לא הי' מסתפק כלל אם מהני בי' שאלה, וגם לא הי' מתנה דוקא כשכבר זכה בו אחר, אלא הוי פשיטא לי' דלא מהני בי' שאלה אף קודם שזכה בו אחר, וכמו שכתב שם "שאיני מוצא שאלה בהפקר", ומאיזה צד בא לו הספק אם מהני בי' שאלה לפי דברי המחנ"א והג"מ הנ"ל:
וגם המחנה אפרים גופי' הקשה שם, דהא הר"ן כתב זה ג"כ שם על הא דכהנים ולוים נהנים לי, דמשו"ה יטלו על כרחו. ולא חיישינן דילמא מתשיל. משום דלא מהני שאלה בהפקר, עיי"ש, והתם אנן סהדי שאין דעתו של זה להפקיר טובת הנאה שלו, שכל עצמו לא בא אלא לאסור לכהנים שלא יטלו תרומותיו וכו', עיי"ש שנשאר בקושיא:
אשר מכל זה נראה ברור ופשוט, דמעולם לא הי' כוונת הר"ן ז"ל במ"ש "שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו", לומר דהפקירו הפקר ממש, דז"א דבאמת אין כאן שום אומדנא והוכחה כלל לזה, וכנ"ל, אלא דכוונת הר"ן היא כפשוטו, וכמו שכתבו להדיא ג"כ הריטב"א והנימוקי יוסף שם, דמשו"ה באוסר הנאת נכסיו על עצמו לית בהו משום גזל, הואיל דאין לו בהם זכות של ממון, דהא לא חזו לי' לנגזל למידי, לא לאכילה ולא למכירה ולא ליתנם במתנה, ומשו"ה הגם דלא הפקיר הנכסים כלל, והם בעצם שלל, ובניו יורשים אותם. וכל הדרכים והתירים הנ"ל אשר יש בהדירו אביו מנכסיו ומת, יש ג"כ בהנכסים הללו, וכנ"ל מ"מ כיון שבאמת אסורים לו להנות בהם שום הנאה כל ימי חייו, וכנ"ל אין לו בהם שום זכות של ממון, ולא חשיב ממון שלו, ומשו"ה יכולים אחרים ליטלם בע"כ, ולמדו זה מהא דכהנים ולוים נהנים לי דיטלו ע"כ, אף אם טובת הנאה ממון, מ"מ כיון דאסר עליו הטוה"נ, שוב לית לי' בהו מידי שום זכות של ממון, ומשו"ה נוטלים על כרחו, וכמו שביאר יפה ראי' זו בנתיבות סי' ער"ה, עיי"ש:
וזה הוא שכתב הר"ן "שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו", ור"ל שע"י שאסרו בהנאה על עצמו הפקירו לכל, שיכולים ליטול אותו בע"כ, ולא שהפקירם ממש, אלא שממילא הם הפקר לכל, ליטול אותם בע"כ, מחמת שאסורים לו בהנאה, אף שהם בעצם שלו, וכנ"ל, ונסתפק הר"ן בזה, אם מהני שאלה באיסור זה, לאחר שבא לרשות אחר, דכיון דע"י איסור הנאה זה נעשה הפקר לכל ליטול אותם בע"כ, וכשזכה בו אחר קנה כזוכה חץ ההפקר, א"כ יש לומר דשוב לא מהני בי' שאלה, כמו דלא מהני שאלה בהפקר, הרי חזינן דכשכבר נעשה הדבר אינו שלו לגמרי, ע"י ההפקר, שוב לא מהני בי' שאלה להביא הדבר לרשותו, אלא צריך לעשות בזה קנין מחדש שיתהוה עי"ז שלו, א"כ ה"ה באוסר נכסיו על עצמו, ובא אחר וזכה בהם, דקנה אותם כזוכה מן ההפקר, ובזה יצא מרשות בעליו לגמרי, ושוב אינו שלו כלל, שוב אינו מועיל בו שאלה להביא הדבר לרשותו שיהי' עי"ז שלו:
אמנם הרשב"א והריטב"א ס"ל דמהני בזה שאלה אף שכבר זכה בו אחר, דדוקא בהפקר ממש שהוא בעצמו הפקיעו מרשותו לגמרי, בזה לא מהני שאלה, אבל בזה, דהוא בעצמו לא הפקירו ממש, ולא הפקיעו מרשותו לגמרי, אלא שאסרו על עצמו בהנאה, והפקיע ממנו זכות ממון שהי' לו בו, ועי"ז בא אחר וזכה בו והפקיעו מרשותו לגמרי, בזה אמרינן דיכול לישאל על האיסור שלו, אשר בעיקרו לא הי' אלא איסור בעלמא, כמו כל שאר נדרים ושבועות דעלמא, ולא הפקעה מרשותו לגמרי כלל, וכיון שנשאל על עיקר האיסור שלו, ונעקר מעיקרו, ממילא נתבטל קנינו של זה, והפקעה שלו אשר הפקיע מרשותו של זה לגמרי, כיון דבעיקרו אין השאלה אלא על האיסור שלו, והבן:
ומאחר שנתברר לנו דאין כוונת הר"ן באוסר נכסיו על עצמו לומר דהפקירם ממש, אלא דהם הפקר ע"י שאסורים עליו בהנאה, אף דהם בעצם שלו, וכנ"ל, וכן משמע להדיא בנימוקי יוסף שם שפירש כן בדעת הר"ן, עייש"ה, והוא פשוט, וכנ"ל, ומעתה פשיטא דה"ה בהדירו אביו מנכסיו בחייו ובמותו ומת, הגם דשפיר יורש גוף הנכסים, ונעשו בעצם שלו, וגם הא דנותן לבניו וכו' אחודר קאי, ובמראה מקום כמ"ש הר"ן, מ"מ כיון שאסורים לו בהנאה כל ימי חייו, אין לו בהם שום זכות של ממון, וממילא הם הפקר לכל ליטול אותם ע"כ, וכנ"ל: