יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
על דין זכיה באיסורי הנאה · ענף י
וכן מה שכתב שם בספר גט מקושר הנ"ל, ובמחנה אפרים ה' זכיה מהפקר סי' ד', לעשות פלוגתא בין הרשב"א והר"ן, בהא דב"ק ק"ח ע"ב ונדרים דמ"ז ע"א, האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי וכו' בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו, דלהר"ן שם הואיל דהנכסים מותרים לאחרים זוכה הבן עכ"פ בגוף הנכסים לענין להורישם לבניו, וליתנם לבניו או לאחיו, או לצדקה לעניים, ולפרוע בהם חובו, אבל להרשב"א שם ובתשובה אינו זוכה בהנכסים כלל, עיי"ש:
ולפענ"ד אין כאן פלוגתא כלל, דפשיטא דגם הרשב"א ס"ל דיורש גוף הנכסים, אף דאסורים לו בהנאה, דהא גם באיסורי הנאה לכל העולם כמו ע"ז ויין נסך אמרינן דיש בהם ירושה וכנ"ל, והיינו שיורש עצם הדבר, ונעשה שלו, אף דאסור בהנאה ואינו זוכה בו שום זכות של ממון, וה"ה במדיר את בנו מנכסיו בחייו ובמותו, פשיטא דיורש עכ"פ עצם הנכסים מאביו, אלא שהם אסורים לו בהנאה, ומשו"ה אין לו בהם שום זכות של ממון, וזה הוא דתנן לא יירשנו, ור"ל דלא יירשנו כשאר יורשים דעלמא שיש להם במה שיורשים זכות של ממון וכנ"ל, וא"כ ע"כ הא דתנן התם ויתן לבניו וכו', לאו אמודר קאי כמ"ש הרמב"ם, אלא אמדיר קאי, דהמודר אינו רשאי ואינו יכול ליתן, דאין לו בהם שים זכות של ממון, ויכולים גם אחרים לבוא וליטלם ממנו בע"כ, וכנ"ל, אבל מ"מ כל זמן שלא נטלו ממנו אחרים, עצם הנכסים הם שלו, ואם מת, בניו יורשים הנכסים, וממילא מותרים להם בהנאה, ויש להם בהם גם זכות של ממון, אבל הזכות הזה של ממון אינו בא להם מכח מורישם, דהא מורישם בעצמו לא הי' לו בהם זכות של ממון, ואינו יכול להוריש יותר ממה שיש לו, אלא דזכות זה ממילא אתיא להם, דכיון דיורשים עצם הנכסים, ונעשו שלהם, ולהם הם מותרים בהנאה, וא"כ הנכסים הללו שוים אצלם ממון, וממילא שוב אינו רשאי שום אדם ליטלם מהם שלא מדעתם, וגזל הוא בידו, וא"כ ממילא יש להם בהם זכות של ממון, ואם נסכים לזה דבנתינת צדקה אין הנאה, כמ"ש המחנה אפרים והג"מ שם, אזי גם הרשב"א יסבור כן דמותר ליתן מהם לצדקה, וכמ"ש במחנ"א שם, [מיהו בנתיבות סי' ער"ה ס"ק א' כתב ע"ז דישתקע הדבר, דבצדקה יש ג"כ הנאה מלבד המצוה, עיי"ש] אבל מ"מ בשביל זה דיכול להורישם לבניו אחריו, או ליתן אותם לצדקה, עדיין אין לו זכות של ממון בהנכסים הללו, כיון דלו הם אסורים בהנאה כל ימי חייו, ולכך אינו יכול לקדש בהם אשה, וכדומה, ולא מקרי לכם לענין ד' מינים, כל זה הוא שיטת הרשב"א שם ובתשובה, עיי"ש:
וכ"כ הרשב"א להדיא בנדרים דמ"ח ע"ב בד"ה ור"נ, דמי שהדירו אביו בהנאה מנכסיו בחייו ובמותו, דמ"מ ירש הוא הנכסים ממילא, והמעיין שם היטב בלשונו יראה דלא כתב זה דוקא אליבא דהרמב"ם אשר ס"ל דונותן לבניו וכו' אמודר קאי, אלא פרט זה דיורש הנכסים ממילא, הוא אליבא דכ"ע, עייש"ה, ומ"ש שם אח"כ דלפי הסברא האחרונה שכתב למעלה דונותן לבניו וכו' אמדיר קאי] משמע דחלקו הוי הפקר, היינו דהגם שיורש אותו בעצם, והוא חלקו, אבל הוי הפקר, דאינו יכול ואינו רשאי ליתנו לשום אדם, ואדרבא יכולים אחרים ליטלו ממנו בע"כ, ולאפוקי מדעת הרמב"ם שפירש הא דויתן לבניו וכו' אמודר קאי, [ואז עדיין לא פירש דברי הרמב"ם דאין זה חשיב נתינה עד לאח"כ] וא"כ לא הוי הפקר, ומ"ש עוד שם אח"כ, ועוד קשה האיך אפשר שיירשנו, והלא כיון שאסור בהנאתו אין לו. בהם כלום, ואפילו נתנם לו האב אינו זוכה בהם, ואם קדש בהם את האשה אינה מקודשת וכו' עד כערלה וכלאי הכרם דמו לי', עכ"ל הרשב"א שם, ור"ל בקושייתו, איך אפשר שיירשנו ירושה גמורה כ"כ שיהי' לו בו זכות ליתנו לאחרים, הלא כיון שאסור בהנאתו אין לו בהם כלום זכות של ממון, ואפילו נתנם לו האב אינו זוכה בהם כשאר זכיות דעלמא, להיות לו בהם זכיה של ממון, אלא כערלה וכה"כ דמו לי', דהגם דהם בעצם שלו, אבל זכות של ממון אין לו בהם, הואיל דאסורים בהנאה. וה"ה במודר הנאה, הואיל דאסורים לו בהנאה אין לו בהם זכות של ממון. אף כשנתנם לו אביו, ואם קדש בהם את האשה א"מ, וא"כ איך אפשר שיירשנו ירושה גמורה כ"כ שיהי' לו בו זכות ליתנו לאחרים, ומתחלה הקשה הרשב"א שם כיון שיכול ליתנו לאחרים איך קתני לא יירשנו, הלא אין לך ירושה גדולה מזו, כיון שכ"כ זכות יש לו בהם גם ליתנם לאחרים, ושוב הקשה דאף את"ל דלא יירשנו היינו כמו שאר ירושות דעלמא, דמותרים בהנאה גם לו לעצמו, אבל מ"מ יורש כ"כ שיש לו זכות ליתנם לאחרים, מ"מ עוד קשה, היא גופא קשיא, דאיך אפשר לו כלל שיירשנו ירושה גמורה כ"כ שיהי' לו בו זכות ליתנם לאחרים, הלא אסור לו בהנאה, ואין לו בם כלום זכות של ממון. כך היא כוונת הרשב"א בקושיא הזאת, אבל עצם הנכסים בודאי יורש גם להרשב"א, ונעשו בעצם שלו, אף דאסורים לו בהנאה, ואין לו בהם שום זכות של ממון, וזה מוכרח ממה דמצינו ירושה בע"ז ויין נסך, וכנ"ל:
וגם הר"ן ס"ל כהרשב"א בעיקר כל הדברים הנ"ל, דעד כאן לא כתב הר"ן שם אלא דזוכה בגוף הנכסים, והיינו דנעשו בעצם שלו, ולא יירשנו הוא לאו דוקא, ודייק לי' מדקתני ונותן לבניו וכו' ובע"ח באין ונפרעין, ואם אינו יורש כלל, וגם עצם הנכסים אינם שלו, לא יתכן כלל לומר כן, דאיך שיהי' הפירוש בהא דנותן לבניו וכו', אפילו בדרך העברה, ואיך שיהי' הטעם בהא דבע"ח באין ונפרעין, לא יצדק כלל לומר כל זה אם נימא דאינו יורש הנכסים כלל, ואין לו שום שייכות בהם יותר מלאיש אחר, וע"כ דלא יירשנו הוא לאו דוקא, ועצם הנכסים יורש ונעשו שלו, אבל פשיטא דגם הר"ן ס"ל דאין לו בהם זכות של ממון, דהא אסורים לו בהנאה, והגם דהר"ן פירש הא דנותן לבניו או לאחיו דקאי אמודר, מ"מ כבר כתב הר"ן עצמו שם דלאו למימרא שיתנם להם ממש, דהא מתהני מטובת הנאה דידהו ואסור, אלא שמראה להם מקום וכו', וכה"ג לאו מתנה הוא אלא גוונא דהפקר, עכ"ל, ור"ל דכיון שמודיע להם שלו הנכסים אסורים בהנאה, ואין לו בהם שום זכות של ממון, וא"כ הם הפקר לכל, ליטול אותם אפילו בע"כ, וכיון שאין צריכים להסכמתו ליטול אותם, ממילא אין כאן החזקת טובה עבור שמצווה אותם ליטלם, דגם בלא דעתו הי' יכולים ליטלם, ואין זה מתנה לפי האמת, אלא גוונא דהפקר, ונמצא דלא מתהני כלל מזה, דגם טובת הנאה אין לו מזה, ומשו"ה שרי, וכן בהא דלוה ובע"ח באין ונפרעין, כתב הר"ן שם, דהיינו דהב"ד מגבין להו בע"כ, ואף שממילא מתהני, לא איכפת לן, אבל הוא מדעתו אסור לו לפרוע ולהנות, עיי"ש, וכיון שכל זה אינו מותר לו אלא משום שאין זה הנאה, או משום דאנן מגבין לי' להבע"ח שלא מדעתו, אבל הוא בעצמו אינו רשאי להנות בהם בשום הנאה שבעולם, א"כ עדיין אין לו בהם היתר הנאה וזכות של ממון, ויכולים אחרים ליטלם ממנו בע"כ אף דהם בעצם שלו, וכמו באוסר הנאת פירותיו על עצמו שכתב הר"ן עצמו להדיא בנדרים דפ"ה דיכולים אחרים ליטול אותן בעל כרחו, ובלי ספק שבעולם, שהמודר הנאה מנכסי עצמו, לא נופל הוא כלל בנכסי עצמו, ממודר הנאה מנכסי אביו, בנכסי אביו לאחר מותו, וכמו דהתם אמרינן דיורש עכ"פ עצם הנכסים, ויכול להורישם לבניו אחריו, או אילי גם ליתן אותם לצדקה, ומראה מקום לבניו ולאחיו ליטלם ובע"ח באין ונפרעין מהם, ה"ה ומכש"כ דאמרינן כן באוסר נכסיו בהנאה על עצמו, דעצם הנכסים עדיין הם שלו, אף שאסורים לו בהנאה, ומוריש אותם לבניו אחריו, ומראה להם מקום ליטלם גם בחייו, וכן כל הדברים הנ"ל, ואעפ"כ אמרינן דיכולין אחרים ליטלם בעל כרחו, והיינו טעמא, משום דגה לאחר כל הדברים והתירים הנ"ל שיש לו בהם, עדיין אין לו בהם לפי האמת שום היתר הנאה ליהנות בהם כל ימי חייו, וכנ"ל, ונמצא דאין לו בהם שום זכות של ממון. ולכך אין בהם משום גזל, וכנ"ל, וא"כ ה"ה בהדירו אביו מנכסיו בחייו ובמותו ומת, הגם דיורש גוף הנכסים, ונעשו בעצם שלו, וגם כל הדברים והתירים הנ"ל בהם, אעפ"כ עדיין אין לו בהם זכות של ממון, ויכולים אחרים ליטול אותם בע"כ, גם לפי פירוש הר"ן בהא דנותן לבניו: